E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ כי תצא - תשס"ד
נגלה
שיטת אדה"ז ב"מצוה בו יותר מבשלוחו"
הת' מנחם מענדל קלמנסון
שליח בישיבה גדולה - מלבורן, אוסטרליא

בשו"ע אדה"ז ח"ב סי' רנ ס"ק ב' מביא אדה"ז בקו"א שם מהסוגיא בקידושין מא, א הדין ד"מצוה בו יותר מבשלוחו", וז"ל: "ומשמע דליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא כו', והרמב"ם בפ' ל' (הלכה ו) שכתב חייב כו'", עיי"ש.

ומחדש אדה"ז שם - כדי לבאר איך מתאים שיטת הרמב"ם "חייב" עם שיטת אדה"ז דהוי רק יתרון מצוה בעלמא - דישנן בזה ב' דינים, והם: א. מצות כבוד שבת. ב. מצוה בו יותר מבשלוחו. והביאור: בנוגע להמצוה דכבוד שבת הנה החיוב הוא שהעושה יעשה הכנה להמצוה מערב שבת, וזהו מקיום מצות כיבוד שבת. והרמב"ם שאומר "חייב" מדבר אודות מצות כבוד שבת שאכן ישנו כנ"ל חיוב גמור לעשות הכנות לשבת כבר מערב שבת. משא"כ בשאר המצוות ישנו הענין דמצוה בו וכו', דהוא יתרון מצוה בעלמא ואינו חיוב.

ולפי דבריו הנ"ל מבאר כו"כ קושיות בהסוגיא דבגמ' שבת קי"ט, וקידושין מא, א, עיי"ש1.

ולכאורה נראה מלשון אדה"ז "ליכא חיובא דמילתא אלא יתרון מצוה בעלמא", וכמו"כ מהא דלשיטת אדה"ז הענין דמצוה בו שייך בכל המצות ("שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו"), דלומד כרש"י שכתב בד"ה מצוה בו "דכי עסיק גופו במצות" לשון רבים. היינו בכל מצוה שהוא (משא"כ לתוס' ר"י הזקן הלומד במצוה בו שייך אך ורק במצות "המוטלות עליו").

אבל י"ל בד"א דבאמת חלוק אדה"ז משיטת רש"י, ויובן זה בהקדים דברי אדה"ז שם (בסוף דבריו) וז"ל "ורבא ור' ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד כיון שהוא חיוב גמור אלא שכנזדמן רישא לרבא2 ושיבוטא לר' ספרא כדפירש3 מתוך שאין זה הי' חביב עליהם והי' להם עונג ממנו כיון שבו הם מקיימין מצות עונג שבת לכן בו היו מתעסקין בעצמן ולא הי' די להם בתיקון דבר אחד שהיו מתעסקין בו בשאר שבתות אע"פ שבעסק ההוא היו ג"כ יכולין לצאת ידי חובתן מ"מ בחרו העסק במין שמקיימין בו מצות עונג לפי שרצו לקיים עוד יתרון מצוה דהיינו מצוה בו יותר מבשלוחו ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה דהיינו תיקנו המין שמתענג בו יותר וכו'" עכ"ל.

ויש להבין סוף דבריו "ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה וכו'" דמהו כוונתו בהוספות שורה זו ומה בא להבהיר עי"ז? (ועוד יש לתמוה על הלשון "ראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה" וכו'?).

וי"ל דבסוף דבריו בא אדה"ז להבהיר תמיה גדולה והוא, דלאחר דידעינן דרבא ור' ספרא קיימו (בנוסף לחיוב במצות כבוד שבת גם) התירו מצוה עי"ז שבחרו בהכנה מסויימת שע"י יתקיים ב' הענינים א. כבוד שבת. ב. הכנה למצות עונג שבת. יתכן לומר דכל שבוע בחרו בעסק שע"י יתקיים ב' הענינים כלומר לאחר שידעינן דרבא ור' ספרא דייקו לעשות ג"כ היתרון מצוה במצוה בו, יתכן דדייקו לעשות היתרון מצוה בכל ערב שבת ולא רק ד"כשנזדמן" עשאוה. ואם כנים הדברים (היינו שעשו בכל ערב שבת הכנה שע"י מקיימין, בנוסף למצות כבוד שבת, ג"כ מצוה בו וכו') מתעורר תמיה גדולה והוא דלמה שינה רבא ור' ספרא מהכנה הרגילה שע"י קיימו ב' הענינים כשנזדמן להם השיבוטא והרישא הרי בין כך קיימו את היתרון מצוה במצוה בו!?

ובמילים אחרות: הובא לעיל ביאור בדברי רש"י "כי עסיק גופו במצות", דהסברנו בשיטת רש"י במצוה בו וכו' הוא שיש להשתדל שגופו יהי' עסוק במצות ובקדושה ובעשה טוב וכו' כל מה דאפשר וא"כ בנדו"ד יש לתמוה טובא למה שינו מהכנתם הגילה להכנת הרישא ושיבוטא והרי גופא הי' עסוק4 במצוה ובקדושה ע"י ההכנה הרגילה ג"כ ואיזה יתרון ישנו דבשבילו שינו להכנה אחרת?

וי"ל בד"א דמהא נראה דשיטת אדה"ז חלוק (עכ"פ במקצת5) משיטת רש"י, והביאור: איה"נ דישנו ענין דגופו יהי' עסוק בקדושה ומצוות וכו' אבל הביאור במצוה בו תובע יותר מזה שגופו יהי' עסוק וכו' ולכן רבא ור' ספרא לא הסתפק בהכנתם הרגילה כ"א גם ע"י שגופם הי' עסוק במצוות) להכין הרישא והשיבוטא דבזה (דוקא) קיימו מצוה בו וכו'.

והביאור נתבאר לעיל בשיטת תוס' ר"י הזקן דהענין של מצוה בו קשור להחפצא דהמצוה (המובן במצות מסויימות (שמוטלת עליו וכדומה) משא"כ בשאר מצוות מודה לרש"י כנ"ל).

כלומר דהמצוה עצמה תובע שהמחוייב עשי' דאל"כ נראה כטירחא עליו והוי כמבזה את המצוות כנ"ל בארוכה.

וי"ל בד"א דזהו שיטת אדה"ז6 וזהו הביאור בהנהגת רבא ור' ספרא דהרי י"ל דההכנה שלהם בכל ערב שבת לא הי' הכנה המוטלת עליהם לעשות שלזאת קיום מצוה בו בהכנתם הרגילה הי' דגופם הי' עסוק במצוות (דכנ"ל גם הר"י הזקן מודה דאיפה שאין המצוה מוטל עליו פי' מצוה בו הוא כרש"י דגופו עסוק בהם).

אבל כשנזדמן רישא ושיבוטא שהיו מינים "שמתענג בו יותר" היינו במינים אלו הי' חביבות יתירה אצל רבא ור' ספרא, לזאת שינוי להכין אלו היות דאם לא היו מתעסקין בהכנות הרישא ושיבוטא החביבים עליהם (יותר ממה שהיו עושים בכל ע"ש) הי' נראה (בדקות עכ"פ) כמבזה את המצוות! דהרי בהכנתם הרגילה לא הי' חביבות מיוחדת ובהכנה זו הי' להם חביבות מיוחדת ואם היו עוזבים לעשותה ובמקום היו עושים הכנתם הרגילה הי' נראה (בדקות כמובן) כמבזה את המצות דהרי הכנה זו חביבה עליהם ועכ"ז השאירו לאחרים לעשותה.


1) [ולפי הנ"ל יש לבאר כמה דיוקים נפלאים בלשונו הזהב בסעיף ד', וז"ל שם "אפילו מי שיש לו כמה עבדים יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת וכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו. ואפי' מי שהוא אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק . . חייב להשתדל ולעשות שום דבר מצרכי השבת בעצמו שזהו כבודו של שבת וגדולי החכמים היו עושים בעצמם מלאכות שאינן לפי כבודם כדי להרבות בכבוד שבת וכו'". עכ"ל. ויש לדייק דבתחילת דבריו משתמש בלשון "יש לו להשתדל" ואח"כ אומר "ואפי' מי שהוא אדם חשוב וכו' חייב להשתדל".

עוד יש לדייק דבתחילת דבריו אומר "יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת" דאומר "צרכי" לשון רבים ואח"כ אומר "ואפי' מי שהוא אדם חשוב וכו' חייב להשתדל ולעשות שום דבר מצרכי השבת" הרי דכאן מבאר דהחיוב להכין הוי רק ב"שום דבר" היינו בדבר א', ויש להבין דיוקים הנ"ל.

ולפי ביאור אדה"ז בקו"א סק"ב הנ"ל מבואר ויומתק ביותר דיוקים הנ"ל. דלעיל הבאנו דחידש אדה"ז (בקו"א הנ"ל) דישנו ב' דינים, א. יתרון מצוה בעלמא דמצוה בו דשייך לכל מבאות. ב. חיוב להכין מצרכי השבת דהוי ממצות כבוד שבת. וי"ל דבתחילת דבריו בסעיף ד' מדבר אדה"ז אודות ענין הא' ולכן אומר (רק) ד"יש לו להשתדל" (כלומר דאי"ז חיוב ורק ד"יש לו להשתדל" המתאים מאוד עם דבריו בקו"א דמצוה בו "ליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא", ומובן ההמשך שם "אכן הוא בכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו", וד"ל.

משא"כ אח"כ כשממשיך לומר "ואפי' מי שהוא אדם חשוב" וכו' מדבר אודות ענין הב' והוא המצוה דכבוד שבת במיוחד (היינו ההכנה לכבוד שבת דהוי חלק מהמצוה) ולכן משתמש בלשון "חייב להשתדל" (ולא "יש לו להשתדל") דאצ"ל הכנות לכבוד שבת ישנו חיוב גמור והוא הוא החיוב לקיים מצות כבוד שבת שההכנות לזה הוי חלק מקיומו!

ובנוגע להדיוק שני ("דרכי שבת לי רבים ו"שום דבר" דבר אחד בלבד) יתבאר בהקדם מה שנתבאר בהקו"א והוא דיש להקשות על הנהגת הנהו אמוראי "שביטלו תורתן בכל שבת ושבת" ולכאורה איך הי' מותר להם לבטל תורתם ולהתעסק ביתרון מצוה בעלמא (היינו מצוה בו וכו') "שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים"?

ומוכיח אדה"ז מזה ד"מכל בחובת הגוף היא להתעסק דוקא בעצמו משלם שזהו כבודו של שבת וכו'" היינו מזה שביטול תורתם הוכיח אדה"ז דההכנות שעשו בערב שבת הי' בגדר קיום מצות כבוד שבת דאם הי' יתרון מצוה בעלמא לא הוי מותר להם לבטל תורתם כנ"ל) וממשיך ד"כיון שהטעם הוא משום כבוד שבת די בדבר אי לבד כמ"ש הטור ושו"ע שבזה ניכר כבודו", עכ"ל. ולפי"ז מובן דיוק הנ"ל כמין חומר, דכנ"ל בתחילת דבריו כשדיבר אודות היתרון מצוה בעלמא דמצוה בו וכו' משתמש בלשון "יש לו להשתדל להכן בעצמו צרכי שבת" לשון רבים דאכן מצד היתרון מצוה".

משא"כ בסוף דבריו כשמדבר אודות החיוב דהכנות לכבוד שבת אומר "חייבים להשתדל ולעשות שום דבר", היינו רק דיבר א' דכנ"ל בהקו"א החיוב הוא רק על דבר א'. (דרק דבר א' הי' מותר לפני אמוראי (דתורתם אומנתם) לעשות), וד"ל.

2) לכאורה יש לדייק בלשון אדה"ז כאן דהרי בהגמ' איתא דר' ספרא מחריך רישא ורבא מלח שיבוטא ולשון אדה"ז הוא כשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לר' ספרא" היינו להיפך מהלשון שבגמ' שלנו, וצ"ע. ואפשר דהי' לאדה"ז גי' אחרת.

3) לכאורה יש לתמוה טובא דברש"י (שבת, קיט) ד"ה מחריך רישא כתיב וז"ל "אם הי' שם ראש בהמה לחרוך מחריכו הוא בעצמו" עכ"ל, ובנוגע לשיבוטא אינו מבאר כלום וא"כ למה אומר אדה"ז "כשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לר' ספרא כדפרש"י"!? (בפרט קשה דהיסוד לדברי אדה"ז לחלק בין ההכנות דרבא ור' ספרא ושאר האמוראים הוא מרש"י זו), וי"ל בד"א (אף דכפשוט דחוק דרש"י עיכב רק על "רישא" ולא "שבוטא"), דכוונת רש"י היא ג"כ ל"שיבוטא", והביאור, בפשטות רש"י בא להבהיר תמיה והוא דמלשון ר' ספרא "מחריך שיבוטא" משמע דהי' מחריך רישא תמיד, היינו מידי שבת בשבת. ותמוה דהרי רישא אינו דבר הרגיל. לזאת ביאר רש"י דרק "אם הי' שם ראש בהמה לחרוך וכו' וי"ל דכמו"כ "שיבוטא" אינה דבר הרגיל וא"כ מובן מאליו דרק כשהי' שיבוטא הי' מלחו.

4) ואין לשאול דבכלל קשה למה לא הסתפקו עם ההכנה לכבוד שבת לחוד ולמה דייקו ג"כ לעשות שכך דהוי הכנה לעונג שבת, והרי אם כל הענין דמצוה בו הוא שיהי' גופו עסוק במצוות כשעושה עסק דהוי (רק) הכנה לכבוד שבת הרי גופו עסוק במצוות?!

דהרי סו"ס היות והמצוה דכבוד שבת הוי חיוב על גופו (דהאופן היחידי שיש לעשותו הוא עם גופו) שוב אי"ז נחשב כגופו עסוק במצוות דזהו חיובו היינו דעסוק בחיובו ואין כאן היתרון מצוה העסוק גופו במצוות.

5) דכנ"ל בהערה 4, (בהערה קודמת) נת' דגם רש"י מודה במצוה "המוטלת", דמצוה בו קשור להחפצא וכו' עיי"ש, וחלוק רק במקרה דידן גבי רבא ור' ספרא דאי"ז לגמרי כ"מצוה המוטלת רק היות וחביב עליהם ובהא אי ידעינן אם מודה רש"י להר"י או לא.

6) אבל לאו דוקא שסובר כמוהו בכל ענין, אלא דסובר דישנו "ענין" יתרון מצוה גם מצד החפצא.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות