בלקו"ש שם הערה 26 "בכ"מ הל' ע"ז שם ה"ט, שלדעת הרמב"ם (הל' עדות פ"כ ה"ד) מגדף א"צ התראה, אבל בפירש"י (פרשתנו כד, טו): "בכרת כשאין התראה" הרי שגם מגדף צריך התראה", ועיי"ש ההמשך.

ובשוה"ג כותב "וי"ל יסודו, שהרי - ע"ד הפשט - כשאין התראה אין וודאות (גמורה) שהוא מזיד, ואיך יחייבו הכתוב מיתה (משא"כ בנוגע למגדף מסוים - דמדבר - דכלפי שמיא גליא ובאה הוראה מיוחדת עד"ז)".

ולהעיר דכ"כ מפורש בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים רי"א (ראיתיו מצויין בספר 'פרדס יוסף' פר' אמור) שמבאר דיני התראה, ובתו"ד כ' "ומגדף שהיה בימי משה לא תקשה כלל, דגלוי וידוע לפניו דמזיד הי' ולא שוגג, ואפי' היו מתרין בו היה מקבל התראה, ולפיכך צוה לסקול אותו, אבל הדבר המסור לב"ד שאין יודעים מה שבלב בני האדם אמרה תורה שלא יהרגוהו אלא בעדים והתראה". ולכאו' הוא ממש כדברי רבינו הנ"ל.