בהא דכתיב (יואל ג, א-ב): "והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו. וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפך את רוחי". הנה אף שהרמב"ם בס' 'מורה נבוכים' (ח"ב פל"ב) כתב שאין הכוונה לנבואה ממש, עיי"ש, אבל בס' המצוות בסוף השרשים כתב וז"ל: "וידוע ג"כ שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם ויכפר לנו וירחמנו כמו שייעדנו ויחזירם לנו, כמו שאמר בחזרת הנבואה והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וכו'". עכ"ל. הרי כאן פי' שהכוונה לנבואה ממש (ראה לקו"ש חל"א ע' 163 הערה 53), וכן כתב האברבנאל במו"נ שם וכן פי' הרד"ק ומצו"ד.

וב'אור התורה' (נ"ך ע' תנט) הביא מדרש בבמדב"ר סו"פ בהעלותך: "ולעולם הבא כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר והי' אחרי כן אשפוך רוחי וגו', ונבאו בניכם ובנותיכם". וכן הביא 'מדרש רבה' דברים סו"פ כי תצא: "אבל לעת"ל שאני עוקר יצר הרע מביניכם שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, אני מחזיר שכינתי ביניכם, מנין, שנאמר והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו'". ועי' גם בס' 'הרוקח' (בהעלותך יא, כט) על הפסוק: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", שכתב וז"ל: "יתן ה' את בגימטריא אז לימות המשיח יהי' אשפוך רוחי על כל בשר". עכ"ל. וכ"כ ב'מדרש תהילים' (מזמור י"ד מובא בתו"ש שם) "התלמיד זה משה שאמר מי יתן כל העם נביאים ולא נתקיימו דברי כו' התלמיד בעוה"ז, אבל לע"ל מתקיימים וכו' אשפוך רוחי על כל בשר". עכ"ל. ועי' 'פרדס יוסף' פ' בהעלותך שם.

אם יצטרכו עבודה והכנה

והנה ברד"ק שם דייק דבשפיכת הרוח אמר "כל בשר", משא"כ בנוגע לנבואה לא אמר "כל", אלא ונבאו בניכם ובנותיכם ואמר זקניכם בחוריכם לא כולם. והביא ע"ז מ"ש הרמב"ם: "כי לא תבוא לאדם הנבואה ואפילו עם התלמדות, אא"כ קדם לו טבע בעת היצירה", דמשמע דסב"ל דלע"ל יהי' צורך הכנה בהתלמדות, וכן צריך שיהי' טבעו בעת היצירה כמו שהי' אופן הנבואה בעבר. ועי' גם בס' 'ישועות משיחו' להאברבנאל פ"ז, שהביא פסוק זה דאשפוך את רוחי וגו' וכתב: "ואין הכוונה שיהיו כולם נביאים, כ"א שיתן ה' את רוחו על המוכנים שבהם אף שיהי' עבד ואמה וכו'".

אבל עי' בלקו"ש חי"ז פ' שמיני-א, שביאר בארוכה שע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות נפעל הענין ד"וראו כל בשר", שראיית אלקות יהי' מצד טבע ותכונת הבשר עצמו, כמו שעיני בשר יכולים לראות דבר גשמי מצד תכונתם עצמם, כן יהי' ג"כ ראיית אלקות, לא רק מצד הגילוי מלמעלה שהוא בל"ג, אלא מצד טבע העיני בשר עצמם, עיי"ש הביאור בארוכה.

ובהערה 20 כתב וז"ל: "כמ"ש בגילוי הנבואה שיהי' לעתיד בכאו"א, וכמ"ש ואשפוך את רוחי על כל בשר גו', לא כמו גילוי הנבואה בנביאים שיש בזה כמה תנאים כו', ואחר כ"ז הי' גילוי הנבואה כדבר פלא למעלה מהטבע כו', משא"כ לעתיד יהי' הנבואה כמו דבר טבעי" (המשך תער"ב ע' תתקלו). והיינו אף שגילוי הנבואה הוא באופן של ראי', הרי מכיון שצריך לזה כמה תנאים כהקדמה לזה "אין הנבואה חלה אלא על כו'" (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"א), וגם לאחרי כל התנאים האלו אין מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם "אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה" (שם ה"ה), וגם בזמן גילוי הנבואה צריך להיות הכנה וכמו ויפשט וגו' וארא ואפול על פני (כהובא בההמשך שם), הרי מוכח שלא רק שאי"ז בדרך פשיטות מצד טבע המטה, אלא גם ש"הטבע לא יוכל לקבל זאת, וע"כ הי' צ"ל הפשטת הגשמי וביטול החושים כו'" - דבר חידוש". עכ"ל.

דמבואר מזה, דלע"ל לא יהי' שום צורך להכנה וכו', וכן הכנה מצד טבע היצירה, כפי שכתב הרמב"ם בנוגע לנבואה שבעבר. אלא יהי' מצד טבע אצל כאו"א מצד מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ולא כהנ"ל.

ועי' גם בחי' הגרי"ז על התורה (ריש שיר השירים) שכתב בתו"ד: "אמצאך בחוץ אשקך, כי אשקך הוא כינוי לנבואה, כענין שנאמר ישקני מנשיקות פיהו, ואמר אמצאך בחוץ אשקך, כי לע"ל לא תהי' הנבואה בהתבודדות, רק בגלוי לעין כל, ככתוב ביואל והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו', וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההם אשפוך את רוחי". ובכתבי חי' הגרי"ז שם הוסיף ביאור, דהקטנים והאח היונק שדי אמו ינבאו כולם, וגם אמר "בחוץ", כי נביא צריך הכנה מיוחדת לנבואה כמ"ש הרמב"ם בהל' יסוה"ת, אבל לע"ל לא יהיו צריכים לזה, וזהו דאמר "בחוץ", דלע"ל בלי הכנה אלא אפילו בחוץ ינבאו, וזהו כפי המבואר בלקו"ש.

אין נביא מתנבא במקום נביא הגדול ממנו לע"ל

וי"ל, שיש לפי"ז נפק"מ לפועל אם לע"ל יהא שייך האיסור דאין נביא מתנבא במקום נביא הגדול הימנו. דהנה במגילה יד, א, מנה מ"ח נביאים וז' נביאות ואחת מהן היא חולדה הנביאה. ובהמשך הסוגיא שם הביא ראי' שהיתה נביאה, דכתיב "וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור ושפן ועשיה אל חולדה וגו', והיא יושבת בירושלים במשנה וידברו אליה (מלכים-ב כב, יד). ומקשה הגמ', ובמקום דקאי ירמי' היכי מתנביא איהי [הלא אין נביא מתנבא במקום נביא הגדול הימנו], ומתרץ משמי' דרב חולדה: קרובת ירמי' היתה ולא הי' מקפיד עליה, עיי"ש.

ובחי' שפ"א שם הקשה, דמהו קושיית הגמ' ובמקום דקאי ירמי' היכי מתנבאה איהי, דאם נשלח לה נבואה מן השמים, האיך תכבוש הנבואה?

וראה בס' 'ברית יעקב' סי' ו' שהאריך בזה, ותירץ עפ"י מ"ש ב'תרגום יונתן' שחולדה ישבה בבית אולפנא - בבית המדרש, וזהו להכין א"ע לקבלת נבואה, וזהו קושיית הגמ' איך הכינה א"ע לנבואה במקום ירמי' שהוא גדול ממנה. והביא גם שכ"כ בס' 'ראש דוד' להחיד"א (פ' בשלח) שהקשה ג"כ קושיא זו. ותירץ: דהגם דנבואה יורדת מן השמים, מ"מ אין הנבואה שורה אלא בהכנה דתוף וכנור וכיו"ב. וזהו דפריך הגמ' ובמקום שקאי ירמי' היכי מתנבאה איהי, כלומר, איך עשתה הכנה לנבואה דהוה כמורה הלכה בפני רבו. וכ"כ בס' 'בן יהוידע' מגילה שם. וכן תירץ הנצי"ב בה'עמק דבר' במדבר יא, כח, ובס' 'עמק ברכה' "נביאים", וראה גם בס' 'נחלת שמעון' מלכים-ב ח"ב סי' לז, ובס' 'מחזה עליון' פ"א אות ו, ואכמ"ל.

ונמצא לפי"ז, דלדעת הרד"ק והאברבנאל, דגם לע"ל יהי' צורך להכנות כו', נמצא שיהי' שייך איסור זה שלא להתנבא במקום גדול הימנו. משא"כ לפי מה שנת' מלקו"ש, שלא יהי' שום צורך להכנה, לא יהי' שייך איסור זה.

אלא דלכאורה אכתי אפ"ל לפי מ"ש בלקו"ש חל"א פ' תצוה-א (ע' 163) וז"ל: כי בפשטות גם לעתיד לבא תהיינה כמה מעלות בענין הנבואה, ובלשון הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ז ה"ב): "הנביאים מעלות מעלות הן . . נביא גדול מנביא", ע"ד המפורש בקרא (ירמי' לא, לג) שגם לע"ל יהיו חילוקים בין "קטנם" ל"גדולם". עכ"ל. א"כ, אולי אפ"ל, דגם לע"ל יהי' שייך הכנה להגיע למעלה גדולה יותר בנבואה.

גם לע"ל יהיו מעלות בענין הנבואה

ב) הובא לעיל מ"ש בלקו"ש חל"א, דגם לע"ל יהי' מעלות בענין הנבואה, ולא יהיו כולם שווים, וכ"כ הרד"ק שם וז"ל: "וכן יהיו בהם מעלות זה למעלה מזה, כמו שהיו בנביאים שעברו, עד שאולי יהי' בהם כמשה רבינו ע"ה". עכ"ל. (וצ"ע בזה, דהרי כתיב ולא קם נביא כמשה וכו', ואפילו במלך המשיח כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"ב) שלא יהי' בבחי' נבואה כמו משה, אלא קרוב למשה) ולפי שיטת הרד"ק הנ"ל דגם לע"ל צריך הכנה, מובן בפשטות שלכן יהיו חילוקים וכו'.

אבל עי' בס' 'בית הלוי' עה"ת בהוספות שם, שהביא מ"ש (ישעי' נב, ח): "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו, כי עין בעין ירא בשוב ה' ציון", וז"ל: "יש להבין אומרו "כי עין בעין יראו", דהוא לשון נתינת טעם למאמר המוקדם לו? והענין, דחז"ל אמרו (סנהדרין פ"ט) סגנון אחד לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. והטעם לזה, דאע"ג דהסגנון הוא אחד לשניהם, מ"מ כיון דעתה אינם רואין באספקלריה המאירה, ועל כן הנביאים לבד ממשה רבינו ע"ה נתנבאו בכה אמר ה', שהוא רק בחי' דוגמא לעצם הדיבור, וכל אחד מתנבא לפי השגתו בהסגנון, וכיון שכל אחד משונה במדריגתו והשגתו, משו"ה אינם מתנבאים בסגנון אחד, אבל אם היו רואין ומשיגין עצם הסגנון כמו שהוא, והיו רואין באספקלריה המאירה כמו משה רבינו שהי' אומר זה הדבר שהיו רואין הסגנון כמו שהוא, היו מתנבאים ג"כ בסגנון אחד, כיון דסגנון אחד עלה לשניהם.

"וזהו שאמר הכתוב קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו, שכולם יאמרו בסגנון אחד (עי' סנהדרין צא, ב ואמר רחב"א א"ר יוחנן עתידין כל הנביאין כולן אומרים שירה בקול אחד, שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו), ונתן טעם לזה: "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", שיראו כולם באספקלריה המאירה". עכ"ל.

וראה גם בס' 'אמרי חן' עה"ת תנינא סי' מט, שהביא זה ושכ"כ גם ב'נחל יהודא' דרוש ד', ולכאורה משמע דסב"ל לא כהנ"ל, אלא השפעת הנבואה תהי' לכולם במדריגה אחת.

ועי' סוטה ל, ב פלוגתא בנוגע לאופן השירה דמשה ובנ"י בקריעת ים סוף, דלדעת ר' נחמי' אמרו כולם שירה בבת אחת, דשרתה רוה"ק על כולם וכיוונו יחד את השירה ככתבה, והקשה המהרי"ט בס' 'צפנת פענח' פ' בשלח דרוש הראשון, דהרי קיימ"ל דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וא"כ איך כיוונו כאו"א מישראל אותה השירה? ותירץ ע"ד הנ"ל, דהטעם שאין מתנבאים בסגנון אחד, הוא משום דמדריגתן של הנביאים זו למעלה מזו, וכל אחד מקבל לפי הכנתו. משא"כ בקרי"ס שהיתה מראה זו זכה ונפלאה לכולם, לכן כולם נתנבאו בסגנון אחד של שבח והילול להקב"ה, עיי"ש. וראה לקו"ש חל"א פ' בשלח א', והערות וביאורים גליון תעח בענין זה. וראה בזה גם בס' 'מחזה עליון' סוף פרק י. ובלקו"ש חכ"ב (ע' 37 הערה 70) הביא מלקוטי לוי יצחק: "ובקרי"ס היו הכל בשוה וכו' אפילו עוברין שבמעי אמן אמרו ג"כ שירה כמו הגדולים, שהיו הכל בשוה".

ואולי אפשר לתווך, דאה"נ אותה הנבואה שתתגלה לכאו"א ובאופן דאספקלריה המאירה תהי' בסגנון אחד, כי בזה יהיו כולם שוין, אבל אכתי יהיו נבואות אחרות שלא יתגלו לכאו"א, וזה תלוי לפי גודל מעלת הנביא וכו'. וכמבואר בלקו"ש שם, שלכן יתכן שהקטן יצטרך לשאול להגדול, וכפי שהי' גם בקרי"ס דאה"נ בהתגלות זו היו כולם בשוה, אבל הרי היו בהם חילוקי דרגות מן הקצה אל הקצה מהגדול שבגדולים עד השפחה שעל הים, שמלבד ראי' זו דקרי"ס לא היו שייכות לנבואה כלל.

אם ונבאו וגו' קאי גם על עבדים ושפחות

ג) הנה ברד"ק הנ"ל מבואר דבעבדים ושפחות כתוב רק "רוחי", אבל לא יהי' בהם נבואה. אבל באברבנאל הנ"ל כתב דעם הכנה הרי זה שייך גם אצלם. ועי' לקו"ש חכ"ב שם, שדימה הנבואה דקרי"ס ללע"ל, דכמו שבקרי"ס ראה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים, שזהו כמו שיהי' לע"ל ואשפוך רוחי על כל בשר (גם עבדים ושפחות) ונבאו גו', עיי"ש, דמשמע מזה דגם בהם יהי' נבואה. וכ"כ בהגרי"ז הנ"ל. (ועי' לקו"ש חל"ח ע' 32 הערה 65, שהביא מ"ש המצו"ד יואל שם, דונבאו קאי רק על ישראל, משא"כ אשפוך רוחי הוא גם על עכו"ם. וברד"ק שם, דגם אשפוך רוחי קאי רק על ישראל, עיי"ש).

ובמדרש הנ"ל מפורש שהנבואה דלע"ל תהי' רק בישראל בלבד. ויש לבאר בזה, דהנה ביבמות מז, ב איתא, דעבד שנשתחרר צריך טבילה. ובתוס' שם בד"ה "גר ועבד" כתבו שזהו טבילה מדאורייתא, דעי"ז הוא מתגייר. אבל בנמ"י שם וכן ברשב"א שם כתבו שזהו טבילה מדרבנן, שהחמירו כיון שמעתה הוא ישראל גמור. ונת' באחרונים פלוגתתם, שיש להסתפק בטבילה ומילה של עבד כנעני בתחילה, אם הפי' שזהו גירות ממש כמו גירות של ישראל גמור, אלא דכיון שהוא קנוי לאדונו אמרה התורה שיש לו דינים אחרים מישראל גמור מחמת השעבוד שיש לו לאדונו עליו (ע"ד שמצינו בעבד עברי שמותר בשפחה כנענית), אבל עצם הגיור בתחילה הוא גירות דישראל; או נימא דזהו איכות אחרת של גירות שאינו אותו הגירות של ישראל, אלא שמשתנה דינו מעכו"ם, ומחמת זה יש לו דינים אחרים מישראל גמור, כיון שמעולם לא חלה עליו גירות דישראל.

ובזה מבארים פלוגתא הנ"ל בין התוס' והנמ"י וכו', דהתוס' סב"ל דגירותו בתחילה אינו גירות דישראל, ולכן כשמשתחרר צריך טבילה מדאורייתא, אבל הנמ"י וכו' סב"ל שכבר נתגייר בגירות של ישראל, אלא שהאדנות שעליו עיכבתו לקיים מצוות כישראל גמור, אבל מיד שמתשחרר ונפקע האדנות, בדרך ממילא הוא כישראל גמור והטבילה היא רק מדרבנן, ונפק"מ בזה לכמה דברים, ואכמ"ל.

ולפי"ז י"ל ג"כ בעניננו, דאי נימא שבעצם כבר חל עליו גירות של ישראל, שפיר שייך לומר ד"ונבאו" קאי גם עליהם. משא"כ אי נימא שלעולם לא חל עליו גירות דישראל, נמצא ד"ונבאו" לא קאי עלייהו, כיון שהוא בישראל בלבד.