באגרות קודש חי"ד עמ' כט כ' וז"ל: "במה שכותב שראה מנהג אנ"ש, דכשיש לחם משנה רק לאחד ומוציא את האחרים, נוהגים שאר בני הבית לברך המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה על זה ממה שכתוב בשו"ע רבנו הזקן סי' קעד (צ"ל רעד, המעתיק) סעיף ד' ובאחרונים שם - אשר המסובים יוצאים גם בברכת המוציא.

"והנה אף כי כן הוא, שיכולים גם לצאת מברכת המוציא, וכידוע שאפי' בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה, בכל זה נכון מנהג הנ"ל, כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו', ובה בשעה בברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם, ולכן בסתם ה"ז כן ונגרר אחרי הרוב שמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא, ובפרט כשהעם רב וכמו בכוס של ברכה בסעודה, התוועדות וכיוצא בזה – שמפני אריכות הזמן בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס על ידי כל השומעים קשה להיזהר מהפסק. ולכן יש להנהיג דווקא מנהג ההוא, ז.א. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין.

"ומ"ש אשר נראה באחרונים שאם עושה כן, ברכה כל אחד לעצמו, לא יצא ידי החיוב של לחם משנה, לא ידעתי מקור על זה, ואדרבה בפירוש כתוב באשל אברהם להגה"צ מבוטשאטשל סימן הנ"ל - שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו. ולא עוד אלא אפילו אם השומע לא נטל ידיו עדיין. הועתק ג"כ בארחות חיים שם". עכלה"ק.

וכבר הקשו דפסק האשל אברהם אינו מתאים עם דברי אדה"ז סי' תעג סכ"ד דכתב: "כיון שהם יוצאים בברכת המוציא של בעה"ב הם יוצאים ג"כ בלחם משנה של בעה"ב", דמובן דלולי שהיו יוצאים בברכת המוציא של בעה"ב לא היו יוצאים גם בלחם משנה שלו.

וכתבו כו"כ אופנים איך לתווך פסק אדה"ז עם דברי האשל אברהם (ראה "קובץ היובל" תות"ל 770 תש"ס עמ' 297 ואילך, וראה גם "באגרות מלך" מגדל העמק תש"נ עמ' קנה ואילך).

אלא שעדיין צ"ע לשון כ"ק אדמו"ר: "ומ"ש אשר נראה באחרונים שאם עושה כן ברכה כל אחד לעצמו לא יצא ידי חיוב של לחם משנה לא ידעתי מקור על זה" (ההדגשה אינה במקור), דהרי גם אם נאמר שיש לתווך ולפרש את דברי אדה"ז כהאשל אברהם הרי וודאי אין זה לפי ההבנה הראשונית בדבריו, ועיין ג"כ בקצוה"ש סי' פב סק"ו שהביא דברי הא"א הנ"ל וכתב שזה אינו כפסק אדה"ז הנ"ל, והביא שם שכן כתב בקרבן נתנאל על הרא"ש פ' ע"פ אות סח, וגם הביא שם, וכן בסי' לז סק"ט ובהערות שבסוף הספר שכ"כ בח"א הל' שבת כלל ז.

נמצא לפי"ז שהמקור לדברי השואל את כ"ק אדמו"ר הוא ב: א. שו"ע אדה"ז ב. קורבן נתנאל ג. חיי אדם ד. הובא בכו"כ מקומות בספר קצוה"ש, ומהו א"כ מ"ש כ"ק אדמו"ר "לא ידעתי מקור ע"ז" - דבוודאי לא השתמיטתי כל הנ"ל.

ונראה לומר דשאלת השואל היתה שראה שכל בני הבית מברכים על הלחם משנה בעודו שלם (וכפי שיש נוהגים) והוזכר גם בקצוה"ש שם, וע"ז שאל מדוע אינם יוצאים בברכת בעה"ב.

ועל כך בא המענה שמחשש להפסק כך אכן ראוי לנהוג ואין בכך כל בעיה הלכתית, ומה שבעה"ב מוציאם יד"ח הוא רק בפרטי דיני ל"מ כמו הרישום שעושים על החלה, החזקתה בידיו בשעת הברכה, ובעיקר הפריסה, (וכדמשמע גם מלשון הא"א כדלקמן).

ובאמת גם דברי האשל אברהם יש לפרש כן דז"ל: "יוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה גם שהברכה של נהנין אינו יוצא ידי חובתו ומברך בפני עצמו, מ"מ מצוות לחם משנה על הבציעה קודם הנאת האכילה מהני בכך שליחות, ומהני גם קודם נט"י (שהרי יכול לברך המוציא על פחות מכזית בלא נט"י) ונט"י אינו הפסק ושייך מיכלא ונט"י בפעם אחת". ומשמע דמיירי בב' אופנים: א. סתם, שניתן לצאת יד"ח ל"מ גם כשמברך בפ"ע ולא חילק בין לפני או אחר הבציעה. ב. שמהני גם קודם נט"י. וגם כ"ק אדמו"ר מתייחס במכתב לב' אופנים אלו בא"א, דכתב: "בפירוש כתוב באשל אברהם . . שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו (עד כאן הוא גם כאופן הא' הנ"ל ומכאן הוא כאופן הב'. הכותב) ולא עוד אלא אפי' אם השומע לא נטל ידיו עדיין".

ויש לומר שבמענה לדברי השואל שכתב שנראה באחרונים שאם כל אחד מברך ברכה לעצמו לא יצא ידי חיוב ל"מ, מביא כ"ק אדמו"ר החלק הראשון שבדברי הא"א, וזה כנ"ל ניתן לפרש שהוא מענה לכך שניתן שכולם יברכו אף שרק אחד יפרוס אח"כ, אלא שמוסיף כ"ק אדמו"ר שיתירה מזו מצינו בא"א שגם אם לא נטל ידיו יכול לצאת ידי חובת ל"מ, (אבל לאו דווקא שכן יש לנהוג למעשה).

ועל אופן זה שכולם מברכים לפני הפריסה ביציאת יד"ח ל"מ לא מיירי אדה"ז בסי' תעג שם, וכן לא כל אלו שהזכיר בקצה"ש, ובזה י"ל שגם כל הנ"ל יסברו שיוצאים יד"ח ל"מ גם כשמברך כ"א לעצמו, ומובן לשון המכתב "לא ידעתי מקור על זה".

אלא שעדיין צ"ע משיחת שמח"ת תשי"ז (תורת מנחם ח"א עמ' 96) דשם משמע דאף דין זה דהאשל אברהם דיכול לצאת יד"ח ל"מ גם קודם שנטל ידיו לסעודה מבאר הנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"צ שבכוס של ברכה שאחר בהמ"ז לא כיוון להוציא את הקהל ידי חובת ברכת בפה"ג, ומובן דס"ל כן כהא"א הנ"ל.

ויש לבאר: בשיחה זו בא כ"ק אדמו"ר לבאר שני עניינים, א. מדוע כשעושים קידוש לקהל גדול כבהתוועדות צריך כ"א לברך הגפן לעצמו ובכל זאת יוצא ידי חובת קידוש משמיעת המקדש. ב. הנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"צ שאף שהוציא את הקהל ידי חובת כוס של ברכה בכ"ז לא הוציאם ידי חובת בפה"ג - אף שלכאורה שייכות הקהל לכוס של ברכה הוא רק ע"י ברכה זו.

ומבאר (עוד לפני שמזכיר את האשל אברהם) שבקידוש השייכות של השומע למקדש היא בכך שמוציאו יד"ח הקידוש, ובכוס של ברכה ע"י שהוציאם המברך יד"ח ברכת הזימון על הכוס שנחשב לכל אחד מהם שבירך ברכת הזימון על הכוס.

ועל זה מוסיף בהשיחה: "וגדולה מזו מצינו (הא"א הנ"ל) בנוגע ללחם משנה שיכול הבוצע להוציא את המסובים ידי חובת לחם משנה אף אם אינו מוציאם ידי חובתם בברכת המוציא, ולא מיבעי מי שכבר נטל ידיו לסעודה, אלא אפילו קודם שנטל ידיו לסעודה שאז אין אליו עדיין החיוב כלל, מ"מ יכול לצאת ידי חובתו בלחם משנה, אף שאינו יוצא ידי חובתו בברכת המוציא,

ומכל שכן בנוגע לכוס של ברכה שבא לאחר האכילה, ולאחר שכבר נתחייב בברכת המזון, ובכול העניינים הנצרכים לברכת המזון - הרי ודאי שיכול לצאת חובת כוס של ברכה, אף שאינו יוצא ידי חובתו בברכת בורא פרי הגפן". ע"כ.

ומובן שלא דברי הא"א הוא הלימוד על הנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"ץ אלא בא כתוספת לביאור הנהגתו, והוא מכך שמצינו שישנה דעה (ולאו דוקא שסובר כן למעשה) שאף שייכות כל שהיא בין היוצאים ידי חובתם למי שמוציאם מספקת, כל שכן וודאי שכשישנה שייכות חזקה יותר שאפשר לצאת ידי חובה.

ויש להוסיף דמה שכותב כ"ק אדמו"ר במכתב שהסיבה שטוב שיברך כ"א לעצמו ברכת הנהנין היא מחשש הפסק, וא"כ כשמברך כ"א לעצמו לפני שבעה"ב פורס, עדיין קיים חשש זה,

זה אינו, דרק בכוס של ברכה בסעודה, או קידוש בהתוועדות וכיו"ב שהעם רב, קיים חשש זה, והשואל שאל על סעודת שבת בבית, ושם קיים רק החשש שמכיוון שבברכת המוציא, הרגילות היא שאין יוצאים ידי חובה מאחר (בשונה מקידוש והבדלה), לכן קיים חשש שאם יצא יד"ח מבעה"ב יפסיק אפילו בזמן מועט בין השמיעה לאכילה, משא"כ כשמברך בעצמו הרי אם יעבור רק זמן מועט אין לחוש שיפסיק שהרי הוא רגיל שאינו מפסיק בין הברכה לאכילה וכמו שרגיל שאינו מפסיק בין שמיעת הקידוש לשתיית היין.