בלקו"ש חט"ז פ' משפטים (ע' 269) נתבאר אשר יש ענינים בתורת הנגלה שמובנים לתכליתם רק ע"י הביאור בפנימיות התורה. וכ"כ בלקו"ש ח"ב ע' 426, ובאריכות בלקו"ש חי"ט ע' 209 (ושם מבואר שזהו ע"ד מארז"ל רוח צפונית אינה מסובבת שלא יטעה אדם לומר שהוא אלוקה כי יאמרו לו לך גמור רוח צפונית כו', ועד"ז בנדו"ד שהאדם לא יטעה לחשוב שאפשר להשיג הכל בשכל אנושי כו' ע"ש באריכות. ויש מזה עוד כ"פ בשיחות של ההתוועדויות).

ענינים המובנים רק ע"פ פנימיות התורה

וראיתי מקור לדברים אלו (שיש ענינים שהבנתם הוא רק ע"פ דרך הנסתר), ברקאנטי עה"ת בפ' משפטים ע"פ עין תחת עין (והובאו דבריו בשל"ה חלק תושב"כ פ' משפטים ד"ה ובפ' כיצד מברכין). וז"ל:

עין תחת עין וגו' (משפטים כא, כד), כבר ידוע כי זה הפסוק אמרו רז"ל (ר"פ החובל) שאינו כפשוטו אלא לממון. גם פסוק כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו הכוונה בו לממון, דבר הניתן מיד ליד. וכן וקצותה את כפה, וכן בעליו יומת. ואולי תשאל אחרי שאין הכוונה בו ככתבו, למה נכתב כך לתת מקום למינים לרדות. והתשובה היא מה שאמרו רז"ל שבעים פנים לתורה, ופירוש המצוה כפי פשוטה ניתן בתורה שבעל פה ואחריה נלך, אמנם בא לשון הפסוק בענין אחר, שיובנו בו הפנים האחרים שלא היו מובנים בלתי הלשון ההוא. דוגמא לדבר, באומרו עין תחת עין, האמת הוא כפי הקבלה כי החובל בחבירו חייב בחמישה דברים, אמנם נכתב כך לסוד גדול מאוד, כי כבר רמזתי כי צורת האדם כולו באבריו ותבניתו נעשית על צורת האדם העליון. והנה בהיות אברי האדם על כוונת הבריאה, יהיו אבריו דוגמא כסא לאברים העליונים, ומוסיף בהם כח והמשכה מאפיסת האין, ובהיפך הפך. זהו סוד כאשר יתן מום באדם הידוע, כן ינתן בו, והבן זה מאוד. גם רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב בספר האמונות, ואלו דברה תורה כל עניינה בלשון כולל ובכוונה אחת, לא יכולנו לדעת כל סתרי החכמה והבינה, שהתורה כיוונה בחכמה אעפ"י שלא פירשה, כי דברי תורה יש להם פנימי וחיצון גלוי ונסתר, שנאמר (תהלים סב, יב), אחת דבר אלהים וגו'. ע"כ הובא בשל"ה.

ועיג"כ בלשון הרמב"ן פ' משפטים שנתקשה ג"כ בפסוק עין תחת עין, דמכיון שהכוונה לממון מדוע נקטה תורה לשון המורה על עונש חסרון אברים. ומביא דברי האבן עזרא ע"ז, ואח"ז כותב: ועל דרך הפשט אין הצלה מזאת השאלה, לבד אם יאמרו כי המכה אשר יתן מום בעמיתו והוא מום קבוע שישאר בו, כגון עין יד ורגל וכויה שישאר ממנה הרושם לעולם, אז נעשה כמותה בגופו, והוא מה שאמר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו כו'. ע"ש. ועי' מזה ג"כ במגלה עמוקות בפ' אמור.

[ומ"ש ברקאנטי ושל"ה כו' בביאור פסוק כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו דקאי על אברי אדם העליון דאברי אדם שלמטה מכוונים כנגד אברי אדה"ע כו', זהו כענין המבואר בלשון החסידות בלקו"ת פ' במדבר ביאור ד"ה בשעה שהקדימו בענין שופך דם האדם באדם גו', ועד"ז במקבילות לשם, עי' בנסמן בסה"מ תרל"ג ע' שטו. ועי' ג"כ בדרמ"צ מצות אהבת ישראל. ואכ"מ].

לשון הרמב"ם בענין "עין תחת עין"

ע"פ כלל זה, אולי נוכל לתרץ את לשון הרמב"ם במו"נ (ח"ג פמ"א) בענין זה, שאחרי שכותב בדיני עונשים בחוטא לזולתו שצריך להעשות בו כמו שעשה בשוה אם הזיק בגוף ינזק בגופו כו' ומי שחסר אבר יחוסר אבר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו,

כותב שם הרמב"ם בהמשך דבריו: ולא תטרידך רעיונך בהיותינו עונשים הנה בממון [היינו שהרמב"ם ג"כ מקשה כנ"ל, הסתירה בין מה שמפורש בכתוב "כן ינתן בו" עם מה שלמדו בגמ' מגז"ש כו' דהוא ממון], כי הכונה הנה לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד, ועם כל זה יש לי במה שאמרו בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים [ר"ל כי כאן הוא הולך לפי פשטות המקרא דהעונש הוא בחסרון האבר, ועם כל זאת יש לבאר גם שיטת התלמוד שהוא ממון אך דברי התלמוד יתבאר רק בעל פה פנים בפנים, ולא כאן בחיבור זה], והמכות אשר א"א לעשות כיוצא בהם בשוה דינם בתשלומין רק שבתו יתן ורפא ירפא. ע"כ.

תמיהת המפרשים בדברי המו"נ

ובמפרשי הרמב"ם הקשו בזה מאד, עי' בפירוש ה"ר שם טוב וז"ל: ואפלא תכלית הפלא ממאמר הרב שאמר כי כוונתו היתה לתת סבת הפסוקים לא סבת מה שנאמר בתלמוד, כי הלא הפסוקים אינם אמיתיים לא בכל ולא בחלק אלא כפי הקבלה שקבלו רבותינו בתלמוד, וזה הרב למדנו שאם מלך המשיח יבוא ויאמר שפי' הכתוב כפי פשוטו עין תחת עין ממש חייב מיתה למה שהוא סותר את כל התלמוד ולא ידעתי אנה פנה רבינו ומורינו כי לא כך למדנו והשם יכפר בעדו ובעדנו. ע"כ בפי' הרש"ט. וכן בעקידה בפ' משפטים שמ"ו נשאר בצ"ע על המו"נ. [וראיתי מובא שו"ת קול מבשר ח"ב סכ"א שמביא מס' קול יהודה על הכוזרי שהאריך בדברי המו"נ. ולא ראיתיו עדיין].

במ"ש הרמב"ם שאינו רוצה לגלות הטעם

והנה מלבד קושיית המפרשים על המו"נ שח"ו נטה כאן מדברי חז"ל, יש גם חידוש בלשון הרמב"ם שכ' כי ביאור דברי התלמוד בזה יתבאר פנים בפנים, ולכאורה מדוע יתבאר רק פנים בפנים ולא ע"פ הכתב וכיו"ב.

ועי' לשון הר"א בן הרמב"ם בפירושו עה"ת ע"פ עין תחת עין: ולאבא מרי ז"ל במורה רמז בזה שנמסר ממנו פירושו על פה בו הכרעה נפלאה בין הקבלה [קבלת חז"ל שהוא ממון] ופשט המקרא, ולא אפשר לכותבו מפני שהוא ז"ל הסתירו. ע"כ.

[ובתו"ש פ' משפטים חי"ז ס"ע רמא אחרי שמביא את המו"נ הוא מביא דברי ר"א בן הרמב"ם בסגנון אחר, וז"ל: ובכת"י מבנו ר' אברהם בערבית כתוב שאביו ביאר לו בעל פה ענין זה בתנאי שלא יפרסם הדברים. ע"כ].

וכ"ז הוא חידוש גדול, היכן מצינו כזאת ברמב"ם שהוא מסתיר דבר, וכלשון הר"א בן הרמב"ם שזוהי הכרעה נפלאה שאי אפשר לכותבה. [ועי' בלשון העקידה שם: ותמיהני מהרב המורה ז"ל כו' ולא אדע מה ישמיענו בפיו ולא ראיתי עליו דבר מספיק].

הרמב"ם לא גילה עניני קבלה

ועל קושיא שני' זו, י"ל ע"פ הנ"ל מרקאנטי ורמב"ן שענין עין תחת עין אינו יכול להתבאר ע"פ פשוטו כי אם רק ע"ד הנסתר (וע"ד מ"ש בלקו"ש שיש ענינים שמובנים לתכליתם רק ע"פ פנימיה"ת), א"כ אפשר זהו גם טעם הרמב"ם שלא רצה לכתוב בזה ע"פ הידוע שהרמב"ם לא רצה לגלות עניני קבלה.

(עי' בס' השיחות קיץ ת"ש ע' 41 בשם אדמו"ר מהר"ש אשר הרמב"ם הי' מקובל גדול ונזהר מאד מלגלות עניני קבלה אפילו ברמיזה. ועי' באריכות בהערת רבינו שם, ובלקו"ש ח"ב ע' 326 וע' 768. ח"כ ע' 594. ועי' מאמרינו "הרמב"ם באספקלריית חב"ד" ב"כרם חב"ד" חוברת ב' ע' 94 ואילך).

אך בזה הרווחנו רק לבאר לשון הרמב"ם במה שלא רצה לכתוב הטעם. אולם לא העלינו עדיין לתרץ את עיקר קושיית המפרשים על המו"נ שנקט הדין עין תחת עין ממש, ואיך נטה ח"ו משיטת התלמוד שהוא ממון.

דרך חדש בשיטת הרמב"ם

ואולי י"ל דרך חדש במו"נ כאן (ועפי"ז יתבאר באופן שונה מה שהרמב"ם לא רצה לכתוב זה). כי הנה בי"ד של ישראל צריכים לדון לא רק את בנ"י כ"א גם את הנכרים התושבים עם ישראל, וכדאיתא ברמב"ם הל' מלכים ספ"י חייבין בי"ד של ישראל לעשות שופטים כו' לדון להם על פי המשפטים האלו כו', ע"ש. וכמה דינין שבפ' משפטים הם גם בנוגע לעכו"ם, ועי' במכילתא עה"פ (כא, לה) וכי יגוף שור איש להביא שור של אחרים, ופי' במפרשים (עי' זית רענן ועוד) שזהו לרבות נכרים דהם ג"כ בכלל איש (ובתו"ש חי"ז ע' קצא מביא גירסא: לרבות של נכרי). ועי' ב"ק דל"ח שממעט שור ישראל שנגח שור של נכרי רק מדכתיב בפסוק רעהו (הלא לולי הלימוד דרעהו הי' דין השור שבפ' משפטים גם בנכרי) או מלימוד ראה ויתר גויים שהתיר ממונן כו'. ועד"ז בדיני השומרים שממעטים נכרי מפסוק וכי יתן איש אל רעהו כמפורש ברמב"ם הל' שכירות רפ"ב.

בעכו"ם עין תחת עין ממש

וכן בנדו"ד גבי חבלות נאמר וכי ינצו אנשים גו' עין תחת עין גו' (ואין שום מיעוט למעט נכרים), הנה בנוגע לישראל למדו בר"פ החובל ממש"נ (מסעי לה, לא) ולא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, ופסוק לא תקחו גו' נאמר בישראל דוקא (ע"ש בפ' מסעי שנאמר בסמיכות לדין ערי מקלט, ופסוק שלפני"ז מפרוש "ומכה נפש לפי עדים" שכ"ז הוא בישראל דוקא משא"כ בעכו"ם שאי"צ עדים כו' כמ"ש ברמב"ם הל' מלכים ספ"ט). וע"כ גבי עכו"ם נשאר הדין עין תחת עין ממש.

ולפי"ז מובן בדרך מרווח מאד מה שנקטה תורה לשון עין תחת עין, שזהו משתמע לשתי פנים גם כפשוטו עבור העכו"ם, וגם ממון ע"פ ההיקש עבור ישראל. ומתורץ ההכרעה בין פשט המקרא עין תחת עין ממש (ובזה קאי הרמב"ם במו"נ) לדרשת חז"ל שהוא ממון.

יישוב שיטת הרמב"ם בס' היד

ופוק חזי, מה שמצינו דבר פלאי ברמב"ם ריש הל' חובל ומזיק, אחרי שכותב שמפי השמועה למדו עין תחת עין שהוא ממון הוא כותב בה"ג: "וזה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירות אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא ולא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר אבל לחסרון אברים או לחבלות יש בו כופר".

ואח"ז בה"ה מוסיף הרמב"ם דבר חדש: ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין תשלומין הוא, שנאמר בו (באותו פסוק) חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין לתחת האמור בעין ובשאר האיברים. ע"כ.

ותמה בזה הלח"מ דהלא כבר כתב הרמב"ם בה"ג לימוד דולא תקחו כופר כו' אבל אתה לוקח לראשי אברים כו', ומה בא להוסיף כאן בה"ה טעם נוסף. וגם מפני מה שבק הרמב"ם לכל ההיקשות שאמרו ע"ז בגמ' ר"פ החובל ומוסיף כאן דבר חדש מן כי יכה איש את רעהו גו'. והלח"מ נשאר בצ"ע. [ובתו"ש חי"ז ע' רנח ואילך, מביא מכמה מפרשים שנדחקו בזה. וגם מביא מקור לדרשת הרמב"ם במכילתא דרשב"י. אך בכל זאת צ"ע מדוע שבק הרמב"ם הלימודים שבגמ' ונקט המדרש]

אולם לפי דברינו הכל עולה יפה, דהרמב"ם רוצה להוסיף שדין תשלומים הוא רק ב"רעהו" כפי שמפורש בפסוק בדין חבורה, משא"כ בעכו"ם דנין בראשי אברים ועין תחת עין כפשוטו.

וי"ל כי מפסוק דלא תקחו כופר לנפש רוצח, שלמדו מזה "אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים", הי' אפשר לדחוק דקאי גם בעכו"ם (אף דפסוקים הסמוכים לו קאי בישראל דוקא), וצריך הלימוד מחבורה דשם מפורש "רעהו".

ויל"ע בשאר נו"כ, וצ"ע אם לא עמדו המפרשים בפי' זה בדברי הרמב"ם.

[ובכלל לא ראיתי בפוסקים מפורש דין זה דבעכו"ם עין תחת עין ממש, ועי' רמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ו דעכו"ם החובל בישראל חייב מיתה אבל אינו נהרג. ולא פירט הרמב"ם עונשו לפועל. וגם לא כתב דין עכו"ם החובל בחבירו. ועי' בר"ן סנהדרין נ"ח ע"ב.

ורק זאת מצאתי בתו"ש חי"ז ע' ער שמביא מס' חמדת ישראל קונטרס נר מצוה שכ': דכמו בישראל אמרה תורה עין תחת עין ומ"מ משלם ממון משום דילפינן מקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, א"כ י"ל דה"ה בני נח אע"ג דחייב מיתה על חבלה מ"מ יכולין ב"ד לתקן עבור זה כופר ממון. ע"כ. אבל זהו חידושו של החמדת ישראל ואין מוכרח שכ"ה לדעת הרמב"ם.

וגם עי' במגלה עמוקות פ' אמור וז"ל: וכן מי שנותן מום לעמיתו, בן נח הורג אותו ונותן עין תחת עין ממש, אבל גבי ישראל אינו נותן רק ממון ז"ש איש כי יעשה מום בעמיתו וכאשר עשה כן יעשה בו כן הוא דין גוים אבל אני אינו פוסק כן כו'. ע"כ. הרי שבמג"ע כותב ענין זה ע"ד השלילה. ועי' המובא בתו"ש חי"ז ע' רס. אבל אנו בדברינו כאן דנין לשיטת הרמב"ם שכותב מפורש במו"נ שעין תחת עין ממש הוא ע"ד החיוב וע"פ השכל והגיון].

בלשון המאירי "אין אנו נושאין פנים בדין לעצמנו"

ובדרך זה מתורצים היטב דברי הרמב"ם במו"נ שענין זה אין לכותבו רק למוסרו פנים אל פנים. כי עי' במאירי ב"ק דל"ח בענין הדין דשור של עכו"ם שנגח לישראל חייב משא"כ שור של ישראל שנגח לעכו"ם פטור, שכ' כי לא נאמרו הדברים אלא בעמים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים, כמו שאמרו ראה שבע מצות שקיבלו עליהם ב"נ שלא קיימון עמד והתיר ממונים, הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלינו כדינינו, ואין נושאים פנים בדין לעצמנו, ואין צריך לומר האומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים. (לא ראיתי לשון המאירי רק כתבתי ע"פ המובא באנצקלופדי' תלמודית ערך גוי ע' שסב).

א"כ עד"ז בנדו"ד, הנה בפסוק אחד גופא "עין תחת עין שן תחת שן גו'", מחלקים הפירוש לב' אופנים, פירוש אחד לחובל ישראל שעונשו ממון ופירוש אחד לחובל עכו"ם שעונשו חסרון אברים. ואם נכתוב זה, הלא צריך לכתוב גם הסתייגות "שאין נושאים פנים בדין לעצמנו" ורק כי כן הוא ע"פ דיני תושב"כ מצד לימוד ההיקש והלמ"מ כו' (וגם בענין אם זהו בכל האומות או רק באלו שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים). ומובן מה שהרמב"ם לא רצה לכתוב זה. (ובפרט בס' המורה שנכתב בערבית גם עבור חכמי האומות. וכמדומה גם פי' הר"א בן הרמב"ם עה"ת נכתב במקורו בערבית).

ביאור התו"ש דפ' משפטים נאמר קודם מ"ת

והנה בתו"ש פ' משפטים ע' ריז מביא פלוגתא אם פ' משפטים נאמרה בסיני או נאמרה במרה לפני מ"ת, ועפי"ז כ' שם בע' רסג לבאר שיטת ר' אליעזר במדרש אשר עין תחת עין פירושו נזק ינתן בו ממש ולא ממון, ומבאר בתו"ש שר"א סובר שפ' משפטים נאמרה במרה ואז הרי הי' עדיין לישראל דין ב"נ, וכשנשנה בסיני הפרשה ולא תקחו כופר לנפש רוצח, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, אז נתפרש להם שעין עין היינו ממון כו', ע"ש באריכות.

אבל לפי התו"ש אין מתורץ עדיין דברי הרמב"ם במו"נ שעין תחת עין הוא כפשוטו (והלא אין הרמב"ם מדבר קודם מ"ת), וגם אין מתורץ מ"ש הרמב"ם ההכרעה עם דברי חז"ל אי אפשר לכותבו כו'. וגם צ"ע אם זה מוסכם לכו"ע אשר לשונות שבפ' משפטים שייכים עם לפני מ"ת.

אולם מה שכתבנו לעיל הוא כי הלא גם המשפטים שאחרי מ"ת ושנאמרו לישראל (ומגיד דבריו ליעקב כו') צריכים הבי"ד לדונם גם עבור ב"נ כו', ואין אנו נכנסים לענין אם פ' משפטים נאמרו קודם מ"ת או לאחרי מ"ת, כ"א זהו כלל בכל הדינין שבתורה שממעטים עכו"ם רק כאשר כתיב "רעהו" וכיו"ב.

ובדברינו אלה מתורצים היטב כל דברי הרמב"ם הן במו"נ והן בס' היד. אלא שיש בדברים אלו משום חידוש, וצ"ב אם כבר נמצא ומבואר כן בספרים הדנים בזה. ולע"ע לא מצאתי.