הנה בגליונות שעברו [תשפז-תשפח] שקו"ט הרב שלום דובער שי' לוין והרב נחום שי' גרינוואלד והרב בן ציון חיים שי' אסטער בענין הברכה דענט"י שחרית. בין הדברים דנו בפי' דברי אדמה"ז סי' ו ס"ב-ג דכ' שלהנוהגים לברך ענט"י בביהכ"נ שזהו דוקא אם הולכים לביהכ"נ תיכף אחר הנט"י "אבל אסור להפסיק בין נטילה לברכה בלימוד או בתפילה וכ"ש בדברים אחרים".

והנה הרב ש.ד.ב.ל. כתב שאין לזה שייכות לענין ד"הפסק בברכה", אלא הוא שייך לענין "עובר לעשייתן" שאין סברא שיוכל לברך אחר שחלפה ועברה המצוה. והוכיח כן מסגנון אדמה"ז בס"ה ובפירוט יתר בסי' קנח סט"ז דשם מוכח שאין חשש הפסק. (והוסיף דוגמא מברהמ"ז: שכ"ז שלא נתעכל יכול לברך ואין בזה דין הפסק כלל). ולכן מסיק שנט"י שהיא הכנה לתפילה א"כ כ"ז שלא התפלל יכול לברך ענט"י. ומובן גם שאף אם נטל ידים לפני זמן בבית יכול לברך לאח"ז ענט"י גם אם עבר זמן רב והפסק מקום1.

וכתב הרב נ.ג. שאכן שייך הענין ד"הפסק בברכה" לעניננו ומוכיח מפי' ה'עמק ברכה' בדברי האגור בביאור דין זה, שמה שהיה קשה לפוסקים במנהג אלו המברכים בבהכ"נ היה ההפסק דשינוי מקום - וע"ז יש ב' ביאורים: א) דתיקנו לברך בבהכ"נ כדי להוציא הע"ה, ב) ביאור אדמוה"ז לשיטת הרשב"א, דעיקר תקנת נט"י הוא כדי להתקדש ולטהר ידינו קודם עבודתינו, ולכן קודם התפילה (שבו נהלל ונשבח ונתפלל לפניו) שייך לברך ענט"י שאם אין תפילה אין נט"י. ובנוסף לזה יש עוד ענין ד"עובר לעשייתן", והוא מבואר בסעי' ה.

והביא הרב ב.צ.ח.א. מה שכ' כ"ק אדמו"ר בענין אמירת ענט"י אחרי שחרית, דתמה על הפוסקים (משנ"ב, קצשו"ע, קצה"ש, ח"א ועוד) "דכיון שסו"ס יתפלל מנחה הרי מחוייב לברך ענט"י מטעם דהעברת ר"ר, בריה חדשה, וגם הכנה לתפילה - ומה שיש הפסק גדול עד מנחה, הרי עד שחרית מתארך כמה זמן ולא מצינו חיוב שיסמיך תפילתו לברכות השחר2...", ומסיק הנ"ל שמכאן רואים אשר הגם שנתקנה עבור הכנה לתפילה לא מצינו שצריך להסמיך התפילה לענט"י, וגם שלדעת רבינו י"ל דיכול לברך ענט"י גם אחרי התפילה, ולפי"ז בוודאי לא נוגע הכא דין הפסק בברכה.

הנה לענ"ד, מפשטות דברי אדמה"ז נראה ששייך כאן החשש דהפסק שהרי זהו מה שכ' בס"ג "דאסור להפסיק", וכן בס"ה בסיומו כשמבאר הענין דעובר לעשייתן שכותב ד"צריך לקרב ולא להפסיק בינתיים", וכן מה שכותב בסי' קנח בביאורו בענין זה שאין סברא שיוכל לברך עליה לעולם אלא מיד לאחרי עשייתה שלכן "יש אוסרים להפסיק בדיבור בין נטילה לברכה כמ"ש בסי' קסה ואם הפליג אפי' בשתיקה שוב אינו מברך...". והיינו דהגם דעיקר הדיון כאן הוא משום הדין דצריך להיות עובר לעשייתה, מ"מ דין זה מחייב גם שאסור להפסיק ביניהם, ולכן מסתבר שענין זה יהיה תלוי בגדרי "הפסק".

ועי' בדברי הב"י בענין זה (במי שממתין מלבדך ענט"י עד בואו לביהכ"נ), דבתחילה מביא דברי מהר"י אבוהב בשם הסמ"ק שיש לפקפק בזה משום הענין ד"כל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן", ולאח"ז מביא דברי האגור שמביא הקושיא בסגנון דיש כאן "הפסק" (ומת' שכן תיקנו כדי שישמעו הע"ה), ולאח"ז מסביר הדברים ע"פ תשובת הרשב"א שטעם נט"י הוא משום "בריה חדשה" כו' (ע"ד המובא באדמה"ז3). ומפשטות הדברים נראה שהב"י מבאר בזה שאלות האגור ומהר"י אבוהב, והיינו שכיון שצריך להיות עובר לעשייתן צריך לקרב כל מה שאפשר וגם שזה אוסר הפסק (שעי"ז אין זה עובר לעשייתן).

(וצריכים לומר שע"י ביאור האגור שנתקן לאומרו בבהכ"נ, או ביאור הב"י ואדמה"ז שעניינו שייך קודם התפילה - אין ההליכה להביהכ"נ הפסק, וכדברי הרנ"ג).

והנה בעצם המסקנא של הרב שדב"ל שי' דכ"ז שלא התפלל יכול לברך ענט"י (וזהו הטעם מה שעושים בחדרי תינוקות של ב"ר) לכאורה אינו נכון: דיהיה איך שיהיה (אם משום הפסק או משום דין דעובר לעשייתן) הרי אדמה"ז פוסק דצריכים למחות ביד אלו שמפסיקים בין הנט"י והברכה (אפי' באמירת תהילים ולימוד) דהוי הפסק מרובה ולא נכון לעשות כן (כבסעי' ד')4 5.

ובדברי הרחבצ"א מדברי כ"ק אדמו"ר: לכאו' (לפי מה שהביא וציטט) הרי המדובר הוא בפשטות שנוטל ידיו (אחר התפלה) ומברך בהמשך א' (וראה בקצוה"ש וקיצשו"ע שמדברים בנוגע לא' שכבר נטל ידיו במים או כלי שאינם כשרים, ועכשיו (לאחר התפלה) נזדמן לו מים או כלי כשרים) - דבזה אין הפסק בין הנטילה להברכה; ומה שהרבי שלל הוא רק שאין בעיה בההפסק שבין הנטילה להתפילה שלאחריה ("ולא מצינו חיוב שיסמיך תפילתו לברכות השחר"), אבל הא וודאי פסק אדמה"ז בהדיא למחות שלא נכון להפסיק בין הנטילה להברכה.

והנה במה שהעיר הרב חבצ"א מהערת רבינו בקונטרס עניינה של תורת החסידות דחיוב ברכה"נ הוא מיד שנהנה (ועוד טרם שנהנה), ובהע' 65 כ' שכיון שאין שייך לברך על החזרת הנשמה טרם שנהנה מחוייב לברך עכ"פ מיד שניעור, וכמו בברכת הטבילה דאף שא"א לברך עליה עובר לעשייתה מ"מ אינו דוחה את הברכה לאחר זמן, כ"א מברך מיד בעלייתו. והעיר הרב הנ"ל מה הדמיון לברכת הטבילה שהוא ענין דברכת המצות שצ"ל עובר לעשייתן, לברכת אלקי נשמה שהוא כמו ברכת השחר שביסודה הוא ברכת שבח והודאה שמברך מיד כשנהנה כחיוב חכמים.

בפשטות הדמיון הוא שכמו שם שאף שאין מברכים כבכל שאר הברכות הרי מקרבים להמעשה כל מה שאפשר, כמו"כ בברכת אלקי נשמה אף שאין יכול לברך לפני ההנאה מברך מיד לאחר ההנאה. ואם כוונת הערתו היתה שבברכת שבח והודאה אלו החיוב אינו "עובר לעשייתן" אלא לכתחילה מיד לאחר שנהנה כחיוב חכמים, נראה, שגם בברכות השחר עיקר התקנה היתה לברך "עובר לעשייתן" קודם שנהנה (בשעה שמניח ידו יברך פוקח עורים - ולא לאחריה, בשעה שיושב מתיר אסורים - ולא לאחריה)6.