E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ בהעלותך - תשס"א
הלכה ומנהג
"הרהור כדבור" ו"שומע כעונה"
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה

מתני' בברכות כ, ב "בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפני' ולא לאחרי'..." [ופירש"י: מהרהר ק"ש בלבו כשמגיע זמן המקרא].

ובגמ' שם "אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי [וכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור - רש"י], דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר [מה מועיל - רש"י], אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו (שהרי אם התירו לבעל קרי להרהר מדוע לא נתירו לדבר בד"ת שהרי הרהור כדבור דמי). ומשני בגמ' כדאשכחן בסיני.

ובתוס' ד"ה כדאשכחן בסיני כתב "פירוש אע"ג דכדבור דמי לענין שיצא מ"מ לאו כדבור דמי לענין שיהא בעל קרי אסור להרהר כדאשכחן בסיני דהי' שם דבור והיו צריכין לטבול ואע"פ שהיו שותקין שומע כעונה (סוכה לח, ב)".

דהתוס' מבאר דבסיני מצינו רק שהצריך טבילה לדבור בד"ת וא"כ אין ראי' שהרהור בד"ת צריך טבילה, ואע"פ דהתם ישרא' היו שותקין ושומעין לעשרת הדברות וא"כ בבנ"י הי' רק הרהור לכאורה, וע"ז כתב התוס' דשומע כעונה.

וצריך ביאור: מהו החילוק בין שומע כעונה והרהור כדבור, שהרי בשניהם אין כאן דבור ורק נחשב כדבור. ולמה לא נילף משומע כעונה שגם הרהור אסור.

והנה בשו"ע אדה"ז הל' שחיטה סי' א סעי' י פסק "ערום לא ישחוט לכתחלה מפני שאינו יכול לברך", ובס"ב סעי' נב "וגם אם אחר שוחט ג"כ ומהפך פניו מכנגד ערותו של זה ומברך אינו יכול להוציאו י"ח לכתחלה לפי שאסור לו לשמוע ולהתכוין לצאת י"ח מפני ששומע כעונה וה"ז כמוציא מפיו ואע"פ שהערום מותר להרהר בד"ת כמ"ש בא"ח סי' ע"ה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר (דבור אסור הרהור מותר) והשומע אינו אלא מהרהר מ"מ כיון שהוא מתכוין י"ח בשמיעה זו מפני ששומע כעונה ה"ז כמוציא מפיו ואסור (ש"ך, ט"ז, תבואות שור)".

וכן פסק אדה"ז בהל' קריאת שמע סי' עה סעי' י "מותר להרהר בד"ת כשהוא ערום וא"צ לומר כנגד ערוה אחרת שנאמר ערות דבר דיבור אסור הרהור מותר ומ"מ אין לו לשמוע ברכה מחבירו (ולצאת י"ח), (כי א"א לומר) שומע כעונה (כיון שא"א לו לענות)".

ובקו"א שם סק"ד "ומ"מ אין לו לשמוע כו' עיין פרישה וש"ך וט"ז שהפכו האיסור שם דלא כמ"א (סי' פ"ה סק"ב) וכן משמע בתוס' ד"כ פ"ב ודו"ק היטב".

- וכוונתו בקו"א היא דהמ"א שם מדמה הרהור לשומע כעונה, ולכן מקשה שם מדוע אסור שומע כעונה בערום הרי הרהור מותר, וע"ז כתבו הש"ך וט"ז שם דשומע כעונה עדיף מהרהור דחשיב כעונה בדבור משא"כ הרהור, ומקורם מתוס' ברכות לענין בעל קרי שצריך טבילה בשומע ד"ת מדין שומע כעונה אבל בהרהור אין צריך טבילה.

וצ"ב, דבשלמא בדין ערום שפיר יש לחלק בין הרהור ושומע כעונה, שהרי להלכה פסקינן דהרהור לאו כדבור (ראה שו"ע או"ח סי' ס"ב), ולכן כיון דכתיב בקרא ולא יראה בך ערות דבר, א"כ דבור אסור והרהור מותר, ומשא"כ שומע כעונה הוי כדבור;

אבל הכא בגמ' ברכות ד"כ איירי לפי שיטת רבינא דהרהור כדבור דמי, וא"כ מאי שנא הרהור כדבור משומע כעונה.

והנה בגדר שומע כעונה מבואר במפרשים ב' אופנים: האם הפירוש דהשמיעה עצמה חשיבי כדבור, או דע"י השמיעה הוי כעונה דחשיב המברך שלוחו ומוציאו בברכתו.

ובשו"ע אדה"ז סי' ריג סעי' ו פסק וז"ל "ואף שהשומע כעונה מ"מ המברך הוא עיקר שהוא נעשה שליח לכולם להוציאם י"ח וכולם מקיימים מצות הברכה על ידו וכאלו כולם מברכים ברכה אחת שפיו כפיהם", וכבר כתבנו בזה בא' מגליונות 'הערות וביאורים' הנפק"מ בזה.

והנה אי נימא דשומע כעונה הוי הפירוש דעצם השמיעה חשיב כדבור א"כ אין לחלק בין הרהור כדבור ושומע כעונה, שהרי גם הרהור חשיב כדבור, כמו שומע.

אבל אי נימא דשומע כעונה הפירוש שנעשה שלוחו, וע"י השמיעה מתייחסת הברכה אליו וכאילו הוא מברך - א"כ לפי"ז יש לחלק בין הרהור ושומע, דהרהור כדבור הפירוש דהרהור חשיב כדיבור אבל אין כאן דבור; משא"כ בשומע כעונה יש אצל השומע גדר של דבור דהברכה של חברו שייך גם להשומע.

ולפי"ז הי' אפשר לבאר פי' התוס' דשומע כעונה עדיף מהרהור כדבור.

אבל אכתי צ"ב מדוע יהי' אסור לבעל קרי לשמוע באופן שאצלו איכא רק הרהור, ואע"פ שמתייחסת הברכה אליו, אבל אין כאן דבור אצל השומע, והאם נימא שאסור לשמוע ברכה באופן שיתייחס הברכה אל השומע, הרי אין כאן דבור ממש?

ויש לבאר דבשיטת אדה"ז משמע דאין הפירוש דהוי שלוחו ורק מתייחס הברכה אליו, אלא דחשיב כאילו הוא מברך, ובלשון אדה"ז שם "וכולם מקיימים מצות הברכה על ידו וכאלו כולם מברכים ברכה אחת שפיו כפיהם".

- דמשמע שזה חשיב כאילו הוא אומר הברכה עצמה שמברך המברך, ויש כאן גדר של דבור אצל השומע ג"כ (ולהעיר מג' האופנים דשלוחו של אדם כמותו).

ומדוייק הלשון שומע כעונה ולא שומע כדבור, דאין הפירוש דהשמיעה הוי כדבור אלא דשומע כעונה כאילו הוא אומר הברכה, משא"כ בהרהור הוי ההרהור כדבור.

ובקו"א שם מציין התוס' בברכות שם לחילוק בין הרהור לשומע כעונה, דמשם מוכח גם הגדר דשומע כעונה, כשיטת אדה"ז הנ"ל דהוי כשלוחו וכאילו הוא עצמו מברך, דאז מובן שפיר מדוע עדיף מהרהור כדיבור.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות