בגליון האחרון [תתלב] בעמ' 74, מביא הת' ממ"ז, שמה שכתוב בסידור ברכת הנהנין פ"ב ס"ט: "ולענין הלכה בעיסה שנילושה בחלב וכיוצא בו משאר משקין או מי פירות חוץ ממים, מן הדין יש לסמוך על סברא הראשונה שבדברי סופרים הלך אחר המיקל. אך בעל נפש יחמיר לעצמו, שלא לאכול בלא נטילת ידים ו"המוציא" על לחם אחר תחלה", וכותב הת' הנ"ל "דלפ"ז בעל נפש יחמיר אפי' למשל ב"דונאט" או "דייניש" (שהם לכאורה בלילה עבה) שאינם ממולאים, שלא לאכלם בלי נט"י והמוציא".

הנה עצם סברתו נכונה, אבל הדוגמא שמביא מ"דונאט", הרי זה תלוי במחלוקת שבסידור, דבסי"ב כותב "אבל עיסה שבלילתה עבה כעיסת לחם גמור המתגלגלת בידים, וטגנה במחבת בשמן או שאר משקין ושומן; יש אומרים שאין הטיגון במחבת מוציאה מתורת לחם גמור . . ומברכין עליה "המוציא" ו"ברכת המזון" בכזית. ויש חולקים ואומרים, שדין הטיגון כדין הבישול, וכמו שיתבאר. וכן עיקר".

לפי"ז יש להקל ב"דונאט" אם אינו אוכל כדי שביעה דה"ה מטוגן בשמן.

אבל ב"דייניש" לכאורה יש מקום למה שכתב הת' הנ"ל.

ויש להוסיף בזה, דלפי מה שכתב בסידור - דבעל נפש יחמיר בעיסה שנילושה במי פירות, יש מקום לומר דגם "פיצה" נכללת בזה. דאע"פ שהיא ממולאת מגבינה, ולא רק נילושה במי פירות, וע"כ יש מקום לומר דהיא פת הבאה בכיסנין, גם לפי דעה האחרת (דמצריך להיות ממולא כדי להיות נק' פת הבאה בכיסנין, ולא רק להיות עשוי במי פירות). אבל הרי מצינו בסידור שם בס"ח, דכותב "במה דברים אמורים כשהמלוי הוא ממיני מתיקה, או מיני פירות הנאכלין לעדון ותענוג ולא למזון ולהשביע, וגם אין דרך רוב העולם ללפת בהם הפת. אבל אם המלוי הוא מבשר ודגים או גבינה, שהם מיני לפתן המשביע. . ודרך לקבוע סעודה עליהם, אין המלוי מוציא הפת מתורת לחם גמור, ומברכין עליה "המוציא" ו"ברכת המזון" בכזית".

הרי כותב בפירוש, דדבר שממולא מגבינה אינו נק' פת הבאה בכיסנין לפי דעה זו. והגם דבשו"ע אדה"ז סי' קסח ס"י בסופו, מביא דעה שני' בשיטה זו גופא, וז"ל: "וי"א שאין חילוק בין מילוי פירות למילוי בשר וגבינה וכיוצא בהם, ולעולם מברך במ"מ, אא"כ אוכל שיעור שרוב בני אדם קובעים עליו", הרי מסיים שם "והעיקר כסברא הראשונה, וירא שמים לא יאכל מהם פחות משיעור קביעת סעודה, אלא בתוך הסעודה למזון ולשובע".

ואשר לכן בסידור אינו מביא בכלל דיעה זו. לפי כל הנ"ל מה שכותב בסידור שבעל נפש יחמיר, עולה ג"כ ל"פיצה" דבעל נפש יחמיר בזה. ודו"ק.