E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
חג הסוכות - תשנ"ט
הלכה ומנהג
שמיעת קול התקיעה
הרב שמואל זייאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - חובבי תורה

גדר הצורך בשמיעת כל התקיעה גם כשהיא ארוכה (ופסול שמיעת קול הברה ועוד) באה"ז

בגמ' ר"ה (כח, א) מסיק דכשהיה בשפת הבור ושמע מקצת תקיעה שהתוקע היה בתוך הבור ומקצתו כשהיה התוקע חוץ לבור אינו יוצא. וכן (שם לפנ"ז) מקצת תקיעה לפני עמוד השחר ומקצתו לאחרי ע"ה לא יצא. ובגמ' שם (וגם לפנ"ז כז, א) מגדיר שזה כשומע תחילת התקיעה בלא סופה או סופה בלי תחילתה (וכן בהרא"ש שם). הטור מביא ב' שיטות בהלכה זו, דיעה א' דא"י דוקא כשאין שיעור תקיעה בתקיעה הכשרה, ודיעה ב' דא"י גם כשיש בה שיעור תקיעה. הגדרתו הוא כל' הרא"ש ("ששומע תחילת תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחילתה .. "). בפשטות נראה שמפ' הפסול בשומע קול הברה שהוא פסול בשמיעתו של האדם, שלא שמע קול שופר. (וכן בענין שמיעת שופר דלפני עמוד השחר דכיון דאינו זמן חיובא הרי"ז כמו שלא שמע תחילת תקיעה. ראה ב"י בתחילת סי' תקפח).

והמהרי"ל כתב (מובא בד"מ סי' תקפט), ד"צריך לשומע ליזהר שלא יפסיק כלל תוך התקיעה, אפי' כיחו וניעו אסור לרוק דלא יפסיק". ומפ' הד"מ "משמע דבעינן ראשו וסופו של תקיעה ותקיעה, לכן יזהר מלאכול דברים המביאים לידי כיחה וניעה לכן היה המהרי"ל נזהר מלאכול אגוזים בר"ה .. ". וכן במג"א סי' תקפט בתחילתו מביא שמהרי"ל קורא תגר המביאים קטנים לבה"כ שמבלבלים דעת השומעים. והיינו כנ"ל שחייב לשמוע התקיעה כולה (גם אם היא ארוכה).

והנה השו"ע שם ס"ג כ' בסגנון אחר "השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב .. לא יצא. י"א .. ". (באר הגולה שם מרבינו ירוחם, ומפ' כגון קודם שעלה ע"ה). ומסיים הרמ"א "וה"ה אם שמע מקצת התקיעה קול הברה כג' שהיה התוקע בתוך הבור .. ". ואינו מגדירו בהדיא שא"י משום שנחשב כמי שאינו שומע כל התקיעה, (אלא נוטה שהחסרון הוא בתקיעה עצמו). אבל אפשר שאינו מוכרח כ"כ בל' לשנות מהגדרת הטור. (ובמ"ב שם סקט"ז מפ' שהחסרון דבעינן שמיעת קול שופר כשר מתחילתו ועד סופו, ומביא שם דברי המהרי"ל דלעיל).

אבל באדה"ז (שם ס"ד) נראה מפורש סגנון אחר: לאחרי שמביא ג' דוגמאות (שמע חצי תקיעה ממי שהיה תוקע בתוך הבור, שמע מקצת תקיעה דקודם אור היום, והאומר למי שמתעסק בתקיעתו באמצע התקיעה שיכוון להוציאו) "כל אלו כיון שמקצת התקיעה הוא שלא כתקנה אע"פ שבמקצתה שהיא כתקנה יש שיעור תקיעה .. לא יי"ח לפי שכל תקיעה צריכה שתהא בכשרות מתחילתה ועד סופה .. "). והיינו שמדגיש דהפסול – גם בקול הברה – הוא (לא שהגברא לא שמע כל התקיעה, אלא) שהתקיעה אינה בכשרות. (והיינו שמפרש שהפסול בקול הברה שהוא "קול ערבוביא", דהיינו קול פסול, (ולא שהפסול הוא "ששמע בערבוביא" (כל' הטור) שהחסרון הוא שהגברא לא שמע, אלא ששמע קול שאינו כתקנו ואינו בכשרות).

והוא ע"ד הלבוש בסי' תקפז ס"ג מביא הלכה הנ"ל "השומע תחלה תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחילתה לא יצא, שכיון שהתוקע חשב ותקע הכל לשם תקיעה אחת והוא לא שמע אלא החצי לא יצא דפסוקי חדא תקיעה לתרתי לא פסקינן, וה"ה לתקיעה שחציה פסולה שכיון דבחצי פסולה לא יצא גם בכולה לא יצא. וכן השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב או ששמע לאחר שתוקע במתעסק ואמר לו כוין להוציא לא יצא כיון שתחילת התקיעה לא היתה בחיוב וכוונת מצוה כולה לא עלתה לו שזה אין סברא לומר שיהיה דבר א' שהוא שלם ויהיה חציו פסול לגבוה וחציו כשר לגבוה עכ"ל".

והיינו שמפרש החסרון דמתעסק ותקיעה שחציה פסולה, ושמע מקצתה שלא בחיוב – משום שהתקיעה לא היתה בחיוב, ואין סברא שחלק תקיעה יהיה כשר לגבוה וחלק תהיה פסולה (אלא כולה פסולה). וע"ז הקדים והסביר שהא דכששמע מקצת תקיעה לא יצא שוה זה לשאר הדוגמאות ומאותו הטעם: דכיון שהתוקע החשיב הכל לתקיעה אחת, א"כ אין התקיעה מתחלקת ותקיעה חדא לא פסקינן לתרתי, וא"כ כששמע רק חלק ממנו אין לחלק הנ"ל חשיבות וחפצא דתקיעה, רק כששמע כולה (כנ"ל בכוונתו. ונובע מהסבר הגמ' בדין דמשך והאריך בתקיעה האחרונה "דפסוקי תקיעה לא מפסקינן". והסביר הלבוש שאותו החסרון יש גם כשלא שמע כל התקיעה).

והנה גם לאדה"ז יש חסרון כשלא שמע כל התקיעה (הגם שלא הזכיר בסימן זה כמו שהזכירו הלבוש והטור כו'), כמו שפוסק בהדיא בסי' תקצב ס"ח שצריך לשמוע כל התקיעה ואפי' היא ארוכה, ולכן לא ירוק ולא יביא תנוקות (ע"ד המהרי"ל ומג"א דלעיל) וכותב שהוא כמ"ש בסי' תקצ. (ולכא' כונתו דשם בס' (ט ו)י מבאר הא דצריך שיהיה להתקיעה תחילה וסוף ולכן כשאין לו תחילה וסוף היא "תקיעה פסולה".

אבל מל' אדה"ז (בסי' תקפז, תקץ) נראה שלומד (ע"ד הלבוש) שהחסרון בכל אלו (וגם) כשלא שומע כל התקיעה, הרי זה חסרון בחפצא דתקיעה (ע"ד ל' בסי' תקצ הנ"ל).

מהו הדין כששמע תחילה וסוף (ויש בו שיעור תקיעה) אבל לא שמע אמצע התקיעה

ל' הרא"ש והטור הוא (כל' הגמ') שהחסרון הוא בתחילה בלא סוף או סוף בלא תחילה. וא"כ יש לצדד שבאופן ששמע תחילה וסוף אין האמצע מעכב. אבל ל' המהרי"ל (ד"מ תקפט) הוא שלא יפסיק כלל בתוך התקיעה. אבל המשך ל' "משמע דבעינן ראש וסופו של כל תקיעה ותקיעה" (וא"כ אפשר שכונתו לפנ"ז דלא יפסיק, דאפשר דההפסק יהיה בתחילת או בסוף התקיעה). אבל במ"ב "דבעינן שמיעת קול שופר (כשר) מתחילה ועד סוף".

אבל ל' אדה"ז כאן "שכל תקיעה צריך שתהא בכשרות מתחילתה ועד סופה", דהיינו שכולל כל התקיעה.

ואולי י"ל שתלוי בהנ"ל: אם החסרון הוא בשמיעת האדם אפשר לומר שהחסרון הוא ש(הגם ששמע שיעור תקיעה) לא שמע תחילה וסוף דתקיעה. אבל אם החסרון הוא ב(חפצא ד)תקיעה אפשר לומר שגם כשבאמצע אינו כתקנה אין התקיעה בכשרות. וע"ד שמשמע מהלבוש הנ"ל, דגם כשחסר חלק בתקיעה הרי זה חסרון, כיון דא"א להיות חלק תקיעה כשר לגבוה וחלק פסול לגבוה. וא"כ הה"נ כשחסר לו שמיעת אמצע התקיעה. וישל"ע ולהאריך בכ"ז, אבל אכ"מ.

ואולי י"ל נפק"מ אחרת ביניהם: באם שמע כל התקיעה, אלא שהיה עבד או קטן בשעת התחלת התקיעה (ונשתחרר או נעשה גדול בחלק הב' דתקיעה. או מי ששמע כל התקיעה אבל לא נתכוין לצאת עד אמצע התקיעה ושמע משם ולהלן שיעור תקיעה): דאם החסרון הוא שהגברא צריך לשמוע תחילת וסוף תקיעה מסתבר שצריך לשמוע כשהוא בר חיובא, והיינו שהדין הוא שהאדם ישמע ציור תחילת תקיעה וסופו כשהוא בר חיובא. משא"כ אם נאמר דהוא דין בחפצא דתקיעה שכשאינו כולה בכשרות אינו תקיעה (וכביאור הלבוש דא"א שחלק לגבוה יהיה כשר וחלק פסול, והוא בבחי' נקודה), א"כ מסתבר דכששמע תקיעה מגדול וב"ח הרי יש לו שם וחפצא דתקיעה (ושמיעת תקיעה), ואינו כמו תקיעת דלפני עה"ש (דאז זה מושלל ונפסל ממצות תקיעה) ומתעסק (דאז אין לזה שם תקיעה קול שופר אלא דומה לקול בהמה חיה כו'), אבל כאן שנתכוין למצוה ושמע הרי יש לשמיעתו שמיעת חפצא דתקיעה (ואין העדר חיובו מהוה פסול בתקיעה), ואפשר שיוצא בתקיעה זו. (ואפשר שגם כשלא נתכוין לצאת בתחילת התקיעה, דנחשב שמיעתו לתוקע המתכוין למצוה כשמיעת תקיעת שופר, ולכן יצא בזה כשמתכוין בחלק השני דתקיעה זו. אבל יש לחלק בזה: שמיעתו שלא בכונה הוא לגבי' כשמיעת קול בהמה וחמור. אבל יש לפלפל בזה, ואכמ"ל).

(ואין לסתור הנ"ל מלקו"ש ח"ח נשא לענין קטן בספה"ע, שאין ספירתו כשהיה קטן נחשב לחפצא דספירה, משום דשם מדובר מענין ספירה שמצ"ע אין זה מציאות, ומציאותה רק ע"י ציווי התורה. משא"כ שאר ענייני דעשייה יש להחשיב מעשה דקטן כחפצא דמצוה (אע"פ שאינו מחוייב ואינו מקיים חיוב מצוה). וראה בחי' הגר"ח על הרמב"ם הל' ק"פ פ"ה ה"ז (לענין קטן ששחטו עליו פ"ר) דהגם דקטנים אינם בני מצות, אין הם מופקעים מעצם הדינים ובני קרבן נינהו, ועוד דכשעיקר המצוה הוא חל על חפצא דמעשה המצוה וקיומו עולה ממילא, חל גם ענין דקיום המצוה גם בחשו"ק. ויש לעיין בכ"ז ואין כאן המל"ב).

הלכה ומנהג
חכם שחטא האם אפשר להורידו מגדולתו?
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע, בודאפשט, הונגריה

רמ"א יו"ד סי' רמה סכ"ב: מי שהוחזק לרב בעיר, אפי' החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו, אע"פ שבא לשם אחר גדול ממנו .. ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב .. הרשות בידם. אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכ"ש אם עשו ברצון השררה – אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו.

ובשו"ע או"ח סי' נג סכ"ה: אין מסלקין חזן מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול.

וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, ערך חזקת שררה טור שמז ציון 12 ואילך – מקורות ופרטים.

א. ובשו"ת הרמב"ם (בלאו) ח"א סי' קיא נשאל בנוגע ל"איש מפורסם במשרת החזנות והוא תלמיד חכם ג"כ, ויצא עליו רינון .. אבל לא קמה בו עדות בשני עדים כשרים .. היסירוהו ממשרת החזנות אם לא"? וע"ז משיב הרמב"ם (נעתק גם בשערי תשובה או"ח סי' נג סקל"א):

" .. גם אם תתקיים עליו העדות אין ראוי להסירו אם קבל עליו מה שהוא חייב בדין,

שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת1, אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא2.

ואם יצא עליו זה אין ראוי להסירו ולא לפרסמו. [כמו שאמרו] ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא .. ו[מאחר ש]לקה ישאר במשרתו. שכיון שלקה הרי הוא כאחיך .. 3".

וצ"ב מה כוונת הרמב"ם "ואם יצא עליו זה"?

בלאו מפרש "ואם יצא עליו זה (הרינון), כלומר ואם לא יתברר עליו זה". ראה הערה 9 שם. וכן תורגם בשערי תשובה שם. וכן משמע שהבין באנציקלופדיה תלמודית שם טור שעב. ואינו מובן, שהרי באם לא נתברר עליו כלום היאך יעלה על הדעת "להסירו ולפרסמו"? ואיך ממליץ עליו הרמב"ם מאחז"ל "ת"ח שסרח", והרי לא נתברר שסרח?

ונראה הכוונה: "ואם יצא עליו זה" – באם נתברר שחטא, אבל לא חטא בפרהסיא4, אז "אין ראוי להסירו ולא לפרסמו". שוב מצאתי בהוספות ותיקונים שנדפס בשו"ת הרמב"ם סוף ח"ג ע' 123 שהרב קאפח מציע לתרגם: "ואף אם עשה זאת .. ", או "ואף אם עשה את הדבר [שבו מרננים אחריו]"5 והכוונה כנ"ל.

ב. המקורות:

במועד קטן (יז, א): אמר רב הונא באושא התקינו [1] אב בית דין שסרח אין מנדין אותו, [2] אלא אומר הכבד ושב בביתך (עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך6. בלשון כבוד אומרים לו. רש"י). [3] חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם, ופליגא דריש לקיש. דאמר ר"ל ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא.

ובירושלמי מו"ק שם (פ"ג ה"א) מפורש יותר: נמנו באושא שלא לנדות זקן. ואתייא כיי דאמר ר' שמואל בשם ר' אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו, אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך.

השוואה בין הבבלי והירושלמי מראה לנו דלנדות ולהוריד מגדולתו הולך ביחד. במקום שבבלי נאמר "אין מנדין אותו" נאמר בירושלמי "אין מורידין אותו מגדולתו"7.

ולפי רב הונא באם חזר וסרח מנדין אותו ומורידין אותו מגדולתו, אבל לפי ריש לקיש אפילו באם חזר וסרח אין מנדין אותו ונשאר במשרתו. והרמב"ם מצטט כמקור לפסקו את דברי ריש לקיש, ופסק כמותו נגד רב הונא.

ועדיין אין לנו מקור לדברי הרמב"ם שכותב "אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא", שאפילו לשיטת ריש לקיש מנדין אותו ומורידין אותו מגדולתו.

ג. ובתשו' הנ"ל ממשיך הרמב"ם: "ואל יטעה אתכם מעשה דרב יהודה בההוא גברא צורבא [מרבנן]8, לפי שביארו זאת ואמרו דעבד9 כר' אלעאי שהלך למקום שאין מכירין אותו, והיה עושה מה שלבו חפץ. והיה חייב לפרסמו שאצלם, להיות (=כיון ש)האנשים ראו מעשיו (ו)לא בשמועה בלבד .. ".

ביאור: למרות שפסק להלכה כדברי ריש לקיש שת"ח אין מנדין אותו בפרהסיא, זה רק אם עבר עבירה בסתר ואפילו כמה פעמים, כל עוד אנשים רק שמעו ע"ז אבל לא ראו – אין מנדין אותו. אבל במקרה שעבר עבירה ואנשים ראו אותו – מנדין אותו בפרהסיא גם לשיטת ר"ל.

ולפי זה המקור לדברי הרמב"ם שכתב לפני זה "שאין מורידין אדם מקדושתו .. אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא", הוא בסיפור דרב יהודה הנ"ל.

ד. ולפי כל זה נבין גם את דברי הרמב"ם ב'משנה תורה' הל' ת"ת. שבפ"ז ה"א הוא אומר (ונעתק בלשונו בשו"ע יו"ד סי' שלד סמ"ב): "חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם (אפילו חזר וסרח כמ"פ. כסף משנה וש"ך שם), אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחבריו10, אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה .. וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי אסור לבי"ד לקפוץ ולנדותו במהרה .. ", מבואר מדבריו שמחלק בין חכם ונשיא (שאין מנדין לעולם) לבין תלמיד חכם (שמנדים אבל לא במהרה). וכנראה שמפרש שמה שאמר ריש לקיש "ת"ח שסרח אין מנדין אותו" הכוונה לא לכל ת"ח אלא לת"ח שעליו מדובר בתקנת אושא: "אב בית דין"; "שלא לנדות זקן", וכל שאר הת"ח מותר לנדות אבל לא במהרה.

ועדיין צ"ע שבסוף פ"ו בין הדברים "שמנדין את האדם עליהם" אומר הרמב"ם: "כג) חכם ששמועתו רעה", ולמרות שמדובר ב'חכם' אפשר לנדות אותו בלי כל הגבלה?

והביאור כנ"ל ע"פ תשובת הרמב"ם, שאפילו לשיטת ריש לקיש שאין מנדין לעולם, "שמועתו רעה" – או בלשון הגמרא "סנו שומעניה" – שאני, ואז חובה לנדות אותו.

ה. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' רלז מעיר על הסתירה הנ"ל בדברי הרמב"ם, ומבאר שהחילוק הוא בין "חכם זקן ומופלג" (שאין מנדין כלל) לבין "חכם" סתם (שמנדין), "וכן מצאתי בב"י סי' שלד שחילק בכה"ג ב[דף רפג] ד"ה ומ"ש וכן כל ת"ח. אך בטור שם משמע דמחלק בענין אחר, דר' יהודה מיירי בסני שומעני' דהיינו מתביישים משמועתו, וזה גרע טפי דה"ל חילול השם" [וכן נאמר בשו"ע שם סעיף מב].

והנה לכאורה דברי הרמב"ם הנ"ל בתשובה מתאימים לדברי הטור, ועל פיו מבואר בפשטות הסתירה בדברי הרמב"ם, וכנ"ל, וא"כ דברי הצ"צ צ"ב למה צריך לחלק גם בין סוגי החכמים? ואולי י"ל שאפילו אם נבאר דברי הרמב"ם במשנה תורה ע"פ דבריו בתשובה עדיין צריך לדייק בלשונו שבסוף פ"ו אומר רק "חכם" ובתחילת פ"ז אומר "חכם זקן בחכמה"? וצריכים אנו לדברי הצ"צ הנ"ל מהב"י שהחילוק הוא (גם?) בדרגת חכמתו.

וראה 'עבודת המלך' כאן. ותמוה ביותר שב'אמונה ותורה' הערותיו של הר"מ שטרנבוך לרמב"ם כאן מעיר בהנ"ל בלי לציין לד' הרמב"ם בתשובה, להב"י הנ"ל ועוד, וכאילו לו לבדו ניתנה התורה!

ו. על מש"כ הרמב"ם בתשו' הנ"ל "שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה .. אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא" הקשה בשו"ת הרדב"ז11 ממש"כ הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ז ה"ט: "אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו .. "12, הרי שגם מסנהדרי הגדולה מורידין על כל עבירה שעונשה מלקות?

והוא מתרץ שני תירוצים: שאני "ראש ישיבה [א] שהוא במקום משה רבינו13 והוא הנשיא למעלה מן הסנהדרין אין חוזר לשררותו .. מפני שכל חטאות הנשיא חשבינן להו כאלו עבד בפרהסיה ואיכא חילול ה' טובא". [ב] "כיון שהוא עומד במקום משה רבינו להישיר את העם וכתיב התקוששו וקושו, קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים14". כלומר הרדב"ז מחלק בין כל חברי הסנהדרין שרק בעבר בפרהסיא אינו חוזר, לבין ראש ונשיא הסנהדרין שבכל מקרה אין ראש הישיבה חוזר לגדולתו.

ועדיין אינו מובן שהרי בהל' ת"ת הנ"ל בנוגע ל"חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב"ד שסרח" אומר הרמב"ם בפירוש "אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה .. ואומרים לו הכבד ושב בביתך", ואינו מאבד את משרתו? וכבר ראינו לעיל ס"ב ש"והכבד ושב ביתך" אינו נקרא ש"מורידין אותו מגדולתו".

התוארים "חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין" כבר הסבירם הרמב"ם בהל' סנהדרין (פ"א ה"ג): "נשיא" הוא "ראש הישיבה", ו"אב בית דין" הוא "משנה לראש". וכאן בהל' סנהדרין ג"כ מדובר על "ראש הישיבה", וא"כ איך פוסק הרמב"ם בהל' סנהדרין שראש הישיבה אף פעם אינו חוזר לגדולתו והרי בהל' ת"ת אומר שאומרים לו רק הכבד ושב בביתך?

ז. ההסבר למה לא להוריד אדם מגדולתו לפי הרמב"ם נמצא בהל' כלי המקדש פ"ד הכ"א, שם נאמר בהמשך לדיני "המלך או כה"ג או אחד משאר הממונים" (הנזכר שם ה"כ): "מעלין משררה לשררה .. ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה, שמעלין בקדש ולא מורידין[. ואין מורידין15] לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח16". הרי מבואר כאן שעל יסוד הכלל דמעלין בקודש ואין מורידין אין מורידין אף אחד מגדולתו. ודברי הרדב"ז בהל' סנהדרין פי"ז ה"ח שתולה את זה בפסוק, וע"כ ב"נשיא דלא כתיב ביה אין מחזירין", צ"ע.

ויש לעיין מהו הסברא והמקור שבמקרים מסוימים מורידין אדם מגדולתו היפוך הכלל הנ"ל? בנוגע לחכם ונשיא מבואר כן בגמ' מועד קטן הנ"ל, בנוגע לשאר השררות הרי לכאורה אינו מבואר כן בשום מקום והרמב"ם סותם בפשטות "ואין מורידין .. אלא אם סרח" משמע שבכל השררות הנזכרים שם לפני זה ("המלך או כה"ג או אחד משאר הממונים") ככה17. ואכן הכסף משנה כאן משאיר את זה בלי מקור (וראה ב'מקורות וציונים' ברמב"ם פרנקל). ואפילו לגבי חכם אינו מבואר טעמא דמילתא.

ואולי י"ל דהנה בהל' סנהדרין פי"ז ה"ח פסק הרמב"ם: "כהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר כל העם, וחוזר לגדולתו"18, ועד"ז פסק בהל' כלי המקדש (פ"ד הכ"ב), אבל בהל' רוצח ושמירת נפש (פ"ז הי"ד) לגבי היוצא מעיר מקלטו אחרי מות הכה"ג מוסיף: "ואע"פ שנתכפר לו, אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו", וכנראה שסברא זו שעומד מאחורי ההלכה שמורידין אנשים שונים מגדולתן, לאחרי שנכשלו בעבירות מסוימות, למרות שאין זה קשור ישירות להנהגה שלו, אין הם מתאימים לשררה שבקרב ישראל.

ח. ואולי יש להוסיף: הרמב"ם אומר "ואין מורידין .. אלא אם סרח", סתם ולא פירש מהו ההגדרה של "סרח"19. וי"ל ע"פ דיוק לשון הרמב"ם בהל' ת"ת פ"ז הנ"ל, שגם שם משתמש בלשון זה. ולא נמצא ברמב"ם "סרח" במובן של חטא, רק בשני הלכות אלו. "חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם .. אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה .. ", הרי לנו שרק על דברים שעליהם חייב נידוי אומר "שסרח", ובהמשך כשמדבר על "שאר חטאות" אומר "שחטא"20. ובאמת כשנעיין ברשימת ה"עשרים וארבעה דברים (ש)מנדין את האדם" (הל' ת"ת פ"ו הי"ד, שו"ע יו"ד סי' שלד סמ"ג) נגלה שרובם ככולם אינם עבירות חמורות, אלא הם בעיקר דברים – חלקם רק דרבנן!- שיביאו לנקרא היום 'הפרות סדר', היינו שיהיה למעשה של אדם זה תוצאות לא טובות, וכגון שילמדו ממנו לזלזל במצות ובאנשים מסוימים וכיו"ב. ויומתק עפ"ז הלשון "סרח" כמשמעו הפשוט "סרחון", והרבה אנשים מרגישים בו.

ועפ"ז יובן יותר שבמקרה שאדם מישראל שיש לו משרה חשובה "סרח", והרי הוא מראה לאחרים דוגמא לא טובה דוקא בדברים כאלו שחז"ל הרגישו שאנשים ילמדו ממנו, בשביל זה אין הוא ראוי כבר לאותו איצטלא ומורידים אותו מגדולתו. ובאושא תקנו תקנה מיוחדת ש"אב בית דין שסרח אין מנדין אותו", ובלי זה היו מפטרים גם אותו מיד.

ט. והנה בכל הנ"ל מדובר באדם שיש לו משרה וע"י חטא/חטאים שחטא ישנה סברא שיפסל מלהיות ראוי לשררה שבקרב ישראל אפילו בתחומים כאלה שלא קשורים לחטאיו. כלומר, הדיון הוא האם ע"י החטא יפסל הגברא מלשמש בשררה עולמית.

והנה ישנה הלכה לפיה בעלי אומנות ובעלי תפקידים ציבוריים שונים ("הנוטע אילנות .. טבח של בני העיר .. והמקיז דם .. והסופר .. ומלמד תינוקות .. וכל כיוצא באלו האומנים .. ") שנכשלו אף בשוגג במילוי תפקידם "מסלקין אותן בלא התראה, שהן כמותרין ועומדין. עד שישתדלו במלאכתן, הואיל והעמידו אותן הציבור עליהן" (הל' שכירות פ"י ה"ז. וראה חו"מ סי' שו ס"ח וברמ"א), ולכאורה הרי זה סותר להלכה הנ"ל שאין מורידין אדם מגדולתו שמעלין בקודש ואין מורידין?

בלידשטיין ע' 83-84 מעיר ע"ז ומנסה לחלק בין שירות הציבור ל"שררה תורנית". בעל שררה מתאפיין בסמכות הציבורית שניתנה לו, ובעובדה שתפקידו הוא סמכותי בעיקר ולא מקצועי דוגמת השתל, הטבח והמורה; מכאן שלא יוחלו עליו הכללים הטובים לאומנים ולבעלי מקצוע. וכל זה כדי לשמור על יציבות מוסרית.

אבל באמת קושיא מעיקרא ליתא, שהרי בכל אלו שנכשלו במילוי תפקידם הרי זה רק פסול בחפצא, ומורידים אותם מעבודתם שבו הם נכשלו, אבל אין זה פסול כללי בגברא. לעומת זה בהלכות הנ"ל של נשיא וכה"ג מדובר שנכשלו בחטאים מחוץ לעבודתם בביהמ"ק או בסנהדרין ולמרות זאת באם זה נעשה ברבים ובפרהסיא הרי הוא פסול להמשיך בשררה.

ולפי זה י"ל לגבי מלך וכה"ג שבאם נכשלו במילוי תפקידם, בשחיתות וכדומה, מסתבר שגם עליהם נאמר "מסלקין אותן בלא התראה, שהן כמותרין ועומדין". ומצאתי מפורש כן בשו"ת הרדב"ז הנ"ל, שכותב: "ואע"פ שרבנו מהדר אזכותא דת"ח שאין מורידין אותו מגדולתו ומנויו, מ"מ מודה הוא שאם עבר עברה בענין מנויו כגון שהיה חזן לנשים, ועבר עברה עם אחת מהן, מעבירין אותו ממנויו שלא לתת מכשול לפניו עד שיתברר שעשה תשובה שלמה, וכן כל כיו"ב".

י. ובענין זה ראה עוד מש"כ בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' כב, ואו"ח סי' מא וליקוטי הערות שם. ובנושא הזה ראה גם רקובר 'שלטון החוק בישראל' ע' 85. ואנציקלופדיה שם טור שסט ואילך. וב'המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל' ח"א ע' 174-176.


1) המושג מופיע בתלמוד הרבה פעמים. ראה משנה יומא סח, ב וסוטה מ, ב. גם במשנה תורה מזכירו הרמב"ם בהל' תפילה פי"ב ה"ז והל' שבועות פי"א הי"ג. על תפקיד החזן ומשמעות המושג ראה רש"י יומא וסוטה שם, פי' ריב"ן מכות כב, ב ובגליון שם, תוס' יו"ט יומא פ"ז מ"א. ומש"כ הרב אליעזר לוי בספרו 'יסודות התפילה' ע' 84-85. 87-88.

2) כל משפט זו נמצא ג"כ בלשון זה במקור הערבי שנדפס שם. וכידוע שגם בכתביו הערביים יש בו הרבה ציטוטים ועוד שכתבם בלשון הקודש ולא צריכים להיעזר בהם בתרגומים. ויש להצטער שמתרגמי כתבי הרמב"ם לא ציינו את המלים והמשפטים שהרמב"ם בעצמו כתבו בלה"ק כדי שנוכל לדייק בלשונו. וראה בספרו של יעקב לוינגר 'הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק' סוף ע' 40 ואילך. ולהעיר מהערה 13-14 שם. ואכמ"ל.

3) מבואר כאן שעיקר היסוד להלכה שאין מורידים הגדולה הוא רק כיון שאחרי העונש "הרי הוא כאחיך". ראה גם סדר ההלכות בהל' סנהדין פי"ז. שבה"ז הוא מביא את ההלכה ש"כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו", ורק אחרי זה, ולפי הנ"ל הרי זה בהמשך אליו, אומר בה"ח "כהן גדול שחטא לוקה .. וחוזר לגדולתו".

4) להעיר משו"ת מהרש"ם ח"ב סי' נו דבאם יש עדים והתראה זה כבר נקרא בפרהסיא.

5) כן העתיקו קאפח בפירושו ב'משנה תורה' מהדורתו, ספר שופטים ח"א ע' קסז.

6) ולפי זה גם "הכבד ושב בביתך" פירושו לפועלשאינו יכול להמשיך לעבוד, אבל אין מבזים אותו בפני האנשים ע"י שיכריזו שהפסיד את משרתו. ויש לעיין לפי שיטת רב הונא כמה זמן הוא יכול להחזיק במשרתו עם האמתלא "שכבד עליו ראשו"? ואולי הכוונה בהכבד ושב בביתך הוא שמבקשים ממנו להתפטרע"י שיתן אמתלא "שכבד עליו ראשו" וכיו"ב. ראה גם מש"כ יעקב בלידשטיין בספרו 'עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם' ע' 83. אבל הצ"צ בשו"ת חיו"ד סי' רלז אומר "מ"ש.. הכבד ושב בביתך, אין ר"ל להורידו מגדולתו כלל". וצ"ב.

7) וראה שו"ת חתם סופר חו"מ סי' קסב: .. אין מנדין אותו .. ולא הזכיר אי מורידין אותו מגדולתו, אך בירושלמי .. התקינו שאין מורידין אותו מגדולתו.

8) מועד קטן שם: "ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה (שיוצאין עליו שמועות רעות. רש"י) .. שמתיה רב יהודה".

9) לשיטתו הנאמר בגמ' "מ"ט? דעבד כר' אילעאי" בא להסביר למה נידה אותו ר' יהודה. וראה רבינו חננאל ושני הפירושים בתוד"ה דעבד.

10) הגדרת חטא ירבעם הוא: "מחטיאי הרבים .. שהחטיא בדבר גדול" (הל' תשובה פ"ג ה"י).

11) ח"ו סי' ב'עח. נעתק בלשונו בביאור קאפח הנ"ל הערה 5. תוכנו מובא באנציקלופדיה תלמודית שם טור שעג.

12) ומקורו בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א. וראה נו"כ כאן. וראה א"ת ציון 299.

13) ביטוי זה מקורו ברמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ג. וראה מש"כ לבאר משמעותו ההלכתי ב'הערות וביאורים' גליון תרטז ע' 9-12.

14) מימרא דריש לקיש, בבא מציעא קז, ב. ע"פ צפניה ב, א.

15) המוסגר לא נמצא ברמב"ם מהדורת קאפח. ראה הערה כט שם. ולא צוין ב'ילקוט שינויי נוסחאות' שבמהדורת פרנקל. הרי לנו עוד הוכחה שה'ילקוט' אינו שלם. ואכמ"ל.

16) ולא נחית לפרטים לחלק באיזה חטא יחטא ויורידו אותו. וכנראה שאין כל זה נוגע לכאן, וסמך על הנאמר במק"א. והפלא על ה'ערוך השלחן' (הל' כלי המקדש סי' כג סי"ט) שאומר על ד' הרמב"ם "ועיקר כוונתו: דזה דאמרינן דאם סרח מורידין אותו מגדולתו זהו כשסרח כמה פעמים, אבל אם במקרה עבר עבירה דנין אותו וחוזר לגדולתו", וראה ב'ספר המפתח' (פרנקל) שציין לעוד כמה אחרונים עד"ז. וצ"ע איפה נמצא בכתבי הרמב"ם רמז לחילוק זה, והרי בגמ' מועד קטן מקור סוגיא זו נזכר חילוק זה בדברי רב הונא, אבל ריש לקיש שחולק עליו והלכתא כוותיה לית ליה חילוק זה!

17) בנוגע למלך שסרח העיר בשו"ת אבני נזר או"ח סי' שצא אות ד "שלא ראיתי ברמב"ם שיביא דין זה רק בראש ישיבה, ולא ידעתי למה". וראה 'תחומין', טו, ע' 157 הערה 66 ומש"כ בלידשטיין שם ע' 76 ואילך, ובפרט ע' 81 ס"ד. וראה לקמן שישנו חילוק בין חטא לסרח.

18) וצ"ע בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' קסב "דכה"ג ונשיא שלקה יורדין מגדולתן", והרי כה"ג אינו יורד מגדולתו? ואולי מתכוון החת"ס לעצם הדיון על אפשרות כזה.

19) וראה מש"כ בלידשטיין שם ע' 82-83.

20) גם בגמרא מועד קטן מקור סוגיא זו משתמשת הגמרא בלשון זה: "אב"ד שסרח .. ת"ח שסרח .. ".

הלכה ומנהג
זמן תפילת ערבית בפטרבורג
יהושע מונדשיין
ירושלים עיה"ק ת"ו

איתא בס' נטעי-גבריאל (הל' בין המצרים, מהדורת תשנ"ז, ח"ב, עמ' תצה הע' ג) בזה"ל: ובנוגע לדאורייתא שמעתי מהרה"ח .. שליט"א ששמע מפ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, שהעיד בשם חותנו כ"ק אדמו"ר מהריי"צ שיש לו בקבלה שזקנם בעל התניא זי"ע כאשר הי' בעיר פטרסבורג התפלל מעריב במוש"ק מ"ב מינוט אחר השקיעה, ועל סמך זה נהג כ"ק אדמו"ר מהריי"צ כן בהיותו בפטרסבורג וגם בארה"ב, וכן נהג חתנו כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. עכ"ל.

וקרוב אצלי לומר שאותו בעל שמועה הביא שמועת שווא לפני בעהמ"ח הנ"ל ועדותו עדות שקר; ובפרט לגבי פעטערבורג ח"ו לומר כן בנוגע לדאורייתא, אא"כ בימים השווים של תקופת ניסן ותשרי, ואז אי"צ כלל לשום "קבלה" כי הדבר ברור לפי חשבון זמן צאת הכוכבים המבואר ב"סדר הכנסת שבת" שבסידור רבינו הזקן (וכמשנ"ת בטוב טעם ודעת בקונטרס "נרות שבת קודש" להרה"ג רשד"ב לוין שליט"א, ח"ב, ברוקלין תשל"ה. יעו"ש היטב, ובפרט בעמ' 27 הע' 14 ובריש עמ' 21 שמתקן ומעמיד על דיוקו את החישוב שבס' "זמני היום בהלכה").

אבל בימות החורף צאת הכוכבים בפעטערבורג הוא כשעה אחרי השקיעה, ובימות הקיץ כשעה ושלושה רבעים. ומהו א"כ עניינם של מ"ב מינוט לענין דאורייתא בכה"ג?!

והנה בדבריהם של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ וחתנו כ"ק רבינו זצ"ל מצינו מפורש שלא כדברי ה"קבלה" הנ"ל, והוא בתחילת "רשימת המאסר" (לקוטי-דיבורים עמ' 1222), ושם נאמר אודות ההנהגה בפועל בפעטערבורג: "בימי הקיץ אשר זמן תפילת ערבית לא קודם משעה חצי העשתי עשר [10:30]", ובהערה שם (שלא נתפרש האם היא מרבינו זצ"ל או ממוהריי"צ): "מרגלא בפומי דחסידים הראשונים, אשר כן הורה ונהג רבינו הזקן בהיותו בפטרבורג בעת מאסרו השני בשנת תקס"א" [ששהה שם בערך עד חודש סיון – אמצע חודש מאי].

הרי שלא נרמז דבר וחצי דבר אודות "קבלה ממוהריי"צ" בדבר מ"ב מינוטין, וגם הנהגתם בפועל של רבוה"ק בהיותם בפעטערבורג היתה שונה לחלוטין מ"קבלה" זו.

הלכה ומנהג
איסור שעטנז [גליון]
יהושע מונדשיין
ירושלים עיה"ק ת"ו

בגל' תשנט (עמ' 63) כתב א' הת' שי', שבאם יש חשש שילבשו את בד השעטנז או ישבו עליו וכד', יש ע"ז איסור בעשיה, כי עי"ז יבוא ללבישה. ע"כ.

ודבר זה אינו, והראיות שהביא מעשיית וילון ועשיית מעיל של ס"ת [ועוד יש כהנה וכהנה, כגון שלא לעשות מפה לשולחן מכלאים ולא מפה לבימה בבהכ"נ – יו"ד סי' ש"א ס"ט ברמ"א], בכולן אין איסור לייצר וילונות או מפות באופן דשעטנז, וכל האיסור הוא לקחת בד כלאיים ולעשות ממנו וילון או מעיל או מפה וכד'. וזה פשוט.

הגע בעצמך: מותר לייצר מכנסיים משעטנז ומותר למכור אותם ומותר למוכר גם ללבוש אותם באופנים מסויימים (שו"ע שם ס"ו), ובכל אלו אין חוששים שמא ילבשם באופן האסור; ולרקום תמונה יהיה אסור ב"איסור חמור" שמא יעשה ממנה ציפוי לכרית וישב עליה?!

הלכה ומנהג
בדין השומע קידוש לצאת י"ח
הרב מאיר צירקינד
תושב השכונה

בשו"ע כ"ק אדה"ז סי' רעא ס"ז כתוב בנוגע אשה השומעת קידוש מקטן ומגדול וז"ל: ואפי' אם שומעת הקידוש מגדול מ"מ אם אינה מבינה לשון הקודש תאמר עמו מלה במלה כמ"ש בסי' קצג. עכ"ל.

והנה בסי' קצג לאחר סעי' ב כתוב שחסר מהסי', ואשר על כן, לא זכינו למה שכתב שם אדה"ז בזה. (אם כתב יותר על זה הענין ממה שכתב שם בסעי' א, שלא כתב שם שיאמרו מלה במלה אלא הראה מקום לסי' קפה באם צריך שיהי' הע"ה (=העם הארץ) מבין בלה"ק). אבל במג"א שם סק"ב כתב: ונ"ל דמ"מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש [בנוגע קידוש] והמברך [בנוגע שאר ברכות] דא"א לכוין ולשמוע כמ"ש סי' קפג עכ"ל. וכתבו כ"ק אדה"ז בסי' קפג ס"י, ובסי' קפה ס"ד, ושם כתב וכן בקידוש.

והנה, אם לא שנאמר הטעם "דא"א לכוון ולשמוע", יש לתמוה, דבסי' קפה ס"א כתב אדה"ז דאין חילוק בין המברך ובין השומע באם צריך להכיר הלשון שמברך, ומבואר יותר שם במ"מ על הגליון (שהוא מכ"ק אדה"ז) ס"ק ב (שכתוב שם באמצע: אבל המעיין בגמ' דמגילה יח יראה לעינים דא"א לחלק בהכי [בין המברך ובין השומע]. ע"ש באריכות). וא"כ ממ"נ, אם צריך להכיר הלשון, מה מועיל אם תאמר עמו (הקידוש) מלה במלה? ואם אינו צריך להכיר הלשון, למה היא צריכה לאמר עמו מלה במלה?

ולהעיר גם מסי' סב ס"ב שכתב כ"ק אדה"ז וז"ל: אבל קידוש וכו' יוצא אפי' אינו מבין הלשון. עכ"ל. וצ"ע.

הלכה ומנהג
חילוק בל' ובסדר מוכר כסותו [גליון]
הרב מאיר צירקינד
תושב השכונה

בגליון תשנז מביא הר' ש.ז. שיחי' את הביאור הלכה בסי' תרנו בד"ה אפי', דס"ל דהירושלמי פ"א דפאה מדובר בשאין לו כלום, אז הוא פטור וכו' ע"ש בהבה"ל.

אבל צע"ג ע"ז מדברי הירושלמי עצמו דז"ל: .. ממה את מכבדו, ממה שיחננך מפריש לקט שכחה פיאה מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה וכו' אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן וכו' עכ"ל. ולפי הבה"ל שמדובר בשאין לו כלום, מהו ההוא אמינא דיחייב ליתן לקט שכחה ופאה וכו' כשאין לו שדה?! ואין לו עיסה ליקח ממנה חלה?! ואיך יעשה ציצית אם אין לו בגד?!

ועוד צ"ע ממ"ש לתרץ (לפי מה דאיתא בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג) וז"ל: ואינו יכול לפטור עצמו במה שיקנה תפילין או סוכה מחבריו במעותיו. עכ"ל. הא שם בברכות איתא "העושה סוכה לעצמו והעושה סוכה לאחרים וכן בלולב לאחרים" וכן בשאר מצות הכתובות שם.

ועוד צ"ע מ"שופר" דלא נמצא (בברכות) ברכה לעשיית שופר.

הלכה ומנהג
השחזת סכין שחיטה
הרב נחום שטראקס
תושב השכונה

באגרות קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ חלק ו' ע' שסא, וז"ל: "בדבר השחזת הסכין של השחיטה טוב יותר לשני הצדדים ושלא להשחיזו בפעם א' כל אורך הסכין, כי צדקו האומרים שאז אין הליטוש – זייטל – כדבעי, ובשעה שלמדתי האומנות – בשנת תר"ס – למדוני השובי"ם הכי גדולים באומנתם באופן כזה". עכ"ל.

ובקובץ יגדיל תורה (נ. י.) חוב' יט, כה, מו, נלאו לבאר דברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ האלו, ולא מצאו ביאור לבאר מדוע ה"זייטל" אינו כדבעי. (דבריהם נלקטו ונדפסו בהוספות לספר "הלכות שחיטה משו"ע אדה"ז עם ביאור הלכות" להר' ז. ווינער שיחי').

והנראה לומר בזה: שיטתם של המשחיזים צד א', כפי המובן מדבריהם של אלו שהחזיקו בשיטה זו (עי' בית דוד סי' יח, יסוה"ב סק"ד), כדי שיהי' חוד הסכין דק חד וחריף מאוד, ע"י שמשחיזו רק מצד אחד לבד ולא משני צדדיו. שחוד שמשחיזו מצד אחד הוא חצי עביו של חוד שמשחיזו משני צדדיו (כשהמשקל – זוית במפגש הסכין עם האבן – כמדה שוה בכל ההשחזות).

ומסתבר, שאלו שהשחיזו מצד אחד, הם השחיזו גם כל אורך הסכין בבת אחת ולא בקטעים, מאותו הטעם, כדי לשמור על דקות החוד. כי אע"פ שבהשחזת הסכין בקטעים כח היד בפעולת ההשחזה חזקה ומהירה יותר, אבל לאידך, צדדי החוד מתעגלים. לכן העדיפו הם להשחיז כל אורך הסכין בבת אחת, כי באופן כזה צדדי החוד אינם מתעגלים, ובמילא פסגת חוד הסכין דקה וחדה יותר. (חילוק זה בין השחזת אורך הסכין בב"א להשחזה בקטעים – בענין עיגול הצדדים, ניתן להבחין בחוש, במיוחד כששטח ההשחזה רחב מאוד).

אבל שיטה זו לא נתקבלה אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, כי "אז אין הליטוש – זייטל – כדבעי". ונראה לומר שכוונתו בזה, שבהשחזה זו, החוד מחמת דקותו עלול יותר להתקלקל ע"י מעשה השחיטה. וכן גם קשה להחליקו, כי פסגת החוד מחמת דקותו, מתכופף מצד לצד.

משא"כ כשהצדדים מתעגלים קצת אין פסגת החוד דק כ"כ, ואינו מתקלקל ע"י מעשה השחיטה, וכן אינו מתכופף מצד לצד, וקל להחליקו.

ואין להקשות על זה מתקנת סכינים מלוטשים, וע"פ המבואר ביגדיל תורה חוברת יט שם, שלא לעגל הצדדים, כי המדובר שם כשנפסד כל חריפות החוד ע"י עיגול הצדדים (מחמת עובי הסכין ורוחב שטח ההשחזה, עיי"ש בארוכה), משא"כ בעניננו מדובר (בסכין דק) בעיגל קצת כדי לחזק החוד.

Download PDF
תוכן הענינים