E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ראש השנה - תש"ס
הלכה ומנהג
האם מותר לבעל לסובב הכפרה מעל לראש אשתו שאיננה טהורה
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

בספר הליכות עולם - יום כיפור (להרה"ג כו' הרב זאב דוב סלונים שליט"א - ירושלים תשנ"ט) סי' תרה בפתחי עולם (אות ח) ע' נה כתב: "יש שכתבו להקל שבעל יסובב הכפרה מסביב לראש אשתו נדה, וכן האשה לראש בעלה, ולמדו זאת מדין המובא ביוסף אומץ להחיד"א סי' פה שמתיר שאשה נדה נותנת לבעלה התינוק למול שנקרא "קוואטר", אולם לדינא גם שם במילה כתבו הפוסקים להחמיר, שלפי"ז גם כאן יש להחמיר" עכ"ל, וע"ש כבפנים שמסיק להלכה לאסור.

ונראה דאינו דומה כלל להך ד"קוואטר", ושפיר מותר בנדו"ד, שהרי גבי "קוואטר" מושיט התינוק לידי בעלה, משא"כ כאן אינו מושיט או זורק מאומה. ועי' בשו"ע יו"ד (סי' קצה ס"ב) שאסור להושיט או לזרוק שום דבר, ובש"ך שם מוסיף שאפילו הוא דבר ארוך, אבל כאן גבי לסובב הכפרה מעל הראש, אין כאן שום נגיעה כלל.

ונראה שנדו"ד דומה למה שדן ב"ד הגאון החסיד כו' מוה"ר מאיר בראנדסדארפער שליט"א בספרו שו"ת קנה בשם חלק א (סי' פו): אם מותר לאשה נדה להחזיק לבעלה נר ההבדלה שיברך עליה, דמסיק: "אמנם מה שכתב מע"כ דלהחזיק נר של הבדלה דלא מתכוין כלל להתחמם אלא ליהנות לאורו פשיטא דמותר, בזה צדקו דבריו, דכיון שאינו מתחמם בהשלהבת ובפרט אם היא מחזקת את הנר קצת רחוק ממנו שלא יהיה אפשר לו כלל להתחמם ממנו אין בזה שייכות לנגיעה, ואין בזה שום טעם לאסור" עכ"ל.

וכן פסקו להיתר במשנת יעקב (ח"ג ע' קטז ד"ה בענין) ובשו"ת אגרות משה יו"ד (ח"ב סי' פג) ובשיעורי שבט הלוי (ע' רנז ד"ה ולהחזיק) [וכ"ז דלא כמ"ש בשו"ת בית ישראל (סי' יד) לאסור, וכבר דחה את דבריו בקנה בשם הנ"ל ע"ש].

ולפי"ז גם בנדו"ד, מותר לבעל לסובב את הכפרה מעל לראש אשתו שאיננה טהורה, וכן האשה לראש בעלה, כיון שאין כאן שום נגיעה והושטה כלל.

והנה הבן איש חי כתב (בפרשת צו אות כב): ש"ודאי אסור שתניף עליו במניפה להביא לו רוח קר, כי זה הוי דבר חיבה אע"פ שאינה נוגעת בו" עכ"ל. וכ"פ בשו"ת מנחת יצחק חלק ז (סי' ע) ע"ש. ועי' בס' טהרה כהלכה פי"ד (ע' קצה הערה 20) שמסביר, ש"זאת עפ"י מ"ש בדרכי תשובה סי' קיג (ס"ק נג) בשם הרמ"א בס' תורת חטאת "דלאו דוקא ניפוח בפה, דהוא הדין במפוח, מפני דכח גופו כגופו דמי" וכו' ע"ש ובהערה 21.

והשתא אפילו אם היה על ידי סיבוב הכפרה מעל הראש גורם לאיזה רוח, הרי הרוח הזה אינו לשום תועלת, לא לרוח קר או להסיר אבק או נוצה מעל בגדיה שלבושה בהן (עי' פתחי תשובה סי' קצה (סק"ד ובפסקי דינים שם (ס"ב), ובפרט שאפשר לסובב לאט בזהירות שלא יהיה שום רוח, ומחזיקים את הכפרה קצת רחוק מהשני שלא יהיה כלל רוח ואין בזה שייכות לנגיעה (ובפרט אם מפחדים לנגוע בהתרנגול), ואין בזה טעם לאיסור, בדיוק כמ"ש בקנה בשם הנ"ל בנוגע לנר ההבדלה.

ופלא קצת שבס' טהרה כהלכה לא דן כלל בענין הנ"ל.

הלכה ומנהג
ברכת הנהנין אינו מוציא אלא שלא יצא עדיין
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - חובבי תורה

בסי' קסז סעי' כג כ' אדמה"ז: "שברכת הנהנין אינו דומה לברכת המצוה שאף מי שאינו מחוייב בדבר מפני שכבר יי"ח יכול לברך למי שעדיין ל"י...לפי שבמצות שהן חובה, כל ישראל ערבים זב"ז, וגם הוא נקרא מחוייב בדבר כשחבירו ליי"ח1, משא"כ בברכה"נ שאף שהן חובה על הנהנה, מ"מ בידו שלא ליהנות, ושלא לברך, לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחוייב בדבר הברכה זו, שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות...א"כ אם אינו יודע לברך ג"כ לא יהנה שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ואין כל ישראל ערבים שיהנה זה". והוא מיוסד בדברי התוס' מ"ח ע"א ד"ה עד וכן בהרא"ש פ"ז אות כ"א ודברי רש"י ר"ה כ"ט ע"א ד"ה חוץ ועוד. ואפי' בנוגע לפת שבת דבזה מקיים חובת מצות סעודת שבת, מ"מ נחשב כברה"נ "כיון שחיוב זה אינו אלא להנאתו שאם אינו נהנה באכילתו והתענית עונג לו פטור מלאכול...".

והנה זה נראה מיוסד במג"א סקמ"א כ' (כשמבאר לענין סעודת שבת) "...אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו...וא"כ אם אינו יודע הברכה אמרינן ג"כ לא ליתהני דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, משא"כ במצה ויין קידוש שהם חובה על האדם, וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת המצות".

ועד"ז בט"ז בסי' רע"ג סק"ג "נ"ל דלא קראו חוב בזה אלא בקידוש עצמו שעיקרו נתקנה שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות...משא"כ ברכת המוציא בסעודת שבת אף שהם חוב מ"מ אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין לזה המצוה עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול...ע"כ אין מוציא אחרים"2.

והנה יש לברר בביאור טעם הנ"ל דברכה"נ שונה מברכת המצות ובפרט הא דגם סעודת שבת נחשב לברכה"נ אע"פ שמחוייב בדבר לקיים סעודת שבת כשנהנה בזה, ומה לי שאם אינו נהנה באכילה פטור מלאכול, אבל כיון שנהנה באכילה, (ומצטער בתענית), הרי מחוייב הוא לאכול ולמה אינו נחשב "מחוייב בדבר".

והנה בדברים הנ"ל המובאים במג"א, ט"ז, ואדמה"ז יש לפרש בב' אופנים: א) כיון דהנהנין אינן חוב עצמי, שיהנה באכילה, אלא שאם נהנה מחוייב לברך, ואפי' בסעודת שבת, אין חוב על האכילה כשלעצמה, אלא על ההנאה שבזה, שלכן אם נהנה ע"י העדר האכילה והתענית א"צ לאכול, לכן אין האכילה עצמה חוב, ואין אדם מוציא חבירו אלא בדבר שהוא חוב בעצמו.

והיינו שתלוי: אם הדבר הנעשה עצמו הוא חוב ממש למי שנעשה בשבילו או לא, דכיון דהא דמברך לחבירו הוא משום דהערבות משווה אותו ל"מחוייב בדבר" כנ"ל, לכן הרי"ז דוקא רק בברכה על דבר שהוא "חוב" ממש, דזה מהווה הערב למחוייב בדבר זה עצמו. וזהו כוונת רש"י: "לא ליתהני ולא ליברך", דכיון דיכול שלא ליהנות אין זה חובה ולכן לא יברך3.

ב) או נימא הכונה הוא באו"א: דגם אם נחשיב הברכה על ההנאה חובה להנהנה, מ"מ כיון שאין חיוב על האדם אלא בשביל הנאתו, ואם אינו מברך אסור ליהנות מעוה"ז, לכן אין זה מהווה על חבירו להיות "מחוייב" בדבר, כיון דהשני דאינו יודע לברך צריך "שלא ליהנות" ולא לברך, לכן בזה אין חל חיוב על חבירו. וזהו כוונת רש"י: "לא ליתהני ולא לברך", דכיון דאסור להאדם עצמו ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, במילא אם אינו יכול לברך לא ליהנות, ולכן אין כאן חלות חיוב דערבות על חבירו להיעשות "מחוייב בדבר" "ואין כל ישראל ערבים כדי שיהנה זה"4.

בדברי הט"ז הנ"ל נראה יותר כאופן א' דהענין תלוי אם הדבר עצמו חוב. וכן מחלק בעצמו סי' רצ"ז ח' בין בשמים לירק דכרפס (שיבוארו להלן) דבשמים אינו חובה (דאם נהנה מתענית א"צ לאכול) משא"כ ירק דכרפס תקנו חכמים חובה.

אבל בדברי המג"א ובעיקר וביתר בירור וביאור באדמה"ז נראה כסברא הב' דהדבר תלוי אם האדם מחוייב בעצם ליהנות, והגם דכשנהנה מחוייב בזה, מ"מ אם אינו יודע לברך, אסור לו ליהנות, ואין ישראל נעשה ערב "כדי שיהנה זה". וכן מבאר המג"א עצמו החילוק בין בשמים לירק, דבשמים הוא להנאתו משא"כ ירק אינו להנאתו (ואינו מחלק בין חובה לרשות).

זהו גם חילוק הביאור לענין סעודת שבת: לט"ז הכוונה דאין הסעודה עצמה "חוב" כשאר מצות התורה שהם עצמם חוב ממש, משא"כ לאדמה"ז הכוונה הוא: דיסוד חיוב סעודת שבת הוא על הנאת האדם, ולכן כשאינו יודע לברך אסור ליהנות ואין ערבות שיהנה חבירו.

הנפק"מ ביניהם יכול להיות בדבר שאינו חובה אבל אינו להנאתו: ומצינו זה באדמה"ז, בברכת מאורי האש, דאינו חובה, דהוא רק מנהג ואינו צריך לחזר אחריו, ולאידך לא תקנוהו להנאת האדם אלא לזכר שנברא האור. לדברי המג"א נוטה יותר דיכול להוציא אחר בזה, לדברי הט"ז נוטה יותר דאינו יכול להוציא אחר בזה.

פוק חזי דאדמה"ז בסי' רצז בסופו מביא ב' דעות לענין ברכת האש ומסביר שתלוי אם אינו דומה לברכה"נ כיון שאינו להנאתו או דילמא דומה לברכה"נ כיון שאינו חובה כשאר מצות. ובקו"א שם תולה בחילוק הביאור המג"א והט"ז בחילוק בין בשמים לירק.

ולפי מה שמסיק אדמה"ז "לחוש לדבריהם שלא להיכנס בספק ברכה לבטלה", יוצא שחושש גם להסברא שצריך דבר שבחובה להוציא י"ח חבירו5.

והנה אנו מוצאים גם דאע"פ שיצא מוציא גם: א) בברכת הירק דאכילת כרפס בסי' תפ"ד דהטור שם מביא דעת העיטור דאינו יכול להוציא בזה, אבל אביו הרא"ש חולק, ונותן הטעם "כיון דתקנת חכמים היא משום היכרא לתינוקות הוי כברכת המצוה", ובאדמה"ז שם סע' ב' "שגם ברכת בפה"א זו אינו כשאר ברכה"נ שהן רשות, אלא היא כמו חובה מחמת תקנת חכמים שתקנו לאכול ירק קודם הגדה".

ב) בברכת מצות ציצית מובא במג"א סי' ח סק"ח מהג"א ספ"ג דר"ה דאם א' מתעטף בציצית חבירו מברך לו. וכן פוסק אדמה"ז שם סע' י"א.

ולאידך ג) בשחיטה ביו"ד סי' א' ס"ז דאלם יכול לשחוט ואחר יברך בשבילו. חולקים שם הפוסקים בפי' הדברים: להדרישה וט"ז הוא גם כשאין האחר שוחט עבור עצמו6. אבל שאר אחרונים ואדמה"ז (שם סקמ"ו) חולקים וסוברים שאין לאחר לברך אא"כ שוחט בהמה אחרת לעצמו, דאל"ה הרי זה כברה"נ שמי שאינו נהנה אינו יכול להוציא הנהה, דלא ליתהני ולא לברך.

ד) באו"ח סי' רצז לענין בשמים במצו"ש מביא הטור שיטת הר' אפרים דמי שאינו מריח אין להוציא אחר. אבל הרא"ש הורה שיכול להוציא זולתו, ומבאר הב"י דכיון דחכמים קבעוהו מנהג ה"ל מצוה דומה לקדוש. ובשו"ע שם פוסק שיכול הוציא מי שאינו יודע. והמג"א, ט"ז ואדמה"ז חולקים, "כיון דלא הוי אלא להנאתו וכ"ש כאן דלא הוי אלא להשיב נפש יתירה וא"צ לחזר אחריו...ולא דמי..דיכול לברך ברכת הירקות לחבירו דהתם תקנתא דרבנן הוא ולא משום הנאתו משא"כ כאן" (מג"א), "לפי שברכה זו היא ברכה"נ....אינו דומה שברכת יין של קידוש...אינו תלוי בהנאתו כלל..הבשמים במוצ"ש...אלא בשביל הנאת האדם..." (אדמה"ז).

והנה אם הביאור בהא דאינו מוציא בברכה"נ כשיצא, כאופן הא', דתלוי אם הדבר הנעשה הוא חוב ממש או לא, אינו מובן לגמרי מהו הטעם דבציצית ובירק יכול להוציא אף שאינו עושה המצוה בעצמו, דהרי בשניהם אין זה "חוב" גמור, כשופר ושאר מצות, שהרי אם אין לו ד' כנפות הרי הוא פטור ממצות ציצית (וראה פרמ"ג א"א ח' סק"ח)7, ואפי' בירק: אע"ג דתקנו חכמים ואין זה רשות ממש, מ"מ למה נגרע כ"כ סעודת שבת אצלה להיחשב כברכת הנהנין, רק משום שאין הסעודה עצמה מצוה אם היה נהנה להתענות, הרי כיון שאינו נהנה בתענית ונהנה מאכילה, הרי מחוייב ממה שפירשו הנביאים וקראת לשבת ענג (ובפרט שלהט"ז עצמו בסי' רצז ובסי' תרע"ח ג' סעודות הוא דאורייתא).

אבל לאופן הב' מובן: דכיון דתלוי אם הוא חיוב ברכה על איזה חוב או על חוב דהנאה (ואינו תלוי אם דבר הנעשה הוא חוב, דאפי' הוא חוב אבל כיון שההברכה הוא על הנאה, לכן אם אינו יודע לברך ויש עליו איסור ליהנות בלא ברכה: "לא ליתהני ולא לברך" ואין "ערבות" שהאחר יהנה, ולכן סעודת שבת, שתוכן חיובו שהוא יהנה, הרי גדרו ברכת הנהנין ולכן בזה חל הכלל: אם אינו יודע לברך על ההנאה "אסור ליהנות" ואין ערבות שההוא יהנה8.

משא"כ בירק דכרפס דכיון דחכמים תקנוהו לאכול (כדי להוסיף בהיכר לתינוקות) ואפי' אינו נהנה, הרי זה כמו חובה דאיזה מצוה שיהיה, ובזה "כל ישראל ערבים"9. ובציצית: אע"ג דאין חיוב גמור ממש לאדם ללבוש ד' כנפות כדי להניח ציצית, אי"ז גורע: דכיון דאין איסור להתעטף בציצית בלי ברכה, ולאידך כשנתעטף בד' כנפות מחוייב בציצית, לבישתו בציצית הוא קיום חובתו, ובמילא "כל ישראל ערבים" ומברך לו10.

והנה הגרשז"א ז"ל במנחת שלמה סי' ג' דן אם א' יכול לקדש מבע"י לאחר פלג המנחה לאחר, והוא עצמו לא יי"ח בזה. ודן בתחילה11 מענייננו: דכיון דבברכה"נ דהוא דבר שאינו חובה אין כאן ערבות דלא ליתהני ולא ליברך, א"כ כמו"כ לענין קידוש מבע"י: דכיון דגם השומע אינו מחוייב בזה (דלא קבלו שבת לפני הקידוש) א"כ אפשר דבההיא שעתא ליכא ערבות. ושקו"ט בזה וכ' דטוב שהשומע יקבל שבת לפנ"ז.

אבל לפי הנ"ל אינו מוכרח: דהחסרון בברכה"נ אינו דהדבר שעליו מברך הוא "רשות" ואינו "חובה" (גמור), אלא שבברכה על הנאה ישנו הלכה דאסור ליהנות בלא ברכה, "ולא ליתהני ולא ליברך", אבל בשאר דברים, אולי י"ל דגם אם אינו חובה ממש (כנ"ל בציצית) יכול לברך לשני שיקבל שבת ע"י הקידוש ושייך ערבות גם לקיום מצות חבירו שמקבל עליו השבת ע"י קידוש זה12.


1) וראה בסי' רס"ג בקו"א ה' "...דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבין מחמת ערבות שהרי המחוייב מחמת ערבות נקרא מחויי בדבר להוציא אחרים יי"ח המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות...".

2) אבל הט"ז עצמו בסי' קס"ז מבאר באו"א: "ונראה הטעם דפת היא עיקר אכילתו ואין שייך בזה אכילת מצוה דגם בחול הוא אוכל פת משא"כ במצוה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי". ולכאו' הכוונה (שאע"פ שמחוייב בדבר) מ"מ כיון שנראה כמו ברכת הנהנין דינו כברכת הנהנין. משא"כ בקידוש וכדומה שיש שינוי הרי זה (לא רק חוב מצוה, אלא) גם נראה שונה מברכה"נ.

3) ובל' הגהות אשר"י: "שאינו חובה על האדם ואינם באות אלא בשביל הנאה...שאם ירצה לא יהנה ולא יברך", דכיון דאם רוצה לא יהנה, הרי"ז סימן דהוא רשות.

4) ובזה יובן מה שלברמה"ז מאריך הרא"ש והאדמה"ז סי' קצ"ז ס"ו בביאור דבעצם אין להחשיב בהמ"ז כברכת הנהנין וכותבים בענין הערבות "כל ישראל ערבים זב"ז, ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה" (אע"פ שבשאר מקומות שמביא אדמה"ז ענין הערבות אינו מוסיף ביאור דחייב "להצילו מעון") וכ' גם שאינו דומה לברכה"נ משום ש"כיון שכבר נהנה ונתחייב לברך מחוייב הוא להצילו מעון ולברך לו", דלכאו' לפי אופן הא' הנ"ל הרי בפשטות אי"ז דומה לברכה"נ כיון דברכת הנהנין אין חוב גמור, שיכול שלא יאכל, אבל ברהמ"ז שכבר נהנה, הרי בפשטות עכשיו מחוייב בזה ולמה כ' בסיגנון דקשיא ותירוץ.

אבל לפי הנ"ל מובן: לפי אופן הב' גם בדבר שהדבר "חוב" גמור, אבל כיון דחבירו היה צריך למנוע ממצב המחייב הברכה, שהוי ליה שלא לאכול כשלא יוכל לברך "לא ליתהני ולא לברך", הו"א למימר שגם לענין ברהמ"ז שייך זה דאסור ואין ליהנות כשלא יוכל לברך לאחר האכילה, וא"כ הו"א לומר שאין כאן ערבות שההוא יהנה ושאוציאו בברהמ"ז, קמ"ל שערבות כולל גם "להצילו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב", שגם אם לא היה לו להיכנס למצב שלא יוכל לברך בהמ"ז, "כיון שכבר נהנה" ועכשיו יש לו חיוב לבהמ"ז הרי"ז יוצר ערבות "להצילו מעון ולפוטרו מחיוב מצוה" (ורק לענין ברכה לפניה אומרים: דלא יהנה ולא לברך).

5) ויש להוסיף: דאפשר דגם המג"א עצמו מסכים שצריך להיות דבר שבחובה כדי להיות "מחוייב בדבר" להוציא י"ח אלא שמוסיף שצריך להיות חובה על האדם ולא על ההנאה.

6) הנימוקים: הדרישה: א- שגם האחר נהנה שיאכל מבהמה זו. ב- אין ההנאה מרומז בהברכה. לט"ז סקי"ז: הוא כברכת שבח שבזה שייכים כל ישראל.

7) אלא דיש לחלק לומר: דבציצית: כיון שכבר לבש הבגד הרי חל עליו החיוב שיהיה עליו ציצית, והוא בדומיא לברהמ"ז המבואר בסי' קצ"ז, דאע"פ דהוא ברכה"נ, מ"מ כיון שהלה כבר אכל "כיון שכבר נהנה ונתחייב לברך מחוייב הוא להצילו מעון ולברך לו...". אבל גם אינו דומה ממש לברהמ"ז: דברהמ"ז חל החיוב על הברכה אבל בציצית חל החיוב ואיסור שלא להתכסות בבגד בלי ציצית, ויכול ל"הצילו מעון" גם ע"י הפרשתו מלהתכסות בבגד זה.

ועוד: הלכה זו דיכול לברך לשני המתעטף הוא גם קודם ועובר עשייתו, קודם שנתעטף ונתכסה לגמרי ועדיין לא נתחייב על הציצית יכול לברך עבורו. (ויש לפלפל בכ"ז מהו שיטת אדמה"ז: אם שעת עיטופו לא חל המצוה ולא מחוייב עד גמר העיטוף (כסברא בתוס' יבמות צ') או שחל חיוב ושם מצוה גם בשעת עיטופו (כסברת התוס' בסוף שם) ובשיטתו לענין דדן השאג"א סי' ל"ב. אבל אכמ"ל).

8) אולי אפשר לומר בסגנון אחר: כאילו נאמר שכיון שיש עליו אסור ליהנות, הרי"ז כאילו שלא נהנה מהאכילה ובמילא אין עליו חיוב אכילת שבת, ואין אני ערב עליו שיהנה כדי שיוכל לקיים בזה מצות סעודת שבת.

9) ועד"ז אילה"ק מסי' ק"צ ס"ד כ' בא"ד "..אף להאומרים שבהמ"ז טעונה כוס שלדבריהם ברכת היין היא חובה כברכת המצות שאדם יכול להוציא חבירו י"ח כמ"ש בסי' קס"ז...", דאינו כמו שאר ברכת ה"נהנין" דלפי המבואר שם קאי בהשיטה דכוס של ברכה עניינו לאומרו על הברכה (לא על השתיה והנאה) ואינו ברכה"נ כלל.

10) ושחיטה: הרי"ז דומה לברכה"נ וכלשונו שם "לא ליכול ולא לשחוט" דגם שחיטה עניינו היתר הנאה, ולכן בכג"ד הכלל דאין א' ערב כדי שיוכל חבירי ליהנות. אלא דלפי הפסק דאדמה"ז בסי' רצ"ז לענין ברכת האש דיש לחוש לשיטת הא"ז דלא יכול לברך לחבירו בדבר שאינו חובה, צריכים לומר דציצית אינו רשות, וכנ"ל בהע' 13, דאע"פ דאינו מחוייב לקנות בגד ד' כנפות כדי להטיל בו ציצית, מ"מ אם הטיל בגד ד' כנפות הוא מחוייב (לחזר אחריו) להטיל בו ציצית, ונחשב דבר שבחובה. (ולהעיר גם מחילוק שחיטה והפרשת חלה "שאינן מצוה כ"כ, שאינו עושה אלא לתקן מאכלו" שאצ"ל ברכתן מעומד, לציצית (שצריך לברך מעומד) אדמה"ז סי' ח ס"א). וראה גם באבנ"ז בחו"מ סי' כ"ו שמחלק דשחיטה הוא מתיר משא"כ ציצית ומוסיף דבציצית יכול ללבוש טלית כשאין לו ציצית. אבל יש להעיר מזה אדברי אבנ"ז עצמו באו"ח סי' ל"ז דחיוב ברה"נ אינו בעיקר משום מעילה ומתיר לאכול, דא"כ למה בע"ק אוכל בלי ברכה, אלא ודאי דהוא חיוב עצמי ומסובב מיניה מעילה, דלפי"ז הרי זה כמו ציצית דאינו מתיר ואם אין לו יכול ללבוש בלי ציצית. לכן נראה לומר: (דגם אם נאמר דיש חיוב ומצוה לברך קודם שנהנה, ולא רק מצד שגדרו "מתיר") דכיון דבפועל יש איסור על הנאתו בלי ברכה זה מסלק ה"ערבות" ואחריות על חבירו לברך להיות נקרא מחוייב בדבר. משא"כ בציצית: הגם דאסור ללבוש ד' כנפות בלי ציצית, הוא דין בחיוב ציצית (שממנו נובע האיסור להתכסות בלי ציצית) ולא בהלבישה ולכן שייך בזה. וצ"ע בזה.

11) אלא דלאח"ז מביא שאלה כעי"ז מהרעק"א: אלא שהרעק"א דן מבחינת גדר "מחוייב בדבר" שמצד המברך, שאם אינו שייך לענין שמברך אינו מוציא, ורוצה לדמות לבן כרך ובן עיר כו'. אבל המדובר בתחילה הוא מצד היוצא יי"ח: דכיון דאינו מחוייב בדבר אלא שהוא רשות לכן לא שייך בזה ערבות. ולפי המבואר בפנים אפשר שאינו מוכרח.

12) אבל יש לחלק בין נידון המנחת שלמה לציצית: בציצית כשלובש בגד ד' כנפות מחוייב להטיל ציצית, משא"כ בקבלת שבת: אינו מחוייב כלל לקבל שבת מפלג המנחה. ולאידך יש לומר סברא הפכית: כיון דמצווה ומחוייב להוסיף מחול על הקודש, יש לזה תוקף דחובה. ואע"פ שאינו מחוייב להוסיף בשעה זו, אבל כיון שבקבלתו זו חל עליו שם תוספת דמחוייב עליו, שייך לחשבו לחובה. וגם להנ"ל דבסי' רצ"ז פסק אדמה"ז לענין ברכת האש לחוש דלא לברך לאחר כיון שאינו חובה: י"ל כנ"ל דרק בדבר שהוא "רשות" כמו ברכת האש שאין צריך כלל לחזר אחריו, משא"כ הענין דהוספה מחול על הקדש הוא מצוה שהוא מחוייב עליו והגם שאינו מחוייב להוסיף כל הזמן דמפלג המנחה מ"מ עניינו הוא מצוה וחוב.

הלכה ומנהג
שיטת התוס' בטלית שנקרעה
הרב יוסף יצחק קעלער
תושב השכונה

בשו"ע אדה"ז סי' טו סעיף ו: "אין יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם ציצית התלויים בה ולתפרה בבגד אחר ואפי' אינו נוטל כנף הבגד לבדו אלא חותך חתיכת בגד גדולה סביב הכנף ותופרה עם הכנף שבה שהציצית תלויה בו בבגד אחר שיש בו ג' כנפות אסור לעשות כן ואם עשה כן הרי הציצית הזאת שהובאה מבגד אחר פסולים".

ובסעיף ז: "במה דברים אמורים כשאין בחתיכה ההיא שמביא מבגד אחר שיעורי טלית שחייבת בציצית שיתבאר בסי' טז אבל אם יש בה שיעור טלית שחייבת בציצית אין צריך להתיר הציצית ממנה כשיתפרנו בבגד אחר שיש בו כבר ג' ציצית תלוים".

וכתב אדה"ז בקונטרס אחרון א', דאע"פ שהט"ז כותב דאם יתפרנו בבגד אחר שיש בו כבר ג' ציצית תלוים צריך להתיר את הציצית ממנה, מ"מ המ"א לא ס"ל הכי שהרי טלית שנקרע ממנה הכנף לגמרי (ובה ציצית אחת), אם יש בה בהכנף ג' אצבעות על ג' חוזר ותופרה ואין צריך להתיר ממנה הציצית לדעת רב עמרם גאון. וכן הוא דעת הרא"ש ורבינו ירוחם.

וכותב כ"ק אדה"ז: "רק התוספות לא ס"ל הכי" פי' שבתוספות מנחות דף מ,ב ס"ל דהא דאמרינן "טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור" אין הכוונה שנקרע לגמרי אלא שהקרע היתה תוך שלש אצבעות משפת הכנף אלא הכוונה "תוך שלש דהיינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג' והוי כאילו נפסק לגמרי אבל אם נשתייר בו ג' לדברי הכל חיבור מעליא" גם לדעת רבי מאיר האומר תוך שלש לא יתפור וכן אמר רחבה אמר רב יהודה.

וממשיך כ"ק אדה"ז: "וכן הנ"י לפירוש הט"ז [כלומר שהט"ז מפרש שגם הנימוקי יוסף סובר כמו התוספות], ואף הם לא ס"ל כסברת הט"ז שבכאן, שהרי נ"י כתב שהציצית נפסלה משום שלא נשתייר שיעור כנף ולסברת הט"ז אפי' אם נשתייר שיעור כנף היא נפסלה מחלק ב' שנפרד ממנה הכנף א"ו דלא נפסלה כ"כ אלא משום דלא נשתייר שיעור כנף. ולהתוס' משום דאין בכנף שיעור טלית ואם כן הציצית אין צריך כלל לכנף זה והוי כמו הטיל למוטלת שבאותה סוגיא דהוי תעשה ולא מן העשוי אבל אם יש בכנף שיעור טלית לא נפסלה הציצית שבו כמו שכתב הרשב"א".

וצ"ע היכן מבואר בדברי התוספות איך יהיה הדין באם נשתייר בו שיעור טלית.

ואולי י"ל, דהנה לשיטת הנימוקי יוסף הדין הוא דטלית שנקרעה תוך שלש אצבעות לא יתפור את הכנף עד שיתיר את הציצית משום שלא נשתייר בו שיעור כנף, משא"כ חוץ לשלש אצבעות יכול לתפור את הכנף בלי להתיר את הציצית מקודם מכיון שיש עליו תורת כנף.

משא"כ לשיטת התוספות, מה שכתוב "טלית שנקרעה תוך שלש לא יתפור" הכוונה הוא שנקרע (אפי' אם מקום הקרע הוא למעלה מג' אצבעות משולי הטלית לארכה ולרחבה) ולא נשאר במקום הקרע חיבור שלשה אצבעות שאז נחשב כאילו נקרע לגמרי ונפסל הציצית משום שהיא תלויה בחתיכת בגד שאין בה טלית. ולכן אם יתפור הטלית מחדש במקום הקרע בלי להתיר את הציצית קודם הוה ליה תעשה ולא מן העשוי.

אך זהו דוקא אם לא נשתייר בחלק שנקרע שיעור טלית אבל אם נשתייר בו שיעור טלית (כלומר שבשני חלקי הציצית נשתייר שיעור טלית) הרי מונח הציצית על בגד שיש בו שיעור טלית ולא נפסל מעולם.

ולפי הנימוקי יוסף דהטעם דאם נקרע תוך שלש לא יתפור הוא משום שלא נשתייר בו שיעור, משא"כ אם יש בו בכנף ג' על ג' אצבעות יכול לתפור אותו בהטלית בלי להתיר ממנו הציצית, החידוש ב"ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה" הוא לא רק לחכמים האומרים שיכול לתפור אפי' נקרע תוך שלש אלא גם לר' מאיר האומר שתוך שלש לא יתפור, שהרי אפי' ר' מאיר מודה שחוץ לשלש יתפור משום דאית ביה תורת כנף, ואעפ"כ דוקא כנף זה שהיה מבגד זה בשעת עשיה אבל ממקום אחר לא יביא אפילו אמה על אמה שיש בו תורת כנף מכיון שלא היה מבגד זה בשעת עשיה.

ומה שכתב כ"ק אדה"ז שהא ד"ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה" הוא מפני שאין בו שיעור טלית (וכן הוכיח הלבושי שרד בס"ק ב ממשמעות המג"א ס"ק ג. וכן משמע במ"א ס"ק ד כפי שהאריך ביד אפרים שם), מפורש כן בספר המאורות לרבינו מאיר בן שמעון המעילי מנרבונה (בספר המאורות על עירובין - הלכות קטנות, הוצאת הרמ"י בלוי ע' שסח-שסט): "ולא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת או ציצית ותולה בה, פירוש משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי אותה אמה שהביא שבו הציצית אינה ראויה להתעטף בה ראשו ורובו של קטן".

הרי שטעם הפסול הוא מפני ש"אמה על אמה" אין בו שיעור שיתעטף בה ראשו ורובו של קטן.

והיינו כמ"ש רבינו בסידורו שרוחב הטלית צ"ל אמה של תורה שהיא רוחב כ"ד גודלין ואורך הטלית צ"ל שתי אמות. ודו"ק.

הלכה ומנהג
העוסק במצוה פטור ממצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים
הרב שלום דובער לוין
מנהל ספריית "אגודת חסידי חב"ד"

בשו"ע אדה"ז סי' לח ס"ז: "כל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כו' א"צ להפסיק משום קריאת שמע ותפלה אפי' אם יעבור זמנם כו' כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת כו' ולכן המשמר את המת פטור מתפילין ומק"ש ותפלה ומכל המצות". ועד"ז מבואר לעיל שם ס"ו. לקמן סי' ע ס"ד. סי' עא ס"ה-ו. סי' עב ס"א. סי' צג ס"ד. סי' קו ס"א וס"ד. סי' רמח קו"א סק"א. סי' תרמ סי"ח.

וכיון שנתבאר שהוא פטור אפילו ממצוות תפילין וק"ש ותפלה ושאר מצוות שבגופו שא"א לעשותן ע"י אחרים, א"כ למדנו מכאן שהעוסק במצוה פטור גם ממצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים.

אמנם מיד אחרי הלכה זו כותב רבינו הזקן בסי' לח ס"ט: "הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום דהיינו שא"צ להפסיק מלימודו להניחם (זולת) בשעת קריאת שמע ותפלה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה ואע"פ שכל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים חייב להפסיק כדי לעשותה כמו שיתבאר בי"ד סימן ר"מ מ"מ בתפילין נאמר בהן לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וזה שכבר יש תורת ה' בפיהו א"צ לאות ולזכרון".

וכ"ז תמוה מאד לכאורה וסותר את כל מה שנתבאר לעיל שהעוסק במצוה פטור מתפילין וק"ש ותפלה, אע"פ שהן מצוות שבגופו וא"א לעשותה ע"י אחרים, וכאן כותב שחייב להפסיק לק"ש ותפלה כיון שהן "מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים", ורק מצות תפילין יש לה דין מיוחד שנדחית מפני לימוד התורה.

את המקור להלכה זו שבסעיף ט כותב רבינו הזקן "כמו שיתבאר בי"ד סימן ר"מ". סי' זה בשו"ע אדה"ז לא הגיע לידינו, ובשו"ע המחבר שם סי"ב : "אמר לו אביו השקני מים ויש לפניו לעשות מצוה עוברת כגון קבורת מת או לויה אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים יעסוק בכבוד אביו ואם אין שם אחרים לעשות יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו". והוא כדעת איסי בן יהודה בקידושין לב, א: "אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה שאני ואבא חייבים במצוה איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה ליעשות ע"י אחרים תיעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה".

אמנם ברמ"א שם כתב על זה: "ואם התחיל במצוה תחלה יגמור דהעוסק במצוה פטור מן המצוה" - והיינו שמפרש את הברייתא הנ"ל דהיינו דוקא לפני שהתחיל לקיים את מצות כיבוד אב, אבל אם כבר התחיל יגמור, ופטור גם מן המצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים. והיא שיטת הר"ן (הועתק בב"י שם): "הני מילי כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל המצוה אע"פ שאפשר לעשותה ע"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קיימא לן דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה".

והנה רבינו הזקן בסי' לח פוסק שגם אחר שהתחיל במצוה מחלק בין אפשר לעשותה ע"י אחרים או לאו, ומוכיח כך ממה שנתבאר ביו"ד סי' רמ. והיינו שאינו פוסק כהר"ן וכהגהות הרמ"א שביו"ד סי' רמ. וא"כ היכן מצינו ידינו ורגלינו, שזהו לכאורה היפך ממה שפסק לפני זה שם בסעיפים ו-ז, ובכל המקומות שצויינו לעיל, שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת גם אם היא מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים וגם מצות שבגופו.

את ההוכחה לפסק הלכה זה מיו"ד סי' רמ, מביא רבינו הזקן גם בסי' רנ קו"א סק"ב: "אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כמ"ש ביו"ד סי' רמ". ואיך יתאים זה עם מה שפסק במקומות רבים שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אף אם א"א לעשותה ע"י אחרים.

והביאור בכל זה הוא, שהן כאן בסי' לח והן שם בסי' רנ מיירי שעוסק (לא במצוה סתם, כ"א) בלימוד התורה. ואע"פ שכבר נתבאר שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אף כשא"א לעשותה ע"י אחרים, מ"מ העוסק בתורה פטור ממצוה אחרת רק כשאפשר לעשותה ע"י אחרים.

שני טעמים נתבארו בשו"ע אדה"ז לחלק בזה בין העוסק במצוה לבין העוסק בתורה: א) הל' ת"ת פ"ד ה"ג: היה לפניו עשיית מצות ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו כו' ואם אי אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים כו' יפסיק תלמודו ויעשה המצוה כי זה כל האדם כמו שאמרו חכמים תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים ואם אינו עושה כן נמצא שלמד שלא לעשות". ב) "ואף על פי כו' שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת מכל מקום כיון שהמצוה היא עוברת שאם יעסוק בתורה ולא יקיימנה תתבטל המצוה לגמרי ובעשיית המצוה לא תתבטל מצות עשה של תורה לגמרי שהרי יכול ללמוד אחר כך לפיכך תלמוד תורה נדחה מפני כל המצות אפילו הן מדברי סופרים כשאי אפשר לעשותן על ידי אחרים כמו שנתבאר ביו"ד סי' רמו".

והוא מ"ש ביו"ד סי' רמו סי"ח: "היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו".

אך עיקר הקושיה היא על מה שכתב רבינו (כאן בסי' לח ובקו"א בסי' רנ) שהמקור להלכה זו הוא ביו"ד סי' רמ, ששם לא מיירי בלימוד התורה כ"א במצוה כיבוד אב, ושם נפסק בהגהת הרמ"א שאם התחיל נדחית גם המצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, כבכל המצות. ואם נאמר שרבינו הזקן חולק על הרמ"א, ופוסק שגם בשאר המצות יש חילוק בין אפשר לעשותה ע"י אחרים או לאו, א"כ היכן מצאנו ידינו ורגלינו בכל המקומות בשו"ע אדה"ז שצויינו לעיל.

ולכאורה הי' אפשר לומר שיש כאן טעות סופר, וגם כאן בסי' לח צריך להיות הציון (כמו בסי' תמד) "כמו שיתבאר בי"ד סימן רמו". והיינו כיון שמצות ת"ת שונה בזה משאר המצות מהטעמים המבוארים לעיל. אמנם בדקתי וראיתי שגם בדפוס הראשון וגם בכת"י כתוב "כמו שיתבאר בי"ד סימן רמ". וגם בקו"א שבסי' רנ כתוב "כמ"ש ביו"ד סי' רמ". וקשה לשבש הגירסה בכל המקומות האלו.

שוב העירני בזה הרה"ג מוהרמ"ש אשכנזי שליט"א, שיש לבאר שיטת רבינו הזקן בכל זה, שבאמת גם מצות כיבוד אב שונה בזה מכל המצות, מטעם המבואר בברייתא הנזכרת (בדברי אלעזר בן מתיא) "מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה".

החילוק בין מצות כיבוד אב לשאר המצות (לגבי מצות השבת אבדה) מובא גם בשו"ע אדה"ז (הל' מציאה ופקדון ס"מ): "שאם אמר לו אביו אל תחזיר האבידה עכשיו כי צריך אני עכשיו שתאכילני ותשקני לא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו אני ה' כולכם חייבים בכבודי, אבל נדחית היא מצות השבת אבדה כו' מפני כבוד המקום, כגון שהאבדה בבית הקברות והוא כהן לא יטמא לה".

ולפי"ז אפשר שרבינו הזקן אינו פוסק בהל' כיבוד אב כשיטת הר"ן והרמ"א, וסובר שדין כיבוד אב ודין לימוד התורה שוין הם, שאינן דומות לשאר המצות, ולכן מביא בסי' לח ובסי' רנ ראיה מדין כיבוד אב לדין לימוד התורה. אלא שחיו"ד סי' רמ בשוע"ר לא הגיע לידינו, ואיננו יודעים מה כתב שם רבינו הזקן בענין זה.

הלכה ומנהג
השכים קודם אור היום לענין ברכות השחר [גליון]
הרב שלום דובער לוין
מנהל ספריית "אגודת חסידי חב"ד"

בגליון האחרון (תשעט עמ' 48) חוזר הת' א. ח. לאותו נושא, וכותב פירוש חדש בדברי שו"ע אדה"ז סי' מז ס"ט "המשכים קודם אור היום יכול לברך כל סדר הברכות", דהכוונה היא שהוא "יכול" היינו שהוא יכול להתחייב בהן ע"י שילבש בגדיו וכו', אבל לא התחייב בהן אינו מברך.

אמנם מלבד הדוחק שבפירוש הזה, מפורש בשו"ע אדה"ז כמה פעמים ההיפך מזה:

א) סי' מו ס"ז מביא שלוש דיעות אם צריך לברך ברכות השחר כשלא נתחייב בהן, ופוסק כהדיעה השלישית: "שאפילו לא נתחייב בהן כלל יברך כולם כסדרן מפני שאין הברכות על הנאת עצמו בלבד אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם ואם הוא אינו נהנה אחרים נהנין וכן המנהג פשוט ואין לשנות". ולא רמז כאן שום חילוק אם הוא לפני עלות השחר (ומברכין כיון שישן שינת קבע אחרי חצות) או אחרי עלות השחר.

ב) סי' מז ס"ז מבאר דין ברכת התורה כשהשכים קודם אור היום: "שברכת התורה היא כברכות השחר שלא תקנו אותן אלא פעם אחת ביום כו' גם ברכות השחר זמנן הוא ג"כ קודם אור היום מיד שניעור משנתו". ואף שלענין ברכת התורה מביא שם שתי דיעות, הרי לענין ברכות השחר ברור מילולו שתקנו אותן פעם אחת ביום, מיד שניעור משנתו (קודם אור היום) או כשיאור היום (כשהיה ניעור כל הלילה). בלי שום הפרש עם הלביש בגדיו אחרים או לאו.

ג) שם ס"ט: "המשכים קודם אור היום יכול לברך כל סדר הברכות", שכאמור לעיל, הפירוש הפשוט בזה הוא אפילו אם לא הלביש בגדים אחרים, כיון שכאמור לעיל התקנה נתקנה לברך את ברכות השחר פעם אחת ביום (כשניעור משנתו או כשהאיר היום) בין אם הלך ולבש וחגר ובין אם לא הלך ולא לבש ולא חגר.

אמנם הביא ראיה מסי' מו ס"ח שהמשכים קודם אור הבוקר לסליחות אומר את ברכות השחר אחרי סליחות, ודימה בנפשו שהטעם הוא כדי לאמר את הברכות אחר עלות השחר. אמנם באמת נתבאר הטעם לזה לפני כן בס"ג "נהגו לסדרן בבית הכנסת" (היינו אחרי סליחות, כשכולם כבר הגיעו לבית הכנסת). ומבואר לעיל סי' ו ס"ד: "מה שנוהגים בימי הסליחות ובימים נוראים שלאחר שמפסיקין באמירת הסליחות או באמירת תהלים ושאר דברים מתחילין לברך על נטילת ידים ואשר יצר כו' כדי להוציא את הרבים ידי חובתן", והרי ודאי שאין כל חשש בשתי ברכות אלו קודם עלות השחר, אלא הטעם הוא כנ"ל.

ואיך שנפרש את דברי רבינו הזקן בסדורו, שכבר דנו בזה בגליונות הקודמים, דומני שברור בשו"ע אדה"ז כפי שנתבאר כאן.

אמנם גם בסדור יש להוסיף עוד הערה אחת, שלא נתבארה בגליונות הקודמים, והיא אשר בהמשך הדברים לגבי ברכת התורה מבואר בסדור "ומי שישן בלילה מברך בקומו מחצות הלילה ואילך, ואם ניעור כל הלילה מברך כשיאור היום כמו כל ברכת השחר". והרי לגבי ברכת התורה (כשישן וקם מחצות הלילה ואילך) טעם החיוב הוא כמבואר לעיל: "שברכת התורה היא כברכות השחר שלא תקנו אותן אלא פעם אחת ביום כו' גם ברכות השחר זמנן הוא ג"כ קודם אור היום מיד שניעור משנתו". והרי לגבי ברכת התורה בודאי פירוש הדברים הוא, שכיון שישן וניעור ממילא הוי זמנו וממילא נתחייב בברכה.

הלכה ומנהג
סדר נטילת הציפורניים [גליון]
הרב גדלי' אבערלאנדער
מח"ס "פדיון הבן כהלכתו"

בגליון תשעט ש"פ תבוא עמ' 45 כתב רמ"מ שי' פעלער בענין סדר נטילת ציפורניים, שאדה"ז כותב "ומתחילים ליטול בשמאל בקמיצה" וכותב ששמע אומרים שא' מהדינים שמשמע מזה שצריכים לקוץ הצפרניים דיד שמאל תחלה. ומוסיף "ואם קבלה הוא נקבל, אבל יש לחקור אם כוונתו לזה". וכנראה שלא עיין שפיר (וכלשונו 'אחר עיון קל') בהמקור שהוא עצמו הביא, דהרי האבודרהם (ירושלים תשכג, עמ' שסח) כתב להדיא לעשות כסדר הזה "קשיא" דהיינו קמיצה שמאל ימין אצבע. ומסיים: "וסימן זה רומז כי נטילתם על זה הסדר קשיא". דהיינו שמאל תחילה. וגם בשאר כל המקורות כותבים שיתחיל בשמאל תחילה ואח"כ בימין, ראה מחזור ויטרי (נירנבערג תרפג, ח"ב עמ' 720), עטרת זהב סי' רס וברמ"א שם, ואדה"ז הולך ג"כ בדרך הזה. והטעם שמתחיל ביד שמאל נראה דזהו חלק מהענין לקצוץ שלא כסדר, דהסדר הוא להתחיל ביד ימין, וכדי שלא יהיה כסדר (נוסף על אי סדר דאצבעות גופא) לכן מתחיל ביד שמאל.