בחוברת ה"רשימות" שיצאה לאור לש"ק פרשת לך לך שנה זו, מבאר דברי המדרש (יל"ש מיכה רמז תקנג) "ה' אצבעות של יד ימינו של הקב"ה כולן לשם גאולה. קטנה בה הראה לנח.. שני' לקטנה בה הכה את המצרים.. ג' לקטנה בה כתב את הלוחות, ד' לקטנה בה הראה למשה זה יתנו, בהן וכל היד בה עתיד להשמיד כו'" – שרומז על "סדר כללי בעבודה": אתעדל"ת הבאה ע"י התעררות בהעלם מלמעלה כרוז ב"ק, אתעדל"ע שלאחרי ובערך לאתעדל"ת הנ"ל, אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, אתעדל"ת נעלה יותר, ובמילא אתעדל"ע נעלה יותר. יעו"ש באורך בנוגע לביאור פרטי הדברים. ומוסיף בסיום הענין: "באופן אחר קצת וכו'" – יעויין גם בזה.

ולכאורה, בהשקפה ראשונה נראה כי שני הביאורים זהים הם, ומהו החילוק בין שני האופנים. וצ"ע.

והנראה בזה בדא"פ, דאף שה"סדר כללי בעבודה" שמקדים בהרשימה להביאור – מתייחס גם לאופן הב', מ"מ, לאופן זה מפרש דברי המדרש בדרגא נעלית יותר, וביחס לכל א' מחמשת האצבעות. וזוהי הנקודה התיכונה המחלקת בין ב' הביאורים.

ועל הסדר:

1) "קטנה בה הראה לנח לעשות את התיבה": לאופן הא' – ה"ז קאי על האתעדל"ת דנח "שנעתק מהסביבה", ואילו לאופן הב' – קאי על עבודת אברהם ב"לך לך גו'" נעלית הרבה יותר מעבודת נח בעשיית התיבה. והיינו, אז וועלט איז געווען מער אפגעפרעגט ביי אברהם מכמו בנח!

[ופשיטא דלא סותר להידוע בחילוק נח ואברהם – שאברהם פעל בתוך העולם ולא העתיק עצמו מעולם כו', כי להיפך, זה מורה על גודל ותוקף עקירתו מעולם, עד שבכחו הי' לשנות את מציאות העולם. משא"כ בנח. – אבל אעפ"כ בזה מודגשת עדיין יותר העקירה והשלילה. וזהו החידוש דאצבע השני' כדלקמן].

ובדרך זו נראה לבאר דיוק לשונו דבאופן הא' בנח כתב "שנעתק מהסביבה", ובאופן הב' באברהם כתב "שנעקר מהסביבה", ד"נעתק מהסביבה" מורה על איזו שייכות להסביבה עדיין (וכידוע בענין החילוק בין "עתיק" ו"עתיק יומין"), משא"כ "נעקר מהסביבה" (וצ"ע, דלפנ"ז כתב גם בנוגע לנח "שנעקר ונבדל").

2) "שני' לקטנה בה הכה את המצרים": לאופן הא' – ה"ז קאי על אתעדל"ע בערך לאתעדל"ת "שנעתק מהסביבה", ואילו לאופן הב' נראה, דקאי על האתדל"ע שבאה ע"י ולאחרי האתעדל"ת דבני ישראל בעת שעבודם במצרים – "בירור דחומר ולבנים, זיכוך העולם", שבזה האתעדל"ת נעלית יותר, לא רק "שנעתק מהסביבה", אלא יתירה מזו – "זיכוך העולם", ובמילא גם האתעדל"ע באופן הב' נעלית יותר.

3) "ג' לקטנה בה כתב את הלוחות": ובהקדם, שבאופן הא' הביא ענין "תורה קדמה לעולם", ואילו באופן הב' הביא הענין ד"מתן תורה, תורה מלמעלה למטה". וצ"ע טעם השינוי.

ונ"ל, דיש כאן שני גדרים שונים, ולא נגע זה בזה. דבאופן הא' מיירי בעיקר – בסגנון הנגלה – ביחס להחפצא דתורה, ובאופן הב' – בעיקר ביחס להגברא המקבל את התורה. כלומר: "תורה קדמה לעולם" מתארת ומגדירה אכן גודל מעלת התורה שקדמה לעולם, אבל יתכן, שכפי שהיא נמשכת להאדם ה"ז באופן שמתעלם אצלו הגילוי אור; ולכן אע"פ שזהו "אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת", מ"מ ה"ז נמשך בו באופן שלא נרגש בו גודל מעלת הדבר שנמשך בו.

לעומת זאת, "מתן תורה" – מדגיש פעולת נתינת התורה מהקב"ה, והתגלות עצמותו ית' לבני ישראל במעמד הר סיני, ובמילא ניכר ונרגש בזה הגילוי והנתינה "מלמעלה למטה", שבתוך מציאותו של האדם מאירה הגילוי אור מלמעלה.

[ובסגנון אחר קצת – סגנון השגור בלקו"ש: מצד האדם המקבל את הגילוי – יש מעלה באופן הא', כיון שנמשך בו בפנימיות, אבל מצד הגילוי אור, הרי באופן הא' מתצמצם לפי ערך דרגת האדם, משא"כ באופן הב', שנשאר בכל תוקפו].

4) "ד' לקטנה בה הראה למשה זה יתנו": מהחילוק בין ב' הביאורים ביחס לאצבע הג' – נובע ההפרש וההבדל גם ביחס לאצבע הד'. ועפ"ז יובן גם בנדו"ד חילוקי הלשונות בין ב' האופנים, דלכאורה צ"ע. ובקצרה עכ"פ:

לאופן הא' – הרי גם באצבע הג' ה"ז אתעדל"ע ששייך לתוכן מציאותו של האדם, אלא שיתכן חסרון בזה, שהדבר הנמשך לא יחדור בכל מציאותו עד לתוכיותו ופנימיותו. וזהו העילוי וההוספה דאצבע הד', ש"נותן כספו שבזה יכול לקנות חיי נפשו.. שקולה כנגד כל הקרבנות", היינו שעי"ז נפעל אתעדל"ת באופן שמקשר ומחבר חיי נפשו ממש להקב"ה, שזהו"ע הקרבנות, כידוע [ועפ"ז לכאורה אין צריך לדחוק מ"ש בהערת המו"ל הערה 21], כיון שאין זה נשאר דבר הנוסף על עצם מציאותו, אלא חודר בתוך עצמיותו. ובלשון החסידות – שמצד אצבע הג' אפ"ל שיהי' רק בדרגת ביטול היש, וההוספה דאצבע הד' היא ביטול במציאות.

ואילו לאופן הב' – דארף מען באווארענען יתירה מזה. דכיון שבאצבע הג' (לאופן הב') הי' נרגש הגילוי אור מלמעלה, יתכן שכל זה יהי' בדרך מקיף בלבד, ולא יחדור כלל במציאות התחתון והמטה מצד גדרו וענינו הוא (ולא נחית ונוגע הכא לחלק במציאות התחתון גופא – אם זהו דבר נוסף עליו, או שחודר בעצם מציאותו). וזוהי ההוספה דאצבע הד' – "עשיית מצות, ממטה למעלה, שתוכנם מחצית השקל, י' כחות דנה"ב וחלקו שבעולם שנברא בי' מאמרות", דהיינו שבזה מודגש הבירור והזיכוך בתוכן וגדר מציאות האדם מצדו הוא – בעשר כוחו הפרטיים דנפש הבהמית, וחלקו בעולם, עבודה מלמטה למעלה, ללא החסרון הקיימת בגילוי מלמעלה למטה.

וזהו גם הדיוק "עשיית מצות", כי מהעילויים דמצות, הוא ג"ז שאע"פ שהן מצות דמ"ת הקשורות עם גילוי הכי נעלה, ה"ז פועל ונמשך וחודר בתוך המטה.

5) "בהן וכל היד בה עתיד להשמיד כו'": ובהקדים דצ"ע, דבאופן הב' הוסיף פסוק חדש שלא הזכיר באופן הא' – "ונגלה כבוד גו'".

והנראה בזה, דבאופן הא' מיירי על "אתעדל"ע היותר נעלית" ד"קץ שם לחושך", אבל אעפ"כ, אין זה אלא ביטול מציאות הרע בעולם. ואילו באופן הב' מוסיף גם ע"ד המשכת וגילוי אלקות שתהי' בעולם לע"ל, כמודגש בפסוק "ונגלה כבוד גו'".

עד כאן הנראה לפענ"ד. ועדיין יל"ע בכל זה.

זה-עתה העירני חכם אחד, שאפ"ל, שהחילוק בין שני הביאורים הוא, דבאופן הא' מיירי ביחס לענין הפועל והפעולה, ואילו באופן הב' מיירי ביחס להנפעל. ולדוגמא באצבע הב' – שבאופן הא' קאי בענין הפעולה: "הכה את המצרים, מצרים וגבול", ואילו באופן הב' קאי ביחס להנפעל – מה שנפעל על ידי הכאה זו "בירור דחומר ולבנים, זיכוך העולם". וע"ד זה הוא בנוגע לשאר האצבעות. וביחס להנפעל לא נוגעת כל ההקדמה דאתעדל"ע ואתעדל"ת, כי כל חילוק זה נוגע רק ביחס לפעול ופעולה, ולא ביחס להנפעל. והוא דלא כנ"ל.