E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ מטות-מסעי - שבת חזק - תשס"א
חסידות
בירור הנוגה לקדושה
הרב שלמה שמואל פליישמן
נחלת הר חב"ד, אה"ק

א. בתניא פרק ל"ז מאריך לבאר אופן בירור הנוגה לקדושה, היינו חפצים וכוחות שינקו חיותם מקליפת נוגה, התברר הטוב שבהם ועולה לקדושה - שעתה הכח או החפץ יונקים חיותם מצד הקדושה. ויש בזה כמה פרטים:

(א) חפץ שנעשה בו המצווה כגון "קלף התפילין ומזוזה וס"ת... הרי החיות שבו עולה ומתבטל ונכלל באור א"ס ב"ה". ומעתה ועד עולם הקלף יונק מקדושה תמורת זה שעד עתה ינק מקליפת נוגה. וע"י פעולה של עשיית מצווה הפחית את הקליפה בעולם, והגדיל את הקדושה בעולם.

(ב) "כח הנפש החיונית ... המקיים המצוה הוא מתלבש ג"כ בעשיה זו ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה" פשוט שאין הכוונה שמברר את כל כח הנפש מעתה ועד עולם כגון כח הדיבור שלמד או קרא שמע, אלא רק כח הדיבור של שעה זו שלמד או התפלל, שהרי אח"כ כח הדיבור יכול לדבר דב"ט וכו' או ח"ו היפך הקדושה.

ב. יוצא מכך שיש הבדל בין בירור חפץ המצוה, לבירור כח הנפש:

בירור כח הנפש הוא: שהחיות של נוגה עצמה שמחיה ברגע המצוה את כח הנפש מתברר לקדושה, אבל כח הנפש ממשיך לינוק מנוגה. וכל רגע ורגע יש לאדם את הבחירה. האם להעלות את החיות שמקבל מנוגע לקדושה ע"י עשיית מצוה, או להשתמש בו לעניני רשות והחיות תשאר בדרגת נוגה או ח"ו להורידה לג' קליפות הטמאות ע"י עשיית חטא ח"ו ע"י הכח.

משא"כ בבירור החפץ של מצוה הרי הקלף של ס"ת יצא לגמרי מרשות הנוגה. ולא יונק ממנה יותר, ועבר לרשות הקדושה. ומעתה יונק רק מצד הקדושה. וכהל' בתניא "בדבר שהיה (ל' עבר) תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה... ועכשיו ... הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור א"ס ב"ה".

וכן הוא ג"כ בכל דבר שהוא חד פעמי ואין לו קיום לאחר הפעולה הנעשית בו כגון: "מאכל ומשקה, שהחיות שקיבל מנוגה עולה לקדושה, ואין לו שייכות יותר לנוגה כי לא ממשיך להתקיים ואינו זקוק לחיות לקיומו יותר, משא"כ דבר ששימושו הוא תדיר הרי ממשיך לקבל חיות מהנוגה, כגון "דירה וכל כלי תשמישו" וכל פעם שזה משמש לקדושה הרי החיות עולה, אבל עדיין לא הפך לינוק רק מצד הקדושה, כי יכול מדי יום ומדי שעה לשמש לעניני רשות או ח"ו אפי' לצד הלעו"ז.

ג. היוצא מכל הנ"ל שכשאדם מניח תפילין הרי בהתפילין עצמם לא פועל שום בירור, רק בפעם הראשונה, שהרי הוא כבר יונק רק מקדושה ואין כאן שום בירור*. והבירור הנעשה הוא רק בכח הנפש ובאכילתו ושתייתו שבכוחם לומד ומתפלל, וכן צריך לומר על בירור הגוף שכשמקיים מצוה ע"י אבר מסויים הרי חיות הנוגה שממנה חי הגוף עולה ומתברר ע"י מעשה המצוה, אבל הגוף ממשיך לינוק מהנוגה שהרי אחר שעשה מצוה באיבר מסויים יכול אח"כ לעשות איתו דבר הרשות או ח"ו חטא. דנפשו הבהמית וגופו של יהודי מקבלים חיותם מאה ועשרים שנה מהנוגה יום יום ושעה שעה, וכשמקיים מצוה או לומד. הרי החיות - של נקודת הזמן של קיום המצוה או הלימוד - שמנוגה עבר לקדושה. אבל לא החיות של הזמן שכבר אינו מקיים המצוה.

ד. לפי"ז צ"ל מה שנא' אצל אברהם אבינו ע"ה "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך" (בראשית כ"ד ב' ג') ומבאר רש"י "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ס"ת, או מזוזה, או תפילין. והמילה היתה המצוה ראשונה לו... ונטלה".

ולפי המבואר לעיל הרי חפץ של מצוה הוא ממש קדושה כי יונק מהקדושה ע"י עשייתו לחפץ של מצוה, לעומת קיום מצוה ע"י הגוף או אפי' קיום מצוה בגוף כמו מילה, לא הופך את האבר לקדושה, שהרי אפשר להשתמש בו לדברי הרשות. וגם לחטא ח"ו. ובפרט בהמילה שריבוי מצוות ל"ת תלויים בו.

ה. ואפשר לתרץ לכאורה שיש הבדל בין גופו של סתם יהודי לגופם של האבות והצדיקים, כמ"ש בתניא פרק כ"ג (עמוד 56) "האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם", היינו, שאמנם גם גופם מקבל חיות מהנוגה (וראיה לזה מתניא פרק א' (עמוד 10) "דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות... שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וס"א ... כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה". היינו, שגם צדיק בזמן היותו צדיק נפשו הבהמית היא מהנוגה).

אלא, שאצל כל יהודי כשהחיות מחיה את הגוף והוא כבר בתוך הגוף היא עדיין נשארת נוגה עד שעושה המצוה, ורוב היום אינו במצוה א"כ נשארת חיותו מנוגה.

משא"כ אצל האבות שהיו בתכלית הביטול כל היום, וכל רגע במשך קיומם, וכהל' בתניא הנ"ל "כל ימיהם", הרי כל רגע ורגע שכל גופם קיבל חיות מנוגה מיד נהפך לקדושה כל החיות, וא"כ כל גופם הוא דומה ממש לחפץ של מצוה וקדושה. וזה שאמר דווקא "תחת ירכי" הוא כי המילה היא דבר שנצטווה עליה, ועוד - כמו שאומר רש"י שם - שבאה לו ע"י צער והיתה חביבה עליו, לכן החשיב אותה יותר מכל גופו.


*) ולכאורה הוא פלא שלא נעשה מאומה בחפץ של מצוה, ע"י קיום מצוה בו.

חסידות
בירור הנוגה אצל קטן שאינו מקיים מצוותאו אצל אוה"ע
הרב שלמה שמואל פליישמן
נחלת הר חב"ד, אה"ק

א. המטרה והתכלית של בירור הנוגה הוא בירור כל הנוגה וכהל' בתניא פרק ל"ז (עמוד 94) "וע"י זה תעלה ג"כ כללות קליפת נוגה שהיא כללות החיות של עוה"ז הגשמי והחומרי" ובהמשך "אזי גם כללות החיות של עוה"ז שהיא קליפת נוגה עכשיו, תצא מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה".

ומבאר, שהעולם מחולק לששים ריבוא חלקים ויש ששים ריבוא נשמות, וכל נשמה יש לה חלק אחד מהששים ריבוא ששייך לה, וע"י שמשתמש בחלקו בעוה"ז "לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה', כגון אכילה ושתיה ודומיהם ודירה וכל כלי תשמישיו" ע"י זה נפעל הבירור.

ב. אך צריך קצת ביאור בזה, דלכאורה הרי בעוה"ז שאותו אנו צריכים לברר יש אוה"ע ובהמות וחיות וכו' שמשתמשים גם בהנוגה, ואיך נעשה בירור כל הנוגה בזמן שיש חלקים עולם שלא מגיעים כלל לשימוש היהודי אפי' לא באופן עקיף.

וכן אצל יהודי עצמו עד שנעשה מחוייב במצוות בגיל בר ובת מצוה משתמש בהנוגה הרבה ולא מבררו. וא"כ איך מתברר כללות הנוגה?

ג. בקשר לקטן יהודי אפשר לתרץ לכאורה שכיון שלא יכול להגיע ולגדול לגיל מצוות אלא רק אם יאכל וישתה וישתמש בחלקי עוה"ז, הרי כל מה שהשתמש מתברר ברגע שמגיע גופו למצוות, שבתוך גופו יש את כל מה שהשתמש בו. וע"ד המובא בפרק ל"ט לגבי תורה ותפילה שלא לשמה הרי כשלומד או מתפלל תפילה אחת לשמה מיד עולה כל הלימוד והתפילה, וכמובא בקו"א עמ' 308 ע"ש.

ויש לדייק בל' התניא פרק ל"ז (עמוד מז) "שכח נפש החיונית ... הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם ... ע"י כח נפש החיונית הגדל ממנה שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו". מהו הלשון "גידולו", "הגדל", אלא אפשר לומר כנ"ל, שכיון שאוכל ומשקה מגדלים את הקטן ודווקא על ידן הוא נעשה גדול. הרי גידול זה שהוא מהנוגה מברר ומעלה החיות - לאחר שגדל ומקיים המצוה - לקדושה.

ועדיין צריך ביאור בקשר לבירור הנוגה שבשימוש אוה"ע.

חסידות
מעוות שלא יוכל לתקון - ממזר
הרב שלום דובער הלוי וויינבערג
שליח כ"ק אדמו"ר - קנזס סיטי

בתניא קדישא ספ"ז: "ובזה יובן מאמר רז"ל איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה שבא על הערוה והוליד ממזר שאז גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם."

וזלה"ק דכ"ק אדמו"ר ב"מ"מ הגהות והערות קצרות" (ע' סח) על "א"א לו להעלות כו'" - "(אם לא שתפלתו תועיל שימות הממזר. אאמו"ר שליט"א).

ולכאורה הכוונה בזה אשר מי שהוליד הנ"ל מתפלל להקב"ה אשר מה שהוליד ימות, ועי"ז אינו נשאר רושם "בגוף בשר ודם".

ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים - האם מותר להתפלל על איזה שהוא מישראל (ובפרט על אחד שהגמ' אומרת שיכול להיות שהוא קודם לכה"ג) שימות? ובפרט כשהוא בנו?!

בכלל, הבאורים שנותנים שמועיל תשובה גם ע"ז, הוא (כמו שכותב כ"ק אדמו"ר בעצמו (עיי"ש בלקוטי פירושים ע' סז-סח) אשר "תשובה גדולה ביותר (דיחידה) פועלת גם בזה ... שעי"ז פועל שהממזר ימות, ד.ה. עס ווערט אויס גוף בו"ד."

והיינו שהאדם אינו מתפלל על המיתה של בנו, רק שעושה "תשובה גדולה כל כך" שבד"מ "ווערט אויס גוף בו"ד" - אבל לא שמתפלל ע"ז.

וכדאי להעיר ג"כ, שכנראה אשר בכל המקומות בחסידות המבארות איך שתשובה דיחידה פעלה גם עקירת הגופ(ים) (ועי' בהנסמן במאמרי אדהאמ"צ, קונטרסים, ע' תקכה הערה 7, אשר נראה משם שכולם קאים על ב' מאורעות, עם "ר' אפרים"(מאורע עם אדמה"ז) ו"ר' שלמה ליב" (הסיפור ד"פוקח עורים")), הרי שם היו עם נכריות, ובמילא א) הוולדות לא היו יהודים ב) אינם נחשבים כ"בניו", וכו'.

ואף שכאן הביאור הוא אשר גם אם החטא הוא "שבא על הערוה והוליד ממזר" ממש, ובמילא הולד הוא א)יהודי ב) ובנו, מ"מ הרי כוונתו של העושה תשובה אינו על מיתת הולד (שהרי אז התשובה היא עם פני', וקשה לומר על תשובה כזה שזה נחשבת כתשובה מיחידה שבנפש*), אלא אשר בדרך ממילא "תשובה גדולה ביותר (דיחידה) פועלת גם בזה ... שעי"ז פועל שהממזר ימות, ד.ה. עס ווערט אויס גוף בו"ד" (ובאותיות דנגלה - על דרך "גרמא" ולא "גרמי", "כח כחו", וכו').

ולפי כהנ"ל, צ"ל מהו הפירוש "שתפלתו תועיל שימות הממזר"? ואולי הכוונה ב"תפלתו" היינו "תשובתו" המתבטא ע"י תפלותיו וכו'. אבל כמובן הרי אין זה "תשובה נכונה".

ואבקש מקוראי הגליון להבהיר את הענין.


*) וזה שר' אפרים הפסיק תשובתו לאחרי ששמע שמתו כולם, הרי גם שם אין הפירוש שהתפלל על מיתתם, אלא שהי' סימן שתשובתו היתה שלימה כ"כ, עד שנעשה "אויס גוף בו"ד", ובמילא לא הי' צריך לעשות יותר תשובה.

חסידות
פי' "ענפים" ו"תולדות" בתניא
הת' מנחם מענדל אייזנבאך
תות"ל - 770

בתניא ליקוטי אמרים פרק ג': "ושאר המדות כולן הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן".

ואולי יש לפרש הכוונה ב"ענפי" ו"תולדות": ישנן מידות שהן ענפים וישנן מידות שהן תולדות: בחלוקת המדות לפי הקוין, הנה הוד הוא ענף של מידה אחת, גבורה, וכן נצח היא ענף של מידה אחת, חסד, אך תפארת היא תולדה של שתי מידות, חסד וגבורה, וכן יסוד היא תולדה של שתי מידות נצח והוד, כמובן וגם פשוט.

חסידות
זרוק מרה בתלמידים
הת' מנחם מענדל אייזנבאך
תות"ל - 770

באגרת הקדש פרק י"ג ד"ה מה רב טובך וגו' מבואר שיש בכלל עובדי ה' שתי בחינות ומדרגות חלוקות. בחי' ימין ובחי' שמאל, בחי' שמאל היא מדת הצמצום וההסתר וכו', אך בחי' ימין היא מדת החסד וההתפשטות בהתרחבות בלי צמצום והסתר כלל, וכמ"ש ואתהלכה ברחבה כו' וממנה נמשך ג"כ מ"ש רז"ל זרוק מרה בתלמידים כו'. ומובא לאח"ז בתניא בסוגריים: (צ"ע, ונראה שצ"ל קודם אך בחי' ימין).

לא ידוע מי הוא בעל ההגהה, אך היא מופיעה בכל דפוסי התניא והוא פלא גדול: מ"ש רז"ל הוא במסכת כתובות (ק"ג, ב) "...אמר להם לבני גדול אני צריך, נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדרי נשיאות, אמר לו, נהוג נשיאותך ברמה זרוק מרה בתלמידים". ובסוף הל' ת"ת לאדה"ז כתב: "ובענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם" וכו'.

היינו, שהמובן בזרוק מרה (אימה, שתהא אימתך עליהם, רש"י בגמ' שם), היא לא להצטמצם ולרדת לדרגת התלמיד אלא לנהוג נשיאות ברמה וזהו הפירוש ב"אתהלכה ברחבה" ולפי זה זה שייך ושייך לההנהגה שבבחי' ימין בהתרחבות וכו'.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות