E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ משפטים - שבת שקלים - תשס"ב
הלכה ומנהג
"להציל מידם"
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל מאריסטאון

בשו"ע אדה"ז סי' רמד סעי' יב מסביר אדה"ז הא דמותר לשכור נכרי בקבלנות לגבות מכס, דאע"פ שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת אין בזה משום שבות, ובמילא הוי שבות דשבות דיש מתירים במקום הפסד. ומוסיף: דאף אלו החולקים ואוסרים שבות דשבות במקום הפסד "אם לא לצורך מצוה כמש"ש מ"מ כאן חשוב דבר מצוה שאם לא יטול המכס מהנכרי בשבת לא יוכל לגבותו אחר השבת וישתקע הממון ביד הנכרי והרי הוא עושה מצוה במה שמציל הממון מידם כמ"ש בי"ד סי' קמט ושע"ב".

והנה, יסוד דברים אלו הם מהמג"א בסי' רמד ס"ק י"ז, דאחרי שמביא דברי הב"י שיסוד ההיתר בזה (כשקובע לו לגבות בשבת), הוא משום פסידא דאי לא שרית ליה אתי לידי אסור דאורייתא, מוסיף, דלדעתו מותר גם בקבלת מכס שלא יביא לידי איסור דאורייתא "ואע"ג די"א דאסור שבות דשבות במקום פסידא וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה וסי"ט, מ"מ הכא שרי דהוי כמציל מידם, כמ"ש המרדכי, כלומר שלא ישתקע הממון ביד העכו"ם כדאמרי' בפ"ק דע"ז".

והנה, אין המג"א מבאר בבירור דבריו בההיתר ד"מציל מידם". אבל אדה"ז נראה ברור שכוונתו היא: לא משום פסידא אלא משום מצוה. ונראה: שמוכרח הדבר בכוונת המג"א, משום דאי משום פסידא גרידא, א"כ כבר אמר שישנם האוסרים שבות דשבות ומתירים רק במצוה, לכן מוכרח הדבר שכוונת המג"א הוא דבזה ד"מציל מידם" ישנו גם הענין דמצוה1.

ובעצם הדבר נראה: כיון דמקור דבר זה - ד"מציל מידם" מותר, הוא "כמ"ש י"ד סי' קמט ושעב שע"ב", דמבואר, דמותר לדון עם עכו"ם ולהעלות בערכאות שלהם כדי להציל מידם, וכן דיכול כהן ליטמא בבית הפרס כדי להציל מידם, והרי דבר זה עצמו מקורו מהגמ' ע"ז דף יג, א דאיתא שם: "תניא הולכין ליריד של עובדי כוכבים . . וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם". ואח"כ הגמ' ממשיכה שכהן יכול להטמאות בחו"ל ובבית הפרס "לדון ולערער עמהם", וכן מותר לו להטמא (בעניינים אלו) ע"מ ללמוד תורה ולישא אשה. וכיון דאיתא שם ההיתר ללמוד תורה ולישא אשה בהמשך לההיתר להטמאות להציל מידם, נראה ללמוד בפשטות יותר דגם "להציל מידם" עניינו הוא (לא רק פסידא, אלא גם) מצוה.

וכן נראה יותר מפשטות דברי התוס' שם ד"ה 'ללמוד תורה', דמובא שם מחלוקת אם יכול להטמאות למצוות אחרות או דווקא למצוות חשובות (דלימוד תורה ונישואי אשה) דמשמע דחשיבות "דמציל מידם" עניינה מצוה, ובפרט לדעת התוס' דאין מתירים לו לשאר מצות, מסתבר עוד יותר דהטעם "דמציל מידם" הוא מצוה, דאל"כ יצא ד"פסידא" עדיף משאר מצות, לעניינים אלו - דנאמר דיהיה מותר להטמאות מדרבנן כדי למנוע פסידא אבל יהיה אסור להטמאות לשאר מצוות (והרי רואים בהלכות שבת ההיפך ד'מצוה' עדיפא מ'פסידא').

וכן נראה יותר לומר כוונת ההלכה האחרת בסי' שעב סעי' א. דמותר לו לילך אחר האבל ההולך דרך שם לנחמו דעניינו הוא משום המצוה כמו פשטות שאר ההיתרים. והגם שהרמב"ם פ"ג מהל' אבל הי"ד כתב מפורש דטעם ההיתר להטמא כדי לנחם את האבל הוא משום "כבוד הבריות", מ"מ המחבר דהשמיט הגדרה זו נראה יותר דסובר דהטעם הוא משום המצוה שבזה. וכן הוא פשטות דברי הב"ח ביו"ד שם דטעם ההיתר בכל ההלכה הזאת היא משום המצוה שבזה.

והנה האגר"מ יו"ד סי' רמט, שולל להתיר לכהן לילך להלווית קרובים, גם במקום שיצטרכו לעבור בתוך ד"א של קברי מתים אחרים דהוא איסור דרבנן, ואע"פ דמותר לילך בבית הפרס לדון עם העכו"ם מ"מ סובר שהנידון דידן אסור, דלא מיבעיא לשיטת התוס' דההיתר הוא רק במצוות חשובות דת"ת ונישואין, אלא אפי' לשיטת השאילתות דההיתר הוא בכל המצות מחדש דטעם זה אינו בנוגע לניחום אבלים, אלא הטעם שם הוא רק משום כבוד הבריות. ומבאר שם הטעם: אולי משום דמצוות אלו קילי משאר מצוות ועוד דאולי שייך בזה "כולכם חייבין בכבודי". ובהמשך לזה כותב: "וכן הא דלדון עם העכו"ם שמותר, אינו מצד המצוה אלא שבשביל הצלת ממון של ישראל מהעכו"ם שלא יהיה ממון ישראל אצלם כהפקר התירו. ואף להרמב"ם הסובר כשאילתות הוא מטעם זה, ולכן לא כתב שהוא מצוה להציל מידם, אלא כתב מפני שהוא מציל מידם משום שזה עצמו הוא ההיתר ולא מה שהוא מצוה. ולכן מותר זה אף לתוס' שלא מתירין לשאר מצוות ולא הוקשה להם כלל מהא דמיטמא לדון עם העכו"ם...". ועיי"ש עוד בהמשך הדברים ובענין הפסק ההלכה שלו בקשר לשאלה הנ"ל.

ולפי דבריו יוצא: דגדר "מציל מידם" הוא ענין בפ"ע (לא מפאת היותו מצוה חשובה, אלא) שלא יהיה מקום ישראל "הפקר בידם", ולפי שיטתו מובן דברי המג"א שמותר אמירה לעכו"ם ל"הציל מידם" - אע"פ דמצד פסידא יש אוסרים שבות דשבות, מ"מ ענין "להציל מידם" שלא יהיה ממון ישראל הפקר, מותר. ולכן מובן דגם לשיטת התוס' הסוברים דההיתר הוא רק במצות חשובות, מ"מ מותר גם ל"הציל מידם", משום הענין המיוחד שלא יהיה ממון ישראל הפקר בעיני הנכרים2.

אבל מדברי אדה"ז הנ"ל, נראה ברור שאינו סובר כן בפי' "מציל מידם" אלא "דמציל מידם" עצמו הוא מצוה, ולכן אף שיש אוסרים שבות דשבות במקום פסידא מ"מ אין אוסרים במקום מצוה ד"להציל מידם". ונראה כנ"ל דסובר דכל ההיתר בכל העניינים המבוארים בההלכה הוא משום מצוה: דאם נאמר כדעת השאילתות הרי מובן בפשטות דכל עניינים אלו (ת"ת נישואין, ניחום אבלים, הצלת ממון מידם) הן ענייני מצוה (וכדברי הב"ח בהטור)3 4.

ועוד: אפי' לפי דברי התוס' דרק מצוות חשובות כלימוד תורה ונישואי אשה דוחים טומאה דרבנן, ומשום כך נראה יותר לפי שיטת התוס' דההיתר להטמאות לניחום אבלים הוא משום "כבוד הבריות" כדברי הרמב"ם, הרי גם לפי שיטתו נראה דישנו היתר מיוחד לענין "להציל מידם" דעניינו הוא "מצוה" (מיוחדת וחשובה) דבשביל זה נדחית הטומאה דדבריהם5 (בפרט דבעניינו בסי' רמד אינו מובן פי' האגר"מ דידחה שבות דשבות כשאין כאן "ממון ישראל הפקר" כדלהלן).

וכן פשטות הדברים "להציל מידם", אינו מדגיש הענין "שלא יהיה ממון ישראל הפקר", אלא ההפקעה מיד הגוי. ובפרטיות יותר אינו מתאים פירושו אם נאמר ד"להציל מידם" קאי גם אהרווחת הישראל6 גם אם לא היה כאן הפסד בפועל, דבענין זה אינו נראה "ממון ישראל" כהפקר אם הישראל לא ירויח מהגוי. ועוד יותר אינו מובן פירושו כאן דמה שאומרים "להציל מידם" בנדו"ד מדובר בגביית מכס למלך, שיש לישראל זכות הגבייה ובזה מרויח ממון, ובודאי לא יראה "ממון ישראל" כהפקר אם לא ירוויח ישראל כסף המכס.

ולכן נראה דהבנת המושג ע"פ גמרות אלו היא: (לא רק עצם ההצלה של ממון ישראל, אלא יתירה מזו) להפקיע מיד הנכרי שלא ישתקע בידו, וזה נחשב בתור מצוה ולכן התירו שבות דשבות לענין זה.

וראה גם במאירי ע"ז דף יג שמביא ב' פירושים ב"להציל מידם": א) שע"י כתיבת השטר נשמר מכמה ערעורים. ב) "...ופירושו כמפרישם מידם מלשון ויצל אלקים כלומר שהוא ממעטם...". דפי' הב' נראה יותר כדברי אדה"ז, דהענין הוא שלא ישתקע הממון בידם ויציל (יפריש וימעט) מידם.

אלא שנשאר לברר מהו גדר "עשיית המצוה" בזה שאינו מרשה שהכסף "ישתקע" ברשות הנכרי יותר מהצלת ההפסד דישראל. ואולי יש לבאר בזה ע"ד מה שהרבי מבאר בלקו"ש חי"ב שיחת בהר ב' (עמ' 119), בביאור דברי הרמב"ם שיש מצות עשה להלות לנכרי ברבית, דלכאו' מהו הטעם שנצטווינו "לחסר ממונו של עכו"ם ברבית". ומבאר שם דמכיון שהקב"ה הטביע בעולמו סדר שיוכל להרויח ע"י שילוה ברבית, מובן שגם הניצוצות שבריבית יש להם איזה שייכות לשורש נשמתו. אלא שלגבי ישראל דהתורה אסרה הלואה ברבית, לא ניתן לו לברר ניצוצות אלו, וסדר עבודתו בזה הוא רק בדרך דחיה. אבל בנוגע לעכו"ם "אף שאסור לחסר ממונו ע"י גזל ואונאה מ"מ נצטווינו להלוות לו בריבית כי ניצוצות אלו שבדמי הרבית של הגוי הלוה מישראל, שייכים הם להמלוה. ועליו לברר את הניצוצות מרשות הקליפה ולהעלותם לקדושה. וא"כ אפ"ל ואפשר דזהו גם הענין ד"להציל מידם", דהוי מצוה בעצם הדבר ש"לא ישתקע הממון ביד העכו"ם" ויהיה ביד הישראל להעלותם לקדושה. (שזהו ענין נוסף לגבי הצלת ממון ישראל בכללותו, שהוי מצוה וענין בפ"ע).


1) ובפשטות אינו מובן מה שאין המשנ"ב מדגיש דבר זה, וכותב, דהמג"א מתיר משום פסידא.

2) ומה שהכריח האגר"מ, דהשו"ע הוא כדעת התוס', דאל"כ למה השמיט לומר בנוגע ללמוד תורה ולנישואין דהוי "לדבר מצוה" כמו הטור והרמב"ם, לא הבנתי: דהרי אדרבה לפי התוס' היה לו בוודאי להגדיר יותר דהוי לדבר מצוה חשובה דרק בזה התירו ולמה לא הזכיר כלל. אלא נראה דאין מזה הוכחה ואדרבה מזה שאין עושה חילוק בין כל הדוגמאות (תורה, נישואין, אבלות (ראיית מלכים של הטור), הצלה מיד עכו"ם) נראה שיש צד השווה שבהן, שהיא ענין המצוה שבזה.

3) ובכללות נראה: פשטות דברי השו"ע בסוף הסעיף "וכל כיוצא בזה" קאי על כל הדינים של הסעיף ולא רק אהצלה מידם (ולא כהרמב"ם שכתב "וכיו"ב" הן אחר נחום אבלים והן אחר דין דלדון עמהם, ודיוק האגר"מ לומר שהרמב"ם סובר דלא כהשאילתות, ומותר רק ע"מ ללמוד תורה ולישא אשה. משא"כ המחבר שכתב רק פעם א' בסוף הסעיף, נראה יותר דקאי על כל הפרטים בסעיף זה וכדברי השאילתות דיוצא על כל המצות).

4) ועד"ז נראה בדברי הלבוש ביו"ד שלומד כהשאילתות, דנראה דמחלק בין מצוה ודברי רשות.

5) וכדמשמע גם בתוס' בכורות כט, א דד"ה 'היכי אזיל' שם נראה בשיטה זו לחלק בין לימוד תורה ונישואין (דמועיל בלי נפיחה) לשאר מצות (דצריך שינפח), דכותב שם בהמשך ללימוד תורה ונישואין ההיתר לדון עם עכו"ם, ולאח"ז כותבים כבוד הבריות, דנראה קצת דההיתר להטמאות לדון עמהם, הוא באותו הגדר דההיתר להטמאות ללמוד תורה דהוא המצוה שבזה.

6) ראה מאירי בעירובין.

Download PDF
תוכן הענינים
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות