E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
כ' מרחשוון - ש"פ וירא - תשס"א
פשוטו של מקרא
בפירש"י ד"ה 'יקטן' (נח י, כה)
יוסף וולדמאן
תושב השכונה

על ד"ה יקטן (נח יו"ד, כה) פירש"י: שהי' עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו, עכ"ל.

הרא"ם והגו"א פירשו שרש"י בא לבאר מה טעם שנקרא בשם "יקטן". אם ע"ש איזה מאורע כמו פלג מכח הנביאות של עבר או רק ע"י שפירש"י לעיל גבי להבים "שפניהם דומים ללהב".

והמשכיל לדוד העמיק יותר בביאורו בפירש"י הנ"ל ותוכן דבריו - דהוצרך רבינו להביא אגדה זו לפי שבזה הרי הוא מכריח ביותר מ"ש לעיל בסמוך, שעבר נביא הי' וקרא שם בניו על העתיד.

והיינו שאף אם תרצה לדחוק ולומר דלעולם לא הי' נביא ... מיהו מכח שם "יקטן" מוכרח אתה לומר דודאי נביא הי' דהא מה שנקרא יקטן ע"ש ענותנותו זה לא היה ניכר מתחלת לידתו בודאי, ואלא מוכרח דנביא הי' והיה צופה מה שעתיד להיות, עכת"ד (וביאורו של הש"ח הוא קצת ע"ד המשכיל לדוד).

אמנם ע"פ ביאורו הי' מספיק תחלת דברי רש"י שהי' עניו וכו' ולמה הוצרך בההוספה "לכך זכה להעמיד..."

והבאר בשדה מוצא הכרח לכאורה בפירש"י באופן נחמד ונעים. וז"ל: דקשה לרש"י דבתולדות עבר שינה וכתב "שם האחד..." "ושם אחיו..." וקשה ד"שם" "שם" למה לו, והול"ל "ולעבר ילד ב' בנים, פלג, כי בימיו נפלגה הארץ ואחיו "יקטן", אלא ודאי להכי קאמר "שם, שם" משום דיש לדרוש שמותם.

וסיים (רש"י) לכך זכה וכו', שבזה מיישב רבינו מאי כתיב (לפניו) "ושם אחיו יקטן" והול"ל (אחריו) ויולד את אלמודד ואת שלף ... דביקטן קא משתעי ומסיים נמי "כל אלה בני יקטן", ובזה שכתב (רש"י) לכך זכה אתי שפיר דה"ק ויקטן ילד... דבשביל שהי' יקטן מקטין את עצמו לכך זכה שילד כל אלה, עכ"ל.

הגם שעפ"י ביאורו מובנים היטיב דברי רש"י אבל עפ"י דרך הבהיר שסלל בעדינו כ"ק אדמו"ר זי"ע להתחשב עם הד"ה ולדייק בו, אין עולה יפה עם הד"ה "יקטן" מפירש"י הנ"ל.

שע"פ ביאור הנ"ל הי' צריך להיות הד"ה "ושם אחיו יקטן" על חלק הראשון שבפירש"י. ועל סיומו של רש"י "לכך זכה להעמיד..." הי' מתאים לכאורה ד"ה מיוחד "ויקטן ילד".

כמדומה שיש לבאר פירש"י הנ"ל באופן שיתאים כולו להד"ה "יקטן".

הזכרתו של יקטן, בנו השני של עבר שם, הוא דבר מוזר, ןלא מענין הפסוקים דשם לכאורה מכמה טעמים;

א) יקטן הוא מחוץ סדר היחס של הפסוקים שם, שמארפכשד (בנו של שם) והלאה נימנים רק בן אחר בן. ארפכשד ילד את שלח ושלח את עבר,

ב) חוץ מפלג היו לעבר בנים (ובנות) (כמפורש בפסוק יא, יז שם) ויקטן היחידי מביניהם חוץ מפלג שנוקב בשם.

ג) חוץ מיקטן אין אף אחד מבני בניו של שם (עד תרח) שתולדותיו נמנים ונקובים בשמם.

ושאלה הנ"ל בא רש"י לבאר תחת ד"ה כללי "יקטן",

היינו לבאר ענינו של קביעות יקטן וצירופו להפסוקים שם הגם שאינו בסדר היחס וכו'.

שבזה רוצה התורה להראות על חשיבות מיוחדת של "יקטן" בזמן של "ויהי כל הארץ..." "דברים אחדים" שתוכנו ע"פ פירש"י, זמן של גאות יתרה ומופרזה.

שעפ"ז מבואר כינוי השם יקטן (ע"פ נבואת עבר) בגלל היותו היפך רוח זמן ההוא, עניו ומקטין את עצמו.

ובזה שהתורה מוציאו מן כלל הנזכרים שם גם בזה שמפרט כל בניו בשמם, זה הוכחה לחלק השני שבפרש"י לכך זכה... שהנ"ל קשור לענין המיוחד שביקטן, להקטין עצמו היפך הגמור לרוח זמן ההוא.

פשוטו של מקרא
בטענת אאע"ה - "יאמרו כך הוא אומנתו"
הת' אברהם צבי הירש הלוי לוין
תלמיד בישיבה

בפ' וירא (יח, כה), בטענת אברהם אבינו להקב"ה להציל אנשי סדום, כתיב "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והי' כצדיק כרשע, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט". ופירש"י בד"ה חלילה לך הב' - "חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה".

והק' בשפ"ח והלא בדור המבול נשארו נח ובניו וגם בדור הפלגה לא המית כולם אלא ויפץ אותם, ואיך יאמרו שכך אומנתו להמית צדיק עם רשע. ותירץ דכך יאמרו - בדור המבול היו גם יותר צדיקים ושטפם, אך נח ובניו נשארו לקיום המין, אבל בלאו הכי הי' שוטף הכל אפי' נח, ובמקום שאין שוטף הכל וחרון אפו יצא על איזה אקלים לבד - אזי הוא מכלה כל האקלים צדיקים ורשעים וכן הי' בודאי בדור הפלגה.

והנה לקמן (פ' לב) דביקש אולי ימצאון שם עשרה, פירש"י - על פחות לא ביקש, אמר דור המבול היו ח' נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם.

ולכאו' אינו מובן, דאם טענת אברהם הי' שלא יאמרו כך אומנתו כו' כך עשית לדור המבול כו', למה לא ביקש לח'? הלא זהו כל טענתו - אע"פ שבדור המבול לא עשה הקב"ה כן, מ"מ כאן יעשה כן להציל המקום מפני הצדיקים - כדי שלא יאמרו כו'.

וי"ל הביאור בזה בפשטות, דהנה בפ' כה בד"ה חלילה לך הא' פירש"י - וא"ת לא יצילו הצדיקים את הרשעים למה תמית הצדיקים, ופי' בשפ"ח - שנראה שהקרא סותר אהדדי דבתחלה אמר ולא תשא למקום, משמע שאף על הרשעים התפלל, ואח"כ אמר חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע1, משמע שלא התפלל אלא על הצדיקים. ומתרץ דה"ק, וא"ת לא יצילו וכו'.

ועפ"ז י"ל, דאחרי שהשיב לו הקב"ה (פ' כו) "אם אמצע בסדם חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם", הבין אברהם דבודאי לא ימית הקב"ה את הצדיקים, והטעם שלא ימית, משום שלא יאמרו, או משום "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". וא"כ מסברא מובן שאין חילוק בין צדיק א' לחמישים, דאפי' צדיק א' חלילה לך ואינו משפט להמית. וא"כ המשך הבקשות שביקש אולי ימצאון מ"ה וכו' לא היו בנוגע לצדיקים אלא בנוגע להצלת הרשעים בזכות הצדיקים, דבזה שייך לחלק בין כמות הצדיקים, דאם זכות עשרה צדיקים לכל כרך יציל אותם, ל"ד שזכות ט' צדיקים בכרך יציל אותם. וכן הלאה, ארבעים וכו', דאף דחמישים יצילו ה' עיירות, אולי זה מפני כל הזכותים ביחד, משא"כ ארבעים לד' עיירות וכו'.

וגם מובן עפ"ז שהטענה דיאמרו כך הוא אומנתו כו' הוא רק בנוגע להטענה "למה תמית הצדיקים" ולא להטענה "לא יצילו הצדיקים את הרשעים"2. וי"ל הביאור בזה, כמשמעות הפסוק ע"פ הנ"ל דטענת "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" קאי רק על טענת "למה תמית הצדיקים" והיינו דאינו משפט להמית הצדיקים, משא"כ להמית הרשעים אע"פ שיש צדיקים אינו היפך המשפט שהרי הם רשעים, ולכן אין חשש שיאמרו כו'.

ומובן מש"כ רש"י שלא ביקש לח' - כי ראה שבדור המבול לא הצילו הח' את דורם.

והנה בשפ"ח שם (פ' כ"ה) הביא קושיית הרא"ם, דהקשה דמה יועיל אם יציל את הצדיקים, עדיין יאמרו שכך הוא אומנתו, דיחשבו שבתוך הרשעים היו צדיקים, וכמו שחושבים בנוגע לדור המבול אף שבאמת לא היו עוד צדיקים אז. ולכן פי' הרא"ם דהאי חלילה אדלעיל קאי, חלילה לך מעשות שלא תשא למקום (לרשעים) בזכות הצדיקים הנמצאים, כי יאמרו העולם כך הוא אומנתו ששוטף הכל הצדיקים ורשעים יחד כי אינם יודעים שהיו רשעים לבד רק חושבים שגם הצדיקים נשטפו עמהם3. ואח"כ כדי לתקן מאמר להמית צדיק עם רשע שאין לו קשר עם מה שלמעלה הימנו שהרי לא אמר עד כאן אלא שיצילו הצדיקים את המקום ולא שינצלו הצדיקים עצמם, הוסיף וא"ת, והוא נמשך עד חלילה לך האחרון, וא"ת לא יצילו הצדיקים את הרשעים, אבל תרצה לעשות כלי' כללית, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט.

והנה לפי' זה יוצא דכשהשיב הקב"ה4 "ונשאתי לכל המקום בעבורם", כוונתו לאותה טענה שלא יאמרו כו'. וא"כ המשך הבקשות היו גם מאותה טענה, דאפי' אם ימצאון עשרה צריך להציל לכה"פ עיר אחת שלא יאמרו צדיקים הרג.

אבל עפ"ז חוזר קושי' הנ"ל במש"כ רש"י דלא ביקש לח' משום דהח' דהמבול לא הצילו, דהלא זהו כל טענתו, דבסדום לא יעשה הקב"ה מה שעשה לדור המבול.

וי"ל בזה ובהקדים, דלפי הנ"ל לכאו' אינו מובן, דמפני הטענה שיאמרו צדיקים הרג, למה צריך זכות הצדיקים, אפי' בלי צדיקים יציל את הרשעים מפני שלא יאמרו. אלא דלכאו' פשוט, דמשום החשש שיאמרו כו' גרידא בודאי אין להציל רשעים וחוטאים דצריכים עונש וכפרה, ורק דאם שייך להציל אותם משום זכות צדיקים, אזי יש לעשות כן מפני החשש. ולכן המשיך לבקש גם בשביל כמה עיירות, או אפי' עיר א' - דאם ישנם עשרה צדיקים בעיר א' - עכ"פ יש להציל הרשעים דעיר זו שלא יאמרו צדיקים הרג והרי יש זכות להציל אותם. ועפ"ז י"ל, דמזה שבדור המבול לא הצילו נח ומשפחתו את דורם, למד מזה אברהם דאין בח' צדיקים די זכות להציל רשעים. ולכן לא ביקש כאן אולי ימצאון ח', כי אף דיש חשש כו' מ"מ אין זכות להצילם.

ויש להוכיח כן מזה גופא שלא הציל הקב"ה את דור המבול מפני נח ומשפחתו, דלכאו' אם יש טענה זו למה אכן הרג הקב"ה את הרשעים בדור המבול. ולאידך, מזה שהרגם לכאו' הי' לאברהם להבין שאין הקב"ה חושש למה שאומרים העולם, וא"כ מהו טענתו כאן? וע"פ הנ"ל מובן, די"ל דחשב אברהם דבדור המבול באמת היו הרשעים ניצלים - מפני חשש זו - אם הי' זכות גדול בדורם, דהיינו י' צדיקים או יותר. ולכן כאן ביקש אולי ימצאון עשרה, דהיינו שאם יהי' זכות גדול יציל את הרשעים, כדי שלא יאמרו צדיקים הרג כמו שאומרים גבי המבול, והרי יש די זכות.

ויש להעיר דבס' באר בשדה כ' דלכאו' קשה בלשון רש"י דכ' - "יאמרו כך הוא אומנתו ... כך עשית לדור המבול" כו', דמתחיל בלשון נסתר ומסיים בלשון נוכח, ועפ"ז כ' פי' אחר, דדברי העולם הם רק "כך הוא אומנתו שוטף הכל צדיקים ורשעים", אבל "כך עשית לדור המבול" כו' הוא דברי אברהם, והוא בתמי' - וכי כך עשית לדור המבול ודור הפלגה? הלא בדור המבול הצלת את הצדיקים5 (נח ומשפחתו), וא"כ אין זה אומנתך להרוג הצדיקים, ולכן אל תעשה כן בסדום, שלא יחשבו שזה אומנתך.

וזה קאי לפי שיטת השפ"ח הנ"ל דטענה זו הוא על הצלת הצדיקים, ועפ"ז לק"מ מש"כ רש"י לקמן דלא ביקש לח' להציל את הרשעים שהרי בדור המבול לא הציל אותם וא"כ איזה חשש יש, הלא זהו אומנתו שמענש את החוטאים, ועיין.


1) ק"ק דהא לעיל בפ' כ"ג כ' "האף תספה צדיק עם רשע".

2) וכן משמע מהלשון "שוטף הכל צדיקים ורשעים" ששוטף גם צדיקים, דאם בא רק על הרשעים הול"ל "שוטף רשעים כשיש צדיקים" וכיו"ב.

וראה גם רש"י לקמן כ, ד בטענת אבימלך "הגוי גם צדיק תהרוג" - אף אם הוא צדיק תהרגנו, שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שהרגתם על לא דבר כמו שאתה אומר להרגני. ומזה משמע ברור שהטענה "כל עשית" הוא על הריגת צדיקים.

3) וגם מזה מוכח דל"ש חשש שיאמרו "כך הוא אומנתו שאינו מציל רשעים בזכות צדיקים" - רק חשש שיאמרו שהורג צדיקים.

4) ולכאו' צ"ע בכ"ז, איך טעו לחשוב שהרג צדיקים אם יציל את החמשים כו', תינח בדור המבול יחשבו שהציל את נח ובניו רק משום קיום המין, אבל בהפיכת סדום הלא כל שאר העולם הי' קיים, וא"כ מזה שיש כמה צדיקים שלא נהרגו מוכח שלא הרג הקב"ה שום צדיקים. ויל"ע בזה.

5) ועי' מש"כ שם בנוגע לדור הפלגה.

פשוטו של מקרא
כמה הערות בפירש"י עה"ת - דברים
הת' לוי יצחק הכהן זרחי
ישיבת תות"ל - 770

דברים ד, לד - ז, יט

דברים ד, לד: "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך". ופרש"י: "הנסה אלקים" - הכי עשה נסים שום אלוה . . "במסות" - על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו, כגון (שמות ח, ה) התפאר עלי, אם אוכל לעשות כן, הרי זה נסיון. "באותות" - בסימנין להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון (שמות ד, ב) מה זה בידך. "ובמופתים" - הם נפלאות שהביא עליהם מכות מופלאות. "ובמלחמה" - בים, שנאמר (שם יד, כה) כי ה' נלחם להם.

ובפ' ז, יט: "המסת הגדלת אשר ראו עיניך והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה אשר הוצאך ה' אלקיך כן יעשה ה' אלקיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם". ופרש"י: "המסות" - נסיונות. "והאותות" - כגון (שמות ד, ג) ויהי לנחש, (שמות ד, ט) והיו לדם ביבשת. "והמופתים" - המכות המופלאות. "והיד החזקה" - זה הדבר. "והזרוע הנטויה" - זה החרב של מכת בכורות.

ויש כמה ענינים הצריכים ביאור:

א) למה בתחילה (ד, לד) לא פירש רש"י כלום על "יד חזקה" (דקאי על מכת דבר) ו"זרוע נטוי'" (דקאי על מכת בכורות) [גם לא פירש מהו ה"מוראים גדולים"], ובפ' ז' הוצרך לפרש?

ב) למה חזר ופירש תי' "מסות" אותות" ו"מופתים"?

ג) אאת"ל דהוצרך לחזור על משנתו - למה שינה (בנוגע לתי' "אותות") בלשונו? דבשלמא "מסות" ו"מופתים" - מובן שקיצר ממה שפירש בפעם הא'. אבל "אותות" בפעם הא' פירש דקאי על "מה זה בידך", ובפעם הב' על "יהי לנחש" ו"דם ביבשת".

ד) בפעם הא' גופא יש להבין: "מה זה בידך" הוא מה ששאל הקב"ה למשה, ואיזה אות הוא? הו"ל לנקוט כמ"ש בפעם ב' דקאי על הסימנין שעשו, וכפשוט.

ה) למה הוצרך לפרש דמופתים הוא "נפלאות" ו(אח"כ) שהם "מכות נפלאות" - מה איכפת לי' לפרש ד"מופתים - אלו המכות"?

ו) בפעם הב' צריך להבין: למה לא כתב מה שעשה משה לפרעה [ויהי לתנין, ויבלע מטה אהרן וכו' (ז, י; יב)], כי אם מה שקרה בין משה והקב"ה?

ויש לומר קצת לתרץ קושיא הראשונה (למה המתין רש"י מלפרש "יד חזקה" וזרוע נטוי" עד פרק ז):

בפעם הא' תיבות "יד חזקה" ו"זרוע נטוי'" סמוכים הם לתיבת "מלחמה", ופרש"י שם דקאי על "מלחמת הים", וכבר ידענו ש"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה גו'" - ולאו דוקא קאי על ענין מיוחד, כי אם כללות הענין שהוציאם ב"יד חזקה" - כפשוטו. ושם אינו יכול לפרש דקאי על מכת דבר ומכת בכורות.

ועוד: שהקב"ה אמר למשה שפרעה לא יתן לבנ"י ללכת מארצו ולא בשביל שידו חזקה (שמות ג, יט ובפרש"י). ובפירוש הראשון כתב רש"י הכוונה שהקב"ה אומר "לא יתן אתכם מלך מצרים להלך" - אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך; א"כ מהיכי תיתי לומר ש"יד חזקה" ו"זרוע נטוי'" הכוונה לענינים פרטיים כ"א לכללות המכות וכו';

משא"כ בפעם הב' דכתיב בה"א הידיעה "היד", "הזרוע", לכן יש כוונה מיוחדת בזה, ולכן פרש"י בפעם הב' תיבות אלו. וכיון שהם סמוכים ל"מופתים" - שהם מכות, ובכלל ידענו שהכוונה ב"יד החזקה" הוא להמכות - א"כ הכוונה לעיקר המכות שהם דבר ומכת בכורות. [ולהעיר מפרש"י עה"פ (שמות ט, יד) הנני משלח את כל מגפותי שמכת בִּכּוּרוֹת (ברד) שקולה כנגד כל המכות - אפילו דבר]. או אולי כן הי' שמכת דבר סיכם הה' מכות הראשונות שהיו בשביל זה שהחזיק פרעה את לבו, ומכת בכורות השלים המכות שהי' עונשו של פרעה על הה' הראשונות - ראה פרש"י לשמות ז, ג ד"ה "ואני אקשה", ואכמ"ל.

ובזה יומתק מ"ש בקושיא הה' - למה הוצרך רש"י לפרש דהמכות הם נפלאות - עפ"י מ"ש מפרשי רש"י למה נקט רש"י ב' מכות אלו דוקא (דבר ומכת בכורות) - משום דבאלו המכות הי' הוכחה יתירה ד"והפלה ה'" (ט, ד), "למען תדעון אשר יפלה ה'" (יא, ז). גם במכת בכורות שהי' מת מצרי שבבית יהודי ולא יהודי בבית מצרי (יב, יד בפרש"י ד"ה ולא יהי' בכם נגף). [אבל זה רק ראי' שאלו הב' הם נפלאות ולא השאר. ולהעיר ממכת ערוב דכתיב דכתיב (ח, יח-יט) והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן גו' ושמתי פדות גו'].

ועצ"ע.

לג, יח ואילך

רש"י דברים פרק לג פסוק יח: ולזבולן אמר - אלו חמשה שבטים שבירך באחרונה זבולן גד דן נפתלי ואשר כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים כו'.

ובפסוק כ פרש"י כלביא שכן - לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים.

ובפסוק כב אצל דן גור ארי' - אף הוא הי' סמוך לספר, לפיכך מושלו באריות [ולהעיר דפעם כתב "נמשל כאריות", ופעם "מושלו באריות"*].

ויש להקשות:

א) א"כ בני גד (ודן) לא היו חלשים כ"א גבורים? (וראה לקמן ס"ב במ"ש בשפתי חכמים שאה"נ מברכה זו התחילו להיות גבורים).

ב) זבולון שהי' על הספר, [כמו שפרש"י בפסוק הבא: "ושפני" - לשון כסוי . . דבר אחר עמים הר יקראו על ידי פרקמטיא של זבולן, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר. ."], מכ"ש שהוצרך לברכה כזה. (ועיין לקמן ס"ב אם הברכה הוא סימן או סיבה לגבורותם).

ג) דוקא השבטים החלשים (אף משה שכפל שמותיהם לחזקם) - כולם היו אצל ספר או הוצרכו להגן על כל ישראל1, ולמה לא הי' מהשבטים האחרים אצל הספר? ובאמת רש"י הביא בפ' ויגש סברא שאלו החזקים2.

ד) לקמן פסוק כה פרש"י: "ברזל ונחשת מנעלך - עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת" - א"כ כל ישראל הוצרכו הברכה לחיזוק להתגבר על האויב?

ובפשטות יש לתרץ דודאי שלכל שבט הי' כמה עיירות על הספר - חוץ מאחדים ממש שמכל צדדם יש ישראלים, אבל להנך חמשה שבטים במיוחד היו יותר על הספר, כרצועה ארוכה נגד הגבול.

ב. "כלביא שכן" - לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים.

וברא"ם הקשה "לא הבינותי כוונת הרב בזה למה אמר שנמשל לארי' בעבור היותו סמוך לספר ולא אמר שנמשל לארי' בעבור היותו גבור כארי' דדוחק הוא לומר לא ידע משה רבי' שהוא גבור אלא מפני שהי' סמוך לספר. ושמא י"ל שמפני שנמשל גד לארי' ולא יהודה שנמשל כן בברכתו של יעקב הוצרך לומר שאומרו כלביא שכן הוא מקום אומרו כלביא השוכן בספר שכל השוכן בספר צריך להיות גבור כארי".

ובש"ח לאחר שהביא קושיית הרא"ם ותירוצו כתב: ולי נראה דרש"י פירש הכא לפי מה שפירש לעיל בסמוך דהוכפל שמותם לחזקם ולהגביר[ם] לפי שהיו חלשים וע"כ פיר[ו]ש זה פירש הכא לפי שהי' סמוך וכו' דאין לומר משום היותו גבור כארי' דהא מן החלשים הי' וק"ל.

בכלל יש להקשות: בד"ה שלאח"ז פרש"י "וטרף זרוע אף קדקד - הרוגיהן היו נכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת". ואין לומר דקאי רק לאחר שקבלו ברכתו של משה, דהא לעיל פ' מטות (לב, יז) פרש"י "ואנחנו נחלץ חשים" - נזדרז מהירים . . "לפני בני ישראל" - בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים לג, כ) וטרף זרוע אף קדקד, ואף משה חזר ופירש להם באלה הדברים (דברים ג, יח) ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל", א"כ כולי עלמא ידעו וגם לפני הברכות - שהם גבורים;

ואיך זה מתאים עם פרש"י לעיל שהם היו חלשים?

[ואולי זה קשה גם להרא"ם דמשמע מלשונו דהי' סברא לומר דע"י שראה משה (ברוה"ק - או גם בפשטות, כי חלק להם ארצם) שהם סמוך לספר הבין דמסתמא הם גבורים, אלא שהוא דוחק].

שו"ר שבמשכיל לדוד עמד ע"ז (ברכה לד, יח) וז"ל: כפל שמותיהם לחזקם וכו'. זהו לשיטת הש"ס דידן . . ואין להקשות מדחזי' בגד וטרף זרוע וכו' וכן חלוצים תעברו וכו' די"ל דמ"מ ראש השבט גד עצמו מהחלשים הוה ועי"ל דאה"נ דחלשים הוו ומברכתו של משה שכפל שמותם נתחזקו ונעשו גבורים טפי.

ודבריו צע"ג:

בתירוצו הראשון: גם הוא מסכים שאין ראי' מגד עצמו לשבטו, אלא דגד הי' חלש ולא שבטו; א"כ, לפי דבריו - מהו כוונת רש"י באמרו "כפל שמותיהם" של השבטים לחזקם ולהגבירם?!

בתירוצו השני - הלא משה לא אמר מקודם חלוצים תעברו גו' לבני גד כ"א בני גד אמרו מקודם ואנחנו נחלץ חושים, ורק לתנאי חזר משה ופירש להם כמו שהבאתי דברי רש"י לעיל [אלא דהלשון ואצו אתכם ק"ק, כיון שהוא הסכם ולא ציווי]. גם כתיב ואצו אתכם בעת ההיא וגו' - דכמה חדשים לפני מיתת משה - לפני שבירכם - כבר צוה אותם "תעברו לפני אחיכם בני ישראל", ולא כמו שכתב המשכיל לדוד שע"י הברכה נתחזקו ולכן היו עוברים לפני בנ"י?

ג. יש להעיר אחר כהנ"ל, דמ"ש הרא"ם דדוקא יהודה נמשל לארי' בברכת יעקב ולא גד - מ"מ מסתברא לומר דכולם ידעו שגד הוא גבור (ושהוא הולך לפני בני ישראל) כמו שפירש רש"י שם (מט, יט) על "והוא יגוד עקב" - כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש, ולא מסתבר שהיו חלשים ומ"מ לא יפקד ממנו איש. ואכמ"ל.


*) כי בגד נאמר "כלביא (שכן)" - בכ"ף הדמיון, לכן מפרש רש"י שנמשלו כאריות, משא"כ בדן כתיב דן גור ארי' בלי כ"ף הדמיון, לכן כותב רש"י שהם מושלו באריות, ז.א. שהפסוק מתאר אותם בתיאור אריות ממש. המערכת.

1) גד וזבולון כדאמרן. דן - פרש"י בפסוק כב דן גור אריה - אף הוא היה סמוך לספר לפיכך מושלו באריות. נפתלי - עכ"פ פרש"י שהם היו נציגי המלחמה של בנ"י עם סיסרא. אשר - הוא היותר תמוה מכולם, כי בפסוק כה פרש"י "ברזל ונחשת מנעלך - . . דבר אחר ברזל ונחשת מנעלך ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל", וא"כ הי' צריך להיות שם אחד מהשבטים הגיבורים מעיקרא.

2) להעיר מפרש"י בראשית מז, ב: "אבל שמות הגבורים כפל (דברים לג ז) וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה, (דברים לג כ) ולגד אמר ברוך מרחיב גד, (שם כג) ולנפתלי אמר נפתלי, (שם כב) ולדן אמר דן, (שם יח) וכן לזבולן, (שם כד) וכן לאשר",

שזבולון ונפתלי הוא שלא במקומם, כי כאן סדר הוא: זבולון, גד, דן, נפתלי ואשר. וסמיכת גד ליהודה יש להבין כי בני גד היו גבורים ביותר ממ"ש וטרף זרוע אף קדקוד. אבל למה הקדים נפתלי לדן - בפרט שכאן אומר שדן הי' לו ברכה לגבורה כי הם היו סמוכים לספר?

פשוטו של מקרא
בפירש"י ד"ה "לשד השמן כו'" [גליון]
הרב אהרן חיטריק
תושב השכונה

בגליון תתה לש"פ נח ע' 74 העיר הרב א.י. על רש"י בפ' בהעלותך יא, ח ד"ה לשד השמן "לחלוח של שמן כך פירשו דונש ודומה לו נהפך לשדי בחרבוני קיץ והלמ"ד יסוד", וכפי שהבנתי מדבריו, הרי הרב הנ"ל מפרש שדעת רש"י כמו שפירש דונש.

אבל באמת רש"י אינו מפרש כדונש, שהרי רש"י בתהלים לב, ד ע"פ "נהפך לשדי" מביא "כך פירשו דונש, ומנחם חברו בל' שדידה", ומלשונו של רש"י בתהלים נראה שהוא נוטה לפי' מנחם. וכבר העיר על זה בספר יוסף הלל. ומביא ראיה מגירסת דפוס ריגו.

בדפוסים שלנו נדפס "ודומה לו" היינו שרש"י מביא ראי' לפי' דונש, לכן יש להקשות למה צריך רש"י להביא עוד פי' "רבותינו פרשוהו". אבל בדפוס ריגו הגירסא "ודמה לו" היינו שרש"י כותב שדמה לדונש את הפסוק נהפך לשדי.

ויש להעיר שברש"י הוצאת ברלינר ושעוועל לא העירו על שינוי זה,

וכן יש שינוי שתי' "והלמ"ד יסוד", בדפוס רומי ובדפוס אישר אין תי' אלו. ובדפוס ריגו הגי' "והלמ"ד יסוד בה".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות