1) אבל בקצות השולחן סי' קמז ס"ה אות ז הסביר קושייתו באו"א. אבל הנלע"ד הקלושה כתבתי.

כתב בקצות השלחן סי' עד ס"ה: האשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה זו, ולכן תתפלל מנחה תחלה. ונוהגות הנשים להשליך לארץ הפתילה שהדליקו בה הנרות ואין מכבות אותה שכבר חל עליהן שבת בגמר ההדלקה. וכ"כ בקונטרס קיצור דיני ומנהגי נרות שבת קודש ויו"ט פ"ד אות ה: לאחר הדלקת כל הנרות תניח הגפרור במקום משומר שיכבה מעצמו.

וז"ל המחבר בשו"ע ס"י: לדעת הלכות גדולות כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה, וע"פ זה נוהגות קצת נשים שאחר שבירכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה ואין מכבות אותם... ויש חולקין על בה"ג ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן ברכו הכל פורשין ממלאכה. ולדידן כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו. והרמ"א מוסיף ע"ז: והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה אם לא שהתנה תחלה, ואפילו תנאי בלב סגי. אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה עד ברכו.

והנה מפשטות לשון השו"ע "שאחר שבירכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן" משמע דקבלת שבת הוי רק לאחר גמר הדלקה, דהיינו דלפי הבה"ג מברכין קודם ההדלקה ולאחר שברכו והדליקו ונגמר ההדלקה אז חל שבת. א"כ לפי מה שכתב רמ"א בס"ה לברך אחר ההדלקה, אין שום ענין לזרוק הפתילה לארץ לאחר הדלקה, דהרי עדיין לא בירכה ולא קיבלה שבת. וכ"כ הערוה"ש סעיף יד, ובמטה יהודה סי' רסג סוסק"ב.

אולם מהא דלא הגיה הרמ"א כלום על המחבר שלפי מה שאנו נוהגין לברך אחר ההדלקה שאין צריכין לזרוק הפתילה משמע, שסובר שגם לדידן שמברכין לאחר ההדלקה צריכים לזרוק את הפתילה מיד לאחר הדלקה. ובאמת צ"ב אמאי, הלא מבואר לדידן שמברכין לאחר הדלקה משום דאי יברך מקודם הרי כבר קיבלה את השבת וא"א להדליק עוד, היינו שעיקר קבלת שבת הוא בברכה, א"כ כשמברכים לאחר ההדלקה נמי אינה מקבלת שבת עד לאחר הברכה? וצ"ל לדעת הבה"ג שלאו-דוקא שקבלת שבת חל לאחר הברכה, אלא לאחר מעשה הראשון של ההדלקה דהיינו כשמדליקין מקודם אז חל שבת מיד לאחר הדלקה, וכשמברכים מקודם חל שבת מיד לאחר הברכה. ולכן צריכין להדליק מקודם ומיד לאחריו לזרוק הפתילה.

ועוד י"ל שבאמת עיקר קבלת שבת הוא בהדלקה ולא בהברכה ולכן צריכים מדינא לזרוק הפתילה מיד לאחר ההדלקה. אלא שמחמירין לברך לאחר ההדלקה לצאת גם דעת האומרים שלאחר הברכה הוי קבלת שבת. וראה מש"כ בזה בהגהות ברוך טעם.

ובדעת אדה"ז אין הכרע לכאן או לכאן, דמה שמביא הדין של לזרוק הפתילה היינו לדעת הסוברים לברך מקודם ואח"כ להדליק, וכלשונו (שהוא לשון המחבר) 'שאחר שבירכו והדליקו הנרות'. ורק בסעיף שלאח"ז מביא המנהג לברך לאחר ההדלקה. א"כ אפשר דסובר דלדידן שמברכין לאחר הדלקה שפיר מותר לכבות הגפרור מיד לאחר הדלקה לפני הברכות.

בגליון ז [תשפו] כתב הרב אברהם הרץ שי' לפלפל בהיתר חופה בשבת לדעת אדה"ז, וכותב דחופה מותר בגלל שעשוי רק לכבוד ולא להאהיל על איזה דבר. ויפה העיר, וכך ציינתי גם אני בספרי על שו"ע רבינו (שי"ל בעזהי"ת בקרוב) וז"ל אדה"ז בסי' שטו סי"ג: כל גג עראי שאינו מתכוין בו לעשיית אהל1 לא אסרו לפורסו על המחיצות שמעמיד תחתיו בשבת אלא כשלא היה הגג קבוע במחיצות מבע"י אבל אם היה כבר קבוע בהן מבע"י אלא שהיו נכפלים ומונחי' מות' לפושטן ולהעמידן בשבת כגון כסא העשוי פרקים וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח ונמתח וכשמסירין אותו סוגרין אותו והעור נכפל מותר לפותחו ולכתחלה בשבת אף אם יש לו מחיצות תחתיו מפני שאינו דומה לעשיית אהל כיון שאינו עושה כלום שהרי עשויים ועומדים הם כבר הגג עם המחיצות מבע"י אלא שמותחן בשבת לישב עליהם2 ומטעם זה מותר להעמיד החופה3 ולסלקה וכן הדף הקבוע בכותל שמניחין עליו ספרי' אף אם יש להן מחיצות. עכלה"ק.

1) מבואר דגם כסא טרסקל מותר רק אם אינו מתכוון בו לעשיית אוהל לצל. לאפוקי מדעת המ"ב בסקכ"ז ובשעה"צ שם. ולכן מטריה יהיה אסור.

2) נראה דלאו-דוקא משום שמותחין רק לישב עליהם, אלא אפי' אם גם משתמש למטה. דאל"כ ממילא מותר כדלקמן סי' תקב.

3) היינו אפי' אם יש לזה מחיצות כמו שמסיים. והגם דחופה עשויה בשביל למטה. צריך לומר דס"ל דכיון דנעשה רק לכבוד חתן וכלה ולא בשביל להגן על למטה אינו נקרא נעשה לאוהל. וא"כ לגבי החופה בשמחת תורה א"צ לטעם משום דתלויה ביד אדם (ראה תהל"ד), אלא ההיתר משום דהוי גג בלא מחיצות שאינה עשויה לאוהל.

בענין מש"כ הרשדב"ל בגליון העבר בזמן אמירת ברכת ענט"י, שאין יכולין לברך אחרי שחלפה ועברה המצוה, ולכן מכיון שנט"י הוא הכנה לתפילה, א"כ כל זמן שלא התפלל יכול לברך ענט"י, ומציין לסימן ו ס"ב, ויש להעיר ממש"כ כ"ק אדמו"ר בענין אמירת ענט"י אחרי שחרית [ראה צילום כתי"ק ב"ניצוצי אור" ע' 19] "כ"כ בחיי אדם כלל ז' סעיף ה. משנה ברורה ד' סק"א. קיצור שו"ע. קצות השולחן ב טז. - אבל בס' עבודת היום (הובא בתוספת חיים על החיי אדם) כותב שאם עדיין לא אמר שאר בברכות השחר יכול לאמר עתה גם ענט"י. - ולכאורה כ"ז תמוה, דכיון שסו"ס יתפלל מנחה הרי מחויב לברך ענט"י, מטעם דהעברת רוח רעה, ברי' חדשה, וגם הכנה לתפילה. - ומה שיש הפסק גדול עד מנחה, הרי גם עד תפילת שחרית מתארך כמה זמן ולא מצינו חיוב שיסמיך תפלתו לברכות השחר. ובחיי אדם כתב שימתין עד תפילת המנחה ואז יברך והניח בצ"ע. וגם דעת רבנו (סי' נב סוף סעיף א') מדהביא י"א שלא יאמר אלקי נשמה, ולא הזכיר ע"ד נט"י משמע דיברך נט"י מ"מ כיון שלא מצאתי לע"ע חבר לי בזה לא מלאני לבי להגי' בפנים", עכלה"ק הנוגע לענינינו.

ומכאן רואים אשר הגם שנתקנה עבור הכנה לתפילה הרי לא מצינו שצריך להסמיך התפילה לענט"י, וגם שלדעת רבינו י"ל דיכול לברך ענט"י גם אחרי התפילה, ולפי זה בודאי לא נוגע הכא דין הפסק בברכה וכמוש"כ הנ"ל.

ומדי דברי בזה יש להעיר ג"כ מהערת רבנו בקונטרס 'ענינה של תורת החסידות', על מש"כ שם דחיוב ברכת הנהנין הוא מיד כשנהנה (ועוד טרם שנהנה), ובהערה 65 שם שאין שייך לברך על החזרת הנשמה קודם שנהנה א"כ מחויב הוא לברך עכ"פ מיד כשניעור, וכמו [ומכ"ש] מברכת הטבילה דאף שאי אפשר לברך עלי' עובר לעשייתה מ"מ אינו דוחה את הברכה עד לאחר זמן כ"א מברך מיד בעלייתו, ומציין גם לשו"ע אדה"ז ס"ו ס"ה "כל מה דאפשר לקרב הברכה", ולכאורה צ"ב מה בכלל הדמיון לברכת הטבילה ששם הוא ענין דברכת המצות שצ"ל עובר לעשייתן לברכת אלקי נשמה שהוא כמו כל ברכת השחר שביסודה הוא ברכת שבח והודאה שמברך מיד כשנהנה כחיוב חכמים.

עוד יש להעיר מהא שאינו מדמה לענט"י ורק לברכת הטבילה [הגם שמציין אח"כ לסי' ו' המדבר בענין ענט"י] דחלוק ברכת ענט"י שמכיון שהוא הכנה לתפילה א"כ חיובה נמשך ואינו רק מיד כמו בטבילה, רק שיש ענין לקרב הברכה כל מה דאפשר.

בגליון תשפז הביא הרשדב"ל דברי רבינו בס"ו סעי' ג "בד"א [שיש לברך נט"י] כשהולכין לביהכ"נ תיכף אחר נט"י ומתחילין מיד לסדר סדר הברכות, אבל אסור להפסיק בין נטילה לברכה בלימוד או בשום תפלה וכ"ש בדברים אחרים". וכתב שאין לכך כל ענין כלל עם דין שינוי מקום המבואר בסי' ח סכ"ב "דהליכה מביתו חשוב הפסק", וכלשונו "אינה שייכת לענינינו", רק לשאלה של 'כל המצות יש לברך עליהם עובר לעשייתן' כמבואר בסימן ו ס"ה, ומציין לסי' קנח ששם מבואר מדוע לא צריכים לברך על כך עובר לעשייתן, עיי"ש.

ואינו מסביר קביעתו זו - שאם יש כאן שאלה של ברכה עובר לעשייתן אז אין הסוגיא של הפסק של שינוי מקום שייכת לכאן. ובוודאי ששייכת ושייכת לכאן, כי הלא מקור סעיף ג (כמצויין במרמ"ק של החוברת לדוגמא, ובמג"א) הוא מ'עמק הברכה' לאבי השל"ה (מובא גם בשל"ה מס' חולין), ושם דן בארוכה בשאלה זו בשם האגור (המובא בב"י) בתוספות הסבר משלו.

וז"ל האגור (הל' ברכות סי' פח): "נשאל לגדול הדור מהר"י מולין איך יתכן שהאדם נוטל ידיו שחרית וממתין לברך על נט"י עד בית הכנסת והלא הפסק הוא בין הנטילה להברכה. והשיב כי אין לו טעם כל כך מפורסם אבל נראה לו שדבר זה נתקן שימתין לסדרם בביהכנ"ס כדי שישמעו עמי הארץ". ובהגהה שם בעמק הברכה על המלים "והלא הפסק הוא", מסביר: "פי' שינוי מקום הוי הפסק אפילו לא שח בינתיים". הרי מפורש ששאלה זו עמדה לפניו. (ועיין גם בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' א, שכך משמע משם מפורש שזוהי שאלה מצד הפסק, עיי"ש).

אמנם יתכן בדוחק לפרש שהשאלה באגור היא מפני עובר עשייתן, אך הרי ברור שה'עמק הברכה' ראה כאן שאלה של הפסק מצד שינוי מקום. ועל כך באה ה"הגבלה" של העמק הברכה, שאע"פ שבנוגע הליכה אכן לא מקפידים, אך מכל מקום לא יפסיקו "בלימוד או בשום תפלה וכ"ש בדברים אחרים".

והתירוץ לשאלה זו הוא, כמבואר להדיא באגור, כי כך נתקן הברכות שיאמרו אותו בביהכנ"ס עבור עמי הארצים בסדר הברכות, ולכן אין ההליכה הפסק. ורבינו בסעי' ב מוסיף הסבר לכך לפי שיטת הרשב"א בנט"י: "מפני שעיקר תקנת נט"י הוא כדי להתקדש ולטהר ידינו קודם עבודתינו ... וכיון שעיקר העבודה הוא להללו ולשבחו ולהתפלל לפניו, לכן קודם התפילה שייך לברך ענט"י שאם אין תפלה אין נטילת ידים".

ובנוסף לזה יש כאן שאלה אחרת הקשורה בדין עובר לעשייתן כמבואר בסעיף ה, וכמו שביאר הרשדב"ל, והן אכן שתי שאלות נפרדות השייכות לכאן. ויש עוד להאריך הרבה בכמה פרטים והשוואות אך קיצרתי.

הפסק וסירוגין בנט"י שחרית [גליון]

הנ"ל

בגליון הנ"ל האריך הרשדב"ל שיחי' להסביר ענין שתי הנטילות של נט"י שחרית לפי שיטת אדה"ז, ובסופו כתב שלנט"י שחרית יש יותר הכרח ליטול במגבת על היד מאשר בנט"י לסעודה, כי הלא בנט"י ניתן מתוך שמירה יתירה להיזהר שלא לגעת במים שעל פי הכלי שנטמאו, אך בנט"י שחרית שהיא לסירוגין אינה במציאות כלל להיזהר בכך.

אך לי תמוה זה מכבר עצם המנהג. כי אכן ראיתי אנ"ש ותמימים (ולא בדקתי אם כך נוהגים כן רבנים ותיקים, רק בבחינת 'עמא דבר'. אך כנראה מדברי הרשד"ב שמתאר את זה כדבר המובן מאליו), שנוטלים ידים בפעם השניה אחרי שנטלו כבר ליד מטתם, ונוטלים לסירוגין. אך לא הבנתי כלל פשר הנוהג, כי הלא חובת נטילה לסירוגין יסודה על פי הקבלה (מכתבי אריז"ל, ובסידור כותב רבינו: "כן קבלו חכמי הקבלה שאין רוח הטומאה עוברת לגמרי מכל וכל עד שיטול ידיו ג' פעמים בסירוגין") בכדי להסיר הטומאה של הרוח רעה. והנה כשנוטלים ליד המטה, כבר הוסרה אז הרוח רעה לחלוטין, וכשנוטלים אח"כ פעם שניה, הרי נוטלים רק בכדי להתקדש ככהן בכיור (או מצד "ארחץ בנקיון"), ואין זה שייך כלל וכלל לרוח רעה, וממילא אין שום צורך ליטול אז בסירוגין, ולא זכיתי למצוא עד עכשיו שום יסוד למנהג זה.

ולפי"ז נמצא אפוא, שההחמרה יתירה בנטילה זו שהעלה הרשדב"ל כאן צריכה עיון גדול - אם היא אכן נכונה. ואולי כוונתו שאם היו רוצים לצאת ידי חובה בנטילה שליד המטה אז היו חייבים דוקא להשתמש במגבת, אך לא שבנטילה השניה גם צריכים בסירוגין.

(ולהבהיר, שברור שבכל אופן למעשה - אפילו אם נוטלים בלי סירוגין - יש ליטול לצאת ידי ברכה במגבת, וכאן דנתי רק על המשתמע מדברי הרשדב"ל שבפועל בנטילה השניה יש חומרה נוספת מאשר בנט"י לסעודה).

מה שכותב הרנ"ג לעיל אודות נט"י ג"פ בנטילה השניה, גם אני התפלאתי בזה תמיד, בפרט עפ"י המבואר בסידור רבינו אודות נט"י זו: נוטל פעם אחת ויברך על נטילת ידים, כי הברכה לא נתקנה בשביל העברת הטומאה מעל ידיו בלבד אלא לפי שצריך להתקדש כו'.

וא"כ מהו הטעם שבנטילה השניה, אשר היא רק כדי להתקדש כו', נוהגים אנו ליטול ג"פ בסירוגין.

אמנם באמת זו אינה תמיה כ"כ, שהרי רבינו כותב שם, אשר נט"י ג"פ להעביר הטומאה צ"ל "כל פרק כף היד עד חבורו לקנה הזרוע, כי עד שם הטומאה מתפשטת על הידים". ולכן אולי אנו חוששים, שבעת נט"י הראשונה שליד המטה לא דייקנו בזה כ"כ, ולכן משתדלים שגם נט"י השניה תהי' ג"פ בסירוגין, על "כל פרק כף היד".

ויתירה מזו רואים אנו, שגם במקום שמפורש בשוע"ר שאין צ"ל ג"פ בסירוגין (כמו הקם מהמטה, היוצא מבית המרחץ והנוטל צפרניו, שמפורש במהדו"ק סי' ד סי"ח שאצ"ל ג"פ בסירוגין), מ"מ רואים אנו שהמנהג לדייק שתהי' הנטילה ג"פ בסירוגין. ומהו א"כ הפלא שכך נוהגים גם בנט"י שחרית, בנטילה השניה.

ומה שכותב בענין הפסק בין נטילה לברכה, אפשר הדבר שכן פירש אבי השל"ה בדברי השואל אצל מהרי"ל, אבל בשוע"ר אין שום רמז לזה, ואדרבא, ממ"ש בסי' קנח סט"ז "אין סברא כלל שיוכל לברך עליה לעולם אלא מיד אחר עשייתה", מוכח שאין בזה חשש הפסק.

דוגמה למה הדבר דומה, לברכת המזון, שכל זמן שלא נתעכל המזון יכול לברך, ואין בזה דין הפסק כלל.

בשוע"ר סי' ח סעיף כ: אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו ... ולא יכול לברך, יכול ללבשו בלא ברכה ולכשינקה ידיו ימשמש בציציותיו ויברך ... ואם בדעתו להתעטף בטלית אחרת מיד שינקה ידיו, אין צריך למשמש בזו ולברך עליה, רק יברך על הטלית שלובש אח"כ ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר.

חילק בזה בין דעתו להתעטף בטלית אחרת מיד שינקה ידיו, שאז יברך ברכה אחת על הטלית השניה (ט"ג) ויכוין על שניהם יחד (להתעטף בציצית), לבין אם אין דעתו להתעטף מיד שינקה ידיו, שאז ימשמש בציצית של ט"ק (הראשונה) ויברך (על מצות ציצית), ולאחר זמן יתעטף בטלית השניה (ט"ג) ויברך שוב (להתעטף בציצית).

בציונים ומראי מקומות לא נסמן מקור לחילוק זה, אבל טעם החילוק מובן ופשוט, שאם לובש את הט"ג מיד (היינו שמתפלל שחרית מיד בקומו), אזי אין טעם לברך שתי ברכות נפרדות, כמבואר לקמן סי' רטו ס"ד: אסור לגרום ברכה שאינה צריכה, כגון כל שני דברים שיכול לפוטרם בברכה אחת אסור לגרום שיצטרך לחזור ולברך. משא"כ אם אינו לובש ט"ג מיד (היינו שמיד בקומו הולך ללמוד חסידות וכיו"ב, וכעבור שעה ארוכה הולך להתפלל שחרית), אזי חייב הוא לברך מיד על מצות ציצית, ולא ילך לבוש בציצית שעה ארוכה בלא ברכה.

אמנם בסידור אין כותב רבינו חילוק זה, רק כותב בפשיטות: מברך על טלית גדול ויכוין לפטור גם את זה. ואפשר לפרש זה בשני אופנים: א) בסידור מיירי ע"ד הרגיל, שמתפלל מיד כשקם, בלי הפסק גדול, ולכן יברך רק ברכה אחת ולא יגרום ברכה שאינה צריכה. ב) שבסידור חזר בו רבינו מחילוק זה ופוסק שבכל אופן לא יברך על ט"ק, כיון שאח"כ בעת התפלה יברך להתעטף על ט"ג.

גם בס' המנהגים (ע' 3) לא כתב חילוק זה רק סתם: אם אסור לברך, אזי קודם התפלה - אם אינו לובש ט"ג - ימשמש בד' ציציותיו ויברך אז. וגם כאן יש לפרש בשני אופנים הנ"ל. ואולי משמע מסגנון הדברים כאופן הא' הנ"ל, שהרי מפרש, שגם אם אינו לובש ט"ג, מברך על הט"ק קודם התפלה, והיינו כיון שמתפלל מיד כשקם.

גם באג"ק חט"ז עמ' רעא כותב בסתם: כבר פסקו, בלאה"כ, אשר הלובש ט"ג - בעת ברכתו עליו יכוון לפטור את הט"ק. וגם כאן אפשר לפרש דמיירי שלובש ט"ג מיד. או דמיירי אפילו בלובש לאחר זמן.

ואם נאמר דמיירי בכל הנ"ל אפילו בלובש לאחר זמן, והוי חזרה ממה שפסק בשו"ע שלו, עדיין לא ידענו טעם הדבר, מדוע מזקיקים אנו אותו ללכת שעה ארוכה בט"ק וציצית - בלא ברכה. ויתירה מזו, לפי מנהגינו בכיו"ב לקרות ק"ש קטנה תחלה, ועדיין יהי' כל זה בלא ברכת ציצית.

וכמדומה שאין בזה שיטה אחידה במנהג אנ"ש, וגם לא ראיתי מי שידון בזה באופן יסודי. בקצות השלחן סי' ז ס"ז מעתיק את לשון הסידור בלי שינוי. גם בשו"ע הקצר פ"ז ס"ח כותב כפשטות לשון הסידור מבלי לחלק, אמנם בשוה"ג שם הערה 25 מביא מפוסקי דורינו לחלק בזה בין הולך תיכף להתפלל או שהולך לטבול וללמוד איזה שעות קודם התפלה. ולכאורה כך מסתבר, וכפי שפסק בשו"ע שלו.

ואם יש בזה הוראות מפורשות יותר, בודאי יעירו בזה קוראי הקובץ, לתועלת הרבים.