ברמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ה, ה"ב, וז"ל: "אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד, אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה, שמא הוא קרב את מיתת עצמו, או הרוח נכנסה בחבורה והרגתהו. אפילו שחט בו כל שני הסימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו. לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש הרי זה גולה וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל (ההדגשות שלי).

והנה כפי הנראה לאו רישא סיפא, דברישא קאמר שחוששין שמא הוא קרב את מיתת עצמו או שהרוח קירבה את מיתת האדם, ובכל אופן שקיים א' מב' חששות האלה אינו גולה, דהיינו למשל אף אם אין חשש של רוח נכנסה בחבורה (וכמ"ש בסיפא שהי' בבית של שיש וכיו"ב), מ"מ אינו גולה מפני החשש הא' דשמא קרב מיתת עצמו (ע"י פרכס כמ"ש בסיפא), משא"כ בסיפא קאמר דאם שחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו (אף אם פרכס ויכולים לומר שהוא קרב מיתת עצמו) מ"מ הרי זה גולה. דהרי הרמב"ם כותב "או ששחטו וכו'" דהיינו דמצב כזה בלבד גורם שהוא כן גולה (וכן להיפך אם לא פרכס אף ששחטו במקום שיש רוח ג"כ גולה, אף דיש חשש של רוח), וצ"ב.

[והנה ישנם כמה מאחרונים שרוצים לשנות הגירסא ובמקום "או ששחטו" גורסים "ושחטו", או שמפרשים שכוונת הרמב"ם במ"ש או היינו כמו וגם, דהיינו שצ"ל דוקא ב' התנאים א' שלא פרכס וגם שאין שם רוח ואז דוקא גולה, ודו"ק].

וכן צ"ל בעיקר דינו (בלי הסתירה דלעיל) מדוע אם רק לא פרכס או רק שחטי' בביתא דשישא אינו גולה מנ"ל הא להרמב"ם, הא קיים חשש האחר.

והנה מקור דין זה הוא בגמ' גיטין ע, ב והכי איתא התם "אר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו, ואי ס"ד חי הוא אמאי מעידין עליו, אמרי חי הוא וסופו למות, אלא מעתה יהא גולה על ידו, אלמה תניא שחט בו שנים או רוב שנים ה"ז אינו גולה, הא איתמר עלה א"ר הושעיא חיישינן שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב את מיתתו, מאי בינייהו איכא בינייהו דשחטי' בביתא דשישא ופירכס, אי נמי דשחטי' בברא ולא פירכס", עכ"ל הגמ'.

והנה משיגרת לשון הגמ' נראה דב' הדיעות פליגי (עיי"ש בתוד"ה בביתא לפי ב' האיקמתות הראשונות) דמאן דס"ל רוח גורם, אינו חושש משום פרכס, וכן להיפך, דהא הגמ' מקשה מאי בינייהו, ומתרצת (באוקימתא הא') דשחטי' בביתא דשישא ופירכס, והאיכא בינייהו הוא, דלמ"ד רוח גורם, הוא גולה (מאחר דאין כאן רוח דקירב את מיתתו), אף דפירכס (משום דלהך מ"ד פירכס לאו כלום היא), ולמ"ד הוא קרב את מיתתו אינו גולה מאחר דפירכס. וכן לאוקימתא הב' בגמ' הוי בדיוק להיפך.

והנה זהו מקור דינו של הרמב"ם, דמאחר שיש ב' מ"ד, וכל א' סובר דרק החשש שלו יכול לפוטרו מגלות ולא החשש האחר, ומאחר דלא איפסקא בגמ' הלכתא כמאן, לכן נוקט הרמב"ם כחומרות ב' הדיעות, היינו דאם לא פירכס אף שיש החשש דרוח, גולה, כמ"ד הא' (וכמ"ש בגמ' דשחטי' בברא ולא פירכס), דרק פירכס גורם מיתה, ולא רוח, וכן אם שחטו בביתא דשישא ג"כ גולה אף אם פרכס, כמ"ד הב' דרק רוח יכול לגרום מיתה ולא פרכס.

והנה מדין זה בגמ' למדים דבכל מקום שמישהו הרג את חברו בשוגג, אבל באם שיש חשש שהוא לא הרגו כולו, ויכול להיות שדבר אחר גרם (ג"כ) לקרב המיתה אזי הוא פטור מגלות.

אלא שבמקרה של שחט ב' סימנים, הדברים היחידים שיכולים לחשוש שהם יגרמו למהר המיתה הם שנים, פרכס או רוח, ובזה יש מחלוקת בין ב' המ"ד הנ"ל מי מהם (לבד), הם שיכולים לגרום מיתה, ואין אנו חוששים לשום דבר אחר שהוא יגרום לקרב המיתה בשחט ב' סימנים.

והנה לפי"ז יש לחלק בין הדין דשחט ב' סימנים (דין הסיפא של הרמב"ם) לתחלת ההלכה שכתב שם "אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וחלה ומת וכו'", שאין זה אותו המקרה של שחט ב' סימנים, דבשחט ב' סימנים הוא בודאי ימות בלי שום ספק וכדאמרי' שם בגמ' "מעידין עליו" (שמת), ורק שמ"מ אינו חייב גלות, אע"ג דהוא המיתו, משום דאפשר דדבר אחד (רוח או פרכס כפי ב' המ"ד, עיי"ש בתוס' ד"ה בביתא, באוקימתא הב') יכול לקרב המיתה (וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אלא, דלמדין מהפסוק ויפל עליו וימות, משמע לי' לאלתר ואז דוקא הוא חייב גלות), משא"כ ברישא דאיירי (לא בשחטו ב' סימנים) אלא סתם שחבל בו וכו' וחלה וכו', שאז הרי יכול להיות הרבה דברים שיכולים לקרב המיתה ואפי' המ"ד פרכס יודה ששם יכול להיות שהרוח יקרב המיתה, מאחר שרק חבל בו ורק אמדוהו למיתה, ולא נחשב שזה שחבל בו, שהוא באמת הרגו, מאחר דרק חבל בו (וכדיוק לשון הרמב"ם "הרוח נכנסה בחבורה והרגתהו"), וכן להיפוך המ"ד של רוח יודה דבמקרה דחבל יכול להיות הרבה דברים שיקרבו מיתתו, ולכן כותב הרמב"ם בתחלת ההלכה שכל חשש שיכול להיות, פוטרו מגלות, משא"כ בסיפא בשחטו ששם רק א' מב' דברים פוטרו וכמפורש בגמ'.

ובזה יומתק קצת לשונו של הרמב"ם דברישא (בחבל בו) כותב שמא הוא קרב את מיתת עצמו ואינו כותב ע"י פרכוס, משא"כ בסיפא (בשחט) כותב הרמב"ם דוקא פרכוס, והיינו כנ"ל דבחבל יכול להיות הרבה דברים שיקרבו מיתתו משא"כ בשחט.

והנה לפי הנ"ל דדין דשחט הוא הדין המפורש בגמ' והדין דחבל הוא דבר הנלמד מהגמ' צ"ב קצת מדוע הקדים הרמב"ם הדין של חבל קודם הדין של שחט. וי"ל בפשטות מאחר דדין של חבל הוא הרבה יותר שכיח מדין של שחט ב' סימנים (ובשוגג!), ולכן מביאו קודם ובפרט שהוא גם דין כללי יותר, וק"ל.

ברמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ה הי"א, וז"ל: "יצא חוץ לתחום עיר מקלטו (אחר שבי"ד הגלו אותו לשם, המעתיק) בשגגה, כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו. הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם הרי זה נהרג עליו" עכ"ל.

והנה בדין הראשון שמביא הרמב"ם שאם הרגו את הגולה כשיצא חוץ לעיר מקלטו בשוגג, אזי הדין שחייבים גלות, דנו בזה האחרונים, האם זה מיירי כשהרגו בשוגג או אף אם כשהרגו במזיד.

המנחת חינוך (מצוה ת"י)* סובר דהדין הנ"ל הוא רק כשהרגו להגולה בשוגג אבל אם הרגו במזיד, הרי הוא נהרג. והנה הגם שזה נראה פשוט לכאורה, אבל מהמשך לשון הרמב"ם לא נראה כן. דהרי דין הב' דאם הרגו בתוך תחום העיר (אפילו גואל הדם) נהרג עליו, איירי בודאי רק כשהרגו במזיד ולא בשוגג, דלא מצינו דבר כזה דבשוגג יהיה חייב מיתה, והרמב"ם כותב ב' דינים הנ"ל בחדא מחתא בלי לחלק ביניהם, שמזה משמע דגם דין הראשון אייר בהרגו במזיד ומ"מ רק גולה ואינו נהרג, וטעמא בעי.

ובערוך לנר (מכות יב, א) ד"ה והתניא, עומד ע"ז וסב"ל דגם במזיד אינו נהרג עליו, וטעמו דהרי הרמב"ם (פ"ה ה"ט וה"י) ס"ל כרב הונא (מכות י, ב) דגואל הדם שהרג את הרוצח במזיד קודם בואו לעיר מקלטו, פטור, שהתורה אמרה "ולו (לגואל הדם, עיי"ש בגמ') אין משפט מות", וא"כ מסיק הערול"נ שגם כאן פטור גואל הדם מק"ו וכו' עיי"ש.

אבל קשה לומר כן, דא"כ הו"ל להרמב"ם לחלק בהדיא בין שוגג למזיד, דדוקא בשוגג גולה ובמזיד פטור וכנ"ל, ועוד והוא העיקר, הלא כל הפטור של רב הונא איירי רק בגואל הדם ולא בכל אדם, וכאן בהלכה זו כותב הרמב"ם "כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו" ואינו מחלק בין שוגג למזיד וכנ"ל.

ואולי א"ל בפשטות, דהנה בהלכה יו"ד כותב הרמב"ם "נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להרגו, ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו שנאמר אין לו דם" (ולאח"ז ממשיך בהלכה שלנו, מה הדין אם יצא בשוגג או אם נהרג תוך עיר מקלטו).

והנה בפשטות יכולים לומר דיצא בזדון, היינו שאמר (בפני עדים, וכיו"ב) שהוא יוצא מהעיר מקלט (ואזי מותר לגואל הדם להורגו, ושאר כל אדם פטור עליו), אבל יצא בשוגג, צ"ל מה פירושו, איך אנו יכולים לדעת אם יצא בשוגג אם לאו. וא"כ צריכים לומר שכל שאין הבי"ד יודעים שזה הי' במזיד, תולים שהי' בשוגג. ולכן כותב הרמב"ם אם יצא בשוגג - היינו שאין הבי"ד יודעים בפירוש שיצא בזדון (אזי פשוט שאסור להורגו), שאם הרגו אותו, אפי' במזיד אין חייבים עליו, מאחר שאפשר שיצא בזדון, ואי אפשר להורגם, ולאידך גיסא הרי הם גולים, מפני שהרגו בשוגג, (שיכולים לטוען, או שטוענים עבורם וכיו"ב) שחשבו שיצא בזדון (שאז אין חיוב בהריגתו).

[רק שצריכים לדון באומר מותר כזה, היינו שיש מקום לומר שיצא בזדון האם זה קרוב למזיד או קרוב לאונס וכו' ואכ"מ].

---