E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ ויקהל פקודי - פרשת החודש - שבת חזק - תשס"ב
רמב"ם
כמה פרות אדומות היו במשך הדורות?
הרב גבריאל ציננער
רב ומו"צ בבארא פארק, ומחבר ספרי 'נטעי גבריאל'

כתב הרמב"ם פ"ג מהל' פרה אדומה ה"ד, "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבינו. שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה מלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר", עכ"ל. ומקורו ממשנה - פרה פ"ג מ"ה.

ותמה החת"ס בדרשות ח"א עמ' ריא ד"ה "כאשר": "הנה פרתו של מרע"ה היה די סיפוק מ' שנה במדבר ותתין שנים בא"י ושבעים של בבל, וגם בתחילת בית שני עד שמעון הצדיק שעשה פרה הראשונה, וזה זמן יותר מאלף שנה, והי' מטהרין בה כל ישראל עד ימי ירבעם, ומכאן ואילך עכ"פ שבט יהודה ובנימין ושבט לוי. ואילו בבית שני לא עלו אלא ד' רבוא, ושרפו ז' פרות לזמן ת"כ שנה [פרה פ"ג מ"ה]. ויש לתמוה על זה. והנלע"ד, בימי בית שני גזרו טומאה על הגוים שיהיו כזבים לכל דבריהם, וכן על עמי הארץ (נדה ל"ד.), ונשארו מיעוט ישראל פועלים חברים לעשות טהרות לתרומה וחלה ולנסכים ולאוכלי חולין בטהרה. ע"כ, אם מאלו הפועלים חברים נטמאו במת, הוצרכו לטהר מיד ע"י הזאת ג' וז', ע"כ הוצרכו אפר פרה הרבה. משא"כ בבית ראשון, לא גזרו טומאה על עמי הארץ וגרים תושבים, הלא שמנים אלף נושא סבל הי' לשלמה ואינם מקבלים טומאה כלל בשום טומאה בעולם, ואלפים ורבבות עבדים שמלו ולא טבלו שאין בהם שום חשש טומאה, ואותם עסקו בטהרות למדי, וע"כ ישראל שנטמאו במתים לא אצו ולא מיהרו לטהר עצמם עד זמן עלייתם לרגל, ע"כ הוה סגי להו במעט אפר פרה כנלע"ד", עכ"ל.

ויש ליישב עוד, ע"פ תוס' ערכין דף ו, א ד"ה "כגון" ותוס' מנחות דף קז, א ד"ה "כליא עורב": "שבמקדש הראשון היתה קדושתו בכל הקהל, והיתה שכינה שרויה בו, ולא היו העופות פורחין עליו, אבל במקדש שני פחדו מטומאה, דאין קדושתו כקדושת ראשון, שמא יפרחו עופות על המקדש וישליכו שם דבר טמא, ולכן עשו צורה להבריח העופות מגג ההיכל וקראו אותו כליא עורב", עיי"ש.

לכן י"ל, שבימי משה רבינו ובמקדש הראשון, שקדושת ישראל גדולה מאד, ולא נטמאו בטומאת מת רק לקרובים שמצוה להטמאות להם, והיה די בפרה שעשה משה; משא"כ בימות עזרא בבית שני דאין קדושתם כ"כ, ועד שחסרו גם שכינה ורוח הקודש ואורים ותומים כדאיתא ביומא כא, ב, ויש חשש לטומאת מת גם לאונסם, לכך הוצרכו לפרות הרבה.

ועוד י"ל דפרה שעשה משה היתה בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כעין שמן המשחה דאיתא בהוריות יא, ב "שמן המשחה שעשה משה במדבר כמה ניסים נעשו בו", עיי"ש, כי כוחו של משה הוא נצחי, כמו דאיתא בסוטה ט, א שלא שלטו השונאים על מעשה ידיו של משה רבינו דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז אוהל מועד עיי"ש. לכך י"ל, שגם פרה שעשה משה היתה נצחית, (וראה ברש"י בהעלותך יא, יז) עד שבא עזרא שאין דורו ראוי לכך, כדאיתא בברכות דף ד, א ולכך הוצרכו פרות רבות.

ולעתיד לבוא יעשה מלך המשיח פרה אדומה אחת, ואפשר כי לעתיד לבוא מלאה הארץ דעה את ה' ו'דעת' זו 'טהרות' כדאיתא בשבת לא, א, ומכיון שיהיה להם דעת, לא יטמאו בטומאת המת, ויהיה די בפרה אחת כמו בזמן משה רבינו ע"ה.

אמן כן יהי רצון.

רמב"ם
"לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד"
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה

המור שהי' בשמן המשחה ובקטורת, יש שכתבו שזה מדם חי' (ראה 'רמב"ם' הל' כלי המקדש פ"א ה"ג; 'אבן עזרא' שמות ל, כג, ועוד). ויש שכתבו דזה ממין אילן (ראה ראב"ד שם; רמב"ן על הפסוק שם).

והקשה הראב"ד: "אין דעתי מקובלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חי' בעולם כ"ש דם חי' טמאה".

וברדב"ז שם כתב דאפשר דזה ממין חי' טהורה, ולהעיר מאבן עזרא שם דכתב דהוא מצבי. וראה בתורה אור מגילת אסתר עמוד צט, דכתב דהוא מחי' הנקראת ידעוני שהיא טמאה מג' קליפות הטמאות.

והנה, קושית הראב"ד היא "אין דעתי מקובלת וכו'", אבל יש שהקשו: א) דכיון דדם אסור באכילה נתמעט מהדרשה "משקה ישראל" (ראה פסחים מח, א), דבמעשה הקרבנות הותר רק דבר המותר באכילה למעט טבל וכיו"ב. [וראה בפנים יפות כאן דכתב דדוחק לחלק בין שמן המשחה וקטורת, לקרבנות].

ב) דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד (שבת כח, ב). וזה אפילו בדבר שאין בו איסור אכילה כגון גידין ועורות דתפילין, דאעפ"כ צריך שיהא ממין הטהור. (ראה שו"ת 'נודע ביהודה' או"ח סי' ג).

והנה ב'כסף משנה' שם תירץ קושית הראב"ד "יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר, למה יגרע".

ויש שכתבו כוונתו ה'כסף משנה' שעכשיו נשתנה צורתו ונעשה כעפר מותר באכילה, דאין זה דם עכשיו, ואזיל כפי שיטת רבינו יונה ברכות מג, א דמוסק שמן דם חי' (והיינו מור לשיטת הרמב"ם) מותר באכילה, כיון שבתר השתא אזלינן ועכשיו אין זה דם אלא עפר, ומביא ראי' מחתיכת איסור שנפלה לדבש. עיי"ש. והרא"ש שם חולק וסובר דאסור באכילה דיש בו איסור דם.

וראה בסדר ברכת הנהנין פ' יא הל' ה שהביא ב' דיעות בזה וכתב דבעל נפש יחמיר על עצמו. (וראה באור התורה שם שמבאר סברת מחלוקתם עיי"ש).

והנה, לפי סברת ה'כסף משנה' דמותר באכילה, מתורצת נמי הקושיא ד"משקה ישראל" - בעי דבר המותר באכילה.

ב] אמנם יש לדון, האם תירוצו מיישב הא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים, דבזה אין הנידון אם הדבר מותר באכילה דהא עורות וגידין צריכים שיהיו ממין הטהור.

וא"כ אף דנשתנה ונעשה כעפר, מ"מ זה בא מחי' טמאה. ראה בשו"ת 'נודע ביהודה' שם שהקשה כן, ובסוף התשובה הביא דיש שרצה לתרץ דהכא שנעשה שינוי וברי' חדשה אי"ז מתייחס למין הטמא. ועד"ז כתב בשו"ת חת"ס או"ח סי' לט.

אבל ה'נודע ביהודה' עצמו סובר דסו"ס הרי בא ממין טמא ולא ממין טהור. ורוצה לחדש דהדין ד"לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד" הוא רק לדבר שיש בו תורה, דיליף מקרא "למען תהי' תורת ה' בפיך" - מן המותר בפיך, וקאי רק על דבר שיש בו תורת ה' ראה פירש"י שם.

ואף הרצועות צריכים שיהיו ממין הטהור, דנטפלין לתפילין. אבל בשאר תשמישי קדושה ומצוה אין בזה קפידא שיהיו ממין טהור דווקא. ומוכיח זה משבת שם, דהגמ' מקשה בסוף הסוגיא "מאי הוי עלה דתחש", (טהור או טמא). וצ"ב מדוע לא הוכיחה הגמ' מהדין ד"לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד" דהוי ממין טהור כמו דסבר בס"ד שם. וכתב, דמזה מוכח דלמסקנא אין דין זה חל על כל תשמישי מצוה וקדושה אלא בתפילין דיש בה תורת ה'.

ג] והנה, בהל' שופר סי' תקפו סעי' א כתב הרמ"א דשופר של בהמה טמאה פסול, (ר"ן). ומבואר דגם בתשמישי מצוה פסול ממין טמא. וב'מגן אברהם' שם כתב דהוקשה כל התורה כולה לתפילין. וה'נודע ביהודה' חולק על המג"א ומוכיח ממשכן דלא כן.

והנה, הר"ן בפ"ג דר"ה מסתפק - האם שופר צריך שיהי' ממין טהור וכותב שם דמזה שהגמ' בשבת (שם) מקשה "תחש מאי הוי עלה" משמע דלא אמרינן הכלל דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' לגבי תחש, וא"כ הוא הדין בשופר, וכתב דצ"ע.

והנה, בשו"ע אדה"ז סי' תקפו סעיף ג כתב: "שופר מבהמה טמאה יש לפוסלו אפי' בדיעבד לפי שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד".

ומדבריו 'אפי' בדיעבד' מבואר דאין כאן ספק, וגם בשאר תשמישי מצוה איכא הדין דלא הוכשרו אלא טהורים בלבד. א"כ מדוע במשכן (משמע מהגמ' שהקשתה 'מאי הוה עלה דתחש', ד)אין צורך שיהיה ממין הטהור?

ד] והנה, בחי' הרשב"א שם הביא משו"ת רב האי גאון דכיון דהגמ' הביאה הגז"ש דאהל המת ואהל המשכן, אפשר דילפינן גם דבמשכן יכול להשתמש בעור ממין הטמאה, ולכך מקשה הגמ' למסקנא מאי הוה עלה דתחש.

וראה בביאור הגר"א שם בהל' שופר שהביא הר"ן וכתב דלפי' רב האי גאון מבואר דינו של הרמ"א.

והנה, בביאור הגר"א כתב דהס"ד של הגמ' הוא דהמשכן הוא ממין הטמא, אבל יש לדייק מלשון הרשב"א שם דגם למסקנא ישנו הלימוד, דכתב וז"ל "הלכך כמה דגמרינן אהל המת ממשכן בג"ש דאהל אהל הכי גמרינן אהל דמשכן מאהל המת מה להלן באהל עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה, הרי מן הדין הזה הוכשר לאהל המשכן עור בהמה טמאה...".

והנה עפי"ז יש לומר דשיטת הרמב"ם ואדה"ז שכתבו ש'מור' היא ממין חי' טמאה. סברי דאף דלשאר תשמישי מצוה וקדושה לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד מ"מ במשכן שאני [ע"ד שכתב רב האי גאון שילפינן מגז"ש דאהל אהל].

ה] ואפשר לבאר הטעם דבמשכן השתמשו ממין טמא עפ"י המבואר בלקו"ש פ' תשא ח"ו עמ' 197-199 (וכן בעוד מקומות) דהכיור היה ממראות הצובאות, דענינו של המשכן הוא לעשות דירה בתחתונים אפילו בדבר שמיוחד ליצה"ר - מראות, להפכן לקדושה. וראה בשוה"ג הערה 29 שם.

ועד"ז יש לומר לענין מור בסממני הקטורת ושמן המשחה, וכמבואר בתורה אור שם על מור שזה בחינת אתהפכא חשוכא לנהורא לשיטת רבינו יונה דהי' דם מג' קליפות הטמאות ונעשה עפר המותר באכילה. ומבאר דזה בדוגמת הדרגא דתשובה דזדונות נעשו לו כזכויות ממש. וראה בספר המאמרים תשי"ד עמ' סו שמבאר ענין הקטורת דהוא בחי' יתרון האור מתוך החושך עיי"ש.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות