E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ צו - שבת הגדול - תשס"א
הגדה של פסח
זמן סידור הקערה
הרב חיים גרשון שטיינמעץ
ראש ישיבת מנחם מענדל ליובאוויטש - דעטרויט

שו"ע אדה"ז סי' תעג ס"כ: אחר אכילת הירקות יביאו לפי מי שאומר ההגדה ג' מצות של מצוה .. צריך שיהא גם המרור לפניו כו'.

ובסעיף כה: ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעה"ב מיד אחר קידוש קודם התחלת אכילת הירקות (כדי שיהיה הקידוש סמוך להתחלת הסעודה דהיינו הבאת המצה והמרור ע' סי' רעא) כו'.

וראה במ"מ וציונים (אשכנזי) בנוגע הציון לסי' רעא "כנראה הכונה לס"י וסי"ז שם לטעם השאלתות משום דתיתי סעודה, אך לכאורה מבואר שם דין הסעודה וכאן מבואר שהוא דין בקידוש דאל"כ הי' צ"ל כדי שתהי' הסעודה סמוכה וע' רשב"ם דף ק' ע"ב ד"ה ולא גרסינן ובתוס' שם ד"ה שאין מביאין אך ברמ"א סי' רע"ג ס"ג ובשע"ר שם ס"ה משמע קצת כן אך הציון כאן הוא לרע"א".

היינו שבסי' רעא מבואר דין פריסת מפה שהוא דין בהסעודה - שיהי' הבאת הפת לצורך שויו"ט, ובסי' רעג ס"ה מבואר דין מקום סעודה שהוא דין בקידוש ע"ש, וכן הוא משמעות לשון אדה"ז כאן שהוא דין בקידוש ("שיהיה הקידוש סמוך להתחלת הסעודה"), ולפ"ז צ"ע הציון לסי' רעא דוקא.

ואולי אפ"ל בכונת הציון לסי' רעא, שאין הכונה להוכיח הדין של קידוש במקום סעודה (וכמו שהבין במ"מ ציונים), אלא שבא להוכיח שההבאה נחשב התחלת הסעודה, ולזה מציין ל"עיין סי' רעא"[1], וכונתו לסי"ז שהי' מביאים השלחן אחר קידוש, ולכאו' הרי עצם ההבאה ממקום למקום גם בשלחנות קטנים הו"ע של הפסק בין קידוש להסעודה[2](אלא שבשלחנות גדולים יש יותר טירחא כו'), וע"כ שעצם ההבאה נחשב חלק והתחלת הסעודה. וזהו מש"כ אדה"ז "שיהיה הקידוש סמוך להתחלת הסעודה דהיינו הבאת המצה והמרור ע' סי' רע"א", היינו שבסי' רע"א מוכרח שההבאה נחשב התחלת הסעודה[3].

עכ"פ מבואר מזה שטעם הבאת הקערה מיד אחר קידוש הוא דין מצד קידוש במקום סעודה, אשר יתורץ בזה קושיית האחרונים שלכאו' הקידוש בליל פסח אינו במקום סעודה כיון שאינו אוכל עד הרבה זמן לאחר מכן "שמפסיקין הרבה אחר הקידוש באמירת ההגדה" (ל' אדה"ז סי' תע"ג ס"ד), וע"ז מתרץ שהבאת המצה והמרור הוא התחלת הסעודה, וא"כ הוה קידוש במקום סעודה.

וראה בזה באשל אברהם (בוטשאטש) סי' רעג ס"ג שהוכיח "שהיסח הדעת ושהיה זמן מרובה בין קידוש אל הסעודה אינו ניגוד לקידוש במקום סעודה, וכמו בליל פסח שאמרו חז"ל שלכך מברך בנט"י לסעודה משום דאסח דעתיה ושוהים הרבה ומ"מ הו"ל שפיר קידוש במקום סעודה" ע"ש. ולכאו' דבריו צ"ע מהמבואר בשו"ע שם ס"ג ברמ"א "וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר או שיהא בדעתו לאכול שם מיד אבל בלא"ה אפי' אכל במקום קידוש אינו יוצא". ורג"כ שו"ע אדה"ז שם ס"ה. וראה תוס' פסחים קג, ב ד"ה רב אשי "ומ"מ חשיב קידוש במקום סעודה דלענין זה לא חשיבא הגדה הפסק"[4].

ועפ"ז זהו שנוהגין להביא הקערה מיד אחר קידוש, שכיון שדין קידוש במקום סעודה הוא שצ"ל דעתו בשעת קידוש לאכול הסעודה מיד - היינו שהתחלת הסעודה צ"ל מיד, ולכן הבאת הקערה עכשיו הוא התחלת הסעודה, וממילא אין חסרון מצד דין קידוש במקום סעודה.

[ולכאו' הוא חידוש גדול שהבאת המצה ומרור כו' נחשב התחלת הסעודה. ויש שכתבו (ראה המובא בדבר שמואל על תוס' שם) שהגדה הוא צורך אכילה ולכן לא חשיב הפסק[5], אבל כאן מבואר עוד יותר, שהוא התחלת הסעודה].

והנה לכאו' גוף הדברים צ"ב, איך אפ"ל שבלי הבאת הקערה מיד אחר קידוש יש בזה חסרון של קידוש במקום סעודה, והלא בזמן הש"ס לא הי' נוהגין כן וכמבואר במשנה פסחים קיד. ובשו"ע אדה"ז לעיל ס"כ שהביאו הקערה רק אחר אכילת הירקות, והאם נאמר שהי' בהנהגתם אז חסרון מצד דין קידוש במקום סעודה?

והיינו, שלכאו' משמע שדין המבואר בס"כ שהביאו הקערה אחר אכילת כרפס הוא דינא דגמרא, ובסכ"ה מוסיף ש"נהגו" להביאו מיד אחר קידוש. ואת"ל שטעם "מנהג" זו הוא מצד דין מקום סעודה, הרי נמצא שההנהגה ע"פ דינא דגמרא הוא באופן שחסר דין קידוש במקום סעודה, והאם נאמר ש"המנהג" מקפיד בדין מקום סעודה יותר מדינא דגמרא, והרי מדינא דגמרא גופא מוכח ש(מאיזה טעם שיהי') אין חסרון בזה[6]?

והנה בפי' הגדה לכ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע יש בענין זה דברים הצריכים ביאור לכאו', דהנה כתב בד"ה יסדר על שולחנו קערה:

"בטור ושו"ע (סי' תע"ג ס"ד) מבואר שגם עתה מביאין הקערה רק אחר שתית כוס ראשון, ורק שולחנו יהי' ערוך מבעוד יום (ר"ס תע"ב). בסי' קול יעקב משמע דהקערה יסדר על השולחן קודם הליכתו לביהכנ"ס וקודם אמירת קרבן פסח. וכ"מ קצת בשל"ה ריש מס' פסחים. אבל בסי' הרש"ר כתב: "כשיבא לביתו (אחר תפלת ערבית) ישמח ויאמר כו' ותכין הקערה עם המצות כנ"ל בסידורו". וכן אנו נוהגין לסדר הקערה בלילה וקודם הקידוש, וכדמוכח גם מסידור רבינו שכתב ע"ד הקערה בין סדר ק"פ לקידוש. וכ"כ גם בפרמ"ג מש"ז סתפ"ו. ומ"ש במשנה (פסחים קיד.) מזגו לו כוס א' כו' הביאו לפניו מטבל כו', י"ל כפירוש ר"ח (הובא שם בתוס') דהיינו הביאו את השלחן, וזהו דוקא בימי חכמי הש"ס שהיו להם שלחנות קטנים לפני כאו"א ולא היו מביאין השלחן עד אחר קדוש משא"כ בדורות האחרונים. ועיין תוד"ה שאין (פסחים ק, ב)".

לכאו' כונת הקטע הוא להסביר איך מתאים מנהג שלנו, שמסדרין הקערה לפני קידוש, עם המובא במשנה שהביאו דוקא אחר כוס ראשון, וע"ז מבאר שהוא לפי פי' הר"ח בהמשנה המובא בתוס' שם שהביאו לפניו הוא השלחן ולא הירקות (כפי' הרשב"ם) וזה הי' דוקא בימיהם בשלחנות קטנים משא"כ בזמנינו.

ויל"ע:

א) הרי מפורש בשו"ע אדה"ז ס"כ שהביאו הקערה לפני האומר ההגדה רק אחר שאכלו הירקות, ומצויין עה"ג המקור "משנה פסחים קיד א' רשב"ם שם והרא"ש בתשובה", ולקמן בסכ"ה כתב אדה"ז שמ"מ נהגו להביאו אחר קידוש (ולא אחר אכילת ירקות כנ"ל), והיינו דלפי אדה"ז הנה מדינא דגמרא הביאו הקערה אחר אכילת כרפס, ורק לפי המנהג מביאין אותו אחר קידוש (מהטעם שמבאר וכנ"ל), אבל לכאו' הרי פשוט שמנהג זה שכתב בסכ"ה אינו דינא דש"ס, וא"כ הרי עד"ז י"ל שמנהגינו שמביאין לפני קידוש (לפי מנהג שלנו) אינו דינא דגמרא. וא"כ מה הכריח רבינו לחדש שמנהג שלנו מתאים להמשנה (לשיטת הר"ח), כאלו הוא הוא הדין המבואר בהמשנה?

ובכלל יש לעיין מקורו של אדה"ז כאילו יש בזה ב' "שלבים", עיקר הדין שמביאין הקערה רק אחר אכילת הכרפס, ואיך ש"נהגו" להביא מיד אחר קידוש, שלא מצינו זה בשאר פוסקים כלל[7].

ב) הלשון בטור הוא (אחר שמבאר דין שתיית כוס ראשון) "ומביאין לפניו קערה", ועד"ז הוא לשון השו"ע ע"ש, היינו שהבאת הקערה הוא לאחר כוס ראשון (ולא אחר אכילת כרפס), ומשמע מפשטות דבריהם שהוא מעיקר הדין (וכפי' הר"ח שמביא רבינו שהביאו השלחן לפני אכילת כרפס מיד אחר כוס ראשון), ואולי מדברי אדה"ז מבואר שאינו מעיקר הדין (שהרי לפי דברי אדה"ז מעיקר דין המשנה מביאין הקערה דוקא אחר אכילת כרפס כנ"ל מש"כ בס"כ), רק שכן נוהגין להביאו מיד אחר קידוש (כמבואר בסכ"ה). וא"כ לפי דברי אדה"ז שמעיקר הדין ההבאה הוא דוקא אחר כרפס, הרי אין מקום לחלק בין שולחנות גדולים או קטנים. דבשלמא אם החילוק הוא בין קודם קידוש או אח"כ, י"ל שכל הטעם שהביאו אחר קידוש הוא מפני שהי' להם שולחנות קטנים, משא"כ לדידן שהשלחנות גדולים מביאים כבר לפני קידוש (שא"א להביא השלחן הגדול אחר הקידוש). אבל לפי המבואר באדה"ז שמדינא מביאים אחר כרפס, ורק אנו נוהגים מיד אחר קידוש, הרי אין זה שייך לגודל השלחנות, וא"כ לכאו' ביאור רבינו אינו מתאים (כ"כ) לפי שיטת אדה"ז[8].

ג) לקמן סל"ח כתב אדה"ז "בימי חכמי הגמרא שהיו להם שולחנות קטנים לפני כאו"א מהמסובין הצריכו חכמים לעקור לפני מי שאומר ההגדה את השולחן הקטן שלפניו כו' כדי שישאלו התינוקות כו' ובדורות האחרונים שכל המסובין אוכלין על שולחן אחד גדול ויש טורח גדול בעקירתו נהגו לעקור הקערה שבה המצות מלפני בעה"ב שאומר ההגדה כו' ועכשיו אין נוהגין אפי' בעקירת הקערה כו'".

הרי שאדה"ז עצמו (בסי' זה) נחית לבאר שיש חילוק בין זמן הגמרא שהי' להם שולחנות קטנים, משא"כ בזה"ז, ומ"מ לא כתב אדה"ז שמצד זה יש להביא ה(שלחן ו) הקערה לפני קידוש, וא"כ איך מתאים הדברים עם הסבר רבינו בפי' ההגדה?

ד) עוד יש להעיר, ממש"כ אדה"ז עצמו בנוגע קידוש של שבת (ויו"ט) בסי' רעא סי"ז "אע"פ שהשלחן צ"ל ערוך ומסודר מבע"י כו' מ"מ אין מביאין אותו למקום הסעודה עד אחר הקידוש כו' בד"א בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים כ"א שלחנו לפניו ולא היה להם טורח להפסיק ולהביאם אחר קידוש אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים וטורח להביאו אחר הקידוש ולהפסיק בין קידוש לסעודה נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש ולפרוס מפה לכסות הפת עד אחר הקידוש".

ולכאו' הרי מטעם זה גופא הו"ל להביאו לפני קידוש בפסח ג"כ[9](וכמ"ש רבינו שזהו טעם מנהגינו), ולמה כותב אדה"ז בהל' פסח שהמנהג להביאו דוקא אחר הקידוש, ואינו מביא כלל מנהג להביאו לפני קידוש?

ה) מה שהוסיף רבינו בסוף דבריו הציון לתוס' פסחים ק, א, שמבואר שם החילוק בין הזמן שהי' שולחנות קטנים לעכשיו שהשלחנות קטנים, שהוא החילוק שכותב רבינו לפני זה. אבל לכאו' מסגנון דבריו שכותב "ועיין תוד"ה שאין (פסחים ק, ב)" משמע שהוא עוד ראי' או הוספת ענין חדש, ולא רק המקור למה שכתב לפני זה (שיש חילוק בין שלחנות גדולים וקטנים).

ואולי י"ל בכ"ז לבאר (ולפענח) דברי רבינו[10]:

דהנה כונת רבינו כאן הוא לתרץ מנהגינו שמסדרין הקערה על השלחן לפני קידוש. ולכאו' יוקשה מהמשנה פסחים קיד. שמפורש שם שמביאין אותו רק אחר כך, ולכאו' הי' ס"ד שמדין המשנה יש דיוק והקפדה להביאו דוקא אחר קידוש, היינו שהו"א שבהמשנה מבואר הלכה שההבאה הוא דוקא אחר הקידוש, וא"כ יוקשה הנהגה שלנו שמביאין ומסדרין אותו לפני קידוש.

ולזה מבאר רבינו שמנהגינו מתאים לשיטת הר"ח: דהנה בפי' המשנה "הביאו לפניו מטבל בחזרת כו' הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת וב' תבשילין" יש מחלוקת ראשונים, שהרשב"ם פי' "הביאו לפניו - הירקות אחר שבירך על היין", ורק אח"כ "הביאו לפניו מצה וחזרת" וכמבואר ברשב"ם[11]שהבאת דברים אלו הוא רק אחר אכילת הירקות (כרפס).

והר"ח בתוס' שם חולק עליו (מכח דיוק לשון המשנה) ומפרש פי' "הביאו לפניו - הביאו לפניו שלחן שהרי אין מביאין השלחן עד אחר קידוש ועל השלחן מונח החזרת". ומש"כ במשנה אח"כ "הביאו לפניו מצה כו'" הוא הבאה שני' לאחר שעקרו השלחן מלפני האומר ההגדה, כמבואר בתוס' שם ד"ה הביאו לפניו מצה ובמהרש"א שם ע"ש.

ולכן י"ל שבאמת לשיטת רשב"ם ש"הביאו לפניו מטבל החזרת" הוא ירקות לבד, ו"הביאו לפניו מצה" הוא רק אח"כ, י"ל שהוא בדוקא בסדר זה, שמאחרין הבאת הקערה עד לאחר כך [ואולי הטעם, שעי"ז ישאלו התינוקות, שרואה שמביאים כל הדברים (השייכים לסעודה) רק אח"כ ועכשיו אוכלים רק ירקות, וכמ"ש ברש"י ורשב"ם "וטיבול ראשון זה כדי שיכיר תינוק וישאל לפי שאין אדם רגילין לאכול ירק קודם סעודה", וא"כ הרי זה בהדגשה כשמביאים כל הדברים השייכים לסעודה (מצה מרור כו') רק אח"כ]. - וזהו מש"כ אדה"ז בס"כ, שמביאים כל הדברים אחר כרפס, שהוא שיטת הרשב"ם (וכמצויין עה"ג)[12].

אמנם הר"ח ס"ל שהבאת השלחן והקערה הוא מיד אחר קידוש, וזהו פי' המשנה "הביאו לפניו מטבל בחזרת" שקאי על הבאת השלחן (וכל דברים שעליו) מיד אחר הקידוש. ולשיטת הר"ח הבאת השלחן הוא דוקא מיד אחר קידוש ולא אח"כ.

וזהו מש"כ אדה"ז בסכ"ה "ונהגו להביא כו' מיד אחר קידוש קודם אכילת הירקות", שי"ל הפי' "ונהגו" - שנהגו כשיטת הר"ח בפי' המשנה להביא כל הדברים אלו דוקא מיד אחר קידוש (ולא אח"כ - אחר אכילת הכרפס), וזהו החידוש לשיטת הר"ח (בניגוד לשיטת הרשב"ם המבואר לעיל ס"כ) שאין מביאין אותו אח"כ אלא דוקא מיד.

ולפ"ז מש"כ אדה"ז "ונהגו", אין זה ענין של מנהג גרידא (ביחס לעיקר דין ההבאה אחר אכילת הכרפס המבואר בס"כ), אלא שנהגו כשיטת ר"ח להביאו מיד אחר הקידוש ולא אחר כך, והיינו מנהג לפסוק (- לנהוג) כשיטת הר"ח[13].

ולפ"ז מש"כ אדה"ז בסכ"ה הוא ממש כשיטת הטושו"ע, אלא שאדה"ז מביא תחלה שיטת הרשב"ם (בס"כ), אבל לפועל הרי ס"ל ממש כשיטת הטושו"ע (וכפי שבאמת מצויין בסכ"ה עה"ג לטושו"ע), ופי' דברי אדה"ז הוא שנהגו כשיטת הר"ח (שהוא שיטת הטושו"ע). - והיינו שס"כ וסכ"ה אינו (כהנראה בפשטות) דין (מדינא דגמרא) עם מנהג (מאוחר) נוספת, אלא הוא ב' שיטת, ונהגו כשיטת הר"ח[14].

ואולי זהו שמאריך אדה"ז בלשונו בסכ"ה "מיד אחר הקידוש קודם אכילת הירקות", שלכאו' "קודם אכילת הירקות" הוא מיותר, והול"ל בקיצור "מיד אחר קידוש" ותו לא, אלא שמדגיש בזה ששיטה זו ס"ל, שצ"ל בדוקא ההבאה עכשיו (קודם אכילת הירקות) ולא אח"כ, ודלא כשיטת הרשב"ם שההבאה הוא דוקא אחר אכילת ירקות.

ולפ"ז מש"כ אדה"ז בסכ"ה טעם להבאת הקערה מיד אחר הקידוש כדי שיהיה הקידוש סמוך להתחלת הסעודה, הוא הביאור ויסוד לשיטת הר"ח (ולא רק טעם ה"מנהג") למה מביאין דוקא מיד אחר הקידוש ולא אח"כ[15].

ולפ"ז מובן שזה גופא כונת רבינו בההגדה, שמנהגינו לסדר הקערה לפני קידוש מיוסד על דינא דש"ס לפי שיטת הר"ח, שהבאת השלחן והדברים שעליו הוא מיד אחר הקידוש ולא אח"כ, שלפ"ז בזה"ז שיש שלחנות גדולים ממילא יתכן להביא השלחן והקערה לפני קידוש, וכמפורש עד"ז בתוס' פסחים ק, ב שמציין רבינו אליו בסוף דבריו וז"ל התוס' "דערוך הוא (- השלחן) במק"א אך אין מביאין אותו למקום הסעודה עד אחר קידוש ועכשיו שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי וקשה להביאם אחר קידוש שלא להפסיק כ"כ בין קידוש לסעודה אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש כו'" ע"ש.

אלא שעדיין יש להקשות, שסו"ס עדיין קשה (כנ"ל) שהרי מנהג הבאת שלחן לפני קידוש (משום שהשלחנות גדולים) כבר פסקו אדה"ז בהל' שבת בסי' רעא כנ"ל, וכאן (בהל' פסח) לא הזכיר אדה"ז מזה כלל (לסדר הקערה לפני קידוש מטעם זה), וא"כ הרי לכאו' מוכח מזה אדרבא, שיש הקפדה להביא הקערה דוקא אחר קידוש, ואיך מתאים זה עם מנהגינו להביא הקערה לפני קידוש?

וי"ל שמתרצו רבינו בדיוק לשונו שפי' הר"ח הוא "הביאו את השלחן", ולא את הקערה וכיו"ב (כלשון הטושו"ע כאן), וי"ל הכונה, דאם הי' מביאים קערה לבד, אבל השלחן הי' כאן מלפני זה, אז הי' מקום להנהיג להביא הקערה לבד אחר הקידוש (שאין בזה טירחא). אבל הרי הר"ח פי' "הביאו את השלחן", ואינו מחלק בין הקערה לשלחן (להביא את הקערה בלי השלחן), ומפרש שדין המשנה הוא להביא את השלחן וכל הדברים שעליו מיד אחר קידוש, וע"ז שפיר כותב רבינו שבדורות האחרונים בשלחנות הגדולים שמביאים השלחן לפני קידוש כמבואר בתוס' ק: וכמ"ש אדה"ז בהל' שבת כנ"ל, ממילא גם הקערה מביאים לפני קידוש.

והיינו שבאמת מנהגינו להביא ולסדר הקערה לפני קידוש מיוסד על שיטת הר"ח, וכמו שהמנהג שהובא בטושו"ע ובשו"ע אדה"ז סכ"ה מיוסד על שיטת הר"ח וכנ"ל, אלא שבטושו"ע[16]הלשון הוא להביא את "הקערה"[17], ובנוגע הקערה שפיר יתכן גם בזה"ז להביאו אחר הקידוש (שאין בזה טירחא), הגם שהשלחן הוא שם מלפני זה, שהרי הטעם שאנו נוהגים בשבת להביאו לפני קידוש, הוא כמ"ש התוס' ק: משום ששלחנות שלנו הם גדולים וקשה להביאם אחר הקידוש ולהפסיק כ"כ כו', וטעם זה אינו שייך בהבאת קערה גרידא, משא"כ לפי המשמע בר"ח עצמו - שמביאין השלחן, ואינו מחלק כלל בין קערה לשלחן, א"כ בזמנינו ששלחנות גדולים ה"ה כמו בשבת ויו"ט שמביאים לפני קידוש דוקא. וא"כ לפי שיטת הר"ח עצמו ג"כ יש להביא השלחן וכל מה שעליו לפני הקידוש (או כפי מנהגינו, לסדר השלחן (הקערה) לפני קידוש).

ונמצא לפ"ז שב' ההנהגות, הבאת הקערה אחר הקידוש (כמובא בטור ושו"ע ובשו"ע אדה"ז) וסידור הקערה לפני הקידוש מיוסדים על שיטת הר"ח, אלא שלפועל נוהגים לסדר לפני קידוש שאין מחלקים בין הקערה להשלחן[18].

וי"ל שזה מרמז רבינו בסוף דבריו בהציון לתוס' פסחים ק, ב ד"ה שאין: דהנה ברשב"ם שם מובן שהסדר הי' להביא לחם על השלחן אחר קידוש, ולא הי' מביאים השלחן (והשלחן הי' עומד שם מלפני זה), ותוס' שם חולקים ע"ז[19]וס"ל שאיירי לענין השלחן, ולפי דברי התוס' שם מובן שעכשיו שהשלחנות גדולים מסדרין הלחם על השלחן לפני קידוש (ופורס מפה עליו ע"ש), ולתוס' אין נותנים העצה להביא הלחם לבד אחר קידוש, אלא הלחם "נגרר" אחר השלחן, וכיון שהשלחן עומד שם כבר לפני קידוש מסדרין הלחם ג"כ מלפני קידוש ואין מחלקים ביניהם.

וא"כ י"ל כמו כן בנדו"ד, שכיון שמסדרים השלחן במקומו לפני קידוש הרי הקערה "נגרר" אחר השלחן, ואין מביאים הקערה אחר הקידוש בנפרד מהשלחן.

וזהו הציון "לעיין בתוס'": לפי שיטת הר"ח ש"הביאו" קאי על השלחן, ועכשיו השלחנות גדולים, הנה לפי המובן בתוס' ק: שהלחם נגרר אחר השלחן, כמן כן י"ל בנוגע הקערה ואין מביאים בפ"ע אחר קידוש.

משא"כ בשו"ע אדה"ז שמפריד בין השלחן להבאת הקערה והדברים שבו (מיוסד ע"פ המבואר בטושו"ע), לכן כתב להביא הקערה אחר קידוש. ואין סתירה להמבואר בהל' שבת, ששפיר יש לחלק בין הבאת הלחם לבד להבאת הקערה[20], אלא שלפועל לפי מנהגינו אין מחלקים בזה[21]. ושפיר מתאים מנהגינו גם לשיטת אדה"ז בשו"ע, כיון שסו"ס יסודו הוא שיטת הר"ח.

ולפ"ז ביאור דברי רבינו (בקיצור) הוא: שבא להסביר מנהגינו שמסדרין לפני קידוש, שיהא מתאים עם המבואר במשנה ובפוסקים (ביסוד דינו), ולכן מבאר שהוא ע"פ שיטת הר"ח שהביאו את השלחן אחר קידוש, וממילא בזה"ז מביאים לפני קידוש[22], ומ"מ אין מביאים הקערה אח"כ (בנפרד מהשלחן) ע"פ המובן משיטת תוס' ק, ב שהכל תלוי בהשלחן (ודלא כשיטת הרשב"ם שם), וכנ"ל.

ועצ"ע בכ"ז.


1) ולא כתב כהסגנון בכל מקום "כמ"ש בסי' רעא", שאם הי' כונתו רק להדין של קידוש במקום סעודה הרי אין צורך לעיין בסי' רעא, וע"כ שכונתו ל"עיין" לראות הראי' למה שמחדש, שההבאה נחשב התחלת הסעודה.

2) להעיר ממש"כ הר"ן (על הרי"ף שבת קיט: ד"ה נר "אבל צריך הוא להיות ערוך במקומו רחוק ממקום הקידוש". ועכ"פ בהראשונים שם ובפסחים ק: לא נזכר שצ"ל דוקא במקום קרוב. וכן לא הזכיר זה אדה"ז.

3) ויל"ע בלשונות הפוסקים בחסרון שלחנות הגדולים, אם הוא מצד ההפסק או מצד הטירחא - ראה אדה"ז סי' רעא בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים ... ולא הי' להם טורח להפסיק ולהביאם אחר קידוש, אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים וטורח להביאו אחר הקידוש ולהפסיק בין קידוש לסעודה", משמע שמצד הטירחא יש בזה הפסק, אבל עצם הטלטול אינו הפסק. ובתוס' שבת קיט: ד"ה ומצא "אבל שלנו גדולים הם וקשה לטלטלם". וראה תוס' פסחים ק, ב ד"ה שאין ובראשונים בשבת ופסחים שם. ואכמ"ל.

4) וראה המצויין ב"אוצר" שם.

5) ראה קצות השלחן בבדי השלחן סי' פא אות י שמביא עד"ז מהמשנה ברורה, ולפלא שלא העיר מדברי אדה"ז כאן.

6) להעיר שלשיטת המרדכי (מובא בפי' ההגדה לרבינו זי"ע פסקא שולחן ערוך) בזמן ביהמ"ק הי' אוכלים הסעודה לפני הסדר, וממילא לא הי' בזה חסרון של קידוש במקום סעודה.

7) ובדוחק אולי י"ל, שהרי בס"כ מציין ג"כ לשו"ת הרא"ש, והוא בכלל יד אות ה שכותב שהסדר הוא כוס ראשון, כרפס, ואח"כ הבאת הדברים ( - הקערה). וכ"ה ב"הל' פסח בקצרה" להרא"ש (ד"ה ויהיה) ובקיצור פסקי הרא"ש פ"י אות כה. והרי בטור (בנו ומחבר ספר קיצור פסקי הרא"ש) כותב שמביאין מיד אחר קידוש (כמ"ש רבינו), וא"כ אולי יש להוכיח מזה שהי' בזה איזה "מנהג" (נוסף) להביא מיד אחר קידוש.

8) ובפשטות מסתבר לומר שביאורי הלכות הסדר שבפי' ההגדה לרבינו יתאימו עם שיטת אדה"ז, חוץ אם מוכרח שיש לאדה"ז שיטה אחרת בסידורו משיטתו בשו"ע.

9) ולכאו' זהו דיוק לשון רבינו "בטושו"ע כו' מבואר שגם עתה מביאין הקערה רק אחר שתית כוס ראשון", שכונתו ב"גם עתה" הוא שגם עכשיו בשלחנות גדולים מביאין רק אחר שתית כוס ראשון ולא לפני זה, וכמ"ש אדה"ז. אבל סו"ס לדברי רבינו צ"ע למה הוא כן.

10) הגם שאולי כמה מהבא לקמן הוא פשוט, מ"מ לא נמנעתי לכותבו בשביל ביאור הענין לפענ"ד.

11) וכ"ה ברש"י שם.

12) וכנראה כן הוא שיטת רש"י ג"כ ע"ש.

13) ויש להעיר דומה לזה, בסי' רס"ג ס"ח, שאדה"ז מביא "מנהג" לברך אחר ההדלקה, ובשו"ע הוא ב' דעות ע"ש. ואכמ"ל.

14) ולפי הנתבאר יל"ע למה כתבו אדה"ז בסגנון של "מנהג" ולא בסגנון של ב' שיטות כפי דרכו בכ"מ ובפרט שלא מצינו בשאר פוסקים שיכתוב בסגנון זה [וראה ב"ח סי' תפו ד"ה ומ"ש ויביאו].

ואולי י"ל, להדגיש שהדין המבואר בס"כ - שהוא יסוד טעם ההבאה אחר הירקות - "לומר עליהם (על הג' מצות כו') ההגדה", הוא לכל הדעות, גם לשיטת הר"ח (המבואר בסכ"ה), הגם שלשיטת הר"ח הרי טעם ההבאה מיד אחר קידוש הוא מטעם קידוש סמוך להתחלת הסעודה, וא"כ הו"א שבאמת אין בזה דין אמירה על דברים אלו (וכמו שהוא באמת שיטת הב"ח סי' תעג ד"ה ומ"ש ומחזיר הקערה), ורק דין ש"התחלת" הסעודה יהי' סמוך לקידוש, קמ"ל שמ"מ יש בזה ג"כ הדין המבואר בס"כ שצ"ל דברים אלו לפני אומר ההגדה בשעת אמירת ההגדה, וכפי שכתב אדה"ז בפירוש להלן סמ"ד, ומכיון שכללות הדין המבואר בס"כ נשאר לדידן ג"כ, לכן כותב אדה"ז בסגנון של מנהג, להדגיש שיש בדין המבואר בסכ"ה ענין נוספת - שיהא סמוך להתחלת הסעודה, אבל מ"מ היסוד המבואר לעיל ס"כ עדיין קיים.

ואם כנים הדברים, יומתק לפ"ז שיטת הרמב"ם פ"ח מהל' חמץ ומצה שכתב בה"א שאחר קידוש "מברך ענט"י ומביאין שו"ע ועליו מרור כו'" - היינו שס"ל כשיטת הרשב"ם שההבאה מיד אחר הקידוש, ומהמשך ההלכות בה"ב-ד משמע שאחר אכילת הירקות עוקרין הקערה ואין מחזירין אותו עד אמירת "פסח זה" ע"ש, וראה ב"ח סי' תעג הנ"ל שלרמב"ם אין הלכה של אמירה על המצות כו', ולכן אין הקערה לפניו בשעת אמירת ההגדה ומחזירין אותו רק כשאומר פסח זה כו', ולפי הנ"ל אולי י"ל משום שלשיטת הרמב"ם אין הכרח לזה, והבאת הקערה אחר קידוש הוא מטעמים אחרים (קידוש במקו"ס). ועצ"ע.

15) ולפ"ז לשיטת הרשב"ם (היינו הדין המבואר בס"כ) צ"ל שאין בזה חסרון מצד מקום סעודה, ואולי הוא מטעם המבואר בתוס' קד: הנ"ל, ועוד טעמים המבוארים באחרונים וכנ"ל.

16) משא"כ בשו"ע אדה"ז סכ"ה הלשון "להביא כל דברים אלו", ולא הזכיר כאן ע"ד "קערה", ורק לקמן בסכ"ו כתב "כשמביא לפניו הירקות עם כל דברים אלו טוב שיסדרם לפניו בקערה כו'", ומשמע קצת שאינו מביא הדברים בקערה, אלא מביא הדברים עצמם ומסדרם לפניו בקערה. ועצ"ע.

17) וראה מאירי על המשנה קיד. "והביאו לפניו ר"ל הסל שבו סדרי עניניו מונחים", והיינו כפי' הטושו"ע שקאי על הקערה ולא על השלחן.

18) או י"ל באו"א קצת: שיטת הטושו"ע הוא ע"ד שיטת המאירי הנ"ל ש"הביאו" קאי על הקערה (- הסל), אלא שמ"מ הוא ע"ד פי' הר"ח בהמשנה בניגוד לפי' הרשב"ם.

19) ולכאו' המח' רשב"ם ותוס' בדף ק: הוא ע"ד (ולשיטתם) מחלקותם בדף קיד., האם קאי "הביאו לפניו" על הירקות או על השלחן. וראה מרומי שדה פסחים ק: ובהעמק שאלה שאילתא נד אות ט. - מובא ב"אוצר" שם.

20) אבל להנ"ל הע' 14 שלא הזכיר אדה"ז כאן הבאת קערה - עצ"ע בזה.

21) והגם שאין בזה הסברה למה באמת אין אנו מחלקים בין הקערה להשלחן - ע"ד כמו שהוא לפי הטושו"ע - מ"מ אין כונת רבינו בזה להסביר למה באמת מסדרים לפני קידוש (שבכל דבריו בקטע זה אין הסברה לזה, רק שמביא מ"מ מסידור הרש"ר), אלא כונתו להסביר איך מנהגינו מתאים עם המבואר במשנה.

22) ולפ"ז צ"ל שאין עצם ההבאה התחלת הסעודת (וממילא אין חסרון של קידוש במקו"ס), אלא זה שדברים אלו הם לפניו מיד אחר הקידוש.

הגדה של פסח
ויכולו קודם קידוש
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - מאריסטאון

בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים כותב הרבי בע' ח בפיסקא כשחל יו"ט בשבת אומרים תחילה יום הששי: "(פסחים קו ותוד"ה זכרהו). מתחילין יום הששי (ולא מ"ויכולו") כי יום הששי ויכולו השמים ר"ת הוי'. וכשמתחיל יתן עיניו בנרות ובשעת ברכת הקידוש בכוס (רמ"א סי' רע"א ס"י)...".

הנה בגמ' פסחים שם מובא הברייתא דזכור את השבת ענינו לזכרו על היין והוא הקידוש. ובתוס' שם מסביר דזכירה הוא על יין וממשיך "והאי זכירה היינו קידוש דויכולו לא מצינו על הכוס אלא בתפילה כדאמר בשבת ... ולא נתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו..." - וישלה"ב מהו כוונת הרבי בציון לגמ' ותוס' שהרי לא כתבו שיש לומר "ויכולו" בשעת קידוש.

והרב שלום שי' שפאלטער ביאר דכוונת הרבי בזה לציין ולפרש מה שמשמע מאדמה"ז בסידורו שאין הויכולו חלק מקידוש על היין - דהרי אדמה"ז כותב "אומרים תחילה" לא כבכמה סידורים "מתחילים", דבזה מודגש יותר דאין זה "התחלת" סדר הקידוש אלא "תחילה" ולפני הקידוש אומרים ויכולו, ולכן ציין לתוס' ששם מבואר שאין ויכולו חלק מקידוש. והוסיף הנ"ל דבזה יומתק מה שמביא הרבי שבשעת ויכולו מסתכלים על הנרות, אבל בברכת הקידוש מסתכלים על הכוס, דבזה מודגש שאין ויכולו חלק מקידוש ואין מסתכלים על הכוס רק בברכת הקידוש*.

אבל לכאו' לפי"ז ישלה"ב קצת למה מציין הרבי להגמ', דלכאורה בגמ' אינו מרומז כלל אודות ויכולו שאינו חלק מהקידוש על היין (בפשטות אינו הערה כ"כ, דאולי כוונת הרבי לצרף הכתוב בגמ' ובתוס', ונראה שאין "ויכולו" חלק מקידוש על היין).

ואולי אפ"ל (להוסיף על המבואר על ידי הרב הנ"ל) דכוונת הרבי גם לציין ולפרש ש"ויכולו" הוא תקנה לומר על הכוס, דמהגמ' שאומר שיש להזכיר שבת על הכוס והתוס' שוללים שאין לטעות שהויכולו חלק מהקידוש, נראה ברור שהויכולו הג' "נתקן על הכוס" אלא שאין הטעם משום קידוש אלא כדי להוציא ב"ב, אבל הוא תקנה בפני עצמה עד שצריכה להוציא ב"ב, וגם שתהא אמירה זו "על הכוס" ויומתק מה שאינו מציין אדברי הרא"ש "...וזכירה דהכא היינו קידוש אבל ויכולו לא מצינו שתיקנו לומר על הכוס ... ומה שאומרים בשעת קידוש ... היינו כדי להוציא ב"ב", והיינו דלהרא"ש לא היתה תקנה לאומרו על הכוס אלא שאומרים בשעת הקידוש, אבל בסגנון התוס' הכוונה (דכדי להוציא ב"ב כו') תיקנו שיאמר על הכוס.

וכן הוא לשון אדמה"ז סי' רעא סי"ט "..צריך לחזור ולאומרו על הכוס קודם קידוש כדי להוציא ב"ב", דרואים שהוא חיוב לאומרו על הכוס אלא שאינו מחלק הקידוש. יתירה מזו: "ואם שכח לאומרו קודם קידוש אומרו בתוך הסעודה על הכוס" (שם ממג"א ומט"מ).

ולפי ב' האופנים הנ"ל מובן למה לא ציין הרבי להרשב"ם שם ע"ב ד"ה חביבא, אף שבביאורי הגר"א סי' רעא ס"י על ויכולו ציין לגמרא קו לתוס' ד"ה וזכרהו וגם להרשב"ם. - אבל כנ"ל אין כוונתו לציין שאומרים ויכולו לפני הקידוש (ובסגנון הנראה שהוא חלק מהקידוש), אלא או לומר שאינו חלק מהקידוש או לומר שתיקנוהו לומר על הכוס.

עוד ביאר הרש"ש שי' לפי הנ"ל המשך דברי הרבי - דטעם דמתחילין ב"יום הששי" הוא "כי יום הששי ויכולו השמים ר"ת הוי'" (ומיוסד ארמ"א שם). אבל הביאורי הגר"א מבאר משום דקאי אתוספות שבת. ועוד, המג"א סקכ"ב הטעים עוד שאומרים יום הששי להשלים ע"ב אותיות שבקידוש. וטעמים אלו לא הובאו ברמ"א ואדמה"ז ודברי הרבי. ולפי הנ"ל מובן שב' טעמים אלו שייכים לענין קידוש (הקידוש דשבת ולהוסיף מחול על הקדש, ולהשלים האותיות של הקידוש) אבל הרבי מציין שאין זה חלק מקידוש אלא "תחילה" וקודם הקידוש. ולאידך אפשר דמזה שקבעו שם הוי' בזה מודגש יותר שהיתה תקנה מיוחדת וענין בפ"ע.

ולכשתדקדק בדרכי משה סי' רעא, ובדיוקי לשונותיו שם, ובהגהה שם, יראה ברור שנכון הוא, ואכמ"ל.


*) והוא דלא כבמג"א כאן סקכ"ב בשניהם בנר ובכוס כמו בסי' רצו ודלא כמו בהבדלה אומר הרמ"א "יתנו עיניהם בכוס ובנר", וכן באדמה"ז שם ואעפ"כ כאן כתבו הרמ"א ואדמה"ז דבויכולו יסתכל בנרות ובברכת הכוס על הכוס.

הגדה של פסח
פריסת המצה לפני הגדה
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד - ל.א.

בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים פסקא ד"ה 'יחץ ויקח כו' כתב כ"ק אדמו"ר וזלה"ק "מקדים לפרוס המצה קודם הגדה (ר"ן בשם ר' האי גאון), כי ההגדה צ"ל על מצה הראוי' לצאת בה ידי חובתו דהיינו לחם עוני - פרוסה (פסחים קטו, ב ושם). וצריכה שתהי' בין ב' מצות השלימות (ברכות לט, ב) כי ברכת המוציא שהיא קודמת לברכת על אכילת מצה היא על השלמה (תוד"ה הכל שם וכן עיקר - שו"ע רבינו סתע"ה ס"ה וס"ז) ומשום אין מעבירין על המצות צריכה השלמה להיות למעלה.

"ופורסין המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה". עכלה"ק.

ובפסקא ד"ה והקטן מניח בין הב' מצות כתב וזלה"ק "כי עלי' אומרים ההגדה כנ"ל". עכלה"ק.

וצ"ב בפסקא הא' למה מביא כלל את הענין דצריכה שתהי' בין ב' המצות, ולכאורה מקומו הוא לקמן בפסקא ד"ה 'והקטן מניח' דשם יבאר דהא דמניחין אותו בין ב' המצות השלמות הוא משום אין מעבירין על המצות.

ועד"ז צ"ב בפסקא הב' דכתב הטעם דמניח בין ב' המצות הוא משום שעלי' אומרים ההגדה, דלכאורה טעם זה הוא רק על זה שמחזירין הפרוסה להקערה, אבל אינו מבואר למה בדוקא בין ב' השלמות, וכפי שביאר בפסקא הא' שהטעם שאומרים עליו ההגדה הוא טעם על עצם הפריסה, ואח"כ מבאר טעם שמניחין בין ב' מצות השלמות - דהוא משום דאין מעבירין על המצות, וא"כ בפסקא זו שמבאר דברי אדה"ז בהא דמניח הקטן בין ב' המצות הול"ל הטעם דאין מעבירין ולא משום שעלי' אומרים ההגדה.

ועייג"כ בשו"ע אדה"ז סי' תעג סעי' לו וזלה"ק "ומקצתה השני צריך להחזירו לקערה וליתן אותו בתוך ב' מצות השלמות כדי לומר עליו הההגדה... (ובסי' תעה יתבאר למה משימין אותו בתוך ב' השלמות)". עכלה"ק.

ומבואר דהטעם שמחזירין לקערה הוא משום שעלי' אומרים ההגדה, וטעם ההנחה בין ב' המצות הוא המבואר בסי' תעה שרבינו מביאו בפסקא א' הנ"ל דאין מעבירין על המצות.

וי"ל הביאור בדרך אפשר, שע"כ לא בא רבינו לפרש בפסקא הא' למה משימין בחזרה המצה בין ב' השלמות, דאין כאן מקומו, אלא כוונתו להגדיר ה"יחץ" מה ענינו, ולכן שינה רבינו מלשון אדה"ז, דאדה"ז כתב "משימין אותו בין ב' השלמות", ורבינו כתב "וצריכה להיות בין ב' השלימות". - והיינו כנ"ל שלא בא לבאר למה משימין בחזרה המצה בין ב' השלמות.

דהנה מצינו כמה דעות בטעם הפריסה, דהכלבו ודעימי' כתבו כדי שיוכל לומר אח"כ הא לחמא עניא ולחם עוני הוא פרוסה כמבואר בגמ', ולכן פורסין. אבל המאירי כתב הטעם כדי שיתנו לב לאכול כזית מצה באחרונה.

והנה לטעם הכלבו נמצא דהפריסה הוא ענין של הכשר בלבד, אמנם לדעת המאירי יש ענין בהפריסה עצמה. ועפי"ז י"ל דלפי הכלבו מובן הטעם דפורסין המצה האמצעית ולא העליונה, כי אין כאן לגבי היחץ אין מעבירין על המצות. אמנם לדעת המאירי י"ל שצריך לפרוס העליונה, כי אין מעבירין על המצות. ואכן הרוקח והסמ"ג כתבו לפרוס העליונה כי אין מעבירין על המצות, ומוכרח שסבירא להו דיחץ הוא מצוה לעצמו ולא רק הכשר.

והנה אדה"ז בסי' הנ"ל סעיף לה כתב "צריך ליקח מצה האמצעית... ולבצוע מקצתה מטעם שיתבאר", ובסעיף לו כתב הטעם למה צריך להחזיר המצה להקערה שצריך לומר ההגדה על הפרוסה, והיינו שזה גופא הטעם על הפריסה.

ונראה מדברי אדה"ז [ולע"ע לא מצאתי בראשונים מקור לדבריו] דהוא כעין הכרעה - שאינו רק הכשר כדי שיוכל לומר הא לחמא עניא, אלא שכל ההגדה צריך להיות על הפרוסה, ולאידך גיסא אף לטעם אדה"ז הרי בעצם הי' יכול להביא מלכתחילה מצה פרוסה.

והנה לדעת הכלבו צ"ב למה לא יוכל לבצוע על העליונה, ואח"כ קודם הברכה להניח הפרוסה מתחת העליונה, - דהא לטעם הכלבו כל הפריסה הוא כדי שיכול לומר הא לחמא עניא, ואין כאן גדר מצוה בהמצה שעוברים עליו אם קודם הברכה ישנה הסדר ויניח הפרוסה מלמטה. וע"ד הדעות שהובאו בסעי' כו, שאין מקפידין על החרוסת וב' תבשילין אם יהיו סמוכין אליו, דכיון שאינן באין על השולחן אלא לזכר בעלמא לא שייך אצלם אין מעבירין על המצות.

אמנם לדעת אדה"ז שלכאורה הוא ג"כ רק הכשר, אמנם מ"מ זה גופא דצריך לומר כל ההגדה על הפרוסה, א"כ ישנו גדר של מצוה על המצה, ולכן בודאי ישנו להענין דאין מעבירין על המצות אם קודם הברכה יניח הפרוסה מלמטהל ולכן פורסין המצה האמצעית דוקא.

והשתא א"ש למה מיד לאחר שמביא רבינו טעם אדה"ז על עצם הפריסה כתב "וצריכה להיות [היינו הפריסה] בתוך הב' מצות", דדוקא לשיטת אדה"ז מובן מאד הטעם דאין מעבירין על המצות, שהגדר דיחץ הוא דאף שכל הפריסה הוא בכדי לומר עלי' ההגדה, מ"מ משום זה גופא נעשה על המצה גדר דמצוה שאין מעבירין עליו.

ונמצא דלדעת אדה"ז אין אומרים שיחץ הוא מצוה לעצמו ולכן פורסין העליונה, ומ"מ אין הוא הכשר בלבד שלא יהי' עליו גדר מצוה - שנימא שאחרי ההגדה לא שייך קודם הברכה אין מעבירין על המצוה.

וי"ל שלכן כתב רבינו שהפריסה גופא יהי' בתוך ב' המצות, ואח"כ ממשיך שיהי' מתחת המפה, והיינו מטעם הנ"ל.

ואח"כ בפסקא הב' שאדה"ז כתב דמניח הקטן בין הב' מצות, מבאר רבינו הטעם שמשאיר החלק הקטן, - ולזה מספיק הטעם דאומרים עליו ההגדה וכנ"ל, ואין חילוק אם הוא מלמטה או מלמעלה מחמת טעם זה.

הגדה של פסח
הערות וציונים להגש"פ דכ"ק אדמו"ר זי"ע
הרב מרדכי מנחם האניג
מאנסי, ניו-יורק

עמ' ו: "בג' מצות - שאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון למה לוקחין ג' מצות.. (מעשה רוקח טז, נח)". הנה החוקרים התלבטו בייחוסן של התשובות שהובאו שם בשם רב שרירא גאון, בלי שאחד יראה את דברי חברו. ראה: ש' אסף, תשובות הגאונים, ירושלים תרפ"ט, עמ' 36; א' אפטוביצר, ספר ראבי"ה, ח"ב, עמ' 714-715; י"מ תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנ"ב, עמ' 268, הערה 9; י' כהן, הלילה-הזה בדברי הגאונים והרמב"ם, ירושלים תשנ"ז, עמ' מח.

חרף התלבטויתיהם, הכניסן רנ"ד רבינוביץ, בלא כל הערה, לתוך מהדורתו של תשובות רב שרירא גאון, חלק א, ירושלים תשנ"ט, או"ח, סימנים מג-מו, עמ' סה-סז. פרט לתשובה זו, כנראה בשל הסתירה הקיימת בינה לתשובתו האחרת, שם, סימן מז, עמ' סז-סח. ראה אפטוביצר שם. (דומני, שייתכן כי התשובה המצוטטת מ"ספר רב שרירא גאון", בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, מהדורת א' קופפר, ירושלים תשל"ג, סימן ע, עמ' 115-116. נובעת מהקובץ שהכיל את התשובות שצוטטו במעשה רוקח. וראה: י"מ תא-שמע, "על אודות יחסם של קדמוני אשכנז לערך העלייה לארץ ישראל", שלם, ו (תשנ"ב), עמ' 317).

עמ' ז: "סימן סדר של פסח... (וי"א כי אחד מבעלי התוספות ר' שמואל מפלייזא - מפלייש - הובא באור זרוע סי' רנ"ו - חיבר הסימן קדש ורחץ כו'. שד"ל בשם כת"י)". - שד"ל (=שמואל דוד לוצאטו) בליקוטיו, ציטטו מכתב-ידו של תלמידו של מהרי"ל. ייחוס זה מופיע גם בכתב-יד וטיקן 266, המכיל את פירושו על פיוטו של ריט"ע אלהי הרוחות, ראה: ר"ג צינר, אוצר פסקי הראשונים על הלכות פסח, ניו-יורק תשמ"ה, עמ' קמט, הערה א.

עמ' י: "הבדלה. מנהג בית הרב: בהבדלת מוצש"ק שחל ביו"ט אין מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבת שלהם, וכן אין מביטים בצפרנים. ורק בעת ברכת בורא מאורי האש מסתכל בנרות כמו שהם כ"א בפ"ע". - ישנה דעה שאינה ידועה הסוברת כי הנר של שעוה, אף שיש לו רק פתילה אחת, הינו קרוי "אבוקה". ראה: תשובתו של רב האי גאון, תשובות הגאונים החדשות, מהדורת ש' עמנואל, ירושלים תשנ"ה, עמ' 251, סימן קעז, הערות 32-33; ספר האשכול, מהדורת צ"ב אויערבך, ח"ב, הלברשטט תרכ"ח, עמ' 21; ספר האוסופות, הלכות הבדלה, סדר קידוש והבדלה לרבותינו הראשונים. מהדורת ש"א שטרן, בני-ברק תשנ"ב, עמ' עו-עז; ספר השולחן, לר' חייא ב"ר שלמה ן' חביב מברצלונה תלמיד הרשב"א, מהדורת מ"י בלוי, ניו-יורק תשמ"ד, עמ' שס"ה; חידושי תלמיד הרשב"א, פסחים, ח, א. מהדורת ש"א שטרן, בני-ברק תשמ"ב, עמ' כ-כא; פירוש קדמון ממצרים, משנה תורה להרמב,ם, זמנים, מהדורת ש' פרנקל, ירושלים תשל"ה, הלכות שבת, פ"ה, ה"ח, עמ' תקכו. וראה גם: ריטב"א, פסחים, שם, מהדורת מ' גולדשטיין, עמ' לו; ספר המכתב, פסחים, שם, מהדורת מ"י בלוי, ניו-יורק תשכ"ב, עמ' יז-יח; אורחות חיים, ח"א, הלכות חמץ ומצה, אות ח, ע ב; ש' חסידה, "קרובה לשבת הגדול לרבנו חננאל ברבי אמנון", מוריה, שנה טז, גליון ט-י, עמ' י, הערה 3; י' בוים, שם, שם, גליון י-יא, עמ' צז.

עמ' יא: "אפיקומן... בתשבי ובמוסף הערוך: אפיקומן בלשון יוני...". ראה: ר"ש ליברמן, ירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ"ה, עמ' 521.

עמ' יב: "הא -בצירי...". - הניקוד הא בה' צרויה, היה קיים כבר לפני ובלי השפעתו של האר"י, ראה: זכר צדיק, סדר חג הפסח, לר' יוסף ב"ר צדיק, מחכמי ספרד בדור שלפני הגירוש, מהדורת א' שושנה-י"ש שפיגל, ירושלים תשנ"ד, עמ' קכא. שהינו מנקד הא בה' צרויה.

שם: "לא זכיתי לדעת הרמז לחיוב אמירת כו' (פיה"מ שם)". מקור לפירושו של הרמב"ם, ראה: מ"ר ליהמן, "סדר והגדה של פסח לרב נטרונאי גאון על-פי כתב-יד קדמון", ספר יובל לרי"ד סולובייצ'יק, ירושלים-ניו יורק, תשמ"ד, עמ' תתקפ-תתקפא.

עמ' יז: "להביא הלילות. בגליון כתב יד מינכען של הש"ס הגירסא "כל להביא הלילות". ובשום מ"א לא מצאתי לע"ע "כל ימי חייך להביא הלילות"". ראה: פירוש המיוחס לרשב"ם, מהדורת מ"ל קצנלנבוגן, בתוך: הגדה של פסח עם פירושי הראשונים, תורת חיים, ירושלים תשנ"ח, עמ' מ, שנוסחו הינו: "ימי חייך הימים כל להביא הלילות", וכך הוא נוסחו של האבודרהם - כנראה בהשפעתו של הרשב"ם - שם, עמ' לט.

עמ' כג: "ויעבידו גו' וימררו גו' (שמות א, יג-יד). פסוק וימררו לא מצאתי לע"ע, בשום נוסח הגדה אחר...". ראה: הגדה של פסח, פסח דורות, לרבנו יצחק ב"ר שלמה אלאחדב, מחכמי ספרד וסיציליה במאה השניה לאלף השישי, מהדורת י"ש שפיגל, ירושלים תש"ס, עמ' פח: "שנאמר ויעבידו את בני ישראל בפרך, וכתיב את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך...". וראה שם הערתו של המהדיר, הערה 224: "בהגדה שלמה כתב כי בסידור רש"ז מלאדי גורס... רמ"מ שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, בפירוש ההגדה כתב כי נוסח זה לא נמצא בשם הגדה... אבל אעפ"כ הוא סובר שהוא הנוסח הנכון... מדברי רבינו כאן נראה שיש סיוע לדבריו". (הגדה זו, גם פורסמה, על-ידי א' הורביץ, בהעמק, חוברת ג' ניסן תש"ס).

עמ' כו: "דצ"ך עד"ש באח"ב... ניקוד תיבות אלו שוה בכל הנוסחאות שראיתי. ועדיין לא מצאתי טעם לניקוד זה דוקא". ראה: רמ"מ כשר, הגדה שלמה, ירושלים תשכ"ז, עמ' 192, שמביא ניקוד של באח"ב, הב' הראשונה רפה ושוואית, וא' קמוצה, וח' קמוצה. וראה זכר צדיק, סדר חג הפסח, לר' יוסף ב"ר צדיק, עמ' קל, שהינו מנקד דצ"ך בצ' קמוצה. וראה שם במבוא, עמ' נא: "סימני הפתח והקמץ משמשים בערבוביה, בלא שתוכר שיטה כלשהי בחילופיהם... ככל הנראה החילופים אלו מרמזים שנשתוותה בפי הנקדן הגייתם של הקמץ והפסח...".

בהמלך במסיבו, חלק ב, ירושלים תשנ"ג, עמ' צט, מביא כי הרבי אמר: "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שכאשר אחד אוכל שיעור מרור גדול מדאי, עד שאינו יכול לסובלו מחמת חריפותו וכיו"ב - אינו יוצא ידי-חובתו בכך מצות אכילת מרור, וצריך לאכול כפי השיעור שיכול לאכול". וראה גם: אוצר מנהגי חב"ד להר"י מונדשיין, ניסן-סיון, ירושלים תשנ"ו, עמ' קלו, אות מב. ויש להפנות לדברי רבי יוסף חביבא, נימוקי יוסף פסחים לט א, (מהדורת מ"י בלוי, ניו-יורק תש"ך) עמ' קל: "ואלו ירקות. שיש בהם קצת מרירות. אבל עשב מר ביותר לא, דלשון אכילה כתיב על מצה ומרור". - דעתו של אדמו"ר מוהריי"צ זהה לשיטת הנימוקי יוסף.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח