הנה הרמב"ם סוף הל' מלכים כ' שלכן נתחייבו כל אנשי שכם מיתה מפני שמצד מצות דינין היו מחוייבין לעשות דין בשכם, ומדלא עשו נתחייבו מיתה כשאר ז"מ.

והרמב"ן בפר' וישלח (לד' יג) הק' עליו כמה קושיות ובהמשך דבריו "ומה יבקש בהן הרב חיוב וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי ע"ז ומגלי עריות ועושים כל תועבות ה' היו? כו' אלא שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהם הדין".

ואפ"ל דהרמב"ם נתכוון באמת לבאר לא רק החטא שלהם, אלא הטעם שהוכרחו יעקב ובניו לעשות בהם דין, דהנה עי' ברמב"ם פ"ג ה"י מהל' מלכים שכ' דרשות ביד המלך להרוג רוצח גם בע"א, ועד"ז כ' לענין גוה"ד בהל' רוצח. ועי' באו"ש להל' מלכים שם שכ' "והנראה לי דרבינו סובר דהואיל דבן נח נהרג ע"פ ע"א לכן גם גוה"ד אם הרג לרוצח בע"א אין נהרג עליו וכן מלך ישראל יש לו רשות להורגו, דדוקא לדון בדיני סנהדרין בחוקים תורניים שמצוה עליהם לדון צותה התורה דבעי שני עדים, אבל בגוה"ד ומלך ישראל דרשות ניתן להם והוא לתיקון המדינה דינם כמו שניתנה התורה הנימוסית לב"נ, וזה ענין מושכל" עכ"ל.

היוצא מזה דהיסוד הדין שגוה"ד יכול להרוג את הרוצח שהרג קרובו הוא מצד תיקון העולם, בדוגמת היסוד של כל ז"מ ב"נ, שיסודם הוא הענין ד"לשבת יצרה" ותיקון העולם, כמבואר בכ"מ (ועי' לקו"ש ח"ה לפר' וישלח, ובכ"מ).

ועפ"ז אפ"ל דאף דבכלל אמרינן דאין החיוב על כ"א לדון בכל ב"נ שעבר על א' ממצוותיו, כ"א זהו חיוב כללי על הדיינים או הב"ד וכיו"ב, מ"מ כשיש גוה"ד אז מחוייב הגוה"ד לדונו, דהרי יסוד דין גוה"ד הוא מצד תיקון העולם שזהו היסוד של כל הז"מ, וכנ"ל. ועפ"ז אפ"ל עוד דכמו שיש ענין גוה"ד ברציחה, כמו"כ מצד תיקון העולם, ישנה הענין דגוה"ד (בנוגע להנ"ל) גם בגואל של שאר עבירות (ולהעיר ממקרא מלא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו'), וזה ענין מושכל.