E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשנ"ט
רשימות
צ"ג עובד ה' ביראה ואהבה
הרב דוד פלדמן
חבר "ועד הנחות בלה"ק"

ב"מ"מ הגהות והערות קצרות" לתניא פל"ה, ד"ה כי הנה נשמת כו', כותב כ"ק אדמו"ר: עיין לקמן פל"ז בזה ופמ"ו.

וכתבו על זה בהערות המו"ל: כנראה הכוונה שמ"ש כאן "כי הנה נשמת האדם אפי' הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים כו'" – נאמר גם בפל"ז (מח, א): "צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים כו'", אלא שמוסיף "אהבה רבה". ובפמ"ו (סו, רע"ב): "שתפול עלי' אימתה ופחד תחלה ואח"כ אהבה רבה בתענוגים או כרשפי אש כמדת הצדיקים כו'". – והיינו, שמפרשים שכוונת כ"ק אדמו"ר לשינויי הלשונות בענין זה.

ולכאורה לא נראה לפרש כן – הן בגלל הלשון "עיין", שלכאורה אינו מתאים כ"כ ביחס לדיוק בשינוי הלשון, והן בגלל שעפ"ז הי' צריך להעתיק בד"ה את התיבות "צדיק גמור כו'", ולא את התיבות "כי הנה נשמת כו'".

ונראה לפרש שמציין לפל"ז ומ"ו – שעפ"ז יתוסף ביאור בתוכן הענין המבואר כאן, ש"אין השכינה שורה על גוף האדם .. אלא ע"י מעשים טובים דוקא, ולא די לו בנשמתו כו'", לפי ש"נשמת האדם . . אינה בטילה במציאות לגמרי .. רק הוא דבר בפני עצמו .. משא"כ המצוות ומעשים טובים כו' אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל אלא הוא מיוחד .. ביחוד גמור":

בפל"ז מבואר ש"גם שיהי' צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלת דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה ואין ערך ודמיון ביניהם כלל" – שעפ"ז ניתוסף ביאור בזה ש"די לו בנשמתו .. להיות היא כשמן לפתילה" שעי"ז תשרה השכינה על גופו, שנוסף על המבואר כאן שהחסרון הוא מצד העדר הביטול במציאות ("נשמת האדם .. אינה בטילה במציאות לגמרי .. רק הוא דבר בפני עצמו"), יש חסרון גם בהדביקות בה' (שע"י רגש האהבה ויראה) כשלעצמה, שאינה בערך כלל לאופן הדביקות קודם הירידה למטה.

ועד"ז לאידך גיסא, ניתוסף ביאור בנוגע למעלת המצוות, שלהיותן רצונו ית' ממש בלי שום הסתר פנים, שורה ומתגלה אור ה' בהאדם המקיימן – ע"פ המבואר בפמ"ו, שע"י העסק בתומ"צ נעשה "יחוד נפש האלקית ונפש החיונית ולבושיהן באור א"ס ב"ה", "ע"י קיום המצות הריני אלקה שלכם כמו .. שהאבות היו בחי' מרכבה לו ית' ובטלים ונכללים באורו, וככה הוא בכל נפש מישראל .. אף אם הוא בור ועם הארץ", אף "שאין נפשו מרגשת מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך", דלא "כמדת הצדיקים שנזדכך חומרם".

שם, הערה ד"ה להתהוות ולהבראות: לשון זה נמצא גם לעיל פכ"ב, ויש לעיין למה מבאר כ"ק אדמו"ר ענין זה דוקא בפל"ה, ולא לעיל בפכ"ב.

רשימות
"ר"מ פאנדעלער"
יהושע מונדשיין
ירושלים עיה"ק

בחוברת קמ"ח של ה"רשימות" נדפסו הערותיו של רבינו לקונטרסו של ר"מ פאנדעלער, ובעמ' 6 העירו העורכים שלע"ע לא נתברר מיהו ר"מ פאנדעלער ומהו הקונטרס שלו.

והנה בגל' תשסה של "הערות וביאורים" (עמ' 12) העתקתי קטע משו"ת "עטרת מרדכי" לר' מרדכי זעלבאוויץ ע"ה מריגא, והוספתי מעט פרטים אודותיו, רובם מהס' "יהדות לטביה" (עמ' 386). אך לא העתקתי משם את העובדה שהוא היה ידוע בריגא בשם "מאטע פונידילר", כי לאו אדעתי באותה שעה שבכך נפתר הספק הנ"ל.

ועתה יכולים אנו לומר שאכן הכוונה היא לר' מרדכי זעלבאוויץ הנ"ל, מאנ"ש דריגא, שמן הסתם פגש בו רבינו שם, וכן היו ביניהם קשרים אגב הדפסת חידושיו ב"התמים" (חוברת חמישית ושישית), שכידוע היה רבינו מעורה בעריכתו.

ומעתה קרוב לומר שאותו קונטרס שנשלח לרבינו, הוא חלק מחידושיו על התורה והש"ס שהיו עמו בכתובים בשעת הדפסת השו"ת (כדבריו שם בסוף ההקדמה), ולא זכה להדפיסם קודם שנעקד על קידוש השם. וחבל על דאבדין.

רשימות
המצוות ומע"ט שהן רצונו ית'
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

ברשימות קודש לתניא (פרק לה) כתב (בעמ' מד) כ"ק אדמו"ר זי"ע על מ"ש רבינו הזקן נ"ע: "והנה לתוספת ביאור תיבת לעשותו.. בהקדים לשון הינוקא [בזהר פ' בלק (קפז, א)] .. בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא .. דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדאן טבאן .. אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא ע"י מעשים טובים דווקא, ולא די לו בנשמתו .. להיות היא כשמן לפתילה .. אפי' הוא צדיק גמור .. אעפ"כ אינה בטילה במציאות .. רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו. משא"כ המצוות ומעשים טובים שהן רצונו ית' .. המצוות שהן פנימיות רצונו ית' ..", עכ"ל.

"המצוות ומעשים טובים: צ"ע מאי מוסיף מעשים טובים על מצות". עכ"ל.

ואולי י"ל בהקדם מ"ש ב'ספר השיחות' תשנ"ב (ח"א עמ' 31) [בקונטרס "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם"]:

"וי"ל, ש"ר' יוחנן לטעמי' .. כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות" הוא (גם) ביאור והסבר לדברי רק יוסף ש"מצוות בטלות לעתיד לבא": הפירוש ד"מצוות בטלות לעת"ל" אינו אלא בנוגע להציווי להאדם.. ש"כיון שמת אדם (לאחר גמר עבודתו בקיום המצוות) נעשה (האדם) חפשי מן המצוות", היינו, שגם בעולם התחי' (לאחרי גמר מעשינו ועבודתינו בקיום המצוות במשך הזמן ד"היום לעשותם") אין עליו ציווי דקיום המצוות, אבל מציאות המצוה כשלצמה היא בקיום נצחי.. לא בתור ציווי לאדם, אלא בתור רצונו של הקב"ה.

וההסברה בזה: הגדר ד"מצוות", ציווי להאדם – שייך רק כשהאדם הוא מציאות בפ"ע.. אבל לאחרי שנשלמת עבודתו.. שכל מציאותו.. חדורה ברצונו של הקב"ה, ונעשה במעמד ומצב של צוותא.. וחיבור עם הקב"ה, עד שנעשים מציאות אחת.. כפי שיהי' בפועל ובגלוי לעת"ל – לא שייך הגדר דציווי לאדם (כיון שאינו מציאות בפ"ע), כי אם, שהוא מציאות רצונו של הקב"ה, שבוודאי מתקיים בפועל (בדרך ממילא) ע"י המציאות דהמצוות.

ועפ"ז מתורצת הסתירה שבדברי ר' יוחנן, שס"ל שמותר לקוברו בכלאים, כיון שמצוות בטלות לעת"ל, אף שיליף תחה"מ מנתינת תרומה לאהרן לאחרי שעתיד לחיות – כי, המציאות דנתינת תרומה תהי' גם לאחרי תחה"מ, אבל לא בגדר ציווי לאדם שנעשה חפשי מן המצוות (חפשי למעליותא, שאינו זקוק לציווי, כיון שאינו מציאות בפ"ע, אלא מציאות אחת עם הקב"ה), ולכן מותר לקברו בכלאים, כי כשיעמוד לעתיד לא יהי' עליו הציווי דאיסור כלאים, אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים (לאחרי רגע התחי', [ומסתבר לומר שגם ברגע התחי' לא יהי' לבוש בכלאים – בדרך ממילא (באופן נסי), מצד רצונו של הקב"ה שבאיסור כלאים (הערה 45 שם)], אם כי לא בתורת ציווי, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה לשלול (שמתגלה ומתבטא ע"י האיסור ד)כלאים". עכ"ל.

והנה מ"ש בתניא "אין השכינה שורה על גוף האדם.. אלא ע"י מעשים טובים" – ולא קאמר "ע"י מצוות", י"ל כיון דבא לבאר "תיבת לעשותו" (שבפסוק "כי קרוב אליך" וגו'), וגם לשון הינוקא הוא "ואינן עובדאן טבאן", ולכן קאמר "מעשים טובים".

ברם לפמ"ש בסה"ש הנ"ל י"ל בעומק יותר ד"מצות" הוא בעיקר "הגדר דציווי להאדם" מלמעלה, ו"מעשים טובים" הוא בבחי' "המציאות דהמצוה" – לעשות מצד האדם מלמטה. ולפ"ז יובן למה הינוקא לא אמר "מצוות" אלא "עובדאן טבאן", כי כאן עיקר ההדגשה הוא "המציאות דהמצוה" [שהגם דלעת"ל בטל הציווי להאדם, כי אז אינו מציאות בפ"ע, אלא מציאות אחת עם הקב"ה (ולא די בנשמתו להיות היא כשמן אפי' הוא צדיק גמור, אעפ"כ אינה בטילה במציאות" – במקביל לציווי לאדם)], דהיינו ה"מעשים טובים", ד"אין שם הסתר פנים כלל, אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל, אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו ית' והיו לאחדים ממש ביחוד גמור" (לשון אדה"ז לקמן), והיינו במקביל ל"המציאות דהמצוה" הנ"ל, דאינן בטלין לעולם.

ולפי"ז יש לבאר גם אריכות הלשון במ"ש רבינו הזקן לקמן: "לקיים מצוות מעשיות הנעשות ע"י הגוף ממש.. שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה", דרק ה"מעשים טובים" – "מציאות המצוה", "הנעשות ע"י הגוף ממש", הוא בעיקר השמן לפתילה.

רשימות
הדלקת המנורה בשמן נס [גליון]
הרב יעקב לייב אלטיין
חבר "ועד להפצת שיחות"

בגליון הקודם (פ' וארא) הקשה הרב משה מרקוביץ על מ"ש הריד"ק דלפי פשוטו של מקרא שמן זית הכוונה לאיכות השמן, והראי' מגמ' מנחות בענין חטים דנס כו' – שדבריו אין להם יסוד כי שמן זית פירושו הפשוט שמן היוצא מן הזית (ולא שמן שיש בו תכונות מסויימות), משא"כ חטים פירושם חטים ולא חטים שיצאו מן הקרקע ולכן גם חטים דנס קרויים בשם חטים. ולכאורה זה פשוט. עכ"ל.

ויפה העירו המערכת שהרי ברשימה הביא ראי' לשמן זית מהגמ' מנחות. זאת אומרת שאצל הרב הנ"ל הרי "זה פשוט" – היפך דברי כ"ק בהרשימה (שעלי' מפלפלים)! ובאמת תמוה קצת סגנון של כמה כותבי הערות שפשוט שוכחים על מה מדובר כאן, שאין כאן "פלפול חברים" ח"ו אלא עיון בדברי הרב. וכבר אמר התנא "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים".

ולפענ"ד דברי כ"ק פשוטים מאד, דודאי דשמן זית פירושו שמן היוצא מן הזית, אבל השאלה היא – הא גופא, מדוע ציוותה התורה לקחת שמן היוצא מן הזית: האם זו גזירת הכתוב, שצריך להיות יוצא מן הזית דוקא, או אולי שלקיום מצוה זו צריכים שמן עם התכונות המיוחדות של שמן זית (וכפי שנפרטו בהרשימה שם), ובמילא – גם שמן דנס כשר. וע"ז מביא ראי' מגמ' מנחות דחטים דנס נק' חטים, דאע"פ דסתם חטים יוצאים מן האדמה, ומדוע נקראים חטים דנס בשם חטים, ועכצ"ל משם דכיון שנבראו באותם התכונות וכו' דחטים, ג"ז בשם חטים ייקרא. וא"כ ה"ה דשמן נס שנברא בתכונות דשמן היוצא מן הזית בשם שמן זית ייקרא. ופשוט.

ומדי דברי בסגנון ההערות, לא אוכל להתאפק מלהעיר על דברי הריד"ק בגליון הנ"ל שהעיר ברשימות על תניא פל"ג שכ"ק כ' ד"אולי צ"ל הנחילונו" במקום הנחילנו, והכוונה בפשטות דאבותינו לשון רבים וע"פ דקדוק צ"ל הנחילונו. ומעיר דלכאורה עפ"ז מדוע זה רק "אולי", הרי בוודאי צ"ל הנחילונו. ומאריך דכיון שכל אבותינו נחשבים לגוף אחד (כפי שהביא מכמה מקומות) יש מקום גם לנקוט בלשון יחיד. ומסיים הערתו "וצריך בירור גדול מהו המקור לשנות הגירסא בפנים התניא?

ותמה תמה אקרא. מצאנו ראינו ברשימות על תניא, וכן בלוח התיקון מכ"ק, ריבוי תיקונים להתאים לשון התניא לכללי הדקדוק. ובע"כ דאע"פ שבתניא נדפס ככה מ"מ היות ונפלו בו טעותי הדפוס יתכן לתקן. כאן אמנם כותב כ"ק בהסתייגות מסויימת "ואולי צ"ל הנחילונו", ויתכן שהריד"ק צודק, שהטעם להסתייגות זו כי אולי יתכן שאדה"ז מרמז כאן שאבותינו נחשבים לגוף אחד. אבל כמובן זהו בדרך רמז בעלמא, ומי הוא זה שבא בסוד ה' לכוון לרמזים שבתניא, בה בשעה שידוע ומפורסם שאדה"ז כתב את ספרו (דלא כמחברים אחרים) ע"פ כללי הדקדוק, וכמסופר גם ברשימות אדמו"ר הריי"צ ההתפעלות של שמעון הכופר כו'. ולאחרי כל זה האם חושב הכותב הנכבד שהרמז היפה שלו פשוט וברור עד כ"כ שלזה התכוון אדה"ז, עד שאין מקום לכתוב "אולי צ"ל הנחילונו" (מתאים לכללי הדקדוק, וכנ"ל ריבוי תיקונים כאלו שמצינו ב"רשימות" אלו וכן בלוח התיקון). ועד כדי כך פשוט זה אצלו, עד שנשאר ב"צריך בירור גדול" מהו המקור לשנות הגירסא בפנים התניא"?! אתמה.*

ואגב, מה שמפלפל בלשון התניא פט"ו שמעתיק דברי הש"ס מאה פעמים ואחד, ואח"כ כ' מאה פעמים ואחת, ומבאר טעם הגירסא "מאה פעמים ואחד" (אף שע"פ דקדוק צ"ל ואחת) ע"פ דברי הרה"ק מקאצק ע"ש – אישתמטתי' הערת כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חכ"ו ע' 208, ומשם מוכח שגם הגירסא "ואחד" מתאים לכללי הדקדוק, ע"ש.


*) מחמת טעות לא נכתב ברור שכוונתו של הרב קלויזנר שי' להעיר היתה רק בנוגע למה שהדפיסו בפנים התניא (שעם המ"מ הגהות וכו') "שהנחילונו", ועם הכותב והקוראים שיחיו הסליחה. המערכת

רשימות
שהנחילנו אבותינו [גליון]
הרב ישראל שמעון קלמנסון
חבר "ועד הנחות בלה"ק"

בגליון הקודם תמה הרב קלויזנר על זה שמתקנים בפנים התניא את התיקונים שבלוח התיקון. ובמק"א העיר מאן–דהו שכיון שתניא הוא תושב"כ של תורת החסידות, הרי ח"ו לתקן בפנים התניא, כשם שלא יעלה על דעת אף א' לתקן בס"ת.

ולפלא מה שנזכר עתה, בפרק ל"ג, לאחרי שכן עשו גם בפרקים שלפנ"ז, וכמו שכתבו בפתח דבר לקונטרס השני (פרקים ד–יב) שהתיקונים שציין כ"ק אדמו"ר ב"לוח התיקון" ו"בהערות ותיקונים בדרך אפשר" נכנסו בגוף התניא, על יסוד הוראת כ"ק אדמו"ר בקשר להדפסת הספר "שיעורים בספר התניא".

וכאן המקום להוסיף ולבאר הדברים – עם היותם פשוטים ביותר:

ולכל לראש יש לבאר מהותם של תיקונים אלה – אודותם כותב כ"ק אדמו"ר בפתח דבר למפתחות לספר התניא: "לוח התיקון .. ערכתי על פי השוואה לההוצאות הראשונות, ולאלו שנדפסו בסמיכות מקום לרבינו הזקן, אשר קרוב לודאי שהיו שם כת"י התניא מוגהים .. ב"הערות ותיקונים" באו תיקונים על פי השוואה להוצאות אחרות, לבד הנ"ל, תיקונים במקום שנראה לי טעות המדפיס דמוכח, או על כל פנים קרוב לודאי".

כלומר: תיקונים אלה אינם שינויים ח"ו בספר התניא, אלא להיפך, הגירסא בתניא שלפנינו (שעלי' בא התיקון) היא היא שינוי מהתניא כפי שנכתב ע"י רבינו הזקן, שינוי שנעשה ע"י המעתיק או המדפיס, והתיקון הוא הסרת השינוי להחזיר עטרה ליושנה.

ובנוגע להכנסת התיקונים בפנים התניא – הנה:

בהערה שם (וכן בפתח דבר להוצאה דשנת תשי"ד) – כותב כ"ק אדמו"ר: "בהוצאה זו נתקנו כמה מטעויות הדפוס שבהוצאות הקודמות, בחלקם נכנסו בפנים", וכן כותב בהערה בשולי הגליון של לוח התיקון: "מודפס בזה לוח התיקון הכללי – אעפ"י שאפשרי שבכמה דפוסים נתקנו כבר בפנים", וכפי שמציין על כמה תיקונים (ב"לוח התיקון", וגם ב"הערות ותיקונים בדא"פ") ש"בהוצאה זו נתקן".

וכמ"ש גם בפתח דבר למפתחות, ש"הוצאה זו היא פוטוגרפיא מ"התוצאה החדשה והמתוקנת" שנדפסה בווילנא תר"ס, עם התיקונים שנעשו לאחר זה בהאמהות ונכנסו בההוצאות שלאחרי'".

ואם ישאל השואל מדוע לא נכנסו בפנים התניא כל התיקונים– התשובה היא בפשטות – כיון שלא סידרו בדפוס ("אויפגעזעט") את ספר התניא מחדש, אלא באופן של "פוטוגרפיא", אלא שב"פוטוגרפיא" גופא תיקנו במקומות אחדים בלבד (שבהם התיקון מוכרח ביותר, וכיו"ב), בגלל הקושי הטכני שבדבר.

ולהבהרת הדברים באופן מוחשי יותר – נביא שתי דוגמות:

א) בשער היחוד והאמונה פ"א, "ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו'" – איתא בלוח התיקון שנדפס "השמים", וצריך להיות "המים". ובהערה בשוה"ג, שבהוצאה זו נתקן.

והנה, כל מי שיתבונן בתיבת "המים" המודפסת בתניא שלפנינו, יראה בעליל איך נראית תיבה אחרי שיפוץ ותיקון ידניים על דף התניא שממנו מדפיסים!...

ב) בלוח התיקון לאגה"ק סכ"ו (קמב, ב), שורה המתחלת המאמר, נדפס "לחסידי", וצריך להיות "לחסירי". ובהערה בשוה"ג, שבהוצאה זו נתקן.

והמסתכל בפנים יראה צורת התיקון – שגירדו את היו"ד שמאחורי הדל"ת, ונעשה רי"ש!

ודעת לנבון נקל שבאופן כזה אין אפשרות להכניס בפנים את כל התיקונים.

[וכיון דאתינן להכי, יש להעיר שכמה מהתיקונים שמצויין עליהם בלוח התיקון "בהוצאה זו נתקן" – אינם מתוקנים ב(כו"כ ? מ)טופסי תניא שלפנינו, שנדפסו כנראה מהוצאה אחרת! – ויש לעיין ולחקור כיצד אירע הדבר].

וכיון שהסיבה שלא תוקנו כל התיקונים בפנים התניא אינה אלא סיבה טכנית בלבד (שלא סידרו מחדש את התניא, אלא הדפיסוהו מ"פוטוגרפיא", כנ"ל) – לכן, כאשר הרב וויינברג שליט"א ערך את הספר שיעורים בספר התניא, שבו סודר מחדש כל ה"טקסט" של ספר התניא (בשילוב הביאורים כו'), הורה לו כ"ק אדמו"ר לתקן בפנים התניא את כל התיקונים, הן אלה שבלוח התיקון והן אלה שבהערות ותיקונים, וכן עשה בפועל, כמובן וגם פשוט.

ועפ"ז מובן בפשטות שכאשר מסדרים מחדש את הטקסט של ספר התניא כדי להדפיסו יחד עם ה"מ"מ הגהות והערות קצרות" בתוספת "ליקוט פירושים" מכ"ק אדמו"ר – בודאי ובודאי צריכים לתקן את כל התיקונים בפנים התניא (ולפלא הקס"ד כו').

ואילו ה"קנאות" שלא להעיז לתקן בפנים התניא, היא – לא לקדושתו של ספר התניא כפי שנכתב ע"י רבינו הזקן, אלא ל"קידוש" הטעויות של המעתיק או המדפיס ("בחור–הזעצער")!...

רשימות
הדלקת הנרות של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב [גליון]
הרב יוסף יצחק קעלער
תושב השכונה

בגליון תשסו ע' 20 העיר הרבצ"ח אסטער בענין מה שהדליק כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ח בבית אמו הרבנית. וכתב דיש לברר אם אכל שם גם בעש"ק [לפני הדה"נ].

ולהעיר משיחת שבת חנוכה תש"ו (נדפס בקונטרס ברוך שעשה ניסים – קה"ת תשי"א) אות ב: "הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק פלעגט צינדן די חנוכה ליכט אין הויז פון זיין מוטער, כבוד אמי זקנתי הרבנית רבקה, און אויך פרייטאג ערב ש"ק פלעגט ער דארט צינדן די חנוכה ליכט. הגם ער האט ניט געגעסען און געשלאפן דארט".

היינו שלא אכל שם בעש"ק (ובהמשך האות, שבשנים הראשונות לנשיאותו הי' כ"ק אדמו"ר מהורש"ב אוכל גם את סעודת ליל שבת וגם את סעודת יום שבת בבית אמו הרבנית, אבל בשנים המאוחרות יותר הי' אוכל שם רק ביום שבת).

רשימות
תחה"מ מעצם הלוז [גליון]
הת' שלום דובער חזן
שליח בישיבה גדולה - מיאמי רבתי

בגליון ט [תשסז] עמ' 14 מביא הר"י שי' מונדשיין את דברי כ"ק אדמו"ר ב"רשימות" חוברת קעו (עמ' 10), "שאף ששינוי החוזר לברייתו אינו קונה, אעפ"כ השינוי של "ויפח באפיו נשמת חיים" נקנה באדם ובגופו - שהרי קם לתחיית המתים - אע"פ שזהו שינוי החוזר לברייתו מכיון ש"עפר אתה ואל עפר תשוב". והוא מפני שגם כאשר "אל עפר תשוב" נשאר עצם הלוז שנשאר קיים לעולם (וא"כ אי"ז שינוי החוזר לברייתו), ולכן ממנו דוקא קם לתחיית המתים. ע"כ".

ומקשה, שלכאורה "יש להבין, מדוע נאמר שהשינוי החוזר לברייתו בחזירת הגוף לעפר (ועל כך התירוץ הוא שעצם הלוז אינה חוזרת לעפר), ולא נאמר שהשינוי של "ויפח באפיו נשמת חיים" חוזר לברייתו בשעת יציאת הנשמה מן הגוף - שהיא היפוכו של "ויפח באפיו נשמת חיים" (ולזה אין שום קשר לקיומה של עצם הלוז)?"

ומבאר זה ע"פ המבואר בסה"מ תרנ"ט (עמ' כ), שאף שאף שלגוף יש חיות מצ"ע, מ"מ חיות זו נמשכת ע"י הנפש, "ועצם לוז שנשאר קיים לעולם הוא מפני שממנו אינו מסתלק החיות [של הנפש] כו' כידוע" (עכ"ל בסה"מ שם).

ויש להעיר מלקו"ש ח"ו עמ' 83, שמבאר שם ענין זה (דשינוי החוזר לברייתו בשייכות לגוף), וזלה"ק בהערה 21 שם: "כי הגוף מצד עצמו הוא "עפר אתה" כדלקמן בפנים.

"ומה שהגוף אינו נפסד תיכף כשנסתלק הנפש ממנו, הוא לפי: א) שאין התהוות הגוף מהנפש (שהיחוה"א פ"ו. סידור ד"ה כד אנת אסתליק). ב) גם לאחר ההסתלקות עדיין רוח הנפש נמצא על הגוף (ד"ה שובה תרנ"ט. וראה ד"ה כי חלק תרצ"ד (תשי"ד) פ"ט. ואכ"מ)."

ואולי יש לומר שזוהי כוונת כ"ק אדמו"ר בהערה זו לבאר (גם) שאלת הרב הנ"ל, שה"חוזר לברייתו" של הגוף קשור עם עצם הלוז, משום ש"גם לאחר ההסתלקות עדיין רוח הנפש על הגוף", וכפי שאכן מציין לסה"מ תרנ"ט.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא