בגליון ו [תשסב] העיר הת' ש.כ. בתוס' (גיטין ג,א) ד"ה חד אתי בנוגע לפי "פסול", דפי' הר"י וז"ל "ונראה לפרש ופסיל ליה היינו שיאמינוהו ללעז אבל מ"מ הגט כשר" ע"כ. והעיר הנ"ל שלכאורה יש לעיין בשיטת הר"י איך זה מסתבר עם הלשון "פסול".

וביאר ע"פ מחלוקת תוס' והרשב"א, שהתוס' כתבו בד"ה דתנן ג, ב דממתני' רפ"ב דאי לא אמר בפ"נ פסול, אי א"ל שדין בפ"נ הוא רק מלכתחילה. והרשב"א חולק על דברי התוס', וכותב דפעמים קרי פסול כל שאינו יכול לגרש בו לכתחילה.

ומבאר שהרשב"א לומד שפי' "פסול" אינו רק כשהוא פסול לגמרי, אלא גם כשהוא פסול בפרט מסויים נק' "פסול" ולכן כשאסור לגרש בו לכתחילה נק' "פסול", ועי"ז מתרץ שיטת הר"י, שהר"י לומד כמו הרשב"א שפסול יכול להיות מצד פרט מסויים שמצד הפרט הלא טוב - דהיינו הלעז נקרא פסול.

ולא הבנתי השייכות בין דברי הרשב"א לפי' הר"י, דמ"ש הרשב"א דזה שלפעמים כל שאינו יכול לגרש בו לכתחילה נק' פסול, אין הפי' משום שבפרט מסויים אינו טוב ולכן נקרא פסול, אלא הפי' כפשוטו דמאחר שלכחילה אסור לגרש בגט זה הרי הוא (כמו) גט פסול שאסור לגרש בו ולכן לפעמים נקרא גט "פסול".

וא"כ הדרא קושייתו דלמה זה שיאמינוהו ללעז, דזה באמת רק פרט, נקרא גט "פסול".

ולכאורה נראה להסביר דברי הר"י כפשוטן, דמ"ש הר"י "ופסיל ליה היינו שיאמינוהו ללעז" כוונת הר"י הוא להסביר, דפי' פסול היינו שיאמינוהו (ויאמרו) שהוא פסול, היינו שבעיני האנשים יהי' הגט פסול. וק"ל.