בשו"ע או"ח סי' לט סעיף א': "תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפילו הגיע לחנוך (או עכו"ם) או כותי או מומר לע"א או מוסר פסולים משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה אינו בכתיבה".

ועיין בשו"ע רבינו סעיף א': "תפילין שכתבן עבד כנעני או אשה או קטן אפילו הוא בן י"ג שנים אלא שאינו ידוע בודאי שהביא ב' שערות ועדיין אינו בן י"ח שנה שנוכל לומר מן הסתם הביא כבר ב' שערות או שכתבן נכרי או כותי אפילו כתבן בפירוש לשמן או שכתבן ישראל מומר לכל התורה אפילו לתיאבון או אפילו לעבירה אחת אלא שאינה לתיאבון אלא מפני שאינו חושש עליה כלל כגון שיש לפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ואוכל את האיסור או שכתבן מסור אפילו הוא מסור לתיאבון פסולין מפני שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה דהיינו שמוזהר עליה ומאמין בה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ועבד ואשה ונכרי אינן מוזהרין על קשירה וקטן אף על פי שמוזהר על הקשירה מדברי סופרים לחנכו במצות אינו מוזהר עליה מן התורה (וגם מדברי סופרים אין האזהרה אלא על אביו כמו שיתבאר בסי' שמ"ג) ומומר ומסור אע"פ שהן מוזהרין עליה מ"מ כיון שפרקו עול בודאי אינם מאמינים במצוות.

"ויש אומרים שפסול המומר לעבירה אחת מפני שאינו חושש עליה והמסור הוא מדברי סופרים שהחמירו עליהם חכמים לעשותם כנכרים הואיל ופרקו מעליהם עול מצוה.

"אבל מומר לכל התורה כולה אפילו לתיאבון פסול מן התורה לדברי הכל שהרי הוא כנכרי לכל דבריו כיון שיצא מן הכלל, ואפילו אם אינו אלא מומר לעבודה זרה או לחלל את השבת בפרהסיא הוא כנכרי לכל דבריו כמ"ש בי"ד סי' ב', וכן אם הוא מומר להכעיס אפילו לדבר אחד לבד הרי הוא כנכרי לכל התורה כמ"ש ביו"ד שם.

"ומי שאינו מניח תפילין אפילו אינו עושה להכעיס פסול מן התורה לדברי הכל שהרי אינו כקשירה והוא שאינו מניחן מפני שאינו חושש עליהם כלל, אבל אם אינו מניחן לתיאבון כגון שהולך אחר עסקיו כשר לכתוב ואצ"ל מי שאינו מניחן מפני שאין יכול להניחן כגון שנקטעה ידו השמאלית שכשר לכתוב שהרי מוזהר הוא על התפילין ומאמין כמצותן אלא שאינו יכול להניחן מחמת אונסו". עכ"ל.

הנה דעת היש אומרים היא שפסול מומר לעבירה אחת מפני שאינו חושש עלי' היא מדרבנן והוא דעת היש אומרים שהובא בר"ן.

והנה ביו"ד סי' ב' סעיף ה' בהג"ה איתא: "ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות שלא לתיאבון אע"פ שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס (כך העלה הב"י מדברי הרא"ש)". ועיין שם בשו"ע רבינו קו"א ס"ק י"ב - "דלא כמ"ש הר"ן שכל שאינו אוכל נבלות להכעיס שאינו כנכרי אע"פ שאינו חושש בשחיטה, הרי הוא בתורת שחיטה כישראל כו'", עיין שם.

ולכאורה איך מתווכים דעת הר"ן ביו"ד - שאם אינו חושש בשחיטה הרי הוא בתורת שחיטה כישראל, עם מה שכתב הר"ן בתפילין שאם אינו חושש על מצוה, שהוא פסול עכ"פ מדרבנן.

ולכאורה זהו אחד מן הטעמים שרבינו ביו"ד קו"א ס"ק ח' מסביר שמה שמקיל הר"ן שם היינו "במי שמאמין שהיא עבירה ואינו מתכוין למרוד בקונו אלא שאינו חושש להזהר בה מחמת שהורגל בה לתאבון, וכיון דדש בי' כהתירא דמי לי' ועובר אף שלא לתאבון כו' אלא שאין בו יראת שמים ויראת חטא כלל ואין לו לב להזהר כו' והרי הוא בתורת שחיטה כו'".

וא"כ ה"אינו חושש" שבהרמ"א ביו"ד סי' ב' שם מיירי במי שמאמין בהמצוה ומ"מ אינו חושש בה משום חסרון של יראת שמים, משא"כ "האינו חושש עלי" של היש אומרים (הר"ן) שבכאן, מדובר במי שאינו מאמין בהמצוה, ומ"מ לדעת הר"ן אינו פסול אלא מדרבנן משום שהוא פורק מעליו עול מלכות שמים.

והנה רבינו כותב כאן "ומי שאינו מניח תפילין אפילו אינו עושה להכעיס פסול מן התורה לדברי הכל שהרי אינו בקשירה (והוא מהמ"א סק"ג, והמקור של המ"א הוא ברמ"א ביו"ד הנ"ל). ולכאורה לדעת הר"ן אם הוא מאמין במצות תפילין, ומ"מ אינו חושש להמצוה משום העדר של יראת שמים אז אינו פסול לכתיבת תפילין, וצריך לומר שרבינו כאן מדבר רק במי שאינו מאמין בהמצוה וע"כ לא נקרא בר קשירה.

ובאמת דברי רבינו מדוייקים בזה שכאן כותב "והוא שאינו מניחן מפני שאינו חושש עליהם כלל", משא"כ ביו"ד בקו"א ס"ק א' כותב רבינו "שאינו חושש בה" ואינו כותב שם "שאינו חושש בה כלל".

אבל צ"ע קצת מדוע רבינו בסי' לט משמיט הדין של "מאמין ואינו חושש משום העדר יראת שמים" מכיון שמקור רבינו כאן הוא המ"א ומקור המ"א הוא הרמ"א ביו"ד סי' ב'.

והנה הביאור הלכה ד"ה או מומר - אחרי שהביא הדין דלהכעיס מיקרי היכא דהתירא ואיסורא קמיה ושבק התירא ואכל איסורו - כותב: "אבל אם אינו מקפיד לברור ההיתר והוא לוקח מן הבא בידו או היתר או איסור עדיין אינו בכלל מומר להכעיס ורק לגבי שחיטה פסק הרמ"א ביו"ד סי' ב' ס"ה בהגה דנחשב כלהכעיס משום דתו אינו בר זביחה". ואחר זה ממשיך הביאור הלכה לומר דכמו שהפסול של להכעיס הוא אפילו אם עושה זה רק פעם אחת (ש"ך יו"ד), אם לא עשה תשובה, א"כ אפשר דאם אינו חושש דהוא כלהכעיס ג"כ תיכף מיפסל, והוא נשאר בצ"ע.

והנה מה שכותב הביאור הלכה דאם אינו מקפיד לברור ההיתר נקרא לאו בר זביחה - לכאורה כוונתו להא דכותב רבינו שבאמת הוא מאמין בהמצוה ומ"מ אינו חושש עליה.

אבל מדברי רבינו ביו"ד בקו"א ס"ק ח' משמע דלא מיפסל בפעם אחת, עיין שם שבתחילה הוא כותב "אלא שעבר עבירה אחרת להכעיס כו' ואפילו בפעם אחת, שעבר עבירה להכעיס הוי מין כו' אבל אי שביק התירא ואכל איסורו כו' אלא יודע ומאמין כו' לא הוי מין כו'", ומשמע מדבריו דרק במין אמרינן שבפעם אחת נעשה מין ולא במי שמאמין בהמצוה.

וכמו כן עיין בקו"א ס"ק י"ב ד"ה להכעיס דאם לפעמים הוא מדקדק בזביחה מקרי בר זביחה.

ולכאורה הוא הדין במי שמאמין באמת אלא שחסר לו יראת שמים וע"כ הוא עובר על האיסור, אי אפשר לומר שנקרא "אינו בר זביחה" משום חסרון יראת שמים בפעם אחת.