ב'לקוטי טעמים ומנהגים' על הגש"פ (פסקא 'ברוך אתה כו' מרור') מעיר הרבי על נוסח הברכה בהגדה שלפנינו: "על אכילת מרור", שהרי בכתוב [שמות יב,ח; במדבר ט, יא] נאמר "מרורים", ואף ברמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ו - למי שאוכל מצה ומרור יחד) ניסח לברך "על אכילת מצות ומרורים". אך שם בההגדה מציין הרבי שלהלן שם (ה"ח) מופיע הנוסח ["על אכילת מצה" ו]"על אכילת מרור". גם מציין בתחלת דבריו לגמ' פסחים לט, א, ובהמשך מעיר על עוד שינויים בזה ממקום למקום ברמב"ם, ומסיים בצ"ע.

ואחרי העיון בגמ' פסחים שם אולי ניתן להציע הסבר לנוסח דידן, אף כי לא לכל השינויים בהרמב"ם. והיינו כי בגמ' פסחים שם שאלו מנלן שמצות מרור מתקיימת בכמה מינים, אולי המצוה היא דוקא במין מרור יחידי, הכי מר שבכולן? ומשני "מרורים כתיב". "ואימא 'מרורים' תרי? דומיא דמצה, מה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה".

שיש לומר בדרך אפשר שלכך הטביעו חז"ל הברכה בלשון יחיד, כי מנוסח "מרורים" היה משתמע שהחיוב הוא לאכול שני מיני מרור, והרי מחמת ההיקש קי"ל שאין צורך בכך.

ומה שבאוכלם יחד מברך "על אכילת מצות ומרורים" לדעת הרמב"ם, י"ל דהתם ליכא למיחש שיטעו כנ"ל, מכיון שמברך בלישנא דקרא (במדבר שם) "על מצות ומרורים יאכלוהו". וזה נראה גם באמרו אז "מצות", לא "מצה". [ואף מה שב'מה נשתנה' ניסח הרמב"ם "מרורים" - י"ל דהיינו לפי המנהג לאכול המצה והמרור יחד, שאז מברך כלישנא דקרא, ולכך אף הבן שואל בלשון רבים].

ואילו במברך על המצה לבד ועל המרור לבד [כפי הנהוג כיום למעשה], שאין נוסח הברכה כלישנא דקרא, אז צריך ה'באווארעניש' דלא למיתי למיטעי, וכנ"ל.