E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ג' תמוז - גליון האלף - תש"ע
גאולה ומשיח
מתים שבחו"ל בתחיית המתים
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

אין אנו מספיקים להודות לה' על חסדיו, שבעזרתו ית' זכינו להו"ל קובץ זה "קובץ האלף" של "הערות וביאורים", ע"פ רצונו הק' של כ"ק רבינו נשיאנו, ואנו תפלה שיקויים בנו "מי שיש לו מאה רוצה מאתיים" ומי שיש לו אלף רוצה אלפיים שנוכל להמשיך ביתר שאת ויתר עוז מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הדעת ומתוך הרחבה שמחה ועונג להו"ל קובצים הראויים לשמם הן בכמות והן באיכות כפי המתאים, ועיקר העיקריים הוא שנזכה לפלפל בתורתו של משיח צדקינו - תורה חדשה מאתי תצא תומ"י ממש.

בכתובות קיא,א איתא: א"ר אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר: (יחזקאל כ"ו) ונתתי צבי בארץ חיים, ארץ שצביוני בה - מתיה חיים, שאין צביוני בה - אין מתיה חיים. מתיב ר' אבא בר ממל: (ישעיהו כו) יחיו מתיך נבלתי יקומון, מאי לאו יחיו מתיך - מתים שבא"י, נבלתי יקומון - מתים שבחוץ לארץ..א"ל: רבי, מקרא אחר אני דורש: (ישעיהו מ"ב) נותן נשמה לעם עלי' ורוח להולכים בה . . ורבי אבא בר ממל, האי נותן נשמה לעם עליה מאי עביד ליה? מיבעי ליה..ולר' אלעזר, צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים? אמר רבי אילעא: ע"י גלגול. מתקיף לה ר' אבא סלא רבא: גלגול לצדיקים צער הוא! אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע. (בראשית מ"ז) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם - אמר קרנא: דברים בגו, יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את בניו? שמא לא יזכה למחילות, כיוצא בדבר אתה אומר: (בראשית נ') וישבע יוסף את בני ישראל וגו', א"ר חנינא: דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את אחיו ארבע מאות פרסה? שמא לא יזכה למחילות".

בקושיית התוס' למה לא מנה במשנה דכל ישראל מתי חו"ל

והתוס' בסוטה ה,א, (בד"ה כל אדם) הקשו וז"ל: כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער - תימה אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמר פרק בתרא דכתובות (דף קיא.) מתים שבחו"ל אינן חיים וכו' תוס' ר"י עכ"ל.

ובשו"ת נוב"י יו"ד מהדו"ת (סי' ר"ה) הקשה הג"ר ישעי' פיק על קושיית התוס', דהלא שם בכתובות מסיק דמתים שבחו"ל אינם חיים היינו שם בחו"ל, אבל מחילות נעשים להם בקרקע ועומדים בא"י וחיים, וא"כ הרי לפי המסקנא כו"ע מודי שהם חיים וא"כ מהו קושיית התוס'[1]? וכתב לו ע"ז הנוב"י וז"ל: לא קשה ולא מידי שהרי לא אסיק שם הכי אלא מחמת שתמה שם ולר"א צדיקים שבח"ל אינם חיים? ומתוך כך מסיק שחיים על ידי מחילות, ובאמת תמיה זו היא רק מכח סברא שאין זה נכון שצדיקים לא יעמדו בתחיית המתים, ויותר מזה היה לו לאתובי תיובתא ממשנה בחלק דלא חשיב ליה, וזה כוונת התוס' בתמיהתם בסוטה. ועוד דאנא מתיירא מהך מימרא דר"א שם בכתובות,דאולי לא חזר בו, ודוקא צדיקים הוא שזוכים למחילות אבל לא שאר מתים, והרי קאמר שם שיעקב ויוסף נתייראו שמא לא יזכו למחילות מכלל שאין הכל זוכים למחילות..אמנם באמת לא ניחא למרייהו למימר הכי והלכה כשאר אמוראים שם, וכל מתי חו"ל יקומון, עכ"ל.

ב' אופנים בפירוש הגמ' בכתובות

הרי יוצא מזה שישנם ב' אופנים ללמוד דעת ר"א לפי המסקנא: א) כפי שלמד הגר"י פיק, וכן נקט הנוב"י בתירוצו הראשון, דאחר שתירץ הקושיא מצדיקים דחיים ע"י מחילות, יוצא דכל כוונת ר' אלעזר לכתחילה לא הי' דמתי חו"ל אינם קמים כלל, אלא כוונתו שאין קמים שם בחו"ל רק הולכים לא"י ע"י מחילות, כי רק שם תהי' התחי', א"כ שוב י"ל שהוא הדין גם בכאו"א מישראל, שילכו לא"י ע"י מחילות ושם יקומו, ולפי"ז י"ל דגם קושיית הגמ' "צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים?" הכוונה להקשות הוא גם על כאו"א מישראל, והא נקט "צדיקים" כיון שבהם ההכרח גדול יותר דודאי לא נימא שהם לא יקומו כלל, ורב אבא בר ממל החולק סב"ל שהתחי' תהי' בחו"ל עצמו.

ב) כפי שלמד הנוב"י בתירוצו השני דכן סב"ל לר"א לפי האמת דמתים שבחו"ל לא יקומו כלל, והגמ' חידש דרק צדיקים ילכו ע"י מחילות לא"י ושם יקומו, ומפשטות קושיית התוס' משמע שכן למדו גם הם (כי לפי תירוצו הראשון לכאורה הי' התוס' צריך לפרש שקושייתם הוא על קושיית הגמ'), ומשמע גם מלשון הנוב"י "ודוקא צדיקים הוא שזוכים למחילות אבל לא שאר מתים", דלפי תירוצו של אביי "ע"י מחילות", דמעתה רק באופן דמחילות זה אזלי לא"י, ונמצא דרק צדיקים בלבד ילכו לא"י ושם יקומו, משא"כ אלו שאינם צדיקים לא ילכו כלל ח"ו, ועפ"ז א"ש קושיית התוס' דלמה לא מנה אותם בפרק חלק כיון דלפי ר"א אינם קמים כלל, וראיית הנוב"י הוא מהא דיעקב חשש דילמא לא יזכה למחילות היינו שלא יקום כלל, אלמא דאנשים סתם לא יקומו, אלא דלפי פירוש זה מסיק הנוב"י דהלכה כרב אבא דסב"ל שיקומו בחו"ל דלא ניחא ליה למרייהו לומר כר"א. (כדקאמר עד"ז שם בע"ב).

אמנם בעין יעקב שם ובילקוט שמעוני (רמז קנו) ובכ"מ הגירסא הוא: "יודע היה יעקב בעצמו שצדיק גמור הוא ואם מתים שבחוצה לארץ חיים למה הטריח את בניו, שלא קבל עליו צער מחילות" נמצא שהי' בטוח שיקום לתחה"מ ע"י מחילות אלא שלא רצה הצער וכו' [וצ"ל דקרנא חולק על אביי דקאמר לעיל בגמ' דע"י מחילות ליכא צער[2]] דלפי גירסא זו ליכא ראי' כלל לאופן הב' הנ"ל [שהביא הנוב"י] שישנם דלא יקומו כלל ח"ו, כיון שיעקב חשש רק משום הצער, אבל ידע שבודאי יקום וא"כ ליכא שום הוכחה שיש אלו הנקברים בחו"ל שלא יקומו כלל.

ועי' מהרש"א שם בחדא"ג שפירש כאופן הב' אלא באופן אחר קצת וז"ל: שצדיק גמור היה כו'. פרש"י ולא היה צריך לזכות א"י עכ"ל. פירוש אבל אי לא היה צדיק גמור איכא למימר שהיה מטריח את בניו להעלותו לא"י כדי שיזכה לתחיית המתים בא"י וכדאר"א מתים שבחו"ל אינן חיים ומוקמינן ליה באינן צדיקים.. ולפ"ז הא דקאמר ואם מתים שבח"ל חיים למה הטריח כו' היינו לומר מתים צדיקים שבחו"ל כו' דאוקמינן לעיל דחיים אפילו לר"א, אך קשה הא דאמר שמא לא יזכה למחילות דהא כיון דצדיק גמור היה ודאי יזכה למחילות כדלעיל דפרכינן ולר"א צדיקים שבח"ל אינן חיין וא"ר אילעא ע"י גלגול ומתקיף לה ר' אבא גלגול לצדיקים צער הוא אמר אביי מחילות נעשות כו', וצ"ל דמימרא דהכא לא חש לאתקפתא דר' אבא וס"ל כר' אילעא דצדיקים שבחו"ל חיים בצער ע"י גלגול ולא על ידי מחילות אם לא אפושי בזכותא" עכ"ל.

דמובן מדבריו דר"א סב"ל גם לפי האמת דאינם צדיקים אינם קמים כלל, ופירש עפ"ז כוונת רש"י "ולא היה צריך לזכות א"י" דהיינו כדי שיקום לתחה"מ, כיון שהוא צדיק ודאי יקום, ויעקב חשש רק שלא יזכה למחילות, וביאר המהרש"א דקרנא חולק ולא סב"ל כדברי אביי דלעיל שכל הצדיקים יזכו למחילות, אלא סב"ל דצדיקים סתם ילכו ע"י צער גלגול, ורק ע"י אפושי בזכותא - צדיקים גמורים ילכו ע"י מחילות, וזה הי' חשש של יעקב דדילמא ילך ע"י גלגול ולא ע"י מחילות, אבל בודאי ידע שיקום.

ונראה דהמהרש"א למד דתירוצו של ר' אילעא: "ע"י גלגול" נשאר לפי האמת, (ולא כאופן הב' של הנוב"י) אלא דלפי קרנא -שחולק על אביי- ה"ז קאי על צדיקים סתם, ורק ע"י אפושי בזכותא ילכו ע"י מחילות, וחששו של יעקב ויוסף הי' דילמא לא יזכו למחילות כיון דבזה בעינן לאפושי זכותא[3]אבל אנשים סתם שאינם צדיקים אינם קמים כלל ח"ו, וראייתו הוא מרש"י הנ"ל, וגם דעלייהו קאי דברי ר"א ד"מתים שבחוץ לארץ אינם חיים".

דעת הרבי בענין זה

והנה באגרות קודש ח"ב (ע' עא ואילך) פירש הרבי ע"ד אופן הא' דלפי המסקנא כאו"א מחו"ל קם, כיון דמוכח למסקנא דכוונת ר"א הוא רק בנוגע להמקום ששם תהי' התחי', אלא שהרבי הוסיף לבאר דמחילות הוא רק בצדיקים אבל שאר בנ"י תהי' ע"י צער גלגול.

וזלה"ק: מקומה. הן הנקברים בארץ ישראל הן שנקברו בחו"ל נשמתם חוזרת לגופם בארץ ישראל. ומנא אמינא לה, דהנה איתא בכתובות (קיא, א) א"ר אלעזר מתים שבחוץ לארץ אינם חיים שנאמר ונתתי צבי בארץ חיים ארץ שצביוני בה מתי' חיים שאין צביוני בה אין מתי' חיים כו' ולר' אלעזר צדיקים שבחו"ל אינם חיים (בתמי') א"ר אילעא ע"י גלגול (מתגלגלין העצמות עד א"י וחיים שם). ומקשה: גלגול לצדיקים צער הוא, אמר אביי מחילות נעשות להם בקרקע (והולכין בהם עד א"י ושם מבצבצין ויוצאים). והנה כיון דגם צדיקים שנקברו בחו"ל חיים, על כרחך צריך לומר דלר' אלעזר, לפי המסקנא, פי' הכתוב ונתתי צבי גו' הוא, שאינו מדבר במקום המיתה והקבורה, אלא במקום התחי' שתהי' דוקא בא"י. וגם אותם שבאו לא"י ע"י מחילות נקראים מתים של א"י, כיון שהנשמה ניתנה בגופם רק לאחר שמבצבצין בא"י, וכדלקמן. וכיון שכן, הרי אין כל הכרח וראי' שמקום הקבורה נוגע לענין תחה"מ. וא"כ שוב י"ל שגם ר' אלעזר ס"ל דהנקברים בחו"ל חיים. ומובן כפשוטו מ"ש השל"ה (שער האותיות סוף אות ק) א"ר אלעזר מתים שבחו"ל אינם חיים אלא ע"י גלגול. והוא כנ"ל. אלא שצדיקים זוכים למחילות ואין להם צער גלגול לא"י, משא"כ אותם שאינם צדיקים כ"כ[4]. אבל כולם באים לא"י - ואז נקראים מתים שבא"י - ושם חיים. ובזה, גם לר' אלעזר, אתיא כפשוטה מתניתין (סנה' צ, א) דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ומתורצת תמיהת תוד"ה כל (סוטה ה, א). והנה ר' אבא בר ממל בכתובות (שם) פליג על ר"א ואומר אשר גם בחו"ל יקומו לתחי'. אבל כיוון שכמה אמוראים בסוגיא זו ס"ל כר' אלעזר או שקו"ט אליבי', ש"מ שהלכה כמותו, וכידוע בכללי הש"ס עכלה"ק.

היינו דלאחר שנת' בהגמ' לפי ר"א דצדיקים אזלי לא"י ושם תהי' התחי' כבר מוכח דכוונת ר"א לא הי' דמתי חו"ל אינם קמים כלל אלא שאינם קמים שם בחו"ל, אבל התחי' תהי' בכאו"א, ונמצא עפ"ז דדברי רבי אילעא: "ע"י גלגול" שפיר נשאר גם לפי המסקנא והוא בכאו"א מישראל, ורק צדיקים בכדי שלא יצטערו הולכים ע"י מחילות[5], וחששם של יעקב ויוסף הי' דילמא לא יזכו למחילות אלא לגלגול סתם. (ואולי גם הגר"י פיק למד כן אלא דלא נחית לפרש הפרטים).

והנה בהערת הרבי בהאגרת שם כתב וזלה"ק: בנודע ביהודה (מהד"ת חלק יו"ד סי' רה-רו) כותב - בלי הבאת כל ראי' - דהלכה כר' אבא. ותמה תמה אקרא דר' אבא יחיד הוא שם. והסוברים כר' אלעזר הם קרנא, ר' חנינא, אחוהי דרבה. וגם רבה ואילפא משמע שם דס"ל כר' אלעזר. ור' אילעא ואביי שקו"ט אליבי'. גם בירושלמי (כלאים וכתובות), בראשית רבה (פצ"ו. ושם נסמן) ובכמה מקומות בזהר מוכח דהנקברים בחו"ל נשמתן חוזרת לגופן לאחר שבאים לא"י דוקא כר' אלעזר ולא כר' אבא..סוף דבר: דברי הנו"ב צע"ג לאנשים כערכי עכלה"ק, והנה בשלמא לפי אופן הא' -שכן לומד הרבי- אכן יוצא דקרנא וכו' סב"ל כר"א דכאו"א יקום לתחה"מ וכפי שנת', אבל לפי פי' הב' של הנוב"י -דע"ז קאמר דהל' כר' אבא- הרי יוצא דקרנא ור' חנינא וכו' סב"ל דרק צדיקים בלבד יקומו לתחי' ע"י מחילות וכו', וכיון דלא ניחא ליה למרייהו לומר כן ורוב בנ"י קבורים בחו"ל, הנה מזה גופא הכריח דעכצ"ל דהלכה כרב אבא.

והנה לפי פירוש הרבי, לכאורה אכתי קשה דמהו כוונת קרנא במה שהקדים ד"יודע היה יעקב שצ"ג היה" דמשמע דרק משום שהוא צדיק גמור יקום לתחיית המתים, וכדמשמע גם מפירש"י הנ"ל: "ולא הי' צריך לזכות א"י" בכדי שיקום לתחי', הלא לפי פירוש זה גם סתם אדם יקום לתחי'? וכפי שנת' שזהו ראיית המהרש"א לשיטתו.

ונ"ל דכוונת רש"י הוא כדפירש בעיון יעקב ובהפלאה שם, דזה בא בהמשך ללעיל מיני' דקאמר בגמ': "כל הקבור בארץ ישראל - כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי וכו'" דעי"ז מתכפר לו[6] , וידע יעקב שהוא צדיק גמור ואי"צ להקבר בא"י משום האי טעמא דכפרה, וא"כ למה הטריח בניו? ומתרץ משום שחשש שלא יזכה למחילות, אלא ילך ע"י גלגול.

ולפי פירוש זה א"ש לשון קרנא "ואם מתים שבחוצה לארץ חיים", דלפי המהרש"א הרי הוצרך לומר כנ"ל דכוונתו למתים צדיקים דוקא, כיון דסב"ל דרק הם קמים, משא"כ לפירוש הרבי ניחא כיון דגם סתם בני אדם קמים.

ועפ"ז א"ש גם דדעת ר' אלעזר אינו סותר להמבואר בב"ר (פצ"ו) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, אמרו רבותינו שני דברים בשם רבי חלבו למה האבות מחבבין קבורת א"י שמתי א"י חיים תחלה בימות המשיח, ואוכלין שנות המשיח וכו' ועד"ז איתא בירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג ועוד בכ"מ, דמשמע שכל מתי חו"ל קמים לתחיה, אלא דמתי א"י קמים תחילה, אבל אי נימא כאופן הב' נמצא שר"א חולק.

בדברי הרד"ק דבקרא משמע דרב אבא

והנה בהא דמסיק בהמכתב דהלכה כר"א שכולם קמים אלא שהתחיה עצמה תהי' רק בא"י, ולא קיימ"ל כרב אבא בר ממל דסב"ל שהתחי' היא בחו"ל עצמה, הנה ביחזקאל (לז,יב) כתיב: "לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר ה' הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל", וכתב שם הרד"ק וז"ל: ..ומחלוקת יש בדברי רז"ל על המתים בחוצה לארץ מהם אמרו כי בחוצה לארץ יעלו מקברותיהם, ומהם אמרו מקברותיהם יעלו לא"י בגלגול ודרך מחילות, והפסוק הזה מוכיח כי בחו"ל יחיו כמו מתי א"י, שהרי אמר הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם, ואחר כך והבאתי אתכם אל אדמת ישראל עכ"ל. הרי כתב דפשטות לשון הפסוק מוכיח כרב אבא בר ממל ולא כר"א?

אבל בשו"ת דבר יהושע ח"ג סי' נח (אות ב') תמה על הרד"ק דאדרבה הפסוק מתפרש יותר כר' אלעזר, דה"ק אני פותח את קברותיכם מן הצד ועושה מחילות מן הקבר עד א"י, והעלתי אתכם מקברותיכם דרך המחילות והבאתי אתכם אל א"י, ושמה תחיו כמ"ש אח"כ (בפסוק י"ד) "ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וגו'" ואחרי שתחיו אוציא אתכם מתוך האדמה והנחתי אתכם על אדמתכם, דאל"כ קשה מה שאמר אח"כ והנחתי אתכם על אדמתכם אחרי שכבר אמר והעליתי אתכם מקברותיכם והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ואמנם הרד'ק הרגיש בזה והוא מפרש דונתתי רוחי בכם היינו רוח השכל מאחר דרוח החיים כבר יהי' להם בהעלותם מקברם, ומ'ש וחייתם הוא הבטחה שיחיו ימים רבים, ומ"ש והנחתי אתכם על אדמתכם הוא הבטחה שלא יגלו ממנה עוד, אבל למה לו לדחוק לפרש כן דהרי לפי ר"א הכל מתפרש כמין חומר, ואי קשיא לי' להרד'ק לשון והעלתי אתכם מקברותיכם דמשמע לכאורה שיעלו מן הקבר על האדמה לפני שיביא אותם הקב'ה אל אדמת ישראל, אינו מובן מה קשיא לי', הלא כל יציאה מחו"ל לא'י נקראת עלי' כמבואר בקידושין דף ס'ט ע'ב מקרא דאשר העלה ואשר הביא את זרע בני ישראל מארץ צפונה וכו' וה'נ נקרא הגלגול מן הקבר לא'י בלשון עלי' עיי"ש, וכן מפורש בב"ר פ' ויחי שם: "אלא מה הקב"ה עושה, עושה להן מחילות בארץ ועושה אותן כמערות הללו והן מתגלגלין ובאים עד שהם מגיעין לארץ ישראל והקב"ה נותן בהם רוח של חיים והן עומדין, מנין שכן כתיב (יחזקאל לז) הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ואח"כ ונתתי רוחי בכם וחייתם", והוסיף עוד דכיון דבפסוק י"א שם כתיב דנבואה זו קאי על "כל בית ישראל" הרי מוכח מזה בהדיא כאופן הא' וכדנקט הרבי דגם לפי ר"א יקומו כאו"א לתחי' ולא כפירוש הב' של הנוב"י.

י"ל דלכו"ע מתי חו"ל יקומו כשא"י תתפשט בכל הארצות

והנה בכתובות שם בע"ב איתא: "אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר: (ישעיהו כ"ו) מתים בל יחיו וגו'. תניא נמי הכי: מתים בל יחיו - יכול לכל? ת"ל: רפאים בל יקומו, במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. א"ל ר' יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא וכו', והנה אי נפרש דברי ר"א הנ"ל כאופן הב' דמתי חו"ל אינם חיים כלל רק צדיקים וכו' תמוה למה לא אמרו לו גם הכא דלא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, שהרי הכא כולל עוד יותר אלו שאינם חיים מהא דקאמר אח"כ דעמי הארץ אינם חיים, עוד קשה במה שפירש הנוב"י דיעקב ויוסף חששו שלא יקומו בתחה"מ כלל, דאיך שייך לומר כן? ומכל זה גופא מוכח לומר כאופן הא'.

מיהו יש מקום לתרץ קושיות אלו גם לפי אופן הב', דהנה ידוע דלעת"ל יהיו שתי תחיות, אחת לצדיקים בתחילת ימות המשיח, ותחי' שניה לכל ישראל בתקופה השני' שבימות המשיח[7], גם ידוע מה שאמרו רז"ל[8]: "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", וכיון שזה יהי' רק אח"כ בהמשך הזמן וכמ"ש השל"ה בבית דוד (ח"א יח, א) שהקשה דמהו המעלה שיתוסף שלש ארצות הלא כתיב (תהלים עב, ח): "וירד מים עד ים", וא"כ הרי יכבוש כל העולם כולו? ותירץ וז"ל: ע"כ נראה שכל הצלחות הגדולות לא יהי' תיכף בביאת הגאולה רק בהמשך הזמן שתתרבה הדעה בישראל וכו', אז תתבטל הקליפה מכל וכל ויתקיים וירד מים עד ים, עכ"ל. א"כ י"ל דבהמשך הזמן בתחי' השני כאשר יהי' כל העולם א"י, גם לפי ר"א יקומו אז מתי חו"ל לתחי' דאז כבר נעשה חו"ל לא"י, אלא שזה לא יהי' בתחי' הראשונה, ויעקב ויוסף רצו לקום מיד בתחי' הראשונה, לכן חששו דילמא לא יזכו למחילות לקום בתחי' הא', אבל כו"ע מודי דבתחי' הב' כולם קמים, ולפי"ז יש לפרש הגמ' (ע"פ אופן הב') דר"א סב"ל דמתי חו"ל אינם חיים, היינו דכל זמן שהן בחו"ל אינם קמים, וקושיית הגמ' הי' "ולר' אלעזר, צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים"? היינו איך נימא שלא יזכו לתחי' הא'? ומתרץ שהם ילכו מיד ע"י מחילות וכו', ומביא אח"כ דיעקב חשש שלא יזכה למחילות היינו שלא יקום בתחי' הא', אבל כו"ע מודי דבתחי' הב' יקומו כאו"א.

[אבל עי' בס' כלי חמדה פ' שופטים (דף קכא אות ח) שהוכיח בדעת רש"י, דאע"ג דאמרו רז"ל עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות, אבל בארץ מצרים שאמרה תורה לא תוסיפון לראותה עד עולם, זה תשאר חו"ל לעולם, וביאר בזה דברי רש"י בפ' ויחי בהא דאמר יעקב אל נא תקברני במצרים וכו' עיי"ש, דלפי דבריו אי אפשר לומר דכוונת יעקב הי' בתחיה השני' כאשר תתפשט וכו'].

ולפ"ז א"ש למה לא אמרו לו הכא דלא ניחא למרייהו דאמרת הכי, כיון דכל מה שאמר ר"א הוא רק על הזמן שהוא עדיין חו"ל, אבל אח"כ כשנעשה א"י ודאי יקומו.

אלא שהתוס' ודאי לא פירשו כן, כי לפי"ז לא קשה קושייתם למה לא מנה זה בפ' חלק דשאני הכא דכאו"א קם אח"כ.

ולפי זה יש מקום לומר דהא דקאמר במדרש וכו' דמתי א"י קמים תחילה היינו משום דסב"ל כר' אלעזר (וכאופן הב'), כיון דכאו"א מישראל בחו"ל קמים רק בהמשך הזמן כשמלך המשיח יכבוש כל העולם וכו'[9].

מיהו כל הנ"ל אינו אלא לשקו"ט בעלמא, אמנם בפועל פשוט לכו"ע דבודאי יקומו כל מתי חו"ל לתחי', וכמבואר במכתב הנ"ל, וכפי שאומרים בהברכה ברואה קברי ישראל גם בחו"ל "אשר יצר אתכם בדין וכו' והוא עתיד להחיותכם וכו'" (ברכות נח,ב), ועי' בשיחת קודש י' שבט תשי"ד סעי' יז (תורת מנחם חי"א ע' 32) דעי"ז שיהיו "מחילות" לארץ ישראל, הרי המחילות עצמן דינם כארץ ישראל, עפ"י ששנינו (פסחים פו,א) ש"לשכות (וכן מחילות) הבנונות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש" דבתר פתיחתן אזלינן, נמצא שהתפלה בחו"ל במקום מנוחת כבודו של צדיק ונשיא הדור שפתוח לא"י, יש בה המעלה דתפלה בארץ ישראל ויש גם עילוי לגבי ארץ ישראל עיי"ש.


[1]) וזהו גם כוונת הגרע"א בגליון הש"ס כתובות שם להקשות על התוס' בסוטה דבכתובות מסיק דקמים ע"י מחילות וכו'.

[2] ברש"י בראשית (מז, כט) כתב: "..ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות" והקשו שהרי אביי קאמר דע"י מחילות ליכא צער? ואפ"ל בפשיטות דזה קאי לדעת קרנא ורבי חנינא ולפי גירסת הע"י.

[3]) ע"ד המבואר בברכות ד,א, דיעקב חשש שמא יגרום החטא עיי"ש.

[4]ראה) שיחת קודש ש"פ בראשית א' תשמ"ה סעי' טו (תורת מנחם ח"א ע' 425) וז"ל: וע"ד שמצינו בנוגע לתחיית המתים שמתי חוץ לארץ מתגלגלים במחילות של עפר עד ארץ ישראל ושם קמים לתחי' כלומר שמבית החיים דכאן הנקרא בשם "מאנטיפישרי סעמעטערי" יש מחילות שעוברות בעפר האדמה ומוליכות עד ארץ ישראל ודרכם יבואו המתים הקבורים כאן לארץ ישראל בעת תחיית המתים החל מהצדיקים שיקומו לתחי' מיד בביאת משיח צדקנו אף שאצל כל שאר בנ"י יהי' הענין דתחה"מ ארבעים שנה לאחרי כן. וראה תורת מנחם - מנחם ציון ח"ב ע' 395 בענין זה.

[5]ועי') בס' בן יהוידע כתובות שם וז"ל: מחילות נעשות להם בקרקע פירש רש"י ז"ל עומדין על רגליהם והולכין במחילות עד א"י, ושם מבצבצין ויוצאין ע"כ, ונראה שדבר זה נעשה לצדיקים גמורים דוקא, אבל שאר עמא יתגלגלו העצמות עד א"י וחיים שם. ואומרים בשם הגאון מהר"ם סופר ז"ל דלכך תיקנו בברכת אהבת עולם ותוליכנו קוממיות לארצינו לאפוקי שלא יהי' להם גלגול עצמות אלא יעמדו על רגליהם בקומה זקופה, והולכים דרך המחילות עד א'י עכ"ד. ונראה זה הטעם אשר קוברין פה עירנו באגדאד יע"א ראשו למזרח ופניו למערב, להורות חוזק האמונה בתחיית המתים, כי בחו"ל הולכים בתחה"מ דרך המחילות עד א"י ושם מבצבצין ועולין, ולכן פניו כנגד המערב שהוא כנגד א"י, שהוא צופה ומביט הצד שפונה אליו ללכת בו וכו' עכ"ד.

[6]) וכמ"ש בשו"ע יו"ד סי' שסג ס"א: "אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואצ"ל ממכובד לבזוי.. וכן כדי לקוברו בארץ ישראל, מותר". וכתב בש"ך שם ס"ק ג: בארץ ישראל מותר - שהוא כפרתו שעפר א"י מכפרת דכתיב וכפר אדמתו עמו".

[7]) כמ"ש בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תתלט וח"ג סי' תרמד. ובלקוטי שיחות ח"ב ע' 518 ציין בזה לזהר ח"א קלט,א. וראה בחי' הריטב"א ר"ה טז,ב ותענית ל,ב שכ"כ שתהי' תחיית המתים בתחילה לצדיקי ישראל שחיכו לישועה. וראה גם רד"ק יחזקאל לז,א וישעי' כו,יט. וכ"כ ב'ערוך לנר' סנהדרין צ,ב (ד"ה אלא מלמד) דמשאלת הגמ' יומא ה,ב כיצד ילבישום לע"ל, ותשובתה כשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם וזהו לפני תחיית המתים, מוכח מזה, שבתחילה תהי' תחיית המתים לצדיקים לפני זמן התחי' לכל העולם. וכ"כ שם צב,א ברש"י ד"ה לאחר, ובנדה סא,ב, ומביא שכ"כ בזהר עיי"ש. וראה יפה תואר ב"ר פכ"ו, ובס' העקרים מאמר ד' פ"ה, ובשד"ח כללים מערכת מ' כלל רי"ח, וראה לקמן סי' סד.

[8]) פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח, ילקוט שמעוני ישעי' רמז תק"ג ועוד, וראה בזה לקוטי שיחות חל"ט ע' 442, וברשימות חוברת קל"ג אות ו' ועוד. וראה שו"ת אבני חפץ סי' כ"ט אות יא, וראה בס' ימות המשיח בהלכה סי' ל"ו בארוכה.

[9] ובמדרש תנאים לדברים מכילתא (אות יא) איתא: "וכן הוא אומר (יחזק' כו כ) ונתת צבי בארץ חיים ארץ שמתיה חיים תחלה לכל הארצות יש אומרים ארבעים יום ויש אומרים ארבעים שנה שנאמר (ישע' מב ה) נותן נשמה לעם עליה וגו'", ולכאורה י"ל דמ"ד ארבעים יום סב"ל דכו"ע אזלי ע"י גלגול וכו' ולכן ההפרש הוא רק ארבעים יום, ומ"ד ארבעים שנה סב"ל כאופן הב' וכאו"א יקומו רק בהמשך הזמן שיהא נכבש כולו וכו' . ועי' בס' חסד לאברהם בעין הארץ (דף ל"ד) שכתב: מסורת קבלה היא בידינו שתחה"מ יהי' בארץ ישראל ארבעים שנה קודם התחיה של חו"ל אמנם כל מי שנפטר בחו"ל ויש לו ממשפחתו קרוב שם בא"י שהוא חייב באבילות הן איש והן אשה יש כח ביד קרוב ההוא אשר בא"י להחיות אותם שבחו"ל וכו' עיי"ש. (הובא בנחמד למראה פ' ויחי שם).

גאולה ומשיח
הטעם שעתידה אשה שתלד בכ"י ובענין הנשמות שיוולדו לע"ל
הרב מנחם מענדל אלישביץ
שליח כ"ק אדמו"ר - כרמיאל, אה"ק

א. בגליון הקודם הבאנו מש"כ אדה"ז (בד"ה להבין מה שאחז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום הנדפס באתהלך לאזניא עמ' קמח) דהכוונה ב"אין חדש תחת השמש" הוא שעד אלף השביעי אין חידוש דבר שלא היה מעולם, ורק דברים שכבר נבראו מכבר מתחדשים בכל יום. ועד"מ כשצומחים חטים חדשים אינם חדשים ממש, אלא הם צומחים כתוצאה מהגרעין שנזרע ונותן תוספת כח בכח הצומח. אך התנאי להתחדשות הוא ביטול היש. ובלידה, ט' חדשי ההריון שבה נמצא הולד במעי אמו בבחינת "בטול והעלם גדול להיות כמו ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת והוא בהעלם והסתר בתוכה עד שלא נראה לעין הרואה כלל", הנה ביטול זה מביא את לידה.

אבל לעתיד לבוא, יהיה התחדשות אמיתית בלי אמצעות ביטול היש לאין "כי אם הארה חדשה ממש ממקורא דכולא שהוא עצמות המאציל, וזהו עתידה אשה שתלד מן ההעלם שלה העצמות הארה חדשה בלי שיהיה מוסתר תחלה ט' חדשים בבחינת ביטול והעלם העיבור. אך עכ"ז יהיה הריון יום א' כי עצירת השפע צ"ל בכל מקבל השפע. אך ליום שכולו ארוך מה שיתעצר במל' דאצילות ט' חדשים הוא בבחינת מל' דאריך בט' שעות[10]. כי שנה במלכות, וחדשים במדות, וימים בחכמה ובינה." עכת"ד.

והנה הצ"צ בד"ה ה' הושיעה הנדפס במילואים לתהילים יהל אור פרק כ, ובאור התורה סידור עמ' קג מביא את דברי אדה"ז הנ"ל (בתחילת אות ה') ומבאר בהגה"ה[11] ד"עצירת השפע" הוא העיבור במלכות דאצילות כדי שיומשך הביטול העליון גם בבחינת היש, שעל ידו דוקא מתקיים השפע. ולכן הנפילים אשר לא היו בבחינת עיבור אף שהיו נשמות גבוהות נפלו למטה.

ואח"כ ממשיך לבאר למה עצירת השפע תהיה בזמן קצר: "ולעניות דעתי אפשר לומר כי זה שצריך עיכוב ט' חדשים מפני שבי"ע הם יש ואינו ערוך לאצילות על כן כדי שיומשך בבריאה צריך להתעכב תחלה במלכות דאצילות כו' שאם לאו כן יפול בירידתו למטה כו' מחמת שיש שם קליפות, ודוגמת שבירת הכלים. רק על ידי שנתעכב במלכות מקור דבי"ע יתקיים" שזהו העלם הוי' בשם אד' כי בי"ע א"א להם לקבל משם הוי' כ"א ע"י שם אד', "אבל לע"ל שיזדככו בי"ע עד שיהי' השם הוי' נקרא ומתגלה בעלמא דאתגליא שזהו הקרי - כמו שהוא בעלמא דאתכסיא שזהו הכתיב, ממילא א"צ עיבור ועיכוב כ"כ בההמשכה והלידה מאצילות בבי"ע, כיון שלא רחוק כל כך בי"ע מאצילות עד שיצטרך עיבור ושינוי גדול, ויהיה די בט' שעות כו' וזהו עתידה אשה מלכות דאצילות שתלד בכל יום".

אח"כ מביא מהמדרש שקודם המבול היתה אשה מתעברת ויולדת ביום אחד כי אז האירה הארת אריך אנפין, ולכן היו מאריכים ימים, דההשפעה מבחינת הכתר באה בשינוי גדול למעליותא שלא בערך, ומינה דזה שעתידה אשה שתלד בכל יום נמשך ג"כ מאריך אנפין.

עוד הוסיף הצ"צ ממש"כ בלקו"ת סוף פ' קרח שכשבא השפע מא"א בא במהירות בלי עיכוב, כי העיכוב בא ע"פ מדת הדין בעברה מהיכל להיכל, אבל בא"א לית שמאלא (בלקו"ת שם נותן משל דנהר גדול מאד לא יעוכב ע"י מונעים ומעכבים כי אם הלוך ילך במנהגו וישטוף העצים והעפר המעכבים, וכך ההמשכה מבחינת ורב חסד הולך ונמשך במרוצה, וכל הדינין מתבטלין מחמתו). עכת"ד.

והנה אף שהביאור של הצ"צ בא בהמשך למש"כ אדה"ז, מ"מ הרי הביא את הדוגמא של דור המבול שהיה כשאין חדש תחת השמש ועל מה שהיה אז ודאי שאי אפשר להביא את ביאורו של אדה"ז שהבאנו לעיל שהרי גם אז הכל הי' בבחינת התחדשות ולא חדש ממש (וזה בשונה מהדוגמא של אדה"ר שהביא האריז"ל דאז עדיין היה חדש תחת השמש עכ"פ בכמה דברים די' דברים נבראו בין השמשות כו'). כמו"כ אם בדור המבול האירה הארת אריך אנפין, למה שלא נאמר שכמו כן יהיה בימות המשיח, אפילו לפני היום שכולו ארוך?

ואולי באמת רוצה הצ"צ להסביר את הענין באופן מיוחד כדי שיתאים גם עם ימות המשיח - שהרי מהגמ' (שבת ל, ב) מוכח שגם כשאין חדש תחת השמש כבר יתקצר זמן העיבור כמשנ"ת בגליון הקודם אות ה', ולכן מקדים לומר "ולעניות דעתי אפשר לומר", ומוסיף את כל ההסבר על זיכוך העולמות, והיינו שאכן יהי' צורך בביטול היש כדי להביא להתחדשות השפע אבל הכל יהי' במהירות דכבר אז יאיר הארת אריך אנפין. וכן משמע בשיחת אחש"פ תשמ"ב שמבאר איך מיד כשנולד מושיען של ישראל היה יכול לגאול את ישראל אף שהי' תינוק בן יומו, ומביא על כך את הצ"צ הנ"ל דבימות המשיח תהי' הנהגת העולם באופן אחר לגמרי כמבואר שם דהעיבור יהי' ט' שעות בלבד.

ועוד ראיה לזה, שהרי כתב שטעם העיבור הוא משום "שאם לאו כן יפול בירידתו למטה כו' מחמת שיש שם קליפות, ודוגמת שבירת הכלים" ולכן לעתיד כשלא יהי' מרחק כל כך בין בי"ע לאצילות, יהיה מספיק בט' שעות כמו שנתבאר שם בארוכה. ואם הצ"צ מדבר על האלף השביעי, הוה ליה לסיים בסכינא חריפתא דאז לא יהיו קליפות כלל. אבל אם מדבר על ימות המשיח אתי שפיר, כי אז עדיין יהי' טומאה בעולם, וכדלקמן הע' 10.

וראה בד"ה תחת אשר לא עבדת תרל"ג (סה"מ ח"ב עמ' תצג), "והנה בבחי' לע"ל יש שני בחי' ימות המשיח ותחיית המתים, והנה ימות המשיח אעפ"י שלכאורה הוא על האופן כמו שהוא עתה, וכמשארז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום, וכן כתי' הנער בן מאה שנה ימות, רק שיהי' ברכה והמשכה בתוס' וריבוי יותר שלא לפ"ע - מ"מ הוא ג"כ בבחי' המשכת גילוי אלקות למטה. וכיון שהוא בבחי' המשכת גילוי אלקות למטה עכצ"ל שהוא המשכה ממקום גבוה דהיינו מבחי' סוכ"ע..ועיקר הגילוי יהי' לע"ל בתחה"מ שיעמדו נשמות בגופים ולא יהי' אכילה ושתי' כו'". חזינן מדבריו עכ"פ שעתידה אשה שתלד כבר בימות המשיח לפני תחיית המתים, ויהי' אז המשכה מבחינת סוכ"ע.

במאמר המוסגר, יש להעיר שאף שמאמר אדה"ז שמביא הצ"צ כאן נדפס באתהלך לאזניא כבר בתשח"י לא צויין לשם בספרי כ"ק אדמו"ר, ותמיד מובא ענין זה דלע"ל יהיה העיבור ט' שעות בשם הצ"צ[12] או מאמר אדה"ז - נעתק ונתבאר ע"י הצ"צ וכדומה.[13] ואולי הוא משום דדוקא אצל הצ"צ מבואר הענין באופן שיתאים גם לימות המשיח, ובכלל מאתים מנה וכו'.

מטרת העיבור קשורה ליציאת הנשמות מהקליפות

ב. בד"ה להבין מ"ש בזוהר תרומה גנתא כו' (ביאורי הזהר להצ"צ ח"ב ע' תתיח ואילך) מציין הצ"צ לדברי האריז"ל בלקוטי הש"ס, ד"בימות המשיח יאבדו הקליפות ולא יהיו הנשמות צריכים אל הבירור כמו בזמן הזה באורך המשך ימי העיבור ולכן אין צריך זמן רק הרה ויולדת יחדיו בו ביום כמו שהיה בתחילת הבריאה באדם הראשון שעלו למטה שנים וירדו'". ומבאר דהכוונה הוא "כדאיתא במ"ח ס' נשים שהנשמות בצאתם מהקליפות צריכים להתעכב בעיבור זמן כו'." [במשנת חסידים (ח"ב - סדר נשים) מסכת ירידת הנשמות מסביר שבחטא עץ הדעת נשרו חלקים מנפשו של אדם הראשון וטבעו בקליפות ומהם רוב בני אדם באים. ובמסכת מעבר הנשמות, שאחר צאתם מהקליפות הם מתעכבים במלכות דאצי' קודם בואם לעולם זמן הרבה וכפי ערך גדולתם כן יכולים להרבות זמן עכובם בה, וכפי רוב עכובם כן הוא רוב רחוקם מן החטא. עכת"ד.]

ומבאר הצ"צ דיש שני טעמים על העיכוב:

(1) ע"ד תשובת הגדר דבעל תשובה [כוונתו למש"כ בס' חסידים סי' לז, וז"ל תשובת הגדר - פירוש שיגדור עצמו מכל דברים שמביאים לידי עבירה זו שחטא עכ"ל], ומציין לסידור ד"ה ה' שומר את גרים [דשם נתבאר שכמו שבעל תשובה צריך שמירה שלא יחזור לסורו כי היה פעם בפועל הרע ובנקל מאד לחזור למקומו הראשון, כן הניצוצות שנפלו בנוגה ונכנסו תחת כנפי השכינה צריכים שמירה מעולה שלא יומשכו למקומן הראשון בנוגה].

ובהמשך מסביר שהעיבור הוא הבירור עד שהפסולת נדחה ע"י דם לידה [בביאורי הזהר להצ"צ ע' יא ציין למאו"א ערך הריון ושם דרפ"ח ניצוצין נבררים בימי הריון. ע"כ. וראה במבוא שערים להרח"ו (ש"ה ח"ב) דבחי' הבשר והדם שבוולד נעשה מן הבירורים שמתבררים בחדשי העיבור, והבחינות שאינם מתבררין שהם הסיגים בד"כ יוצאים לחוץ בעת הלידה בסוד דם הלידה].

(2) כיון דעכשיו למטה יש מסתיר לכן צ"ל עיבור במלכות שלא יהיו נפילים. ומציין לביאורי הזהר בראשית י"ח. [והמו"ל שם מציין לסה"מ תקס"ז עמ' י. ושם נתבאר דכשמתעכב השפע בבחי' עיבור ט' חדשים נקלט האור ונעשה מהותו כמהות המלכות ממש וכל מי שנתעכב ונשתהא יותר כמו עיבור די"ב חודש יש בו בחי' הביטול ביותר וכמו אליהו כו', אבל שפע שאינו מתעכב יתכן שיהיה נפרד לגמרי כמו הנפילים שלא נקלטו ברחם הנוקבא כידוע - עיי"ש הסבר הדבר.]

משא"כ לעתיד אין שייך ב' הטעמים, כי (1) אין שייך בירור, דדוקא בירורי נוגה צריכים עיכוב ובהשמים החדשים דלע"ל לא שייך זה. וע"ד ענין הגלוסקאות, דעכשיו כדי שיהי' לחם צריך טחינה והרקדה וכו' שהו"ע הבירורים, אבל לעתיד לבוא תוציא גלוסקאות, עיי"ש עוד. (2) גם לא יהיה הסתר למטה. עכת"ד.

ואח"כ מוסיף הצ"צ לתוספת ביאור, דלכאורה אם לע"ל תתעלה המל' למעלה מז"א בסוד נקבה תסובב א"כ איך יהיה היחוד? ומתרץ דכמו שבעתיק היחוד הוא מיניה וביה, כן יהיה לעתיד. דיחוד וזיווג גופני דז"א הוא דרך הגשמה[14], אבל בעקודים שהכל כלי אחד וכ"ש למעלה ממנו שהוא אורות בלי כלים אין שייך יחוד כזה, והאור ממש מתגלה בלי שום הגשמה בכלי, וזהו"ע מיניה וביה. דלעתיד יתעלה בחי' מלכות שם ב"ן להיות למעלה ממ"ה לקבל מע"ב, והיחוד יהיה כמו שהוא למעלה מאצילות.

"ומשום הכי ג"כ עתידה אשה שתלד בכל יום, דביחוד דעכשיו שהמשכת מ"ד בא דרך הגשמה בטפה לכך צריך לעיבור ט' חדשים בבטן הנוקבא שיהיה מזה הולדה, ויצא מהגשמה אל הגילוי בבריאת הולד מטפה..שהוא ע"י אורות עליונים..המתלבש בה כל ט' או ז' ירחי לידה כו' אבל לע"ל שיומשך שפע המ"ד בלי הגשמה וכלים א"כ א"צ שהיית זמן כלל בבטן הנוקבא" עיי"ש עוד. עכת"ד.

והנה בתחילת דבריו ציין לדברי האריז"ל שכתב במפורש שעתידה אשה הוא כמו אצל אדה"ר, דהיינו שיהיה משפיע ומקבל, אך סיים דאז הייחוד יהיה מיניה וביה וכו'. ועל כרחך דלא נחית כאן לחלק בין התקופות,אלא בא להסביר את כל הטעמים לקיצור זמן העיבור לעתיד. אך לגופו של ענין, הנה ההסבר שהיחוד אז יהי' מיניה וביה וכו' ולכן תלד כל יום, ודאי שייכת רק בעולם הבא אחרי תחיית המתים, וכמו שכתבנו בגליון הקודם אות ה'. אבל הביאורים הקודמים יכולים להתאים גם לימות המשיח, וכדלקמן.

באיזה תקופה יצאו כל הנשמות מהקליפות?

ג. ונתחיל עם הטעם הא', שהעיבור במלכות הוא ע"ד תשובת הגדר - כיון דהנשמות באו בעבר מהקליפות, אך לעתיד לבוא "יאבדו הקליפות" ואז אין צורך בזה יותר.

והנה במשנת חסידים שם מסכת הוית הנשמות, מבואר דלא כל הנשמות נפלו בקליפות וישנם נשמות שלא נכללו באדם הראשון והם נשמות חדשות, ומתוכם אותם שבאצילות לא נפלו בקליפות, ורק אותם שבבי"ע נפלו בקליפות. ובמס' השגת הנשמות כ' דחלק האצילות הנ"ל אי אפשר להשיגם אלא אחר התחיה, ואותם שמאצי' ולמטה בכוונת גדולות של איזה צדיק יכולים לבא לעולם.

וא"כ יש לבדוק האם בתקופה הא' דימות המשיח, עדיין יצאו נשמות מהקליפות, או שיוולדו אז רק נשמות שלא נפלו בקליפות?[15]

והנה איתא בגמ' (ע"ז ה,א) אמר ר' יוסי אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, ובתוס' שם ד"ה אין בן דוד בא, "והא דאמר עתידה אשה שתלד בכל יום לימות המשיח, שמא יש לומר גוף חדש ונשמות חדשות יהיו". וכן הוא בזוהר ח"א דף כח, ב, "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף ואז החדשות יבואו, בההוא זמנא מתעברין ערב רב מעלמא". וראה גם בתיקוני זוהר תקון ס"ט. הרי שאחרי שבן דוד בא יהיו נשמות חדשות. ולאידך בלקו"ת (שיר השירים נ, א) מביא מספר הגלגולים פ"ז דנשמות החדשות יהיו באלף השביעי, וצריך ביאור, דאם כן איזה נשמות יהיו בימות המשיח (אחרי שיכלו נשמות שבגוף) לפני אלף השביעי?

והנה המשנת חסידים לא העתיק רק דברי האריז"ל (ראה לקו"ש ח"ג עמ' 1002 הע' 2, ולקו"ש חלק כא עמ' 332 הע' 63 בשם אדה"ז), ואכן כדי לברר ענין זה לאשורו בעז"ה יש להביא מש"כ בכתבי האריז"ל בכמה מקומות בענין זה.

וז"ל הרח"ו בספר הגלגולים פ"א, וז"ל:

"והנה כמו שהיו באדה"ר רמ"ח אברים שבהם תלויות כל נשמת הטוב כן כל רמ"ח איברים שבסמא"ל בהם תלויות כל נשמת הרע וכשחטא אדה"ר ואכל מעץ הדעת טו"ר נתערבו יחד ונתלבשו אותן הנשמות הטובות הנאחזות באברי אדם עם אותם של אדם בליעל כל אבר בתוך אבר כמוהו הא כיצד ראש תוך ראש וכו' עד רגלין ברגלין..ובכל דור יוצאין הנשמות הטובות מתוך הרע ההוא ובאים לעוה"ז..בדור הזה האחרון שאנחנו בו הנה השכינה עומדת ברגלין וכל הנשמות היוצאות עתה הם בחי' הרגלים של אדה"ר..וכאשר יוגמרו כולם להתקן ולהסתלק חלק הטוב מן הרע ואפילו הטוב דרגלין מנשמת אדם מתוך רגלי' דמסאבותא כדין ייתא משיחא וזהו הרמז בפ' פקודי עד דמטו רגלין ברגלין והבן זה [בע"ח שער מ"ן ומ"ד דרוש א': וז"ש פ' פקודי דרנ"ח ע"ב כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין ברגלין כדין יבא משיח[16]]. וזהו סוד אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף."

ובפרק ב' שם, "והנה כשיכלו כל אותן הנשמות לצאת מתוך הקליפות הנק' מות אז תצא משם השכינה הגולה ביניהם המחיה אותם וישארו מתים ויתבלעו ויתאבדו. וזהו פי' הפסוק בלע המות לנצח הקליפות הם נק' מות ומה גם אחר שתצא משם השכינה הנק' חיים, ואז מתבלע לנצח ואין להם תקומה."

ומהנ"ל מובן, דכבר בתחילת ימות המשיח כשבן דוד בא "יאבדו הקליפות" כלשון האריז"ל, ולא יישארו נשמות מאותן שהיו בתוך הקליפות, וא"כ כבר אז אין צורך בעיבור במלכות כדי לתקן את העבר. והיינו שההסבר הא' שהביא הצ"צ לביטול אריכות העיבור שייך כבר אז.

כמו"כ מש"כ הצ"צ בהמשך לזה דדוקא בירורי נוגה צריכים עיכוב, ועכשיו כדי שיהי' לחם צריך טחינה והרקדה וכו' שהו"ע הבירורים, אבל לעתיד לבוא לא שייך זה ולכן תוציא הארץ גלוסקאות, שייך גם הוא להנ"ל. ראה בשער המצות (הוא שער הה' מהשמונה שערים, נדפס תרי"ב) פרשת בהר, וז"ל:

"ותחלה נודיעך ענין המלאכות מה הם. דע כי בתחילת האצילות נאצלו אותן שבעה מלכי אדום שמלכו ומתו ואח"כ נתקן עולם האצילות ואנו צריכים ע"י תפלותינו והמצות מעשיות אשר אנו עושים למטה לגרום זיוג בזו"ן ואנו מעלים לאותם שבעה..עד גמר בירור המלכים אלו כל הטוב והקדושה שבהם ויתוקנו הכל והסיגים שבהם הקליפות ישארו למטה בבחינת הרע ועליהם כתיב ובלע המות לנצח והרשעה כולה בעשן תכלה ואין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף ויתבררו כל בחינות אלו המלכים לגמרי..והנה בימי החול אז אנו מבררין את אלו המלכים ע"י המצות מעשיות שאנו מקיימים ע"י מלאכה מה שאין כן ביום השבת כמו שיתבאר..נמצא כי המלאכות הם הוראות היות הדברים צריכים תיקון ע"י מעשינו למטה כ"א הקב"ה היה בורא מתחל' כדרך שעתיד לעשות בימי המשיח להוציא הארץ גלוסקאות יפות כמ"ש רז"ל בשלהי כתובות על פסוק יהי פסת בר בארץ לא היינו צריכים לטרוח בכמה מיני מלאכות חרישה וזריעה וקצירה כו' עד שהמאכל נתקן. אבל עתה אנו צריכים לחרוש ולזרוע ולהוציא התבן והקש שהם הקליפות מן החטים.."

הרי מבואר להדיא, דעד ביאת המשיח יושלם ענין הבירור, עכ"פ ביחס לנשמות[17].

וראה גם בשעה"ג הקדמה ח', דיש כמה שרשים של נשמות שנשרו בקליפות כו' והזכרים יכולים לצאת בעוה"ז מתוך הקליפות, אבל נקבותיהם אין יכולים לצאת כלל עד ביאת המשיח עיי"ש. ובשו"ת רב פעלים ח"א סי' יז כתב עפ"ז ד"קודם ביאת המשיח לא ימחו הקליפות כולם לגמרי, וגם אין יוצאים כל הנשמות שנשרו בקליפות לגמרי, אלא אחר ביאת המשיח בב"א יושלמו כל התיקונים והבירורים האלה, ואחר שישולמו כל התיקונים והבירורים כולם, אז יהיה זמן תחיית המתים" (ומתכוון כאן לתחיית המתים הא' שתהיה לדעתו בימות המשיח, כנ"ל אות ד' שאז עתידה אשה שתלד בכל יום). והביא שם גם מש"כ הרח"ו בעולת תמיד (דף ד, ב) ד"כשיושלם הבירור והצירוף הזה לגמרי ולא ישאר שום ניצוץ קדושה למטה וכל הניצוצות של הקדושה יעלו, אז ישארו הסיגים שהם הקליפות לבדם בלתי חיות כלל, ואז יתקיים פסוק בלע המות לנצח, וזה יהי' אחר ביאת המשיח ב"ה". ולשיטתיה גם היעוד דהרה ויולדת יחדיו לא יהיה מיד בביאת המשיח, אלא איזה זמן אח"כ כשיושלם הבירור לגמרי. ואפשר להעמיס פירוש זה בדברי האריז"ל, ד"בימות המשיח" יאבדו הקליפות ואז הרה ויולדת יחדיו, והיינו שבתוך ימות המשיח עצמם יאבדו הקליפות ואז יתקיים היעוד.

ומה הזכיר הצ"צ הביטוי "השמים החדשים", אף שבד"כ בדא"ח מבואר דקאי על אלף השביעי, מ"מ לפעמים הרי מפרשים אותו על זמן קיבוץ גלויות כמ"ש הרד"ק (ישעי' נא, טז) ראה שיחת ב' דחג השבועות תשט"ו סי"ח (וכן בהמשך תער"ב ח"א עמ' רסד[18]).

טעם השני של הצ"צ שייך גם בימות המשיח

ד. והנה הטעם השני שהביא הצ"צ לענין העיבור הוא "כיון דעכשיו למטה יש מסתיר לכן צ"ל עיבור במלכות שלא יהיו נפילים" ולעתיד "לא יהיה הסתר למטה". וטעם זה דומה לההסבר שהביא הצ"צ בד"ה ה' הושיעה שהבאנו לעיל אות ו', ואף דיש לעיין אם אפשר לומר באופן מוחלט שלא יהי' בחינת יש מסתיר בעולם בימות המשיח לפני תחיית המתים[19] מ"מ אם נכונים הדברים שכתבנו לעיל, שטעם הא' יתבטל אז, ושזהו כוונת האריז"ל, "דלעתיד לבוא יאבדו הקליפות ולא יהיו הנשמות צריכים אל הבירור כמו בזמן הזה באורך המשך ימי העיבור", א"כ ע"כ שגם טעם הב' יתבטל אז.

שהרי ב' טעמים אלו שהביא הצ"צ מרומזים בדברי הרח"ו, בשער הגלגולים הקדמה ל"ט (וכ"ה בספר הגלגולים פל"ה), כ' "ודע כי כאשר הנשמות יוצאות מעמקי הקליפות, כדי לבא בעולם הם צריכות בתחלה להתעבר במלכות, כדי להטהר ולהתנקות מאותם הקליפות והזוהמות שהיו בתוכם כבראשונה, וכפי גדר הנשמה כך יהיה בה כח וזכות להתעכב שם, כי בחי' החדשות הגמורות הם יכולות להתעכב במלכות בסוד עבור י"ב חדש..בחי' הב' כו' עומדות בסוד עבור במלכות רק ט' חדשים בלבד כו'". והטעם שזה נחשב לזכות להתעכב שם הוא משום טעם הב' הנ"ל - עי' בסה"מ תקס"ז הנ"ל אות ז' בארוכה. ואם כן, כשיתקיים היעוד דהרה ויולדת יחדיו, ע"כ שגם טעם זה לא יהי' שייך, דאם לאו הכי, הרי מטעם זה עכ"פ יצטרכו להתעכב במלכות. וק"ל. וזה מתאים עם המבואר לעיל אות ו' ממשמעות דברי הצ"צ בד"ה ה' הושיעה, שטעם זה יתבטל בימות המשיח.

הנשמות שיוולדו בימות המשיח לפני התחייה

ה. ויש לעיין איזה נשמות יוולדו בימות המשיח. שהרי מבואר בשער הגלגולים הקדמה ל"ט, ד"כל פרטי הנשמות כולם ירדו אל הקליפות, חוץ מן החדשות הגמורות האמיתיות [שלא נכללו באדם הראשון], אלא שאינם שוות במדרגתם, כי אותם אשר נשתיירו באדם עצמו, אין בהם רק פגם אחד של אדם, ואותם אשר הנחיל לקין והבל בניו יש בהם ב' מיני פגם כו'". ורצונו לומר, דאף שנאמר בהקדמה ז' שם, שהנשמות שנשארו בו לא נפלו לעמקי הקליפות (וכמו שהבאנו לעיל מהמשנת חסידים), מ"מ גם הם נפגמו ו"ירדו אל הקליפות". ולכן צריכים עיבור במלכות, כמו שממשיך שם בהקדמה ל"ט. ונמצא, שכשאומרים "שיכלו כל הנשמות שבגוף" לפני ביאת המשיח, הרי זה כולל את כל הנשמות, חוץ מהנשמות החדשות.

ומתוך הנשמות החדשות גופא, בספר הגלגולים פ"ז מבואר דגם בנשמות החדשות הנה החלקים שיש בהם מן בי"ע הוטבעו בתוך הקליפות ורק החלקים שמעולם האצילות נשארו למעלה. ובהמשך הפרק כ' וז"ל, "והנה אותם הב' בחינות של הנשמות חדשות, הבחינה הא' מהם שהם מחלקי עולם האצילות א"א שיבואו עתה בעוה"ז עד אחר התחי'[20]..והבחינה השנית שהם מחלקי עולמות בי"ע אפשר להם לבוא בעוה"ז בזמן הזה ע"י כוונת איזה צדיק להמשיכן מתוך הקליפות", ובשעה"ג הקדמה ל"ט שהבאנו לעיל שם מבאר דזמן עיבורם הוא י"ב חודש.

וא"כ כשעתידה אשה שתלד בכל יום, צ"ב על איזה נשמות מדובר?

ובאגרת הקודש סי' ז כ' אדה"ז "כל הנשמות שבעולם היו כלולות באדה"ר..שהן נשמות כל ישראל מימות האבות והשבטים עד ביאת המשיח ועד בכלל שיקוים אז מ"ש והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב"[21]. ובמ"מ הגהות והערות קצרות כ' כ"ק אדמו"ר, "להעיר מגלגולים רפ"ז - לקו"ת שה"ש נ' א' - שבאלף הז' שהוא אחר ימות המשיח (עיין לעיל פל"ו) - יהיו נשמות שלא נכללו באדה"ר". עכ"ל. ומשמע דנשמות החדשות דבי"ע הנ"ל שלא נכללו באדה"ר, ירדו גם כן - בעיקר - אחרי התחייה. ואכן כן הוא משמעות הלשון בספר הגלגולים שהובא בלקו"ת שם, דאפי' בחי' נפש דעשיה דנשמות החדשות ירדו רק בזמן התחי', ועל כרחך דמה שיורדים עכשיו ע"י כוונת איזה צדיק הוא יוצא מן הכלל ועל כן אינו מזכירו. רק דצ"ב מתי יצאו הם מן הקליפות?

והנה בספר הגלגולים סוף פרק ד', איתא:

"ואמנם כל הניצוצות שלא באו לעולם עד אחר החורבן כולם צריכים להתגלגל בביאת משיחנו במהרה בימינו ואז יקיימו כל אותם המצות ובזה תבין טוב טעם למה הוצרכו להיות ימות המשיח קודם עוה"ב שהוא אלף השביעי שאז הוא עיקר העונג. אמנם לפי שהנשמה לבדה אין לה קיום מצות, לכן יהיה בתחלה ימי המשיח לקיים כל המצות התלויות בבית המקדש ובזה תבין במה שאמר ר' ישמעאל בן אלישע כשהטה את הנר בליל שבת לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה. והבן זה."[22]

ויש להעיר שעפ"ז יומתק למה עתידה אשה שתלד בכל יום, כי כל הנשמות שחיו מאז החורבן יצטרכו לבוא לעולם בבחי' גלגול כדי לקיים את המצות התלויות במקדש.

ואף דבספר הגלגולים פל"ה ובשער הגלגולים פרק ל"ט מבואר דגם נשמות מגולגלות צריכים עיבור במלכות, וא"כ למה יתקצר אז זמן העיבור?[23] יש לומר בדא"פ דבנשמות אלו שחסרונם היחיד הוא שלא קיימו מצות שהיו מן הנמנע לקיימם בזמן הזה, אין טעם העיבור כדי "להטהר ולהתנקות מאותם הקליפות והזוהמות" (כנ"ל בשער הגלגולים) שהרי מה חטאו בזה שלא קיימו מצוות שהיו מן הנמנע לעשות? אלא הטעם הוא משום טעם הב' הנ"ל שלא יהיו נפילים, וטעם זה גם לא יהי' שייך לעתיד.

ובאשר לשאלה מתי יצאו נשמות החדשות דבי"ע מן הקליפות, הנה בשער הגלגולים הקדמה ו' הלשון הוא שנשמות אלו "ירדו עם גלות השכינה למטה בתוך הקליפות, וכאשר איזה צדיק מכוין איזו כונה גמורה טובה, יכול להמשיך ע"י כונתו ההיא איזו נשמה חדשה, פירוש שהנשמה שבתוך הקליפה תתעלה משם" (וראה גם בסה"ג פ"א). וביאר בפי' בני אהרן שם, "אין ירידה זו כירידת אותם נשמות שנשרו מאדה"ר ע"י החטא וירדו לקלי'..וירידתם היא הכרחית מחמת ששלטו בהם הקליפות ע"י חטאו של אדה"ר משא"כ הכא דמיירי בנשמות שלא נכללו באדה"ר והם נקראים נשמות חדשות כמבואר בדבריו כאן, וירידה שלהם היא רצונית ואינה הכרחית להשתקע בתוך הקליפות ח"ו אלא אדרבא היא כדי לברר מהקליפות כמו ירידת השכינה שהיא לברר".

וא"כ נראה דאחרי גמר בירור כל הנשמות - כשיכלו הנשמות שבגוף, והשכינה תצא משם, יעלו גם כל נשמות החדשות דבי"ע הנ"ל מן הקליפות בדרך ממילא ויטהרו כו', ויחזרו למקומן הראוי. וע"פ האמור לעיל בארוכה, יובן דאף שכיום זמן העיבור עבור נשמות אלו הוא י"ב חודש הנה לעתיד יהי' מספיק בזמן קצר.

ולשלימות הענין יש להעיר עוד מהמבואר בשער הגלגולים (הקדמה ל"ט, ובספר הגלגולים שער ל"ה) "כי אחר שהנשמה היתה בסוד עבור במלכות, יש נשמה שתכף אחר זמן עבורה יורדת על העה"ז, ויש שיורדת אל עולם הבריאה ועומדת שם כו' וז"ס פסוק חי ה' אשר עמדתי לפניו, הנזכר באליהו הנביא ז"ל". וענין זה הובא בחסידות פעמים רבות. ונמצא דע"פ האריז"ל ענין יכלו נשמות מן הגוף הוא להוציא את הנשמות מהקליפות אך לאו דוקא שכולם צריכים להוולד לפני ביאת המשיח (בכמה שיחות מכ"ק אדמו"ר משמע דיכלו הנשמות קשור עם לידה גשמית, ויש ליישב), וא"כ יתכן שגם סוגים נוספים של נשמות ירדו ג"כ בימות המשיח. ועי' גם לעיל סוף אות ג' דישנם חלקי נשמות שאינם יכולים לצאת מהקליפות "עד ביאת המשיח", עיי"ש.

לסיכום: היעוד דעתידה אשה תתקיים כבר בימות המשיח ואז יהיו מספר בנ"י כחול הים כו', והטעם לקיצור זמן העיבור הוא משום דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף - והיינו שכל הנשמות שהיו כלולים באדה"ר ונפלו בקליפות יצאו משם, ואז אין צורך בהמשך זמן העיבור במלכות שמטרתו - לטהר את הנשמות מאותם הקליפות אשר היו בתוכם. גם העולם יתעלה אז, ולכן יתבטל גם הטעם השני של העיבור במלכות שהוא להחדיר בחי' ביטול היש אצל הנשמה. אולם היעוד ימשיך להתקיים גם בעוה"ב שאין בו פו"ר ע"י כח הנוקבא עצמה, ואז ירדו נשמות חדשות שלא היו כלולים באדה"ר. ובאלף הז', נוסף לטעמים הנ"ל ישנו עוד טעם לביטול ענין העיבור: דעיבור הו"ע ביטול היש, והוא גורם ללידה ע"ד רקבון הגרעין שמביא לצמיחת התבואה, אבל לע"ל יהיה הארה חדשה ממש, ולא יהי' צורך בביטול מה שהיה קיים לפנ"ז (כנ"ל אות א'). ועוד, דאז יהיה ההשפעה שלא בהגשמה, ולכן אינו צריך שהיית זמן בעיבור (כנ"ל אות ב').


[10]) עי' בסה"מ תקס"ז עמ' י למה השפע צריך להתעצר במלכות דוקא.

[11]) בהגה"ה הוא בקיצור נמרץ, ומה שכתבתי הוא ע"פ מה שמבואר בד"ה אלה תולדות נח תקס"ז (ביאורי הזהר להצ"צ עמ' כג) ששם מבואר התוכן הכתוב כאן בהג"ה בקיצור, יעו"ש באוה"ת לעוד מ"מ.

[12] שיחת אחש"פ תשמ"ב סי"ד (בפנים) , שיחת ט"ו בשבט תשמ"ד אות יח, שיחת ש"פ בשלח תשמ"ה סל"ה (בפנים). ש"פ אמור תשמ"ז שם. ספר השיחות ש"פ שמיני תשמ"ט בסופו בהע'. סה"מ תשל"ז עמ' 288 בהע'. הוספות לשיחת ש"פ בשלח תשנ"א (תורת מנחם עמ' 227). וראה גם את הביאורים לאגה"ק סי' כו שהבאנו בגליון תתקצ"ח.

[13]) ש"פ משפטים תשמ"ד הע' 33 (לקו"ש חכ"ו עמ' 362). תורת מנחם ש"פ וארא תשט"ו בסופו.

[14]) עי' ביאור הענין בדרך מצותיך מצות פו"ר ס"ב, ע"ש היטב.

[15]) ראה לקמן קטע המתחיל "והנה בספר הגלגולים".

[16]) ועי' עוד מזה באור התורה במדבר ג חקת עמ' תתעג.

[17]) שהרי במ"א כ' הצ"צ (אור התורה בראשית ו, עמ' תתשלד) שגם בימות המשיח יהיו בירורי נוגה, רק דכיון שבחי' אדם יהיה בשלימות, לכן הבירור שלא יהי' בדרך מלחמה אלא שיתבטלו במציאות ממילא, ולכך "עיקר מעשה המצות יהי' בזמן ההוא כו' שכשעומד במקום הגבוה ביותר יוכל להשפיל ידיו להגביה את הנמוך כו' להעלות בירורי נוגה היותר נמוכים ולהעלותן ע"י קרבנות כמצות רצונך כו' וזהו הטעם שהיום לעשותם כמצות רצונך לא יהי' אלא לימות המשיח דוקא, ולמחר לקבל שכרם היינו בתחיית המתים שלאחר ימות המשיח". כמו"כ גבי גלוסקאות, עי' בשער התפלה לאדמו"ר האמצעי עמ' 130 ואילך שזה דוקא באלף השביעי שנק' יום שכולו שבת כדוגמת שביעית שאין בה חרישה וקצירה, ושבימות המשיח יהיה ברכה בארץ אבל עדיין צריך עבודה קצת. ויש לעיין בזה עוד. אבל עכ"פ לגבי נשמות הרי הדברים ברורים מאוד במקורות הנ"ל שיתבררו כולם לפני ביאת המשיח. וראה לקמן הע' 10.

[18]) רק דמש"כ שם צריך ביאור ע"פ המובא לקמן דנשמות חדשות יהיו רק לע"ל. ראה לקמן הע' 13.

[19]) ראה מה שהבאנו לעיל מהאריז"ל "דכשיכלו כל אותן הנשמות לצאת מתוך הקליפות הנק' מות אז תצא משם השכינה הגולה ביניהם המחיה אותם וישארו מתים ויתבלעו ויתאבדו." וראה לעיל סוף אות ג'. וראה מש"כ באגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ב עמ' סח: "בימות המשיח כשישלימו בני ישראל את המלחמה ויבררו הטוב מן הרע ויופרד הרע מהטוב ויפקון מן גלותא אז יגיעו הם לשלמות האדם כמו שהי' קודם חטא עץ הדעת, שלא יהיו ישראל תחת שליטת אילנא דטוב ורע. אבל ישנה עדיין לסטרא אחרא בעולם בערב רב..מוסיף על זה בעולם התחי' שיעביר את רוח הטומאה כליל מן הארץ ואין חטא ומיתה בעולם". וכ"ה באגרות קודש חי"ז עמ' שנו, דבתקופה הא' יהי' רק טהרת האדם (היחיד או הרבים או גם כללות בנ"י) ובכ"ז מציאות הרע בעולם קיימת (וגם בפועל - באו"ה, בחיות וגם בערב רב) ובמילא גם אפשריות של פועל רע (גם בכל בנ"י).

וי"ל דכיון שבני ישראל לא יהיה תחת שליטת אילנא דטוב ורע, לכן אין חשש כ"כ שיהיו נפילים.

[20]עיי"ש) בתחילת הפרק ליתר ביאור, הובא בלקו"ת לאדה"ז (שה"ש נ, א) דנשמות אדה"ר כוללות מן נפש דעשייה עד יחידה דאצילות כן אותם הנשמות שלא נכללו באדה"ר הם עד"ז כו' ובאלף השביעי יתעטרו אלו הנשמות שנכללו באדה"ר באותם הנשמות היותר גבוהים מהם כל חלק וחלק עם הדומה לו". וראה מאמרי אדה"א דרושי חתונה ח"ב עמ' תרמב-ג.

[21]) ולהעיר ממש"כ בירך יעקב (להרב יעקב פייתוסי, נד' ה'תר"ב) ריש פ' תזריע "ואפשר שזהו מש"כ והיה מספר בנ"י כחול הים וכו' דהיינו ע"י אופן זה כעין התרנגולת", ר"ל שזהו המטרה של עתידה אשה שתלד בכ"י. וכ"כ בס' בן איש חיל (לבן איש חי) עמ' קב, שע"י עתידה אשה שתלד בכ"י יתקיים ההבטחה דוהיה זרעך כעפר הארץ.

[22]) יש לעיין איך לתווך המבואר כאן עמש"כ בשל"ה (בראשית אות י"ג) על עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, "כי עתה בגלות לא יש נשמות חדשות על הרוב ורובא דרובא, רק כולם מגולגלים, אבל כשיכלו אלו הנשמות ויבואו נשמות חדשות, אז יהיה הגאולה והתחדשות אור הגנוז, ויבואו נשמות חדשות". לאידך גיסא, מש"כ בשל"ה כן משמע בזוהר ובתוספות שהבאנו לעיל אות ז' קטע המתחיל "ואיתא בגמ'", שאחרי שיכלו נשמות מן הגוף יבואו נשמות חדשות. וצ"ע.

[23]) והנה ראיתי דבספר הגלגולים הוצאת לנדמן (בני ברק תשמ"ו) ישנו הגהה דצ"ל להיות "להתעבר בזמן ביאת המשיח". ולכאורה מוכח כן, שהרי כתוב שם לעיל, דאם האדם לא קיים מצוה שלא באה לידו סגי בכך שיתעבר באדם שהוא משרשו, וגבי נשמות שבאו לעולם אחר החורבן הרי מצות אלו לא באו לידם. וההבדל בין גלגול ועיבור מבואר שם פ"ה, דעיבור הוא שהנשמה נכנסת באדם קיים בגיל בר מצוה עד שהוא יקיים המצוה שחסרה לה, ואח"כ מסתלקת ממנו, ואינה צריכה להתעכב בו עד יום מותו של אותו אדם. ולגבי נשמה המתעברת לא אשתמיט שצריכה עיבור במלכות לפני כן (ובפרט דמבואר שם דלפעמים מתעברת נשמה באדם "לסייעו ולזכותו, ולהדריך אותו בתורה ובמצות ואינה חסרה דבר לצורך עצמה" - ועי' בתניא סוף פרק י"ד. וא"כ למה שתצטרך להתעכב במלכות לפני כן, הרי אינה צריכה תיקון?).

אולם במחילת כבודו שגה בהגהתו הנ"ל, שהרי בשער הגלגולים הקדמה ט"ז, מחלק במפורש בין מצות שלא באו לידו כגון חליצה וכדו' דשם סגי בעיבור, לבין מצות שהוא מן הנמנע לקיימם בזמן הזה כמו מצות הקרבנות וכיו"ב, וכ' שם דאחר ביאת המשיח שיבנה בית המקדש, אז יתגלגלו בגלגול ממש כדי לקיימם. ואפי' את"ל דבספר הגלגולים משמע דלא כנ"ל, ראה שיחת מוצ"ש תצוה תשל"ט אות לד, דשער הגלגולים שהוא מהשמונה שערים מוסמך יותר ועליו סומכין, וכמ"ש אדמו"ר הרש"ב בהגהותיו בסידור.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות