1) וכ"מ מלשון הפנ"י בסו"ד "מש"ה איצטריך קרא דהיא עושה שליח ומיקרי ידה".

2) ראה "יד דוד" (פסקי הלכות) פ"ג מהל' אישות הט"ו אות רטו ובחי' רבי שמואל גיטין סי' יח אות ה.

3) לכאו' צ"ל כאופן זה לפי ביאור האחרונים (ראה או"ש פ"ב הט"ז מהל' גירושין) בשיטת הרמב"ם שבנשטתה המשלח - הבעל - הגט כשר מה"ת, וביארו האחרונים שהשליח נעשה כמותו של המשלח ולכן עדיין הגט כשר, וא"כ לכאו' צ"ל שגם שליח הבעל נחשב "ידו" של הבעל. ואכמ"ל.

4) וראה ג"כ באבני מילואים סי' לה סק"ב מה שהביא בשם הרי"ף שיש נ"מ בנוגע שליח נעשה עד בין שליח הולכה ושליח קבלה, ושקו"ט באחרונים לבאר החילוק ע"פ חילוק הגדר השליחות בין ב' סוגי השלוחים, ואכמ"ל.

5) בתוס' איזה הערות בדא"פ בשוה"ג בביאור דבריו להעיר לב המעיין, ועצע"ג בכל הבא לקמן!

6) לכאו' נקט בהקושיא, שדין שליחות שלומדים מ"ושלחה" בפשטות הוא דין נפרד מדין "בידה" - ולא שהפסוק מגלה ששלוחה בכלל "ידה", וזהו שמקשה על הרמב"ם שמשמע מדבריו ששלוחה הוא בכלל דין "ידה".

7) לכאו' כונת הצ"צ לומר בתי' זה, שהרמב"ם אזיל כשיטת הירושלמי, ובאמת גם שלוחה לומדים מ"ידה" וא"כ הוא בכלל "ידה". - ולפ"ז נמצא שבאמת חולקים הבבלי (הסוגיא בקידושין) והירושלמי בגדר שליח האשה, שלבבלי הוא דין נוסף על דין "ידה" ולירושלמי הוא בכלל דין "ידה".

8) לכאו' כונת הצ"צ לפי תי' זה, שבאמת ילפינן (גם לשיטת הרמב"ם) שלוחה מ"ושלחה" (כמבואר בסוגיין בקידושין), ורק שפי' הילפותא הוא שמגלה ששלוחה בכלל "ידה". וא"כ אין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי בגדר השליח (רק במקור הלימוד).

9) לכאו' היינו כתי' הב' הנ"ל, שגם להבבלי הלימוד מגלה ששלוחה בכלל ידה.

[אולי הי' אפ"ל באו"א בכוונת הצ"צ בתי' הב' - שאין הפי' שגדר השליח הוא גדר "ידה" [וע"ד האופן בשליחות (המבואר באחרונים) שהשליח במקום המשלח], אלא דכיון שילפינן ששא"כ, א"כ בזה שלפועל מהני, נחשב ואפשר לקרותו ("בשם המושאל") "ידה", כיון שסו"ס מהני כמו ידה. ולפ"ז אין להוכיח מכאן גדר השליחות מהא דנקראת שלוחה "ידה".

אבל לכאו' לא משמע כן מהמשך דבריו, שהרי בא בזה לבאר דברי הרמב"ם, ופשטות דברי הרמב"ם משמע שמתאר הגדר של שלוחה "שעשתה כידו", "ביד שלוחה שהוא כידה"].

10) לכאו' הכונה: הנ"מ בזה שלומדים שליחות מ"ושלחה", אלא שבגלל הלימוד הוא בכלל (ומהני כמו) "ידה" - הוא לענין קטנה שיש לה חצר שהוא דין ידה ממש, משא"כ שליחות שלומדים מ"ושלחה" לא מהני בקטנה. [וזה מתאים לב' האופנים שפירשנו בהע' שלפני זה, שאם הצ"צ ס"ל ששליחות אינו דין "ידה" אלא שמ"מ הוא בכלל "ידה" כיון שלפועל מהני כמו "ידה" (כפי שצידדנו לעיל), א"כ מובן שלא מהני שליחות בקטנה כיון ששליחות אינו דין "ידה" ורק מהני כמו "ידה". וגם להצד דלעיל (ולכאו' כן העיקר) ששליחות אחר גילוי הפסוק הוא דין "ידה", מ"מ כיון שסו"ס לא ילפינן שליחות מ"ידה" לכן יתכן חילוק בין חצרה שהוא דין "ידה" ממש (ולכן מהני בקטנה), משא"כ שליחות שרק (במקום שמהני) ה"ה כמו "ידה" אבל מ"מ לא ילפינן שליחות מ"ידה" ולכן שפיר מובן שבקטנה לא מהני שלוחה הגם שמהני חצרה. ועצ"ע.

11) לכאו' כונתו להוכיח מש"כ לעיל שהגם שילפינן שליחות מ"ושלחה" מ"מ הוא בכלל "ידה", ומוכיח מפועל נחשב "ידו" הגם שלא ילפינן הא שפועל מהני מ"ידו".

12) ראה ג"כ בפנ"י שם שהעיר ג"כ מהא דסמיכה.

והנה לכאו' יסוד הקושיא הוא לפי הצד (א' הנ"ל) שהלימוד דשליחות מהני הוא דין כללי שבכל מקום שליח יש לו דין (היינו שמהני עבור המשלח כמו) "ידה", אלא שמ"מ מוכח מסמיכה שהגם שיש לשליח דין "ידה" אבל מ"מ א"א לקרוא לה "ידה", היינו שסו"ס אין השליח "ידה" דקרא (ורק שמהני כמו ש"ידה" מהני), וא"כ קשה למה באמת מהני בגיטין שכתיב בה "ידה". שאם לא נאמר כן, אינו מובן הקושיא לכאו', שהרי שפיר י"ל שהא ששליח יש לו דין "ידה" הוא דין מיוחד בשליח קבלה של אשה (כאופן ב' הנ"ל) משא"כ ששליחות של כה"ת כולה אין לו דין יד (רק שמהני מעשה השליח בשביל המשלח), וממילא בסמיכה שכתיב בו "ידו" לא מהני בו שליחות, וא"כ לק"מ, וע"כ שס"ל עכשיו כהצד (א' הנ"ל) ששליח רק מהני כמו שידה מהני - אין גדר שליח כמו ידה, ולכן הקשה שפיר שכיון שלא מני שליח בסמיכה כיון שכתיב שם "ידו" - והטעם הגם ששא"כ מ"מ אינו "ידו", א"כ למה מהני בגט כיון שסו"ס אינו "ידה".

אבל לכאו' אין לומר כן, שהרי לפ"ז אין הקושיא מובן כלל, שהרי שאני הכא שגילה הפסוק בפירוש שמהני שלוחה (מדכתיב "ושלחה"), משא"כ בסמיכה, וא"כ אין שייך להקשות למה מהני בגט, שהרי שפיר י"ל שריבה הפסוק דין חדש שמהני שלוחה הגם שאינו "ידה" [וגם שלפ"ז הוא דלא ככל המשך דבריו עד כאן שנטק ששלוחה יש לה דין "ידה"].

וע"כ הקושיא הוא על דבריו דלעיל, שנתבאר שאחר הלימוד ששלוחה מהני הפי' ששלוחה בכלל "ידה", וע"ז מקשה שהו"ל להוכיח להיפך מהא דסמיכה שאין לשליח גדר "ידה" ממש, והא דמהני דוקא בגט הוא כיון שכתיב "ושלחה" אבל "אין זה ונתן בידה", משא"כ בסמיכה שכתוב בו רק "ידו" (בלי רבוי לשלוחו). וע"ז מתרץ שהכל לפי הענין (כדלקמן).

13) לכאו' תוכן התי', שב"ידו (ידה)" ב' פירושים: א. ידו ממש. ב. רשותו. ולכן בגט שחצרה מהני ע"כ ש"ידה" פירושו "רשותו" ולכן מהני שליחות ד"ה"ל יד שלוחה כמו רשותה עכ"פ", משא"כ בסמיכה ששם "ידו" פי' ידו ממש ולכן לא מהני שליחות. - ולכאו' לפי"ז הוא עוד אופן (דלא כפי שכתב לעיל שהילפותא מגלה ששלוחה בכלל "ידה, אלא להיפך), דהא דמהני שלוחה הוא משום דלא בעינן "ידה" אלא רשותה, וחידש הפסוק "ושלחה" ששלוחה נקרא רשותה.

אבל לקושטא דמלתא אינו נראה שהצ"צ חוזר מכל מה שכתב לעיל. ולכן אולי יש לבאר דבריו באו"א:

באמת גם לפי המסקנא ס"ל שגדר השליחות הוא בגדר "ידה". ולכן הקשה שלכאו' אם שליחות בגדר "ידה" א"כ בסמיכה למה ממעטינן שליחות מ"ידו", ואם שליח אינה בכלל "ידה" (כבסמיכה) א"כ למה אמרינן שהוה כ"ידה" בגט.

וע"ז מתרץ "שהכל לפי הענין" וכו'. ואולי הכונה: באמת הוא כמו שאמרינן לעיל, ששליח הוא בכלל ידו (ולא ש"ושלחה" מגלה ש"ידה" לאו דוקא), אבל מ"מ אומרים ששליחות בכלל "ידה" רק כשיש לנו הוכחה ש"ידה" דקרא אין פירושו דוקא "ידה" (אלא רשותה) שאז אומרים שכמו ש"ידה" כולל רשותה כמו כן כולל "ידה" שלוחה (ושלוחה בכלל "ידה"), משא"כ כשאין לנו הוכחה כזה (ש"ידה" פירושו רשותה) אומרים ש"ידה" דוקא ואין שלוחה בכלל.

בסגנון אחר: אין מוצאים תיבת "ידה" מפשוטה שפירושו ידה הגשמי רק כשיש לנו הוכחה, ולכן בגט שיש לנו הוכחה שאין הפי' דוקא ידה הגשמי וגם רשותה נחשב ידה, לכן מהני גם שלוחה להיות לו דין "ידה", משא"כ כשאין גילוי קרא כזה אז אומרים שפירושו יד ממש כפשוטה, כמו בסמיכה.