E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ תצוה - שבת זכור - תשס"ב
הלכה ומנהג
דין הנשים בכוונת קריאת שמע
הרב גבריאל ציננער
רב ומו"צ בבארא פארק, ומחבר ספרי 'נטעי גבריאל'

נשאלתי מהנהלת בתי חינוך לבנות, אם התלמידות צריכות לכוון הכוונות המבוארות בשו"ע סי' סא ס"ו.

הנה, מבואר בשו"ע סי' ע' ס"א (וכן בשו"ע אדה"ז, שם), דנשים פטורות מקריאת שמע וממשיך "ומ"מ נכון הוא ללמדם שיקבלו עליהם עול מלכות שמים ויקראו לפחות פסוק ראשון..."

ומבואר ברמב"ם בספר המצוות מצוה ב' שנאמין שפועל המציאות וסיבתו הראשון אחד . . ויקראו ג"כ זאת המצוה מלכות שמים כי הם אומרים כדי לקבל עול מלכות שמים, ר"ל ההודאה ביחוד והאמנתו". עכ"ל.

ולפי זה שקבלת עול מלכות שמים - היינו ההודאה ביחוד ואמונת השם, יוצא שגם נשים חייבות, וא"כ צריכים ללמדן לכוון הכוונות בקריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים משום שזה חלק מיחוד השם.

אכן מדינא (וכמ"ש בשו"ע שם) "נשים ועבדים פטורים מק"ש מפני שהוא מ"ע שהזמן גרמא...". מ"מ מכיון שהן חייבות במצות יחוד ה' (וכמו שכתוב ב'חינוך' מצוה תי"ז) רק דבאמת מצוות יחוד השם אפשר לקיים גם בלי ק"ש.

הלכה ומנהג
משנכנס אדר מרבים בשמחה
הרב גבריאל ציננער
רב ומו"צ בבארא פארק, ומחבר ספרי 'נטעי גבריאל'

איתא במס' תענית דף כט, א "משנכנס אדר מרבין בשמחה", והובא להלכה במג"א סי' תרפו סק"ה, והעיר ע"ז בנמוקי או"ח שלא נתבאר במה מרבין בשמחה. עיין שם.

ונראה ע"פ שו"ת 'חתם סופר' או"ח סי' קנו ובהגהות לשו"ע סי' תקנג, בטעם המנהג שאין ללמוד תורה בערב תשעה באב אחר חצות, "משום דכל מה שלומד מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו והרהורו גביה גם בלילה, ונמצא שנכנס לאבל כשהוא שמח עיי"ש".

והנה כן יש לומר בטעמא דמשנכנס אדר מרבין בשמחה, דהא ביום פורים עצמו מצוה לשמוח מתקנת נביאים שציוו לעשות משתה ושמחה, וכדי שהשמחה בפורים תהא בשלימות צריך שיקדים לשמוח מראש חודש אדר ואילך, שאם יעסוק עד הפורים בדברים הממעטין את השמחה, א"כ כשיגיע יום הפורים לא יוכל להיות בשמחה כיון שעדיין מחשבתו על הדברים העצובים, וכמו כן משנכנס אב ממעטין בשמחה, דאל"כ יכנס לאבלות כשהוא שמח וכסברת החת"ס ז"ל.

ומהאי טעמא המנהג לתלות טבלאות בכניסת הבית שכתוב עליהם "משנכנס וכו'", כדי להזכיר את ימי השמחה וראה מש"כ ב'נטעי גבריאל' - פורים פי"א.

הלכה ומנהג
החשיך בדרך ונותן כיסו לקטן שיוליכהו בשבת
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשוע"ר סי' רסו ס"י: "ויכול ליתנו לקטן אפילו הגיע לחנוך והוא בנו שחייב לחנכו במצות, מכל מקום חינוך זה אינו אלא מדברי סופרים, והתירו לו חכמים כדי שלא יבא לעשות בעצמו. ומכל מקום כשנותנו לו או אפילו לחרש ושוטה צריך ליתנו להם כשעקרו רגליהם ללכת וליטלו מהם כשהם רוצים לעמוד, כדי שלא יעשו עקירה והנחה, כמו שנתבאר למעלה שאף שאינו מצווה על שביתתם, מכל מקום הרי אסור להאכילם דבר האסור בידים מן התורה, כמו שיתבאר בסי' שמג, וזה שנותן להם כיסו אף על פי שנותן להם מבעוד יום, מכל מקום כיון שיודע שיוליכוהו בשבת ולדעת כן נותן להם, הרי זה כמאכילם איסור בידים, לפיכך אין היתר אלא שלא יעשו עקירה והנחה, שאז אין בזה איסור של תורה (אף אם היה ברשות הרבים גמורה), והתירו לו חכמים איסור של דבריהם כדי שלא יבא לעשות בעצמו".

וצ"ע, שלכאורה לאו רישא סיפא, שבתחלה מבואר שטעם האיסור ליתנו לקטן הוא מטעם חיוב חנוך מדברי סופרים, והתירו לו חכמים כדי שלא יבא לעשות בעצמו. ומיד אח"כ ממשיך ומבאר, שכשנותנו לקטן יש בזה גם איסור מה"ת שאסור להאכילם דבר האסור, אלא שכאן מיירי שנותנו כשעקר רגליו שאינו אסור אלא מדברי סופרים, והתירו לו חכמים כדי שלא יבא לעשות בעצמו. וכיון שכאן התירו כשנותנו כשהוא מהלך, שכל האיסור הוא מדרבנן, וזה התירו כאן לגמרי, א"כ מה מועיל ומה מוסיף כל מה שנתבאר בהתחלה שהתירו חכמים חיוב חינוך שעל האב? הרי כל ההסבר הזה אינו מועיל לא להיתר (כיון שכאן האיסור מה"ת להאכילו בידים) ולא לאיסור (כיון שכאן נותנו אחרי שעקר רגליו), וכל האיסור הוא דרבנן וזה התירו לגמרי.

ובאמת נראה לפום ריהטא, שהן שתי שיטות נפרדות בראשונים, כי הסברא הראשונה מבוארת בפסקי רי"ד (שבת קנג, ב ד"ה איבעיא. הובא בפסקי ריא"ז פכ"ד ה"א אות ב. שלטי הגבורים סו, א אות ב): "יש לומר דבודאי אסור לומר לו לקטן הולך כיס זה בפירוש, מפני שיש בו איסור תורה, ולא התירו איסור תורה לגבי כיס כי אם איסור דרבנן, אלא נותנו לו סתם והוא מוליכו מדעתו, ואע"פ שעכשיו הוא עושה על דעת אביו . . ולגבי כיס התירו איסור דרבנן". הרי לכאורה דעת הרי"ד, שכשאינו אומר לו בפירוש לא נקרא מאכילו בידים, וכל האיסור לתת לו הוא מחיוב חנוך שעל האב, וזה התירו כאן.

אמנם אח"כ הביא ריא"ז שם דעת האוסרים, שלא התירו לתת לקטן אלא כשהוא מהלך, ומפרש רבינו בהמשך הסעיף דסבירא להו, שאף שאינו אומר לו בפירוש הולך כיס זה "מ"מ כיון שיודע שיוליכהו בשבת ולדעת כן נותן להם ה"ז כמאכילם איסור בידים, לפיכך אין היתר אלא שלא יעשו עקירה והנחה".

ושוב צ"ע, מה שעירב כאן רבינו בין ב' הדיעות, בתחילה מבאר כהשיטה שאין בזה אלא חיוב חנוך מדרבנן (כיון שלא אמר לו בפירוש), ואח"כ ממשיך ומבאר כהשיטה שיש בזה איסור מה"ת (כיון שיודע שיוליכהו ולדעת כן נותן לו).

ואולי אפשר לבאר זאת עפ"י ביאור דבריו בהמשך הסעיף, שכשנותן לקטן כשהוא מהלך אינו אסור מה"ת, והתירו לו חכמים איסור של דבריהם. ולא נתבאר כאן מהו האיסור של דבריהם שהתירו. ואין לומר שהתירו האיסור של זה עוקר וזה מניח, שהרי א"כ היה מותר לתת גם לגדול כשהוא מהלך.

והנה הדעה הזאת, שצריך לתת לו כשהוא מהלך, מבוארת ברשב"א (שבת קנג, ב ד"ה איכא דאמרי וד"ה כשהיא מהלכת), ומסיים: "ואע"ג דמשום דלא ליתי למיסרך אסור בכל מידי דקא עביד מחמת גדול . . הכא במקום דאיכא למיגזר דאי לא שרית ליה אתי איהו למיעבד איסורא בידים, שרינן ליה ולא חיישינן בכי הא לדלמא אתי למיסרך".

אמנם רבינו לא כתב בפירוש ביאור זה, כי הרשב"א אזיל בזה לשיטתו כמ"ש בכ"מ (הובא בשוע"ר לקמן סי' שמג ס"ו), שכל שהאיסור הוא רק מדרבנן מותר להאכיל לקטן בידים, אלא שבמקום שאין זה לצרכו של תינוק (אלא לצורך הגדול), אסור מטעם דלמא אתי למיסרך (וכאן התירו חשש זה).

משא"כ לדעה הא' (דלקמן שם ס"ה), גם באיסור דרבנן ישנו האיסור להאכילו בידים (ולא רק החשש של אתי למסרך). ולפי זה צריך לומר הפירוש בגמרא דידן, שכיון שעצם האיסור הוא כאן דרבנן (שזה עוקר וזה מניח), א"כ גם האיסור של להאכילו בידים הוא כאן מדרבנן, ואיסור זה (של להאכילו בידים) התירו כאן חכמים (משא"כ בגדול לא התירו).

וכיון שלא התירו כאן את עצם איסור ההנחה בלא עקירה, רק התירו את חשש למיסרך או את איסור להאכילו בידים, א"כ היה אפשר לאסרו עדיין מטעם חיוב חנוך שעל האב, וע"ז כותב בתחלת הסעיף, שגם חיוב זה התירו כאן.

ואפשר שמטעם זה סתם רבינו כאן בהמשך הסעיף, ולא פירש איזה איסור דבריהם התירו כאן, כי זה תלוי בג' הדיעות הנזכרות: א) אין כאן איסור מאכילו בידים כיון שלא אמר לו בפירוש, רק חיוב חנוך על האב, וזה התירו כאן. ב) אין כאן איסור מאכילו בידים כיון שהוא איסור דרבנן, רק חשש דלמא אתי למסרך, וזה התירו כאן. ג) יש כאן איסור להאכילו, רק כיון שזה עוקר וזה מניח אין איסור זה (של להאכילו בידים) אלא מדרבנן, וזה התירו כאן.

הלכה ומנהג
עשרת בני המן - בנשימה אחת
הת' שניאור זלמן וילהלם
תות"ל - 770

ידוע מש"כ הצפע"נ (בהשמטות להל' גירושין), גבי מנהג העולם1 שאומרים עשרת בני המן כל אחד בפני עצמו, ואין יוצאין בשמיעתן מהקורא, משום "דצריך לאומרן בנשימה אחת" (מגילה טז, ב). ובזה לא שייך לצאת ע"י אחר", והיינו דרק הדיבור עצמו יכול להוציא אחרים, ולא אופן הדיבור.

ולכאורה, נראה דאדה"ז ס"ל דגם אופן הדיבור מוציא אחרים, דהא כתב בסי' ריג סעי' ו': "המברך . . נעשה שליח לכולם . . וכאילו כולם מברכים . . שפיו כפיהם", וכפי' שביאר הרא"ה ב'הערות-וביאורים' גליון תשמח [ועד"ז ביאר הנ"ל בהערות וביאורים גליון תתיט].

אלא דלכאורה גוף דברי הראגוצ'ובי צריכים ביאור. דמובא בשוע"ר (וכן בשאר פוסקים) סי' תק"צ סעי' ט, די"א דהשברים ותרועה "אם עשאן בב' נשימות לא יצא, אלא יעשה אותן בנשימה אחת", ובמקום שאין מנהג קבוע "יש להנהיג לעשות בתקיעות מיושב בנשימה אחת", וכן בסעי' ח' כתב "היבבות של תרועות וכן הג' שברים . . צריך לעשותן בנשימה אחת" וזה לכו"ע (אלא שאין דומה ממש לעניננו).

הרי לנו לכאורה דין דומה - דאיכא ב' קולות השברים והתרועה, וצריכים לעשותן בנשימה אחת, היינו שלא רק עצם הדיבור אלא גם תנאי ואופן הדיבור, ומוציא אחרים י"ח, וצריך יישוב2.

ולהעיר, דבסעודת ב' דר"ה (ראה 'המלך במסיבו' ח"א עמ' סח; שערי הלכה ומנהג - הוספות ומילואים עמ' קכג) אמר רבינו (מרשימה, בלתי מוגה): "הבעל תוקע מוציא את השומעים ידי חובתן רק בשמיעת קול שופר, אך לכוון צריך כאו"א בעצמו. כמו שמבאר הראגוצ'ובי בהדין ד"עשרת בני המן צריך למימרינהו בנשימה אחת, דרק עצם הדיבורים (הקריאה גרידא) אפשר לצאת בשמיעה מאחר (מצד "שומע כעונה"), אבל אופני הדיבורים והתנאים המיוחסים להדיבורים ככוונה (וכיו"ב), א"א לייחס להשומע".

ולכאורה ממה שמוכיח רבינו מדברי הראגוצ'ובי שכ"א צריך לכוון בעצמו, משמע דדברי הראגוצ'ובי הן להלכה.

ולפי"ז גם צ"ע מה שהוכיח מהנ"ל ב'הערות וביאורים' שם, דרבינו בשו"ע לא ס"ל כדברי הראגוצ'ובי.

אם - לא שנאמר בדוחק שרבינו הביא את דברי הראגוצ'ובי לדוגמא, דמשו"ז צריך השומע לכוון לצאת שזהו דוחק מפשטות הענין*.


1) כן הוא גם מנהגנו, אבל בקיצשו"ע סי' קמ"א סעי' י"ד כתב ד"אינו מנהג נכון, אלא הקורא לבד יאמרם, והקהל ישמעו כמו כל המגילה", והוא מה'חיי-אדם' הל' מגילה סעי' כ"ב.

2) להעיר שהר' ש"י זוין ב'מועדים בהלכה' ע' רא, הביא את דברי הצפע"נ הנ"ל וסיים דההברקה מפתיעה, אבל לדינא יש להשיב, ולא כתב מה יש להשיב.

*) ראה בס' אבני חשן סי' ע בענין זה, ושם ביאר דסב"ל להצפע"נ דשומע כעונה מועיל רק על הדברים שהם שייכים לעצם המצוה. משא"כ הדין דנשימה אחת דעשרת בני המן אינו תנאי בגוף מצוות הקריאה, אלא מצוה צדדית לפרסם הנס שנתלו כאחת. וכיון שאין זה חלק ממצוות הקריאה, לא אמרינן ע"ז שומע כעונה עיי"ש. המערכת.

הלכה ומנהג
תפלת הדרך
הת' מנחם מענדל צוויבל
שליח בישיבה גדולה דניו הייווען

בשו"ע אדמה"ז סק"י ס"ה "אין צריך לומר תפלת הדרך, אלא פעם אחת בכל יום שהוא הולך" (דהיינו בשם ומלכות). אמנם בסידור כותב: "צריך לאמרה משהחזיק בדרך חוץ לעיר ביום ראשון כשנוסע מביתו . . ובשאר הימים שמתעכב בדרך עד שובו לביתו, יאמר אותה בכל בוקר אפי' במלון, ויחתום ברוך אתה שומע תפלה בלי הזכרת השם".

ובספר 'משמרת שלום' סי' טז, מקשה על מקורו של אדמה"ז בסידורו וז"ל: "ולא ידעתי מנין לו והוא לכאורה נגד כל הפוסקים". וכן הקשו הערוך השולחן.

ובהוצאה החדשה של השו"ע בפסקי הסידור, מציין שם "ראה שוע"ר שם ס"ה "בכל יום שהוא הולך", ובס"ח "ויש אומרים שלא תקנו תפלת הדרך אלא בתחלת הדרך שהיא פרסה ראשונה ויש לחוש לדבריהם . . יאמר אותה בלא ברכה". ראה 'פרי חדש' שם ס"ד-ה . . העו"ב תשי"ח ע' 5".

וכוונתם לכאורה בהציון לה'פרי חדש', הוא שזהו מקורו של אדמה"ז בסידורו כמש"כ הרב גייסינסקי שי' בהעו"ב שם.

אמנם הפר"ח שם חולק על השו"ע שצריך לומר תה"ד בכל יום בשם ומלכות, וז"ל: "אבל דעתי אינו כן, אלא שלא יתפלל תפילה זו אלא בתחילת יציאתו, ואע"פ שמתעכב הרבה ימים בדרך, כיון שבירכה פעם אחת נפטר בזה. והנה לפרש"י ז"ל בההיא עד כמה עד פרסה, שכ' דעד פרסה הוא זמנה, אבל לא לאחר, שהלכך פרסה משמע דכיון שהלך פרסה מיפטר מכל וכל. ולפי מה שהעליתי בסי' הקודם שתה"ד אין לה חתימה, ליכא קפידא אם יתפלל אותה בכל יום אע"פ שאינו חייב".

והנה שיטת רש"י מביא אדמה"ז בשו"ע שם, בנוגע לומר תה"ד בפרסה ראשונה, וכתב "יש לחוש לדבריהם לכתחלה, לאמרה בפרסה ראשונה, ואם שכח מלאמרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך", ואם נאמר שאדמה"ז בסידורו חושש לשיטת רש"י, א"כ איך מברכים ביום הא' לאחר פרסה ראשונה בשם ומלכות?

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

הלכה ומנהג
פת הבאה בכיסנין [גליון]
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
שליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

בהמשך להערתי בגליון תתלא (עמ' 72), בנוגע לפת הבאה בכיסנין, לברר המחלוקת בין הדעה הראשונה בשו"ע סי' קס"ח סעי' ז', שהיא דעת הרשב"א והטור, ובין הדעה השניה שהיא דעת הרמב"ם. שלפי דברי רבינו מוכח, ששיטת הרשב"א והטור שפת הבאה בכיסנין היא דוקא אם עיקר עשייתה הוא לעידון ולתענוג, ודרכה להיות נעשית באופן שהמילוי הוא העיקר. משא"כ דעת הרמב"ם היא, שאפילו שנעשית גם למזון, נקראת פת הבאה בכיסנין, כיון שלדעתו גם באופן זה אין קובעין סעודה עליו. ולפי זה פשוט, שהרמב"ם מודה לדין זה של הרשב"א, שאם הפת ממולאת ונעשית לעידון, שמברכים עלי' בורא מיני מזונות. והמחלוקת ביניהם היא, דווקא בהציור שהעיסה נילושה - בחלב וחמאה וכדו' ונעשית למזון ולעידון, וכל זה שלא כדברי המ"ב סי' קס"ח ב'ביאור הלכה' ד"ה "טעונים ברכה".

והנה, עיין ב'ביאור הלכה' סי' קע"ו ד"ה "ברך על הפרפרת", וז"ל: "אכן לענין מה שאנו נוהגין לאכול לעקי"ך וקיכלי"ן וכדומה בשבת שחרית אחר קידוש, צ"ע למעשה איך לנהוג בזה . . הלא רק מספק נותנן עליהם דין פת כיסנין . . והיינו משום דספק ברכות להקל, ולכן אין מברכין עליהם רק מעין שלש, משא"כ בעניננו אם הם לחם גמור, בודאי נפטרין בבהמ"ז לבד, וא"צ לברך עליהם מעין ג', א"כ בודאי, הלא נכון יותר שאף אם אין לו מזה בתוך הסעודה ואפילו לדיעה קמייתא, לא יברך עליהם מעין שלש, רק יסמוך על בהמ"ז שיברך לבסוף, דבדיעבד יוצא לכו"ע אפילו על פת כיסנין גמורה...".

היינו, דלפי דעת המ"ב שם עושה קידוש ואוכל מזונות ודעתו לאכול הסעודה בסמיכות לזה, אינו מברך על המצוה, כי אם יסמוך על ברהמ"ז כדי לפטור המזונות, וכל זה לשיטתו, שהרמב"ם אינו מודה להרשב"א במקום שנעשה לעידון.

אבל לפי דברינו, שאין שום מחלוקת בין הטור והרמב"ם במקום שנעשה לעידון, א"כ במקום שעושה קידוש ואוכל פת הבאה בכיסנין, שלפי דעת הרשב"א מברכין עליו בורא מיני מזונות, דהיינו פת ממולא, אז בוודאי צריך לברך ברכת מעין ג' אחר אכילתו, ואחרי זה נוטלין ידים לסעודה, ופשוט.

הלכה ומנהג
פת הבאה בכיסנין [גליון]
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

בגליון תתלא (עמ' 72) מביא הרב אי"ה סילבערבערג שיחי', שיטות הראשונים בדיני פת הבאה בכיסנין, ומסכם, ששיטת אדה"ז היא כמו הרשב"א, שבמקום שיש מילוי של פירות - והוא לעידון ולתענוג, והעיסה אינה באה כי אם להטעים הפירות, מ"מ אמרינן שהפירות בטלות לעיסה ומברכין בומ"מ.

ומזה מוכיח דלא כהאחרונים ז"ל (הגר"מ פיינשטין והגר"י קמינצקי)1, שהכריעו לברך 'שהכל' בדגים שקורין פלאונדע"ר או בשר שקורין קאטליט"ס, דאף שציפויין מחמשת מיני דגן, ודאי הבשר והדגים עיקר. ומסביר, דלדעת רבינו גדרם הוא כפהב"כ הנ"ל ויש לברך על מאכלים אלו בומ"מ, ע"ש באורך.

ויש לצרף כאן, מה שכ' הרב ב"א שיחי' בגליון תתל, ששמע מראש הכולל הרב העלער שיחי' שמברכים מזונות על שניצל2.

והנה, אף שיהא ביאור דברי אדה"ז בדיני פהב"כ כמו שכותב הרב הנ"ל ביאורו, מ"מ הנה עירוב פרשיות גדול נאמר כאן. דהנה כל השקו"ט הגדולה באחרונים בדין "שניצל", והוא הדין בפלאונדע"ר או קאטליט"ס, הוא לא מטעם פהב"כ בכלל, אלא סובב והולך סביב דיני עיקר וטפל. ויסוד הבעי' נובע ממש"כ בגמ' ברכות (לו, ב) "רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות", וביארו הראשונים, שכוונתם לומר חידוש בהלכות עיקר וטפל, שאע"פ שבכל תערובות של שני מינים, העיקר נקבע לפי הרוב, הנה בתערובות של אחד מה' מיני דגן אינו כן, שאע"פ שהמין האחר הוא הרוב והמין דגן הוא רק מיעוט, הנה המין דגן, מפני חשיבותו וערכו הוא העיקר, ומברך עליו בומ"מ.

וכל זה בא מדין עיקר וטפל, ולא נמצא מי שתולה דין הנ"ל בדיני פהב"כ, ואפי' הספר שממנו לקח הרב הנ"ל פסקי האחרונים ז"ל, הוא מהפרק בו דן בדיני עיקר וטפל. וההשוואה לדעת אדה"ז בדיני פהב"כ תמוהה היא, וכי מפאת שפירורי הלחם סובבים את הדג או העוף לכן נק' שניצל פת הבא בכיסנין, ואין זה אלא עיקר וטפל.

ודין זה, הואיל ועסקינן בי', נימא שי"ל שדווקא לדעת אדה"ז ברכתו שהכל, ולא בומ"מ - וכדלקמן.

דהנה, אדה"ז בשולחנו בדיני עיקר וטפל סי' ריב סעי' א', כתב וזלה"ק: "כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה . . אצ"ל אם הטפילה מעורבת עם העיקר, כגון כל תערובת ב' מינים שהאחד הוא עיקר והב' אינו אלא לתקנו ולהכשירו, או אפילו שניהם עיקר אלא שהאחד מרובה ואחד מועט, שהרוב נחשב עיקר והמועט טפל" עכלה"ק. ועיי"ש עוד חילוקים, ובפרט בתערובת ממשית של דגן.

וכן הוא בסדר ברה"נ פ"ג ה"א וזלה"ק: "אם הא' הוא עיקר והשני אין נותנין בו כ"א לתקנו ולהכשירו, הרי העיקר פוטר את הטפל . . ואם שניהם עיקר, אם אחד מהם הוא הרוב הרי זה נחשב עיקר", עיי"ש ובהל' ב'.

ובספר 'ברכה כהלכה' (ב"ב תש"ס) עמ' ש הערה 39 מדייק דיוק יפה בדברי אדה"ז אלו, דבחלוקה הא' כתב אדה"ז, ב' מיני מאכלים מעורבים יחד כאשר האחד תפקידו להטעים ולהכשיר את השני, נחשב המאכל המכשיר לטפל. ואדה"ז אינו מחלק אם המאכל הבא להכשיר הוא מרובה או מועט, כמו שכתב בחלוקה הב'. ובפשטות משמע, דאף אם הוא מרובה נחשב לטפל, כיון שענינו הוא להכשיר את המאכל השני - ורק בחלוקה הב' דאיירי בשני מיני מאכלים שהם עיקריים, שפיר כתב אדה"ז דצריך להתייחס למין שהוא רוב. וכן הוא בסידור שם.

הרי להדיא, דשיטת אדה"ז היא, דאם יש עיקר בתבשיל אזלינן בתרי' אף שהוא המעט, ולא אמרינן דאזלינן בתר רוב אלא בב' מיני מאכלים דשניהם עיקריים.

ומביא כללא רבא מהפמ"ג בפתיחתו וז"ל: "בחמשת מיני דגן לא שייך עיקר וטפל, ואדרבה הם העיקר אף שהם המעט כל שאין לדבק, ומברך עליהם בורא מיני מזונות ונפטר התערובות הרוב, וניתן להם חשיבות הרוב כאילו הם הרוב, אבל לא יותר, וממילא כל התנאים השייכים ברוב שייכים בה' מיני דגן". עכ"ל.

הרי דסבירא לי' להפמ"ג, דדין ה' מיני דגן נותן לדגן דין רוב, אך לא מעבר לזה, וכהדגשת הפמ"ג "אבל לא יותר", ובגוונא דלא מהני רוב לא מהני דין ב' מיני דגן.

וממילא, אם נימא דס"ל לאדה"ז סברת הפמ"ג דמיני דגן יחשבו כרוב, נמצא דבכל גוונא שהמין דגן אתי לתקן ולהכשיר המאכל (אף שנותן גם טעם בהמאכל), לא ניזיל בתרי', כהיכי דבכהאי גוונא לא אזלינן בתר רוב, והמין דגן לטפל יחשב.

ואם כנים הדברים, הרי שניצל דמין דגן שבו אף שיש בו טעם, מ"מ עיקרו לתקן ולהכשיר המאכל, ועיקר התבשיל וטעמו הוא הדגים או הבשר, יהי' ברכתו שהכל, והמין דגן הוי טפל ונפטר בברכת העיקר3.

ומה שכתב אדה"ז בסי' ריב (שם), חלוקה ג' דכל שיש מין דגן בתערובת אזי אפילו המיעוט נחשב לעיקר, פשוט דמיירי בתבשיל שיש בו תערובת מינים, וכעין תבשיל של פתיתי עיסה וחתיכות תפוחי אדמה, דאי לאו מין דגן, נחשב המין שהוא הרוב לעיקר, דהא כתב אדה"ז דאם יש בו מין דגן, אזי אפי' הוא המיעוט הוא העיקר, אבל בתבשיל שלא בא הדגן אלא לתקן ולהכשיר את המין השני, אין הדגן נחשב לעיקר ובטל למין השני. ע"כ מספר הנ"ל.

הרי לן, דלשיטת אדה"ז אליבא דהפמ"ג, ברכת כל אלו הדברים שניצל, קאטליט"ס ושאר דברים שהדגן אינו בא אלא לתקן ולהכשיר, ברכתם 'שהכל' כברכת עיקר המאכל שהוא הבשר או הדגים4.


1) ולהעיר, דבהערתו כותב "ועיין שם בספר הנ"ל", ואינו מביא איזה ספר ואי' מקום כבודו. ובאמת מקומו הוא בס' 'ותן ברכה' (באדנער, לייקוואד) ח"א עמ' 78 הערה 61 תמצאהו שם.

2) והרב ב"א שי' מסיים שם "ונדמה לי שרוב העולם מברך עליו שהכל", וראה בהמשך מה שנדון בזה.

3) האחרונים חקרו בדין עיקר וטפל, האם הטעם הוא דהטפל בטל בעצמותו להעיקר ונחשב כאילו אינו, ואין על הטפל חיוב ברכה כלל, או שנאמר דאינו בטל בעצם להעיקר, ויש עלי' עדיין חיוב ברכה, אלא שברכת העיקר פוטרת את הטפל. וכמו שמצינו במי שאוכל הרבה פירות מפרי העץ, שמברך רק על הראשון ופוטר בברכתו את השאר. ונפק"מ כגון שלא הי' הטפל לפניו בשעה שבירך על העיקר. וראה בזה בס' 'ותן ברכה' הנ"ל פ"ד הערה א'.

ובשו"ע אדה"ז סי' ריג סו"ס ח', משמע דברכת העיקר כוללת גם את הטפל. ויש בזה נפק"מ גדולות להלכה. ואכ"מ.

4) וגדולה מזו מצינו בקצה"ש סי' נ"ח סעי' א', אהא דכתב אדה"ז בתערובת שני מינין שהשני אין נותנין בו כ"א לתקנו ולהכשירו, העיקר פוטר הטפל, אפי' השני היינו מה שבא לתקנו ולהכשיר, הוא הרוב! עיי"ש.

ולהעיר שעפ"י כל מה שביארנו בפנים, אין חילוק אם הקמח המחפה הדג או הבשר הוא עב או דק, כפי שמחלקים הרבה אחרוני זמנינו, ורק העיקר אם הוא בא לתקנו ולהכשירו. ודו"ק.

הלכה ומנהג
פת הבאה בכיסנין [גליון]
הת' שלמה וולבובסקי
שליח בישיבה גדולה דניו הייווען

בגליון האחרון [תתלב] בעמ' 74, מביא הת' ממ"ז, שמה שכתוב בסידור ברכת הנהנין פ"ב ס"ט: "ולענין הלכה בעיסה שנילושה בחלב וכיוצא בו משאר משקין או מי פירות חוץ ממים, מן הדין יש לסמוך על סברא הראשונה שבדברי סופרים הלך אחר המיקל. אך בעל נפש יחמיר לעצמו, שלא לאכול בלא נטילת ידים ו"המוציא" על לחם אחר תחלה", וכותב הת' הנ"ל "דלפ"ז בעל נפש יחמיר אפי' למשל ב"דונאט" או "דייניש" (שהם לכאורה בלילה עבה) שאינם ממולאים, שלא לאכלם בלי נט"י והמוציא".

הנה עצם סברתו נכונה, אבל הדוגמא שמביא מ"דונאט", הרי זה תלוי במחלוקת שבסידור, דבסי"ב כותב "אבל עיסה שבלילתה עבה כעיסת לחם גמור המתגלגלת בידים, וטגנה במחבת בשמן או שאר משקין ושומן; יש אומרים שאין הטיגון במחבת מוציאה מתורת לחם גמור . . ומברכין עליה "המוציא" ו"ברכת המזון" בכזית. ויש חולקים ואומרים, שדין הטיגון כדין הבישול, וכמו שיתבאר. וכן עיקר".

לפי"ז יש להקל ב"דונאט" אם אינו אוכל כדי שביעה דה"ה מטוגן בשמן.

אבל ב"דייניש" לכאורה יש מקום למה שכתב הת' הנ"ל.

ויש להוסיף בזה, דלפי מה שכתב בסידור - דבעל נפש יחמיר בעיסה שנילושה במי פירות, יש מקום לומר דגם "פיצה" נכללת בזה. דאע"פ שהיא ממולאת מגבינה, ולא רק נילושה במי פירות, וע"כ יש מקום לומר דהיא פת הבאה בכיסנין, גם לפי דעה האחרת (דמצריך להיות ממולא כדי להיות נק' פת הבאה בכיסנין, ולא רק להיות עשוי במי פירות). אבל הרי מצינו בסידור שם בס"ח, דכותב "במה דברים אמורים כשהמלוי הוא ממיני מתיקה, או מיני פירות הנאכלין לעדון ותענוג ולא למזון ולהשביע, וגם אין דרך רוב העולם ללפת בהם הפת. אבל אם המלוי הוא מבשר ודגים או גבינה, שהם מיני לפתן המשביע. . ודרך לקבוע סעודה עליהם, אין המלוי מוציא הפת מתורת לחם גמור, ומברכין עליה "המוציא" ו"ברכת המזון" בכזית".

הרי כותב בפירוש, דדבר שממולא מגבינה אינו נק' פת הבאה בכיסנין לפי דעה זו. והגם דבשו"ע אדה"ז סי' קסח ס"י בסופו, מביא דעה שני' בשיטה זו גופא, וז"ל: "וי"א שאין חילוק בין מילוי פירות למילוי בשר וגבינה וכיוצא בהם, ולעולם מברך במ"מ, אא"כ אוכל שיעור שרוב בני אדם קובעים עליו", הרי מסיים שם "והעיקר כסברא הראשונה, וירא שמים לא יאכל מהם פחות משיעור קביעת סעודה, אלא בתוך הסעודה למזון ולשובע".

ואשר לכן בסידור אינו מביא בכלל דיעה זו. לפי כל הנ"ל מה שכותב בסידור שבעל נפש יחמיר, עולה ג"כ ל"פיצה" דבעל נפש יחמיר בזה. ודו"ק.

הלכה ומנהג
כיסוי ראש הכלה [גליון]
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

בגליון תתכט (עמ' 73 ואילך) כתב הרב ישראל יוסף הכהן הענדל שי' בנוגע לכיסוי ראש הכלה: "ובספר 'טוב ירושלים' דף נה (להרה"ח המגיד הירושלמי הרב בן ציון יאדלער ז"ל), הובא בענבי הגפן (פרק ט' ס"ק קעא), וב'נטעי גבריאל' נשואין (פרק לד סק"א), "מוטלת חובה על האשה, שמיד למחרת הנשואין תגלח הכלה את כל שערות ראשה, כפי המנהג המקובל לאבותינו הק', סעודה מיוחדת קבעו לתגלחת זו והיו קוראין לה . . 'שלייער ווארמעס' (ארוחת הצעיף) כי מיד אחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין", עכ"ל.

"מכל זה מוכח להדיא שאינה מכסה את ראשה עד אחר התגלחת...", עכ"ל הרב הנ"ל.

והנה דיוקו ממ"ש "כי מיד אחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין", מוכרח שאינה מכסה את שערה לפני התגלחת, אינו נכון כלל, שהרי בהדיא כתב ב'נטעי גבריאל' שם פרק כז ס"ט: "אולם אחר החופה נעשית נשואה ומחויבת אח"כ בכיסוי שערות ראשה כדית וכדין, לכן בחדר היחוד תראה לסדרם שלא יהיו שערותיה נראות בחוץ". עכ"ל. וע"ש בהערה כ. - הרי מבואר בהדיא שמיד לאחר היחוד חייבת בכיסוי הראש!

ומ"ש בפרק לד "שאחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין", הכוונה היא, שאז הכיסוי הוא בתכלית ההידור, כיון שבא לאחר התגלחת, אבל גם לפני התגלחת חייבת לכסות את שערותיה מיד לאחר היחוד*.

ומ"ש הרב הענדל (בעמ' 77): "אחרי כתבי כל הנ"ל ראיתי מ"ש הרב יהושע מונדשיין שיחי' בגליון האחרון [תתכח], עדות מפי הרי"ל גראנער שיחי' - שזה מנהג בית הרב לכסות ראש הכלה רק למחרת הנישואין, א"כ חל ע"ז ג"כ הענין ד"כיון דנפיק מפומא דרב כהנא וכו'", עכ"ל.

וזה תמוה, שהרי לכו"ע (גם אליבא דהרב מונדשיין) ברור שהרבנית חיה מושקא נ"ע, כיסתה את ראשה מיד לאחר החופה, ולא למחרת. א"כ זהו אמיתית הענין "דנפיק מפומיא דרב", וכמ"ש הרב מונדשיין בעצמו (בגליון תשיב): "וכמובן שזהו יסוד חזק לאלו מאנ"ש . . שכיסוי הראש יהי' מיד אחר החופה", עכ"ל. ואדרבה, לענין "מחרת החתונה" כתב הרב מונדשיין שם: "אך עכ"ז נראה שאין להסיק מכך ששאר השמועות [שכיסו רק למחרת] הן בדותא בעלמא". א"כ תמוה מאד מסקנת הרב הענדל שצריך לכסות רק למחרת, היפך הך "דנפיק מפומיא דרב". וגם לקולא!

והרי אם יש ספק בדבר הרי בפרט אצל חסידים צריכים להחמיר ולא להקל. ראה רמב"ן ר"פ קדושים, ובקונטרס "ומעין" בתחילתו בענין נבל ברשות התורה. ובנדו"ד הרי אין ספק בדבר שהרבנית חיה מושקא נ"ע לא כסתה את ראשה למחרת אלא מיד לאחר החופה, אם כן "הואיל ונפיק מפומיא דרב", אנ"ש צריכים להתנהג כמותה ולכסות מיד לאחר החופה והיחוד, וזה פשוט מאד.

ועי' עוד מה שכתבו בזה היטב הרב אברהם אלטיין שי' בגליון תתכו (עמ' 54 ואילך), והרב ברוך אלכסנדר זושא ווינער שי' בגליון תתכז (עמ' 68 ואילך).


*) ה'נטעי גבריאל' רק הביא את דעת בעל 'טוב ירושלים'. וכי משום שה'נטעי גבריאל' סב"ל באופן אחר, ה"ז מוכיח שאין זה הפי' ב'טוב ירושלים'?! המערכת.

הלכה ומנהג
בענין תערובת דגן [גליון]
הת' ישראל הלוי גורביץ
תלמיד בישיבה

א. בגליון תתכט (עמוד 66 ואילך), דן הראי"ה סילבערבערג בנוגע לאכילת גלידה מצופה וכו', והקשה שם על מה שאדה"ז בשולחנו סי' רב סעי' יג כתב טעם נוסף בנוגע לאכילת דגן שאע"פ שמעורב עם מרק אין מברך עליו ברכה נוספת: "... ואפילו אם המאכל הוא מין דגן, אינו נחשב עיקר לפטור המרק בברכתו לפי שאף מין דגן שנעשה רך וראוי לשתיה כמרק אין מברכין עליו בורא מיני מזונות...". וביאר הטעם בזה, כיון שדגן בד"כ א"א להפרידו מהמשקה וכו'. עיי"ש.

ולכאורה עדיין אינו מובן, כיון שסוכ"ס למה לא כתב אדה"ז בפי' שמדובר באופן כזה דווקא.

ולכן יש לומר, דהנה בסימן ריב סעי' ב כותב אדה"ז בנוגע לעיקר וטפילה, ד"הדגן עיקר לעולם כל שמתכוונין גם כן לאכילתו" ולכן מברכין עליו במ"מ, אע"פ שעיקר הכוונה הוא בשביל המין האחר. משא"כ במינים אחרים שכשמתכוון לשניהם מברך על שניהם. ויש בזה כמה פרטי דינים ואכ"מ. וא"כ הרי כיון שפסק שמין דגן נחשב עיקר לעולם אע"פ שרק מתכוונין ג"כ לאכילתו, הרי כל שכן כאן בסעיף יב שמתכוון לשניהם. וע"ז בא הטעם הנוסף שמין דגן כשנעשה רך וראוי לשתי' ברכתו שהכל.

וביאור הדבר, דמתי אמרינן שהדגן נחשב עיקר ומברכין עליו במ"מ, דווקא כשזה מאכל שנתערב עם הדגן שאז הם נעשים למציאות אחת - של דגן. משא"כ כשהדגן נעשה רך וראוי לשתי' מברכין עליו שהכל, ואם כן בנדו"ד אע"פ שנשאר מציאות של דגן, הרי הוא רך וראוי לשתיה ומברכין עליו שהכל.

ב) והנה במה שכתב בנוגע להדייסא המעורבת עם החלב, דמברך רק ברכה אחת על הדייסא, יש להעיר דאם הדייסא נתבשלה עם החלב וכוונתו לשניהם בשווה, הולכין אחר הרוב, אם זה מין דגן, הדגן נחשב עיקר לעולם. ואם לא נתבשל עם החלב לכאורה הדין הוא דכיון שכוונתו לשניהם בשווה, מברך על שניהם. ואפי' אם כוונתו להדייסא והחלב טפל, הרי מצד מדת חסידות יברך תחילה על החלב.

ב. במה שכתב שלשיטת אדה"ז מברכין על גלידה מצופה מזונות, יש להעיר דאה"נ דמעיקר הדין יש לומר שכן הוא (והטעם לזה כיון שהדגן נחשב עיקר וכדלעיל). אך פסק אדה"ז בסדר ברה"נ הלכה יב במדת חסידות, להרבות בברכות הצריכות. ולכתחילה הדין כן כשאין העיקר חביב עליו יותר מהטפל, כמ"ש שם בפרטיות. ולכאורה י"ל שכן הוא בנדו"ד, ואין לדמותו ללחם הממולא, דהתם הרי נאפו ביחד ונעשו מציאות אחת, משא"כ כאן הרי הם שני דברים נפרדים שרק מניח ביחד ואוכל ביחד.

ג. במה שכתב הרב אבערלאנדער בגליון תתל (עמוד 76), דעל שניצל מברכין מזונות, וכן שמע מהרב העלער. יש להעיר מברכות Guide להרב מארלאו ע"ה, דכותב שם שרוב הרבנים פסקו שמברכין שהכל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות