בהמשך תרס"ו פרשה נח ע' נב מבאר ההפרש בין הרצון דמע"ב להרצון דהמצוות דהרצון דמע"ב הוא בחי' הרצון הפשוט שלפנה"צ, וכמו שהוא בעצמותו הוא רצון השייך לעולמות - והו"ע ההשערה בכח איך יהיה אופן ציור העולמות, ומשם נמשך אח"כ בחי' המדידה בפועל לאחר הצמצום באופן המשכת בבחי' מעומ"ט וקדימה ואיחור וכו'.

משא"כ הרצון דמצוות הוא בחי' פנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה מהרצון דעולמות, ואינו נמדד בהמדידה דמעומ"ט, וע"י המצוות ממשיכים הגילוי דאוא"ס למטה כמו שהוא למעלה ממש.

ומקשה בזה שם, דלכאו' במצוות עצמם יש להם מדידה בהרצה"ע דמצוות, ומביא כמה דוגמאות לזה ובין השאר מביא הדוגמא מסוכה שצריך להיות לא פחות מז' טפחים ומשהו, דזוהי שיטת רש"י בסוכה ד, א ד"ה אם יש בה.

והנה במהרש"א שם הקשה על רש"י וז"ל "צ"ע דהוסיף כאן ולקמן גבי עמוד בשיעור סוכה משהו על ז' טפחים, ובכמה דוכתין במכילתין נראה דלא הוי שיעור הסוכה אלא ז' טפחים מצומצמים, והטעם דגברא באמתא יתיב ושלחנו טפח, כדאיתא בירושלמי וכמ"ש הראש ע"ש". עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם פרק ד מהלכות סוכה ה"א "ורחבה אין פחות מז' טפחים על ז' טפחים", וכן בטור ובש"ע סימן תרלד סעי' א, וכן פסק אדמו"ר הזקן בשולחנו סימן תרלא ה"י.

וי"ל דזה שבהמשך שם נקט דוקא שיטת רש"י דסוכה דצריך להיות לא פחות מז' טפחים ומשהו - הוא להדגיש עד היכן היא המדידה דבמצוות - דרואים בגלוי שאפי' המשהו נוגע. ואף להלכה שיעור הסוכה הוא ז"ט על ז"ט בלא משהו, הנה דוקא מכאן שמעינן דאם חסר אפי' משהו משיעור הז"ט - תפסל הסוכה, ובזה מודגש יותר המדידה המוגבלת שבמצוות.

ב"הערה לתיקון חצות" שבסידור אדמו"ר הזקן, בתחילתה, נאמר בזה"ל:

..ע"פ מה ששמעתי ממורי ע"ה בענין יראה פנימית וחיצונית, דיראה פנימית ירא בושת ד"מ כמו שיש בושה לפני אדם גדול בדורו וצדיק כו' שהבושה היא מפנימיותו ולא מחיצוניותו, וזו היא יראה עילאה להתבושש מאור א"ס ב"ה המלובש בחכמה עילאה כ"ח מ"ה דכולא קמיה כלא כלא ממש חשיבא, וע"י ביטול זה החכמה תחיה וכו' וכמ"ש בפל"ט בהג"ה, ומזה נמשכה ג"כ הבושה וכו' וזהו י' של שם הוי"ה ב"ה. ויראה חיצונית היא ד"מ כמו היראה ופחד ממלך גדול ונורא, שבחינת גדולת מלכותו היא מבחי' חיצוניותו שהיא התפשטות מלכותו.. וזהו ה' אחרונה של שם הוי"ה ב"ה וכו'. עכ"ל.

על הציון להג"ה בפ' ל"ט [שבתניא] מעיר כ"ק אדמו"ר (בסידור תו"א צט, א): טה"ד? מ? עכ"ל.

שהרי בהג"ה בפל"ט אין לכאורה שום דבר השייך לכאן, ולכן משער הרבי שהכוונה להג"ה בפרק מ', ששם נאמר: ..וה' תתאה היא יראה תתאה עול מלכות שמים ופחד ה' כפחד המלך ד"מ שהיא יראה חיצונית ונגלית, משא"כ יראה עילאה ירא בושת היא מהנסתרות לה' אלקינו והיא בחכמה עילאה יו"ד של שם הוי"ה ב"ה כמ"ש בר"מ. עכ"ל.

והשערה זו צ"ע לכאו', שהרי אם הכוונה להג"ה זו בפ"מ, מדוע ציין רבינו הזקן להג"ה זו באמצע המשפט, והרי כל הענין שלפניו ושלאחריו – הן ענין היראה פנימית והן ענין היראה הפנימית – נאמר בתניא שם, ולמה לא ציין להג"ה זו בתחילת הענין או בסופו?

ותו, ענין זה שבהג"ה בפ"מ אינו חידוש שנתחדש בס' התניא, וכפי שמצויין שם גופא לרעיא מהימנא.

וצ"ע מדוע לא פירש רבינו בפשטות, שהכוונה להג"ה בפ' ל"ה שבה מבואר ענין התלבשות אור א"ס ב"ה בספירת החכמה דוקא משום ביטולה, וזה הענין המבואר באותו משפט שבו מציין רבינו הזקן כאן להג"ה בתניא.

והג"ה זו היא מהחידושים הגדולים שבס' התניא, וניתן לומר בוודאות שהיא ההג"ה המצוטטת ביותר במאמרי הדא"ח (וזכר לדבר במאמר הראשון שבסידור, בד"ה הקל קול יעקב קרוב לתחילתו, שמציין להג"ה זו בקשר למלים "ה' בחכמה" וענין התייחדות החכמה עם המאציל ב"ה, אע"פ שבהג"ה עצמה לא מופיעות מלים אלו כלל).

ולכאו' גם קרוב יותר לומר שבגלל טה"ד נתחלף מפל"ה לפל"ט, מאשר מפ"מ לפל"ט.

העיון במדור "מ"מ שנזכר והובא סש"ב" בספרי דא"ח – שנערך ע"י רבינו זצ"ל ונדפס ב'ספר המפתחות' (תשכ"ו) עמ' יז ואילך – מגלה שני דברים:

[א] ההג"ה בפ' ל"ה היא היחידה שנתייחד לה ערך בפ"ע (לעובדה זו יש גם פן נוסף, דהיינו, שמפרק ל"ה לא הובא באותם ספרי דא"ח, אלא רק ההג"ה שבו!).

[ב] תיקון הטעות מ'פל"ט' ל'פ"מ' נרשם שם 'ע"פ כ"ק אד"ש' – דהיינו מוהריי"צ, וללא 'סימן שאלה' או סימן אחר המורה על ספק.

בקונטרס 'מ"מ, הגהות והערות קצרות לסש"ב' מרבינו, בסוף 'חינוך קטן' (עמ' שמב-שמג), כותב הרבי שתיבת "ויסודן" היא בל' נקיבה, וא"כ קאי על "אהבה ויראה" ולא על "דברים המעוררים" [שאז הי' צ"ל "ויסודם" במ"ם ולא בנו"ן].

ואם אכן זהו הפירוש, שהנו"ן מורה על ל' נקיבה, אזי איני מבין מנלן הכי. והרי כמה משפטים לעיל מיניה נאמר "שכרן של צדיקים" בנו"ן, ושם הוא בוודאי ל' זכר. ודוגמאות כאלו יש עוד למכביר.

בגליון הקודם [תתיד] העיר הרב יעקב משה שי' וואלבערג בדברי אדמה"ז בתניא פל"ז, דשם מבואר איך שע"י עשיית המצות ממשיכים גילוי אוא"ס להתלבש בגשמיות עוה"ז (שהיה תחלה תחת ממשלת נוגה וחיותה ממנה), שהם כל הדברים "הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית כגון קלף התפילין ... וכמרז"ל לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך. וכן אתרוג שאינו ערלה, ומעות הצדקה שאינן גזל וכיו"ב, ועכשיו שמקיים בהם מצות ד' ... החיות עולה ומתבטל ונכלל באוא"ס ב"ה..." ובהג"ה על "אתרוג שאינו ערלה" כתב ש"הערלה היא מג' קליפות הטמאות לגמרי שאין להם עליה לעולם כמ"ש בע"ח וכן כל מצוה הבאה בעבירה ח"ו".

והעיר הרב הנ"ל דמבואר מזה דאם נותן צדקה מכסף גזול (דאין החיות עולה לקדושה) - דלכאו' אין מקיים מצות צדקה בדומה לב' דוגמאות האחרות: א) כתיבת ס"ת על קלף בהמה טמאה. ב) לקיחת אתרוג דערלה דבזה אין בזה קיום תפילין ואתרוג כו'. וע"ז הקשה מההלכה ברמב"ם דמי שגזל חצי שקל ושקלו יצא (פ"ג שקלים, י).

והביא העונג יו"ט שהקשה למה לא הוי מהב"ע, ותי' לחלק בין מצוה שהוא תשלום חוב ומינכר דעשה מצוה ששילם חובו, שבזה יוצא ואין בו משום מצהב"ע, בין דבר שלא מינכר שעושה מצוה דבזה נאמר דמהב"ע לא יי"ח. ולכן אפשר לומר דבצדקה דאינו חוב עליו שפיר אמרי' דהוה מהב"ע.

אבל נשאר בצ"ע דפשטות דברי אדמה"ז שדימה לאתרוג של ערלה, דמעות גזל הוו חפצא דקליפה מצד המעות עצמן ולא משום מהב"ע, דהרי לא הזכיר הענין מהב"ע אלא בהג"ה בהמשך לאתרוג שאינו ערלה, אבל אינו מבאר דמעות הצדקה שהוא דווקא כשאינן גזל הוא משום מהב"ע. ו"בקיצור: כיון דמעות גזל הוי מגקה"ט - איך שייך לצאת בו מחצה"ש, היינו דכסף נעשה כסף של הקדש ועי"ז קונים בו קרבנות". ע"כ.

א) בנוגע לחילוק ע"פ סברת העונג י"ט - נראה לכאו' דעיקר סברתו הוא דאם "ניכר מצותו דלא אפשר לאמר דכמאן דלא עביד דמי כמו מילה, לא מיפסל מצותו משום עבירה שעשה עם קיום המצוה", דנראה דבצדקה יש לדמות יותר למילה (מלולב), כיון דלא אפשר לומר דכמאן דלא עביד דמי כיון דהחיה נפש העני א"כ לפי סברתו של העני"ט נראה דאכן יי"ח צדקה גם בגזל.

ב) הנה באמת אם יש לדייק מאדמה"ז מהא דלא כתב מהב"ע במשל דמעות שאינן גזל, דמזה משמע דאין הפסול משום מהב"ע, לכאו' אין הוכחה מזה לכאן או לכאן, דנראה לכאו' שאדמה"ז מביא דוגמאות לדברים גשמיים בעוה"ז שקודם היו בממשלת נוגה, ועכשיו יכולים דברים אלו לעלות וללהתבטל ולהיכלל באוא"ס, ומביא ג' דוגמאות די"ל בדא"פ: א - דבר שהוא עצמו נכלל באופן דהוא עצמו נעשה קדושה עצמה "תשמישי קדושה" כסת"ם. ב - דבר שאינו תשמיש קדושה ממש אלא שנעשה חפצא דמצוה, "תשמישי מצוה". ג - דבר שאינו נעשה אפי' בדרגא כזו, שאין החפצא נעשה "חפצא" דמצוה במושג כזה, כדוגמת "מעות צדקה" שלכאורה אין היא בדרגא חפצא דמצוה (שנאמר דאין לנהוג בה מנהג "בזיון") ובכל ענינים אלו כשמקיים בהם מצות ד' הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל1.

ובמילא אין להוכיח מכאן לומר דמצות צדקה בגזל הוא חפצא דקליפה מצד המעות עצמן ולא משום מהב"ע, דהרי גם במהב"ע נראה יותר לומר דאדמה"ז מדמה לאתרוג ערלה בזה דנעשה פסול בגוף החפצא בו עושה המצוה2, ולכן אין יכול דבר זה לעלות ליבטל וליכלל באוא"ס (אלא שסת"ם מטמאים, ואתרוג מערלה החפצא מגקה"ט בעצם ואין להעלותה אבל במעות הרי הגזל בזה, היינו החיות שבמעשה דיבור ומחשבה בזה (ע"ד חיות דבר שיש בו צד איסור, שרש או ענף "איסור" דאורייתא ודרבנן נשפע ונמשך מגקה"ט כמבואר בפ"ז)3.

ג) לעצם השאלה - הנה יש לעיין כן בכל דבר הגזול ונתייאש ונשתנה רשותה, דיכולים לקיים בו מצוה (אדמה"ז תרמ"ט ס"ו) דלכאו' חפץ הגזול הוא "חפצא דקליפה" מגקה"ט מצד עצמה, וא"כ איך שייך לקיים בו מצות לולב וכיוצא?

ואולי אפשר לומר דאין "חפץ" המעות עצמה מגקה"ט בעצמותה אלא שעל ידי מעשה עבירה, הרי החיות שבמדו"מ שבה היא מגקה"ט, ולכן זה פוסל ה(חפץ) מצוה כל זמן ששם "גזילה" על החפץ, אבל בזמן שאין חיוב "להחזיר הגזילה עצמה" אלא דמים בלבד, אין גקה"ט דמדו"מ מתייחס לחפץ עצמה ולכן יכולה החפץ לעלות ולהיבטל ולהיכלל בקיום מצות לולב לאחרי שנשתנה לרשות אחר כו'.

ד) ובנוגע לדוגמא דקיום מצות שקלים בשקל שנגנב - נראה לומר ע"ד ביאור הערה"ש סי' פו סי"א דמדובר לאחר יאוש, ולכן בצירוף עם שינוי הרשות אין על החפץ ומעות יחס לחיות הגזל ולכן יכול להתקיים על ידו מצות מחצה"ש ולקנות בו קרבנות כו' (אלא שהגונב או הגוזל צריך לשוב ולשלם כפל כו').

ויש להוסיף: דבדין הרמב"ם במחצה"ש יש להקשות מכל קרבן גזול (והרי מחצה"ש שהיא קרבן וממנו קונים הקרבנות): דהקרבן פסולה כשהיא מן הגזל או מטעם מהב"ע או מטעם "קרבנו ולא הגזול" (ב"ק ס"ו ס"ז).

ונראה דהביאור הוא משום דהרמב"ם לשיטתו פוסק בהל' איסורי מזבח פ"ה ה"ז דהגונב או הגוזל והקריב קרבן דפסול והקב"ה שונאו, ד"אם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר" (אע"פ דפסק בהל' גזילה פ"ב ה"א, וגניבה פ"ב ה"ו דיאוש כדי לא קנה, ביאר שם המהר"י קרוקוס כמה אופנים וא' מהם, שיש כאן יאוש ושינוי רשות ושינוי השם).

ועד"ז יהיה הביאור לרמב"ם לענין פסול דמהב"ע. וראה המפרשים שתי' על הרמב"ם בפסק הלכה באיסורי מזבח4 מקושיית דלהיוי5 מצהב"ע.

ה) יש להוסיף להעיר בהא דגזול פסול לקרבן והחפץ קשור בג' קה"ט (דאינו רק פסול כשהגברא גזל אלא החפץ עצמו אינו יכול לעלות כו') מרש"י בויקרא א, טז שבעוף "שניזון מן הגזל נאמר והשליך את המעים שאכלו מן הגזל". (ועד"ז במד"ר על הפסוק). והגם דאין העוף מצווה כו' מ"מ יש בזה "חפצא" דגזל ואינו ראוי לקרבן.