במשנה (קידושין, מא, א): "האיש מקדש בו ובשלוחו". ובגמ': "השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא, אמר ר' יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא הוי מחריך רישא רבא מלח שבוטא וכו'". ע"כ.

וברש"י ד"ה מצוה בו יותר מבשלוחו: "דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי". עכ"ל. ויש לדייק בלשון רש"י: א. למה אומר "כי גופו במצות" ולא "צריך שיעשה המצוה בגופו" וכדומה? ב. מה הפי' של סוף דבריו "מקבל שכר טפי"?! הרי אין המדובר כאן בשכר לכאורה, והמדובר הוא דישתדל לעשות המצוה דגופו, ולמה הוסיף רש"י ענין זה? ויעויין בתוס' ר"י הזקן דמפרש בד"ה מצוה בו, וז"ל: "כל מצוה שמוטלת עליו יעשה בגופו ולא ע"י שליח". ע"כ.

ולכאורה יש לדייק בדברי תוס' ר"י הזקן - "כל מצוה שמוטלת עליו", שלכאורה דרוש ביאור הוספת המלים ("כל מצוה) שמוטלת עליו", דמדוע לא אמר "כל מצוה יעשה בגופו וכו'". וי"ל, דשיטתו היא דמצוה בו יותר משלוחו לא אמרינן בכל המצות, אלא רק במצות המוטלות עליו, והביאור בזה מיבעי.

ועכ"פ י"ל, דבזה חולק על שיטת רש"י; דרש"י לא הזכיר חילוק במצות, היינו דרק במצות המוטלות עליו אמרינן מצוה בו וכו', דרש"י אמר "דכי עסיק גופו במצות1 מקבל שכר טפי", הרי בהדיא דלומד רש"י דהענין של מצוה בו יותר מבשלוח נוגע לכל המצות בלי חילוק. וצ"ב מהם סברות מחלוקתם.

ב] להבין הנ"ל יש להקדים חקירה בנוגע ל"מצוה בו יותר מבשלוחו", דיש לבארו בב' אופנים: א. מצוה בו הוי ענין הקשור להגברא. היינו נהי דכשנעשית המצוה ע"י אחר נעשית ג"כ בשלימות ממש, אבל כשהוא עוסק בו בגופו הרי אז גופו עסוק במצוה, כלומר מציאותו קשורה ועסוקה בקדושה (משא"כ כששלוחו עושה המצוה דאז מציאותו לא עסוקה במצוה), וענין זה הוא על הגברא - לעשות ולהשתדל שכל פעם שאפשר לו יהי' גופו עסוק במצוה. [והפי' ד"מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא דישנה מצוה וענין בעלמא להשתדל ולעשות המצוה בעצמו"].

ב. מצוה בו יותר מבשלוחו קשור להחפצא דהמצוה. היינו דהמצוה עצמה תובעת שהמחוייב בהמצוה יעשה אותה. דכשהתורה אמרה וחייבה ראובן לעשות מצוה מסויימת, ובמקום שהוא יקיימה נותנו לשלוחו לעשותה הר"ז נראה כאילו המצוה הוי טירחא עליו לעשותה ולכן העבירו לשלוחו,והר"ז כמבזה את המצוה. וענין זה קשור לחפצא, דמצד המצוה עצמה צריך לקיימה בעצמו. [ביאור זה הוא ע"ד דברי התבואות שור (סי' כח סקי"ד) "נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו"].

במילים אחרות2: באופן הא' הענין של "מצוה בו" אינו קשור למצוה זו בפרטיות אלא הוי ענין ומצוה בעלמא (וכלשון אדה"ז בשו"ע ח"ב סי' ר"נ קו"א ב' "יתרון מצוה בעלמא"), משא"כ לאופן הב' הענין של "מצוה בו" קשור למצוה זו עלי' מדובר3. [ולפי"ז הפי' במצוה בו יותר מבשלוחו הוא דהמצוה (היינו מצד המצוה) נעשית בשלימות יותר בו יותר מבשלוחו].

ונפק"מ בין שני האופנים הוי במצות שענינים רשות, או בהכנות ובהכשר מצוות, אי אמרינן שם נמי מצוה בו וכו'. דהנה במצות מצינו ב' סוגים כללים: א. מצוות הקשורות להגברא המחוייב בהם, כלומר התורה רצתה שהוא (המחויב) יעשה המצוה. ב. המצוה היא על הנפעל; כלומר, אין פי' הדבר שהתורה רצתה שדוקא המחויב יעשה המצוה, אלא רק שהענין יבוא לידי פועל. וזה שהיטלה התורה החיוב על הגברא הוי ענין "טכני", דהיות והוא הקרוב יותר והשייך יותר שהענין יפעל ע"י, לזאת עליו הטילו החיוב לעשות המצוה, אבל כנ"ל אי"ז קשור ממש עם הגברא שמחויב בו4. ודוגמא לאופן הא' יש להביא ממצות שחיטת הפסח דהחיוב הוא על כל א' מישראל לשחוט את הפסח [ולא כשחיטה רגילה דענינה הנפעל היינו שהבשר יהא שחוט, משא"כ בשחיטת הפסח המצוה היא מצוה חיובית וקשורה להגברא כנ"ל.

ודוגמא לסוג הב' במצוות הוא ממצות "מעקה" שענינו הוא שיהי' מעקה על הבית ולא שהגברא יעשה המעקה [וזה שהוא מחוייב ולא אחר הוא כנ"ל היות והוא שייך להבית והוי הקרוב יותר לפעול הדבר]. דמצוה זו הוי "בהנפעל" - שהבית יהי' שמור ע"י מעקה וד"ל.

ומובן גם הוספת רש"י "מקבל שכר טפי" דבזה מגדיר הוא את שיטתו במצוה בו [עכ"פ בסוגיין גבי הכנות למצוה] עצמה המצוה, והוא דיש ענין בעלמא לעשות המצוה בגופו כנ"ל. ולכן "מקבל שכר טפי" כלומר שכר (טפי) המבאר דענין זו עצמו המצוה.

ובסוג הב' נכללים מצוות שהן רשות כמו שחיטת חולין והכנה והכשר להמצוה, דאינם קשורים עם הגברא דוקא שנאמר שהתורה רצתה דהוא דוקא יעשה המצוה, אלא ע"ד סוג המצוות שתלוי בהנפעל.

וי"ל דהנ"מ בין ב' האופנים תהי' בדין ד"מצוה בו" יהא בסוג הב' במצוות, דכנ"ל אינם קשורים להגברא דוקא - שיעשה אותם האדם דוקא, אלא ענינם הוא בהנפעל (ע"ד תפילין וסוכה כנ"ל). ובמילא י"ל דענין הב' ב"מצוה בו", היינו שקשור לחפצא של המצוה, אינו נוגע אצל מצוות אלו [דתוכנם הכנה והכשר מצוות כנ"ל], דהרי היות ואינו קשור להמצוה בעצם, נמצא דהמצוה אינה 'תובעת' שהוא דוקא יעשאה, ומועיל ע"י שליח, דמה לי הוא ומה לי שלוחו - סוכ"ס הענין נפעל.

ואצל מצוות אלו הענין ד"מצוה בו" הוא על הגברא - היינו שגופו יהי' עסוק במצות.

ועפ"י כל הנ"ל נבוא לבאר מחלוקת רש"י ותוס' ר"י הזקן: די"ל דרש"י לומד דהענין ד"מצוה בו" הוא כאופן הא'5, וכמ"ש "דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר6 טפי" - הרי להדיא דלומד דמצוה בו שייך להגברא (עסיק גופו במצות). ומובן גם למה אינו מחלק במצוות ("כי עסיק גופו במצות"), דהרי ענין זה שייך בכל המצוות וגם בההכנות להם. ומובן גם לשונו "עסיק" ולא "עושה", דבלשון זו מודגש דהענין הוא כנ"ל שגופו יהי' עסוק בקדושה כל שאפשר, וזה מודגש בהלשון "עסיק גופו במצוות".

וע"ז חולק תוס' ר"י הזקן ולומד דהענין של "מצוה בו" הוא כאופן הב' דגדרו הוא בהחפצא, וא"כ שייך זה רק במצוות המוטלות עליו, ובלשונו בד"ה מצוה בו "כל מצוה שמוטלת עליו יעשה בגופו". ועפ"ז יש לבאר דיוק נוסף בלשונו - והוא בסוף דבריו בד"ה הנ"ל; דמסיים שם "(עשה בגופו) ולא ע"י שליח" דלכאורה תיבות אלו מיותרות המה, ולמה אינו מסתפק ב"יעשה בגופו" ומדגיש השלילה "ולא ע"י שליח"?!

ועפ"י הנ"ל מבואר ביותר, דבמילים אלו מודגשת שיטתו דמצוה בו הוי ע"ד סור מרע, היינו בכדי שלא יתבזו המצוות, כנ"ל בארוכה. ולכן מוסיף "ולא ע"י שליח", וד"ל7.

[ולביאור מחלוקתם, כלומר למה לומד רש"י שמצוה בו הוא על הגברא ור"י הזקן לומד דקשור להחפצא עיין בהערה 4].

1) ויעויין בהגהות וציונים - "צ"ל במצוה (כהד"פ)". ואף להגי' "דכי עסיק גופו במצוה וכו'" (ולא "במצות"), ולפ"ז לא נרמז דיש לחלק ולומר ד"מצוה בו" אמרינן דוקא במצות שמוטלות עליו.

2) ובאותיות של חסידות יש לתאר החילוק בין ב' אופנים אלו בהמילים סור מרע או עשה טוב: דבאופן הא' ענינו של "מצוה בו" הו"ע עשה טוב המדגיש הוספה בטוב וקדושה - "עסיק גופו במצות". משא"כ באופן הב' הסברנו דאי"ז (רק) להוסיף בטוב וקדושה אלא קשור לסור מרע, היינו בכדי שלא יבזה המצוה ע"י מסירתה לשליח, אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו וכנ"ל לפי אופן זו מודגש וקשור יותר לענין דסור מרע, וד"ל.

3) חילוק זה הוא ע"ד החקירה גבי מצות "לפני עור לא תתן מכשול", אי הוי איסור כללי או איסור פרטי, דכמו"כ בנדו"ד יש לחקור אם מצוה בו הוי מצוה כללית או פרטית. ואכ"מ.

4) ולהעיר מברכת שמואל סי' כ' מה שמביא שם מהגר"ח עיי"ש.

5) ובאמת י"ל דרש"י מסכים עם תוס' ר"י הזקן גבי מצוות שמוטלות עליו, דשם "מצוה בו" הוא באופן אחר - כאופן הב', ושני הענינים קיימים. ואלא דבסוגיין המדברת אודות הכנה למצוה - "רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא" דהוו פעולות הכנה למצוות כיבוד שבת (ובהא לומד רש"י כשאר הראשונים (הר"ן ועוד במס' שבת דף קיט) דפעולות הנהו אמוראי היו בגדר הכנות (סתם) לכבוד שבת) הנה כאן מבאר רש"י הענין ד"מצוה בו" על הגברא, דאצל הכנה למצוה לא שייך הענין דמצוה בו שמצד החפצא, וכנ"ל. ותוס' ר"י הזקן חולק דפעולות הנהו אמוראי הי' חלק ממצות כבוד שבת (ועיין בקו"א הנ"ל דעד"ז מפרש אדה"ז בהרמב"ם), דהוי מצוה שמוטל עליו. ולכן לא קשה מדוע אמרינן "מצוה בו" אצל הכנות לשבת, דלשיטתו הכנות אלו היו חלק מקיום מצות כיבוד שבת שהיא מצוה המוטלת עליו. ויש לדייק כן מלשון הר"י הזקן בד"ה מחריך רישא: "הוא בעצמו לכבוד שבת הי' מהבהב ראש הבהמה באור", הרי בהדיא שלומד דפעולת ר' ספרא ורבא הי' לקיים מצוות כבוד שבת שהוא מצוה המוטלת עליו [אך צע"ק מרש"י ד"ה מחריך רישא עיי"ש, ויש לחלק ואכ"מ]. ובנוגע להגדר של מצות קידושין י"ל דסובר ר"י מזקן כהשיטות דקידושין הוי חלק ממצות פרו ורבו - דהוי מצוה המוטלת על כל איש ישראל, ולכן גם בה אמרינן מצוה בו וכו' וד"ל. ויש לעיין גבי מצות האשה אי מוטל עלי' או לא, ויש להאריך בכ"ז, ואכ"מ.

6) ד"מקבל שכר טפי" מראה על יתרון מצוה בעלמא דמודגש בזה ה"עשה טוב" היינו ההוספה ("שכר טפי"), ולא הסור מרע.

7) והי' אפשר לומר דגם הר"י הזקן מסכים דישנן ב' הענינים ב"מצוה בו" ורק דתלוי איפה מדובר, כנ"ל בהערה 4, ומחלוקת רש"י והר"י מזקן אינה בעצם גדרו של "מצוה בו", אלא כו"ע מודו דישנן ב' הענינים, ומחלוקתם היא גבי קידושין: דרש"י סובר כהשיטות דהיא (רק) הכנה למצוה, וע"ד (ולא ממש) שיטת הרמב"ם דאי"ז מצוה אלא בגדר רשות, כלומר אם ברצונך להתחתן צריך לקידושין תחילה, ואכ"מ). (וכמו"כ ההוכחה מהכנות ר' ספרא ורבא דלומד דהוי בגדר הכנות (אבל לא חלק) ממצות כבוד שבת, והר"י הזקן חולק וסובר כהשיטות דקידושין הוי חלק ממצות פו"ר המוטלת עליו. היינו דאינם חולקים בהגדר ד"מצוה בו" אלא בסוגיין גבי קידושין [והגדר דמעשי ר' ספרא ורבא], ולזאת מחולקים נמי בביאור סוגיין. אבל לא משמע כן בלשון הר"י הזקן, דמלשונו משמע דכל ענין "מצוה בו" שייך אך ורק במצוות המוטלות עליו, ולזאת י"ל כבפנים וד"ל.