E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ג' תמוז - ש"פ קרח - תשס"א
לקוטי שיחות
עיקם הכתוב וכו' שלא להוציא דבר מגונה מפיו
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בלקוטי שיחות חלק י (ע' 26) מבאר בגמ' פסחים (ג, א) דלעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (נח ז, ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ע"ש - היינו "שרק בסיפורי התורה יתכן שענין הטומאה (וכיו"ב) יכתב באופן של "עיקם הכתוב" (בעיקום ועילום, ולא באופן ישר וגלוי), ושם (בסיפורי התורה) הרי "לשון ארוך ונקי'" מצוי הוא לא-פחות מ"לשון קצר ומגונה", היות כי "לשון קצר ומגונה ולשון ארוך ונקי' שווים הם".

משא"כ "כשהנידון הוא בלשון הבאה בתור פסק הלכה, אזי צריך ה"פסק" להיאמר בלשון היותר ברורה - אפילו אם לשון זו היא "דבר מגונה" - בכדי שההלכה תהי' פסוקה וברורה לגמרי", (ולא משום מעלתה "בלשון קצרה"), וע"ש מה שמבאר עפי"ז בגמ' שם.

ובס"ז שם מבואר עוד: "שאעפ"י שכשצריכים לפסוק הלכה הנוגעת (לאיזה דבר או אפילו) לאיזה איש, חייבים לאומרה באופן ולשון ברור - "טמא הוא" וכיו"ב - מ"מ כשהמדובר בטומאתו הוא לא בתור פסק הלכה בזה - צריך למנוע מלהוציא מפיו "דבר מגונה", כיון שזהו חלק הסיפורי שבההלכה". עכ"ל. וע"ש הערה 24, וכ"ה בלקו"ש ח"ה הוספות ש"פ נח ה'תשכ"ח ס"ג, וע"ש הערה 8, [עי' בס' שיחת חולין של ת"ח פרק כ"א ס"ד שהביא בשם המגיד מדובנא לבאר בגמ' הכי, ובהוספה משל עיי"ש].

וק"ל מפ"ז דמקואות (פ"ד) גבי נפל לתוכו יין או מוהל ושנו מקצת מראיו, אם אין בו מראה מים מ' סאה, הרי זה לא יטבול בו. ע"כ - ולפי הנ"ל דגבי פסק הלכה צריך להיאסר בלשון היותר ברורה, א"כ הול"ל "הרי זה פסול" וכיו"ב, כדי שלא יבוא לידי טעות, שהרי הלשון "לא יטבול בו" יכולים לטעות דהוי רק דין של לכתחילה, וכמו שמבאר (לכן) הרע"ב שם "ואם טבל לא עלתה לו טבילה" (ובמכש"כ מלשון "טמא", שהוא לשון מגונה משא"כ "פסול" וכיו"ב שאינו מגונה - ועי' תוס' ריש סוכה ד"ה דאורייתא תני פסולה: "דאי הוה תני ימעט חיישינן דילמא טעי איניש לומר ימעט לכתחילה ודיעבר כשרה ודקדק בלשונו .. ותני פסולה אע"ג דלא הוי לישנא מעליא כמו ימעט .. כדאשכחן בריש פסחים (ג, א) שעקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו" עכ"ל, וכ"ה בתוס' ריש עירובין (ד"ה סוכה) ולכאו' צ"ע.

והנה בענין זה כתב אאזמו"ר בשו"ת 'משנה שכיר' חלק יו"ד (סי' קס) וז"ל: "במה שנהגו כמה בעלי הוראה בשעה שנטרפה השאלה מדקדקים לומר בלישנא מעליא "עס איז נישט כשר" כדי שלא להוציא לשון "טריפה" מפיהם אם שפיר עבדי - לפענ"ד לא נכון לעשות כן מפני שאתי למיטעי שלפעמים הבאים לשאול לא ישמעו תחלת דבריהם, היינו התיבות "עס איז נישט" רק סוף דבריהם תיבת "כשר" לחוד, ויסברו שהוא כשר, נמצא שיכשלו בהוראתם ... ועי' תוס' כתובות (נ, ב) ד"ה ואמר, שכתבו, דבשעה שפוסק הוראה יש לו לפסוק לשון דליכא למיטעי ועיי"ש ובתוס' ריש סוכה וריש עירובין דהיכא דיש לחוש שיבואו לידי איסורא דאורייתא אין לחוש ללישנא מעליא ועיי"ש ודו"ק. עכ"ד.

אולם לפי"ז יוצא דרק בלפסוק בפיו איכא לחוש למכשול הנ"ל, משא"כ בכתב, וזה לכאו' אינו, דגם בכתב ליכא להשתמש בלשון מעליא כנ"ל. [ולכאו' גם בכתב יתכן לטעות, שיראה את תיבת "כשר" ואת התיבה "לא" משום מה לא ישים לב לזה. וא"ש].

ועפ"י הנ"ל יש לבאר מ"ש הב"י בחו"מ (סי' לח) דמ"ש הטור שם "בגוף העדות" צריך לגרוס "גוף העדים" - וע"ז כתב הלח"מ בפי"ח מהל' עדות ה"ב (בסוף דבריו) "נ"ל דאין לשבש הספרים בשביל כך, דהטור נמשך אחר לשון הגמ' (מכות ה, א) גופה של עדות ופירש"י שם גופן של עדות" ע"כ.

ולפי הנ"ל י"ל דלכן גרס הב"י כך בהטור, כיון דפוסק הוא, וצריך לכתוב לשון מעליא כדי שלא יטעי אינשי, הגם שאינו לשון הש"ס.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות