E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ כי תבוא - תשס"ג
הלכה ומנהג
בעל שקיבל שבת לפני אשתו
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

עיין ב'אגרות משה' או"ח ח"ג סי' לח, שדן במקרה שהבעל קבל עליו שבת מבעוד יום, האם האשה אסורה נמי במלאכה, שכותב הרב משה זצ"ל, שיש מקום לאוסרה במלאכה דלצורך הבעל, כגון לבשל עבורו, מהדין דוינפש אמתך, דאיתא ביבמות (מח, ב) דאיירא בעבד ערל, שעדיין אין העבד מחויב במצוות מצד עצמו, ומותר לו לעשות מלאכה לעצמו, אבל במלאכת רבו אסור, דהוא דין שעל הרב, שלא יעשה מלאכה שלו אף העבד ערל שקנהו לו לעשות מלאכתו, ודין זה הוא מדין איסור שבות דרבנן. ועיין שם שכותב, דכל זה רק להסוברים דתוס' שבת הוא מדאורייתא. ומסיק: "אבל מן הראוי להחמיר שלא תעשה מלאכה לצורך בעלה". עיין כל זה בתשובתו.

והנראה לומר, דלפי דברי אדמה"ז בקו"א אין שום סברא לאסור לאשה לעשות מלאכה לבעלה, אף במקום שהבעל כבר קיבל עליו שבת. רבינו כותב בשו"ע שלו (סי' רסג סעי' כה): "מי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל, אע"פ שכבר חל עליו קבלת שבת, יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת, דכיון שלחבירו מותר הוא, אין באמירתו אליו איסור כלל (ולא אסרו האמירה לנכרי אע"פ שאינו מצווה על השבת), אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל. וכן מי שמאחר להתפלל ערבית במ"ש, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר לו להנות ולאכול ממלאכתו, אע"פ שאח"כ יזכור עדיין של שבת בבהמ"ז".

ועיין בקו"א ס"ק ח שהקשה: "היכי שרינן ליה למימר לחברו, הא קי"ל שלוחו של אדם כמותו וידו כידו וה"ז כעושה בעצמו". ומסיק רבינו: "דהא פשיטא להו דהמקבל שבת מבע"י על עצמו, אף שמסתמא קיבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת, כמו בסי' רסג, מ"מ לא קיבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו, אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון אחר העושה בשבילו, שלא יצטרך למחות, וה"ה לענין אמירה שאין בה משום איסור שליחות".

וא"כ לכאורה הדבר פשוט, שלפי דעת רבינו אין שום איסור על האשה לעשות מלאכה עבור בעלה, אע"פ שהוא קיבל עליו שבת, כיון שזה נקרא איסור שחוץ לגופו, (ואע"פ שאמרינן אשתו כגופו, הא לדעת רבינו בכל שליח אמרינן שידו כידו, ומ"מ סובר רבינו שלא אוסרין השליח לעשות מלאכה בשביל ישראל שכבר קיבל עליו שבת).

הלכה ומנהג
אמירת הנוסח בעירוב תבשילין אם מעכבת
הרב אברהם אלאשוילי
לוד, אה"ק

בסי' תקכז קו"א סק"ב הביא אדה"ז את דעת רש"ל (ביצה פ"ב סי' ח) והט"ז (סק"ז וסקי"ח), שאמירת הנוסח בעירוב תבשילין ("בדין יהא שרא כו'") אינה מעכבת בדיעבד, ובהמשך כותב "וכן כתב בהדיא בסמ"ג והגה"מ, וכן משמע ברמב"ם ע"ש".

ולכאורה קשה, היכן כתוב "בהדיא" בסמ"ג והגה"מ שהאמירה אינה מעכבת, דהנה הסמ"ג (לאוין עה כז, ב) כתב שבנוסח עירוב תבשילין נהגו לומר להטמין ולהדליק, כלומר מלבד זה שצריכים לומר לאפות ולבשל, המנהג לומר גם להטמין ולהדליק, והביאו הגה"מ הל' יו"ט פ"ו אות ח. וא"כ אינו מובן היכן כתוב כאן "להדיא" שהאמירה אינה מעכבת, לכל היותר ניתן לומר שרק אמירת הטמנה והדלקה בנוסח הוי מנהג ואינה מעכבת, אבל לא כל הנוסח.

וכן לא מובן מה שכתב ש"כן משמע ברמב"ם", דהנה הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ו ה"ח כתב: "ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיו"ט שלמחר לשבת". והיכן כתוב כאן שאמירה זו אינה מעכבת?

ואולי יש לומר, ובהקדים, דהנה בסי' תקכז ס"ז הביא אדה"ז ב' דעות אם אמירה מעכבת או לא, הדעה הא' ס"ל שאמירה מעכבת, ואם לא אמר אזי אינו יכול לעשות המלאכה. ובנוסף לכך מפרט שם, שיש להזכיר בנוסח ארבעה דברים: בישול, אפיה, הטמנה והדלקת הנר. וכל שאר הדברים נכללים במה שאומר "ולמעבד כל צרכנא". וכותב שם, שאם לא הזכיר אחד מארבעת הדברים הנ"ל, אינו יכול לעשות את אותו דבר שלא הזכיר, והיא שיטת התוס' ביצה כב, א ד"ה ומדליקין, שמוכיח מסוגיית הגמרא שם שצריך להזכיר גם הדלקת הנר (ועד"ז הטמנה). ואילו הדעה הב' (רש"ל וט"ז הנ"ל) ס"ל שאמירה אינה מעכבת כלל, ואומרים אותה רק למצוה מן המובחר. ולהלכה פוסק אדה"ז שיש להחמיר כדעה הא', ורק בשעת הדחק לסמוך על הדעה הב'.

ולכאורה ע"פ האמור לעיל היה ניתן לומר שיש כאן לכאורה שיטה שלישית, והיא שיטת הסמ"ג והרמב"ם שאמירת בישול ואפיה מעכבת, ואילו אמירת הטמנה והדלקה היא רק מנהג. וטעם סברתם, הוא, שכיון שעיקר ענין העירוב הוא עבור אפיה ובישול, וכלשון הפסוק (שמות טז) "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו", לכן צריך להזכיר בנוסח העירוב אפיה ובישול, וכל שאר הדברים נכללים בזה, ורק שהמנהג הוא להזכיר גם הטמנה והדלקה (לדעת הסמ"ג והגה"מ).

אבל אדה"ז לא למד כן בדעת הסמ"ג והרמב"ם אלא ס"ל שהסמ"ג והרמב"ם סוברים שאמירה אינה מעכבת כלל, כדעה הב' שבס"ז, דמכיון שסבירא להו שאמירת הטמנה והדלקה היא רק מנהג ואינה מעכבת, מכאן הוכחה שסבירא להו שכל אמירת הנוסח אינה מעכבת, כי אם האמירה היתה מעכבת, היו צריכים לומר גם הטמנה והדלקה כחלק מהנוסח המחייב (וכשיטת התוס' הנ"ל), ולא רק בתור מנהג.

ועפ"ז מובן דיוק לשון אדה"ז שעל הסמ"ג שכן כתב להדיא, ואילו על הרמב"ם כתב רק ש"כן משמע". כי הסמ"ג כתב מפורש שאמירת הטמנה והדלקה היא רק מנהג, וממילא מובן שבעצם כל הנוסח אינו מעכב. ואילו הרמב"ם כתב רק שאומרים לאפות ולבשל, ומזה שהשמיט הטמנה והדלקה משמע שס"ל שלא אומרים אותה, וממילא מובן שכל האמירה אינה מעכבת.

ואולי י"ל, שכן משמע גם מדיוק לשון הרמב"ם, שעל הברכה כתב "חייב לברך", ואילו על הנוסח כתב רק "ואומר".

[ולהעיר, שאדה"ז לגבי הברכה העתיק בס"ד כלשון הרמב"ם "חייב", ואילו לגבי הנוסח שינה מלשון הרמב"ם קצת, ובמקום "ואומר" כתב בס"ה "ויאמר", וטעם שינוי זה מובן ע"פ המבואר בקו"א שם סק"א, שלשון "יאמרנו" הוא "משמע קצת שהוא חובה". ואולי משום כך שינה אדה"ז בפנים כתב "ויאמר"במקום "ואומר", לומר לנו שלדעתו אמירת הנוסח היא חובה, ודלא כדמשמע מלשון הרמב"ם "ואומר" שהוא רק מנהג].

אלא שעצ"ע כאמור לעיל, מה הכריח את אדה"ז ללמוד כן בדעת הסמ"ג והרמב"ם.

הלכה ומנהג
חובת השמחה בליל יו"ט לדעת אדה"ז
הרב אברהם אלאשוילי
לוד, אה"ק

בשוע"ר סי' תקכט ס"ו כותב: "שכל ז' ימי הפסח וח' ימי החג וכן ביו"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב . . ושמחה זו מצות עשה מן התורה, שנאמר ושמחת בחגך וגו'". והוא מהרמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ז.

והנה בספר השיחות תשכ"ד ליל שמח"ת ס"ג, מדייק כ"ק אדמו"ר מתוספת תיבת "כל" על לשון הרמב"ם שהעתיק אדה"ז, שרוצה לרמז בזה, שגם בליל יו"ט חייב אדם להיות בשמחה מן התורה, ודלא כ'שאגת אריה' סי' סח שכתב שבלילי יו"ט הוא רק מדרבנן. ועפ"ז חזר בו כ"ק אדמו"ר ממה שכתב הוא עצמו בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ד"ה מוציא מצה, שהעתיק בפשיטות את דברי ה'שאגת אריה' מבלי חולק.

וכן מוכח דעת המ"א בסי' תקמו סק"ד, שאסר לעשות סעודת נישואין בליל יו"ט א' למי שנשא אשה בערב יו"ט, מצד שאין מערבין שמחה בשמחה, ושאיסורו הוא מן התורה. ע"ש.

וכן יש להוכיח לדעת אדה"ז, שס"ל שאין לעשות נישואין בליל יו"ט, וממילא זוהי הוכחה נוספת לכך שס"ל לאדה"ז שגם בליל יו"ט חובת השמחה היא מן התורה, והוא מדיוק לשונו בסי' תרלט ס"י, שכתב: "הנושא בתולה שנים או שלשה ימים קודם החג, בענין שנמשכו שבעת ימי המשתה שלו בתוך החג", והוסיף בסוגריים: "דאלו בחג עצמו אין נושאין נשים כמ"ש בסי' תקמו". ומקור דבריו הוא בגמרא סוכה כה, ב ורש"י שם ד"ה תרתי. ושם ברש"י הלשון הוא "ערב הרגל", וכן העתיק המ"א בסי' תרמ סקי"א. ואילו אדה"ז דייק להעתיק "שנים או שלשה ימים קודם הרגל", ומשמע מזה שבערב יו"ט ממש אין לישא אשה לדעתו, מפני ששמחת יו"ט מתחילה כבר מהלילה, וכמו שכתב המ"א עצמו בסי' תקמו. וכנראה שאדה"ז כתב הלכה זו במפורש בסי' תקמו, כמו שמציין לשם, אלא שסי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, כידוע.

הלכה ומנהג
עמידה בתקיעות דמיושב
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

כתב אדה"ז בסי' תקפה ס"ב וזלה"ק: "השומעין התקיעות אע"פ שעדיין לא יצאו ידי חובתן, אף על פי כן אינן צריכין לעמוד". עכלה"ק.

ובהוצאה החדשה העיר הרב המהדיר אמש"כ אע"פ שעדיין לא יצאו יד"ח, "היינו כשלא שמע בתפילת מעומד, ועתה בא לשמוע. ראה לבוש ס"א. כנה"ג הגה"ט. מ"א סוף סק"א".

ולכאורה כוונת דבריו הוא, דהנה המג"א מביא הרדב"ז, שאם יחיד בא לשמוע רק השלושים קולות שלא על סדר התפילה, הנה אז אף השומע צריך לעמוד, ולא רק התוקע, ואח"כ מביא המ"א הכה"ג שכתב ומנא לי' הא, וממשמעות המ"א שהכה"ג חולק על הרדב"ז, וס"ל דאין השומע צריך לעמוד.

ולכן פוסק אדמו"ר הזקן כהכה"ג הנ"ל. ומציין להלבוש בס"א שכתב [ועיין בס"ג שם באריכות], שעיקר מצות תק"ש בתקיעות דמעומד על סדר התפילה דייקא, ומה שתוקעין במיושב, אינו כלל לקיים מצות תקיעת ר"ה. עיי"ש. ולכאורה הכוונה בציון זה, שזה הביאור למה פסק אדה"ז דלא כהרדב"ז אלא כהכה"ג.

והנה צע"ג לפרש דברי אדה"ז הכי: א. אין זה ממשמעות דבריו כלל, ואם אדה"ז נחית לדין זה, הי' מאריך יותר קצת ומפרש דבריו. ב. אינו ברור כלל אם מה שהביא המ"א בסוף מהכה"ג דמנא לי' הא קאי על הרדב"ז. עיין ב'לבושי שרד' ועיין ב'יד אפרים' על המ"א, ומ"מ הוא בעצמו במט"א בס"ה פסק כהרדב"ז. ג. הרי ברור מכ"מ ובעיקר מדברי אדה"ז בסי' תקצב ס"ז, דס"ל שהתקיעות דמיושב הן הן העיקר, ולא התקיעות דמעומד, ודלא כהלבוש [וראה מה שכתב בזה בס' 'הליכות עולם' [להגרז"ד סלונים] בסי' תקפה. ב'פתחי עולם' אות לט, [ולהעיר שלא מצאתי בההוצאה חדשה שיציינו לס' זה, אף דשקו"ט כ"פ בדברי אדה"ז]. ויש להוסיף על דבריו עוד ראיות, ולדוגמא ראה במג"א סוף סי' תקצ מש"כ במי שטועה בתקיעות דמיושב ומעומד, ואדה"ז השמיט בענין התקיעות דמעומד והוסיף בהתקיעות דמיושב שלא יהא ברכתו לבטלה ודו"ק ואכמ"ל].

וא"כ, אי אפשר לומר אשר אדה"ז ס"ל שאין צריכים לעמוד במיושב, כי עיקר החיוב במעומד [וגם לכאורה א"א לומר הטעם בכלל למה יושבים בתקיעות דמיושב, דסומכין על המעומד, ע"ד מש"כ ה'יד אפרים' והמט"א הנ"ל, דהרי כנ"ל לדעת אדה"ז העיקר הוא המיושב].

ובפשטות דברי אדה"ז הוא ע"ד מה שהקשה הלבו"ש על אתר, ובריש סי' תקצב [שאכן העיר ע"ז במ"מ וציונים], דלכאורה גם השומעים צריכים לעמוד כמו התוקע, ושיעור דברי אדה"ז בפשטות הוא, שבס"א כתב שהתוקע צריך לעמוד, ובס"ב כתב שהשומעים אע"פ שלכאורה הם בדיוק כמו התוקע, שיוצאים עתה ידי חובתן בהמצוה, ולכן לכאורה היו צריכים לעמוד, אעפ"כ א"צ לעמוד.

ואם דין זה הוא דוקא כשישמע במאוחר תקיעות דמעומד, או גם ביחיד שלא ישמע כלל רק הל' קולות, לא ביאר להדיא, וגם אם התוקע כבר יצא יד"ח, אם יכול לישב, גם לא ביאר להדיא, ובכה"ח מביא שיכול לישב, והרי מעשים בכל ר"ה במבצע שופר שהתוקע יצא יד"ח, והשומע לא ישמע על סדר התפילה, ותוקעים לו רק הל' קולות, ויכול להיות דמדינא יכול התוקע לישב והשומע יצטרך לעמוד. וצ"ע.

הלכה ומנהג
שיעור שתיית רביעית
הרב יוסף יצחק שמוקלער
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בקיצור הלכות משו"ע אדה"ז (מכון 'אהלי שם') בסי' רעא סעי' נא כותב: "צריך ליזהר לכתחילה לשתות שיעור השתי' (של קידוש שהוא כמלא לוגמיו) בבת-אחת. דהיינו שישתה אותו בשתי' אחת ולא יפסיקנו לב' שתיות. ובדיעבד אפי' הפסיק כמה פעמים באמצע - יצא, והוא שלא ישהה מתחלת השתי' עד סופה יותר מכדי אכילת פרס, ואם שהה יותר מכא"פ - לא יצא".

ובהערות מציין: ע"פ שו"ע אדה"ז סי' תעב, סעי' כ. קצוה"ש סי' עט ס"ק יז.

ויש להוסיף, שבשו"ע אדה"ז (שם) הביא עוד דיעה להחמיר לשתות בכדי שתיית רביעית, וכן מסיק להחמיר (וכן בסי' תריב סעי' טו). אמנם בהסידור (סדר ברה"נ פ"ח ה"ו) הכריע שהעיקר הוא כהדיעה ששיעור שתי' הוא בכדי אכילת פרס (ובפנים נכתב כפי הכרעתו בסידור).

אמנם במחכ"ת אשתמיט להו ביאור אדה"ז לפסקו בסידור (ב'שארית יהודא' או"ח סי' טו, מודפס בסוף שו"ע אדה"ז או"ח ח"א ע' 356), שמבאר שם שאין זה שבשו"ע החמיר אדה"ז כב' השיטות. [שיטת הרמב"ם - דשיעור השתי' הוא בכדי שתיית רביעית, ושיטת הראב"ד - דהוא בכא"פ].

ובסידור נוקט כדיעה אחת [שיטת הראב"ד - דהוא בכדי אכ"פ], ובמילא סובר אדה"ז בכ"מ דשיעור השתי' הוא בכא"פ. ולכאורה כך סבר ולמד העורך קיצור הלכות הנ"ל.

ובאמת לא כך הוא, אלא דגם בהסידור מחמיר אדה"ז כב' השיטות, אלא שמחלק וסובר דבשיעור רביעית לא פליגי, וכו"ע מודו דשיעורו בכא"פ, ופליגי רק כשהשיעור הוא פחות מרביעית (כמלא לוגמא - לקידוש, לד' כוסות, לעינוי יוה"כ). אבל כשהשיעור הוא רביעית, כו"ע יודו דהוא בכא"פ, (דאין סברא כ"כ לשער שתיית רביעית שבמהרה בכדי שתיית רביעית בשתיי' בינונית), ובמילא חוזר רק בברכת הנהנין וכיו"ב, ולא בשאר דברים, ע"כ בקיצור נמרץ תוכן דברי המהרי"ל.

עכ"פ יוצא דגם לפי הסידור, עדיין עומד במקומו פסק אדה"ז בשולחנו (הל' פסח ויוה"כ) להחמיר כב' השיטות בקידוש. וא"כ נסתרו דברי המערכת הנ"ל בהערה, והו"ל להביא פסק אדה"ז - דכששהה יותר מכדי שתיית רביעית צריך לחזור ולשתות הכוס. (דא"ג: מה שציין העורך לקצוה"ש, קצת פלא, דבכלל אינו הולך בשיטתו, ויל"ע).

וראה זה פלא, דטעות זו נשתרבבה גם בהעבודה הנפלאה דשו"ע אדה"ז הוצאה חדשה, דכותב (בסי' תעב, סעי' כ. אות קנז): "ובסדר ברה"נ שהעיקר כדיעה הא'".

וכנראה דגם להם אשתמיט ה'שארית יהודא' הנ"ל (הגם שבסדר ברה"נ שם מעירים ומציינים לשאר"י), שמסביר בשם אחיו אדה"ז, דמ"ש בהסידור דהשיעור לברכה אחרונה על שתיית רביעית משקים, הוא בכא"פ (ודלא כהמג"א שמחמיר לשיטת הרמב"ם), איננו קשור להלכות קידוש, פסח, ויוה"כ, דשם יודה אדה"ז דצריך להחמיר כב' השיטות, וממילא אין מקום לכתוב בהל' פסח דבהסידור כותב אדה"ז דהעיקר כדיעה הא', דלעולם בהל' פסח מודה אדה"ז דצריך להחמיר כב' השיטות.

[ויש להוסיף, דהמקור לביאור אדה"ז כהרמב"ם, בשונה כהמג"א וכל האחרונים, נתגלה כעת, דנמצא בראשונים והוא ברבינו מנוח על הרמב"ם].

ועוד, דלכאורה ביאור וחילוק זה כבר רמז אדה"ז בשולחנו סי' תריב, דבסעי' ד מדבר אדה"ז לגבי כל התורה, ובסעי' טו מדבר אדה"ז דוקא ביוה"כ. דרמז חידושו, דפלוגתא זו איננה שייכת בכל התורה כולה, דכשהשיעור הוא רביעית כו"ע יודו, ואכ"מ.

הגם שבלוח ברכת הנהנין (פ"ב ה"ז) הולך אדה"ז בשיטת המג"א.

הלכה ומנהג
כניסה ל"טעמפל" רפורמי מפני "הפסד מרובה" [גליון]
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

בגליון תתסב (עמ' 62) דן הראי"ה סילבערבערג בנוגע כניסה ל"טעמפל" רפורמי, ודן בזה ע"פ דברי אדה"ז בשו"ע סי' רמד סי"ד: "שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין", א"כ במקרה של הפסד המשפחה יש ג"כ מקום לומר שאין חוששין למראית העין בכניסה לטעמפעל.

הוא יוצא מתוך הנחה שאיסור הכניסה לטעמפעל קונסרבטיבי או רפורמי אינו רק מפני מראית עין, ומביא עד"ז משו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ב סי' מ, בלשונו של הראי"ה: "שיאמרו שהוא נכנס להתפלל במקום שאינו כשר".

רבני הונגריה: טעמפעל נחשב כ"בית אפיקורסות"

אמנם ליכנס לטעמפעל ישנו עוד סיבה לאיסור. בכרוז 'פסק-בית-דין' רבני הונגריה נגד הרפורמים שמשנים מנהגי ישראל "להתדמות ולהתחבר ולהתערב לשאר נימוסי דתות אוה"ע ולהחליש ולעקור ר"ל דת יהדות", שנחתם במיכאלוביץ בשנת תרכ"ו1, כותבים הם באות ז: "בתי כנסיות הנקראים קאהר שוהל2, מאחר שהוא בית אפיקורסות אסור לכנוס לתוכם כדאיתא במס' שבת דך קט"ז ע"א א"ר טרפון וכו' שאפילו אדם רודף אחריו להרגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע"ז ואינו נכנס לבתיהם של אלו וכו' . . אלו בתי כנסיות אשר כתבנו שאסור לכנוס לתוכם אין חילוק בין שאר ימים לשבת ור"ה ויו"כ, ואף אם צריך להתפלל עי"כ ביחידות".

מהר"ם שיק: איסור הכניסה מפני "דנטפל לעוברי עבירה"

אמנם הגאון מהר"ם שיק לא הסכים עם ההגדרה והאיסור הנ"ל, וכך הוא כתב3:

"...מה שכתב . . שבה"כ הנקראין קאהרשולען יש להם דין בית ע"ז, אני לא אדע איך אפשר לומר כן, וכי משום שהם משווים ומדמים נעשה מעשה ואין הקדש לע"ז, ואיך אפשר לומר בית שנעשה באיסור לשם ד' להתפלל לשם ד' נהי שאופן העשי' הוא איסור, וכי לשום כך נקרא בית ע"ז חלילה, לא ניחא למרי' לומר כן. ואם אמר אדם כן כדי להרחיק מהם, וכי היכא דלא לגררי בתריי' כעין דאמרי' בברכות ס"ג, וזה מותר רק לשעה, אבל לקבוע דין שאינו אמת אפי' לנביא מוחזק אין לשמוע, דלעמוד בפרץ ע"י דבר שאינו אמת אין לו קיום דשיקרא לא קאי.

ובע"ז נ"ב וברמב"ם בפ"ט מביאת מקדש קייל" דחוניו לאו בית ע"ז ואע"ג שבנאו באיסור להקריב בו קדשים בחוץ שעוברין עליו בכמה לאוין...

וגם הא דדהו4 בקאהרשוהלען שחוטאין לד' בברכותיהם ותפילותיהם, אפ"ה לדעתי הברכה ברכה ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה5...

ונראה פשוט בשעה שמתפללין שם עם הקאהר ומעשים שלהם, בוודאי אסור לילך לשם, אע"ג דנראה דאיש ההוא אינו עובר על הלאווין, דלא מכווין ולא אפשר שרי, מ"מ אסור מה"ת להיות נטפל לעוברי עבירה, כדילפינן במכות ה, ע"ב דנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה.

ואפי' אם כבר התפלל ואינו הולך אלא לראות מעשיהם, נראה דאסור מה"ת, דכשם שברוב עם העובדים ד' הדרת מלך, ואי' ביומא דף עי"ן דאפי' בראי' בעלמא איכא משום ברוב עם הדרת מלך, הה"ד אם ברוב עם עושין עבירה איכא חילול השם טפי . . וכ"ש במקום שיש לחוש למראית עין או שאחרים ילמדו ממנו...

אמנם בשעה שמתפללין שם כמנהגי ישראל, אי רשאין אז להתפלל שם יש לדון. בוודאי היכא דמסייע עוברי עבירה בשום אופן או שיש בו מראית עין בוודאי אסור...

ולכנוס שם שלא לצורך תפלה עיי' בא"ח סי' רמ"ד סעי' ג' וסי' תקמ"ג דבית שנבנה באיסור בשבת או בחה"מ, נכון שלא יכנס אדם לשם, וא"כ הה"ד כאן שנבנה באיסור…"6.

'אגרות משה': גם על טעמפעל נאמר והרחק מעליה [ממינות] דרכה

והגאון ר"מ פיינשטיין כתב בזה דברים ברורים במקו"א7: "...ביהכ"נ של קאנסערוואטיוון לא יעשו מנין אף בחדר אחר, מכיון שפרסמו שהם חבורה שכופרים בכמה דיני התורה, והרחק מעליה דרכה נאמר במינים ומינות בע"ז דף י"ז ע"א, כי גם הכופרים בדבר אחד מן התורה נחשבו כופרים בתורה כדאיתא ברמב"ם פ"ג מתשובה ה"ל ודינם כמינים כדאיתא שם בה"ו...". ומשמע שאינו מקבל את דברי המהר"ם שיק האמורים, כי במקרה שמדובר שם, אינו מדובר בקבוצה שהכריזו על עצמם שכופרים בתורה, אלא ששינו מהמסורה כדי להדמות לעכו"ם8, אבל הקונסרבטיבים שנחשבים ככופרים שאינם מאמינים בתורה מן השמים וכו', בתי כנסיות שלהם נחשבים כבית של מינות שאסור ליכנס לשמה אפילו בנחש רץ להכישו, וכנ"ל.

ומה שהביא הראי"ה משו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ב סי' מ, שכל עיקר האיסור הוא רק: "שיאמרו שהוא נכנס להתפלל במקום שאינו כשר", הנה עיינתי שם ואין הנדון דומה לראיה. הרי שם אין הנידון על התפילה בביהכ"נ הקונסרבטיבי, וז"ל שם: "בדבר להתפלל בביהכ"נ שעיקרו נעשה שלא כדין, שהוא בלא מחיצה בין האנשים לנשים, אך יש באותו הבנין איזה חדר שייחדו עבור אלו שאין רוצים להתפלל שם שיתפללו בחדר ההוא שמתנהגין שם כדין אם רשאין לילך להתפלל שם", הרי מפורש שהשאלה היתה רק על תפילה בחדר הסמוך, וגם את זה הוא רוצה לאסור מדין מראית העין וחשד9, אבל תפילה בטעמפעל עצמו מאן דכר שמיה. וכיון שאיסור התפילה בטעמפעל אינו רק מפני מראית העין אלא מפני שהוא כבית מינות, א"כ ודאי שאין להתיר מפני הפסד המשפחה.

דין "בית אפיקורסות" רק בשעת התפילה

ומעניין שגם לשיטתו, הרי שלא בשעת התפילה יש מקום להתיר, וכך הוא כתב10: "ובדבר חתונה שתהיה בקאנסערוואטיווי טעמפל . . אם רב כשר יסדר הקידושין כדין התורה, אזי כיון שהחתונה היא אינה בזמן שבאים להתפלל שם ליכא איסור מדינא, שהרי אין מקום לחשוד שהולכין להתפלל שם, אבל לאדם חשוב אין לו לילך לשם אף באופן זה רק כשהוא צורך גדול ורק דרך מקרה שנזדמן כן". ביאור דבריו לכאורה: דין בית מינות חל על המקום רק בשעה שמשתמשים בו כבית של תפילה, אבל כשמשתמשים בו כאולם חתונות אין דינו רק כבית פשוט, וע"כ באמצע החתונה שאז הרי "אין מקום לחשוד שהולכין להתפלל שם" בעצם מותר להיות שמה באופן אקראי.


1) נדפס גם פרופ' יעקב כ"ץ 'הקרע שלא נתאחה' עמ' 94, ובספרו של הרה"ח בן ציון יאקאבאוויטש 'זכור ימות עולם' ח"א עמ' עו-עט, וצילום מס' 11 בסוף הספר.

2) הכוונה לתפילה עם חזן ומקהלה (מעורבת?), "כדי לדמות לדתות אחרות" (לשון המהר"ם שיק בתשובתו דלקמן בפנים אות ח).

3) באגרת לרבי הלל ליכטענשטיין מקאלאמיי, מי שהניח את היסוד וגם ניסח את 'פסק בית דין' האמור. מכתבו של המהר"ם שיק נשמטה משו"ת שלו, ונדפסה ב'ליקוטי שו"ת חתם סופר', הוצאת שטרן, לונדון תשכ"ה, סי' פב סעיפים ג, ז-י. דברים גם בתשובתו שנדפסה בקובץ 'צפונות' חוברת ו ע' צב ואילך. ומאמרו של מאיר הילדסהיימר, "רבני הונגריה ואסיפת מיכאלוביץ" ב'קרית ספר' כרך סג, חוברת ג, עמ' 941 ואילך.

4) דדנו?

5) גם בשו"ת 'ויען יוסף' או"ח ח"א סי' נה ס"ו הוא מסביר שמבחינה הלכתית אין תפלתו תועבה, דהרי "אף בבית עכו"ם שיש בו גילולים של ע"ז מותר בשעת הדחק להתפלל, עמ"ש בתרומת הדשן (ח"א סי' ו') הובא במג"א סי' צ"ד סקי"ד…", "אלא דכ"ז שייך קודם שאסרו גאוני הדור ליכנס לשם...".

6) כנראה שלזה הכוונה בשו"ת 'מהר"ם שיק' או"ח סי' עא: "והנה דין ביהכ"נ וקאהר הנ"ל כבר כתבתי בקצרה ואריכות במקו"א", ושם חזר על כמה מהדברים שנעתקו בפנים.

7) שו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ד סי' צא ס"ו.

8) ומעניין שגם בשעה שמכריז עליהם המהר"ם שיק שאינו בכלל ישראל, אין הוא מאשים אותם בכפירה. וכה הם דבריו (בשו"ת או"ח סי' שט, אות א וה'): "…כיון שעמדו ועשו להם בית תפלה, אשר אסרו לנו גאוני עולם נוחי נפש, כבר פרשו הם מכלל ישראל, ונעשו לכת אחרת…". וראה שם בתחילת דבריו: "…ובשפת חלקלקות הבטיח הפרעזידענט שלא יעשו כנגד התורה דידוע שהם עומדים על יסוה"ת. ומי פתי יאמין לאיש אשר תאוות נפשו מעוורים עיניו לחלל שבתות ולעבור על תורה ומצות…". אמנם הוא גם כותב שם: "ומהם שהעיזו פניהם לאמור שאינם מאמינים בתורת ה'…" ועצ"ע.

9) וראה גם 'אגרות משה' או"ח ח"ג סי' כה.

10) שו"ת 'אגרות משה' אה"ע ח"ב סי' יז.

הלכה ומנהג
הבדלה בנער בר-מצוה [גליון]
הת' מנחם מענדל יחיאל אייזנמאן
תות"ל - 770

בגליונות האחרונים (תתסג (עמ' 83 ואילך), תתסד (63) ותתסה (66)), דנו לגבי קטן שנתגדל ביום א' לענין הבדלה. ונתסתפקו בכמה נקודות, ובקצרה:

א) הרי בשבת לא הי' בר-חיובא, ואם כל עיקר חיוב הבדלה בא מחמת השבת, יש לומר, שכמו שלא הי' חייב בשבת (מה"ת), כמו"כ אינו בדין הבדלה. (וע"ז הביאו משו"ע אדה"ז סו"ס רצ"ו בנוגע לגדר חיוב הבדלה, וציינו ללקו"ש חל"א יתרו. ע"ש).

ב) אם קידוש והבדלה הם חפצא אחת (ראה לקו"ש הנ"ל), יש לומר שמאחר ולא הי' מחוייב בקידוש, א"כ לא יתחייב גם בהבדלה.

ג) הי' מחוייב בשבת (ובקידוש) מדין חינוך, וא"כ דומה לדין קטן שנתגדל באמצע ספה"ע, דספק אם מה שספר מדין חינוך חשוב לענין חיובו מה"ת.

[ובהמשך לזה הביאו בגליון תתסד (שם) מה שנפסק להלכה (שוע"ר סו"ס שמג) שגדול טוב שיקבל ע"ע איזה דבר לתשובה ולכפרה על מה שעבר בקטנותו, שמזה נראה שלא הי' מופקע לגמרי ממצוות התורה בקטנותו.

ויש להעיר, שדבר זה נמצא בלקו"ש ח"ד (ע' 1249): "הא דקטנים אינם בני מצוה, לכאורה, יל"פ בשני אופנים: א) דאין התומ"צ שייכים אליהם, כי לגדולים דוקא נתנו. ב) לכל ישראל ניתנה התומ"צ, אלא דקטנים אינם בני חיוב ועונש, דלאו בני דעה נינהו . . הדין דגדול טוב שיקבל ע"ע איזה דבר לתשובה וכפרה על מה שעבר בקטנותו . . - מוכיח כאופן הב'"].

ויש להעיר בכהנ"ל בהקדים מה שהביאו (גל' תתסג שם) ב' הדיעות בשו"ע סרצ"ו אם הבדלה תלוי' בשמירת שבת. וכתבו שלדיעה שאינה תלוי' בשמירת שבת, לכאו' ברור שחל גם על מי שנתגדל במוצ"ש.

ויש לעיין בזה, דהרי גם אם אינה תלוי' בשמירת שבת, הרי סו"ס גדרה הוא "שתקנו חכמים להבדיל בין קדש לחול", ואם אצל אדם זה לא הי' ה"קודש" איך יבדיל "בין קדש לחול". וגם יש לעיין, מתי חל חיוב זה - בקודש או בחול. בפשטות נראה שחל ביציאה מקודש לחול, ואף שגם הקטן נתגדל ביציאת יום ז' ליום א', אבל אצלו אי"ז מקודש לחול, וא"כ לכאו' איך יחול עליו חיוב זה. ובזה לכאו' אין חילוק בין ב' הדיעות בשו"ע שם.

אלא שלפי המובא לעיל מ"ש כ"ק אדמו"ר, דמהדין בסשמ"ג ש"לכל ישראל ניתנו התומ"צ, אלא דקטנים אינם בני חיוב ועונש", מוכח שקדושת השבת שייכת גם לגבי קטנים, אף אם לא הי' חיוב חינוך. וא"כ נראה פשוט שחל עליו חיוב להבדיל בין קודש לחול, ומיד כשנתגדל בא גם חיוב זה.

בסגנון אחר: אם נאמר כאופן הב' הנ"ל, דגם אצל קטן ישנה המציאות דשבת מדאורייתא, ורק שלא חלים עליו החיובים שמחמת השבת (שאין על מי שיחול החיוב, דלאו בני דעה נינהו), אבל ברגע שנתגדל, חלים עליו כל החיובים, גם חיוב מחמת השבת. לפ"ז י"ל לכאו', דגם אם נאמר שחלות חיוב הבדלה אינו בחול, וגם לא ביציאה מקדש לחול, אלא החיוב חל יחד עם שבת "לקדש את יום השבת בדברים . . בכניסתו וביציאתו", ואז עדיין קטן הוא, מ"מ מאחר שמעשה המצוה עושה אחרי שכבר נהי' גדול - חל עליו החיוב. כי בחיוב לא חסר כלום גם כשהי' קטן, אלא רק שחסר על מי יחול החיוב, ואם בעת מעשה המצוה גדול הוא, שוב אין מניעה לחלות החיוב.

(ומה שכתבו שלדיעה הא' תלוי בשמירת שבת, וא"כ מאחר שהי' פטור משמירת שבת לא יתחייב בהבדלה, (בנוסף לזה שעפהנ"ל יש מקום לדון אם קטן נחשב מופקע לגמרי משמירת שבת, הנה מלבד זאת, מה שכתבו) אינו מדויק, כי בשו"ע לא נאמר שהבדלה תלוי' בשמירת שבת, אלא שבא לבאר אם נשים חייבות, שהרי הוא מ"ע שהזמ"ג, מ"מ כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וכמו שחייבות בשמירת שבת חייבות ג"כ בזכירתו. משא"כ לטעם השני, התק"ח לא קשור כלל עם שמירת שבת, אבל לא שזכירת השבת תלוי דוקא בשמירתו).

ועוד יש להעיר, גם אם קידוש והבדלה הם חפצא אחת (ראה כמה אופנים בזה בלקו"ש חל"א הנ"ל), לכאורה יהי' מחוייב בהבדלה, ואדרבה, אולי יהי' לו (מה"ת) גם מצות קידוש:

דהנה, מלבד שעפהנ"ל לא מופקע מקידוש, רק שעליו לא חל החיוב, הרי ידוע שיטת כ"ק אדמו"ר בכ"מ, ששייכים חיובים (גם מה"ת) לקטן. וכמו שמבואר בלקו"ש (חי"ז ע' 69 ואילך, חכ"ו ע' 75 ואילך, וראה חי"ז קדושים ד', ולהעיר מחל"ה וירא-א) שמוכרח לומר שקטן מחויב ללמוד הלכות המצוות שיתחייב בהם לכשיגדיל, כדי שלא יכשל בהם. וכן אם נתגדל ביום ראשון של חה"ס, שמחויב מה"ת להכין הד"מ בקטנותו (הערה 54 בחכ"ו שם), ע"ד הכשר מצוה. ועד"ז בקטן שנתגדל בשבת ט"ו אדר שבערי המוקפות (פורים משולש), שאז מקדימין קריאת המגילה לי"ד, ואף שאז עדיין קטן הוא, י"ל ע"ד הענין דהכשר מצוה, שחייב במגילה, כדי לצאת ידי חובתו שיחול עליו כשיגדיל.

ובהמשך לזה מבאר (חכ"ו שם) הדין שקטן שנמנה על פ"ר ואח"כ נתגדל, פטור מפ"ש, כי מאחר שפ"ר ופ"ש הם ענין אחד - קרבן פסח, ומחוייב הוא בפ"ש, הרי הוא שייך לחיוב עשיית הפסח כבר בתחילת החיוב - בפ"ר, בתור הכשר לפ"ש, אף שלא שייך לומר שחייב בפ"ר כשהוא עדיין קטן, ובמילא אי"ז נחשב שקיים פ"ר, מ"מ מעשה עשיית הפסח יש לו, וזה פוטרו מפ"ש.

ועד"ז אולי יש לומר בנדו"ד: אם נאמר שקידוש והבדלה הם ב' חלקים ממצוה א', יש לומר שאם קידש בהיותו קטן, הר"ז לא רק קיום דין חינוך דרבנן, אלא גם בתור הכשר לחיוב ההבדלה שלו, ואם נאמר שהם חפצא אחת ממש, וכשחסר א' מהם חסר בכל המצוה, אולי יש לומר שאז גם מחוייב לקדש בתור הכשר, לצאת ידי חובתו שיחול עליו בהבדלה. וע"ד מ"ש כ"ק אדמו"ר גבי פורים משולש (אלא שבזה יש לחלק, שהרי שם נתגדל בט"ו (פורים), ורק שא' ממצוות היום קיומה בהיותו עדיין קטן, כלומר, מקרא מגילה מסתעף מהיום דפורים, והואיל והוא גדול בפורים, חייב הוא בכל המצוות דפורים ג"כ. אבל כאן ברור שקידוש לא מסתעף מהבדלה, אלא שניהם חיובים שוים, ורק שחסר בקיום ההבדלה בלא קידוש. ועצ"ע).

ומדאתינן להכי יש להעיר עוד: בגליון תתסד (שם), הביא הרי"ז פלדמן מעשה מתשכ"ד, ששאל בנוגע לקטן שנתגדל באמצע חה"ס, אם צ"ל ברכת שהחיינו שוב אחרי שנתגדל, וענה כ"ק אדמו"ר: "בכלל שאלה לרב. [כנראה מדין ספה"ע שקטן שהגדיל מברך - אצ"ל]".

ולכאו' תמוה, הרי בספה"ע ביאר כ"ק אדמו"ר (לקו"ש ח"א ע' 271) שמברך, כי מה שספר מדין חינוך "אחשבי", ולא חסר אצלו ספירת אותם הימים מקודם שהגדיל, ולכן יכול להמשיך בברכה. אבל כ"ז כשצריך רק לחשבון דמ"ט יום, אבל לשהחיינו לכאו' אי"ז שייך (כמו שהעיר הרי"ל אלטיין בגליון תתסג, וכמו שהעירו המערכת בגל' תתסד מלקו"ש חל"ז ע' 16 הע' 19 בשוה"ג, שמבואר שהשאלה בזה אם תרי דרבנן מפיק חד דרבנן).

ואמנם שקלו וטרו (ראה מנ"ח מצוה ש"ו) בנוגע לספה"ע, מדין אי דרבנן מהני לדאורייתא, אבל אינו ברור כלל שהמסקנא היא שרבנן מהני לדאורייתא, ואדרבה, בלקו"ש ח"א שם נוקט בפשיטות שלא מהני, וא"כ אי"מ כוונת כ"ק אדמו"ר "כנראה מדין ספה"ע שקטן שהגדיל מברך".

ואולי י"ל שכוונת כ"ק אדמו"ר היא, (לא לחידוש בלקו"ש ח"א, אלא) להנתבאר לעיל, שמעשה שעושה בקטנותו שמכשיר לחיובו בתור גדול, מועילה לו מה"ת, וא"כ גם בספה"ע, מאחר שצריך לספירת הימים לפני שנתגדל, ע"מ לצאת ידי חיובו בתור גדול, ה"ה מועילים לו מה"ת. וכן יש לומר גם בנוגל לברכת שהחיינו (שאפי' אם החיוב הוא על כל ימי החג), מאחר שהוא חיוב אחד - הרי מה שבירך בקטנותו פוטרו גם כשנתגדל.

ודבר זה מפורש בלקו"ש חכ"ו שם הערה 57: "ולהעיר שע"פ המבואר בפנים יש לומר עד"ז גם בהשקו"ט הידועה בקטן שהגדיל באמצע ימי הספירה, שספירתו בקטנותו מועילה לו מה"ת לכשיגדל".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות