E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ וארא – כ"ד טבת - תשע"ב
הלכה ומנהג
הריגת גוי
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"צ - לונדון, אנגליה

מקור איסור הריגת אינו יהודי ודינו

א. כתב הרמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"א: כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר (שמות כא, כ) נקם ינקם, מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף.

ושם פ"ב ה"י והי"א כתב: אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הרי זה נהרג עליו . . ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנאמר וכי יזיד איש על רעהו, ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי, ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו הרי זה נהרג עליו, שהעבד כבר קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'[1].

וכבר הראה הכסף משנה מקורו במכילתא עה"כ שמות כא, יד[2]: וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות, וז"ל: איש, להוציא את הקטן; איש, להביא את האחרים; רעהו, להביא את הקטן; רעהו, להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו; באמת אמרו[3], פטור מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמים, עכ"ל המכילתא[4]. וביארו המפרשים דברי התנא איסי בן עקיבא, דכוונתו לשאול כמתמי' "תחת שהוחמרו הוקלו"? וכי יתכן שלפני מתן תורה היינו אסורים בשפיכות דמים, וכמ"ש בתורה (בראשית ט, ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם האלקים עשה את האדם[5] ועל ידי זה שקבלנו את התורה, ונכנסנו לקדושה חמורה, תקל עלינו התורה שנהי' מותרים להרוג את מי שאינו יהודי ("אחרים"), אתמהה! ולזה אמר שבאמת איסור שפיכות דמי אינו יהודי במקומו עומד, וגם העונש על שפיכות דמים לא נתבטלה, ולא הועילה קבלת התורה כי אם לענין זה שיהודי השופך דמי אינו יהודי יהי' "פטור מדיני בשר ודם" אבל "דינו מסור לשמים", לשופט כל הארץ[6] "ויומת בידי שמים"[7].

וכדברי איסי בן עקיבא פסק הרמב"ם, וכמ"ש בכסף משנה שם דזוהי כוונת הרמב"ם בכתבו "אינו נהרג עליו בבית דין" – "כלומר אבל בדיני שמים חייב" (וכמפורש במכילתא). ונראה שהרמב"ם סמך על מ"ש לפנ"ז (הל' רוצח שם ה"ב) לענין "השוכר הורג להרוג את חבירו . . או שכפת חבירו והניחו לפני הארי . . וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין" ושם (סוף ה"ג) סיים כלשון המכילתא בנידון דידן: "דינם מסור לשמים".

והנה בספר החינוך מצוה לד כתב "שלא להרוג נפש שנאמר לא תרצח" ומדלא כתב "נפש מישראל" [כמ"ש במקומות אחרים[8]] משמע שגם ההורג נפש אינו יהודי בכלל מצות לא תעשה זו[9], וכן כתב בפירוש הראב"ן על מס' בבא קמא קרוב לסופו, אבל מדברי הרמב"ם הנ"ל משמע דרק ה"הורג נפש אדם מישראל עובר" בלא תרצח[10], וכ"מ ממ"ש בספר המצות מל"ת רפט[11], ולפי דבריו צ"ב אזהרה להורג נפש של אינו יהודי מנא לן?[12]

ומצאתי בספר אור שמח (על הל' איסורי ביאה פ"ג ה"ב) שכתב על פי דברי המכילתא הנ"ל, שבאמת, מלבד כמה ענינים שפטרה אותנו התורה מהם מאז שקבלנו את התורה, הרי כל מה שנצטווינו לפני מתן תורה בתור בני נח עדיין חובה היא עלינו עכשיו[13], "דלגבי קדושת המצות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווין קודם, רק לענין עונשין אם עבר ועשה טפי חסה רחמנא על דם ישראל"[14], והקילה התורה שלא לענוש הורג אחרים או עוברים, ועד"ז רוצח קטן. ונראה מבואר מדבריו דר"ל דמקור האיסור לישראל להרוג אחרים הוא ממצות בני נח שנצטוו על שפיכות דמים, ומצוה זו בתקפה עומדת, אלא שפטורים אנו מעונש בית דין של מטה[15].

אך יש להעיר על דבריו ממ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה עמ"ס חולין פ"ו מ"ו: "ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור . . וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו", ע"ש עוד. הרי מבואר שהחיוב המוטל עלינו בכל מצוה או אזהרה "בא אך ורק מהציווי של הקב"ה ע"י מרע"ה, בלי קשר וזיקה להציווים שנאמרו על ידי 'הנביאים שלפניו'" (לשון רבינו בלקו"ש ח"ל עמוד 55).

ולכן נראה לומר שע"פ דברי הרמב"ם בפירוש המשנה י"ל כדברי האור שמח אבל בסגנון אחר קצת, שכוונת התנא איסי בן יהודה היא שבסיני נצטוו ישראל על ידי משה רבינו להזהר בכל המצוות שנצטוו בהן בני נח מקודם, כולל איסור שפיכת דמים, אלא שנפטרו אז מחיוב מיתת בית דין על זה מגזה"כ ד"רעהו להוציא אחרים".

אלא דזה גופא צ"ב, דכיון ששלפי דברי הרמב"ם עכצ"ל שניתנה תורה ונתחדשה הלכה, והמצוות שניתנו לבני נח מקדמת דנא שוב אין מחייבים אותנו, מנ"ל שאכן חזר משה והזהיר לבני ישראל לקיים שבע מצוות בני נח שניתנו לאדם ולנח.

ועל כן נראה לומר שמקור האיסור לשפוך דמי אינו יהודי הוא מסברא, וכמאמר איסי בן עקיבא "קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו (בתמי')", שהרי "בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא"(פני יהושע עמ"ס ברכות לה, סע"א), וכמאמר הגמרא: "למה לי קרא סברא הוא"[16], ובלשון רב נסים גאון בהקדמתו למס' ברכות: "כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דלבא כבר הכל מתחייבים בהן 'מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ', עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים".

והרי מפורש בדברי חז"ל (יומא סז, ב)שאיסור שפיכות דמים הוא ממשפטי התורה דהיינו ה"דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו (דברים המיושרים, והדין נותן לעשותו. רש"י)", "שאם לא כן לא הי' העולם מתקיים" (ספר חסידים סי' תקסז).

וזוהי כוונת איסי בן עקיבא, שאפילו "לפני מתן תורה" כאשר היינו רק בגדר בני נח "היינו מוזהרים על שפיכות דמים", והיינו משום שאיסור זה נוגע לישובו של עולם[17], ואם כן פשוט, ובמכ"ש וק"ו, שכאשר נכנסנו לקדושה חמורה, נהי' מותרים להשחית את העולם בשפיכות דם האדם.

טעם הדבר שאין בית דין של מטה מעניש על שפיכת דמי 'אחרים'

ב. ובטעם הדבר ש"אינו נהרג עליו בבית דין"[18] הציע המשך חכמה (עה"כ שמות שם) דהוא משום שלאחר מתן תורה נעשה "דמו של ישראל חשוב [יותר] בעיני מלכו של עולם" וע"ד מאמר הכתוב "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו"[19]. ולפי דרכו פירש לשון המכילתא "תחת שהוחמרו הוקלו", שר"ל "דבאמת גם כעת אנו מוזהרין על רציחת אחרים, ומה שפטור ישראל שהרג אחרים הוא משום שהוחמרו [ישראל], פירוש שדמו של ישראל [נעשה] חשוב" יותר.

עוד הציע דהטעם שאין ישראל נהרג על רציחת אחרים הוא "משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עון דחילול השם יתברך"[20], ואם כך הוא בממונו "כל שכן ברציחת גופו", שגורם בזה חילול השם, וקיי"ל (יומא פו, א) ד"מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעי' כב, יד) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", ואם כן "נמצא דין עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה?! ועל כרחין דינו מסור לשמים".

אבל דבריו אלו צ"ע, כי: (א) מפורש בשו"ע (יו"ד סי' שלח ס"ב) שאפילו סתם מיתה מכפרת "על כל חטאים ועונות ופשעים", ואפילו מומר לכה"ת כולה ששב לפני מיתתו מוחלים לו על כל עוונותיו, ובמדרש (רות רבה פ"ג, ג) מפורש שאפילו רשע שגנב ורצח וכו' כל ימיו ו"עשה תשובה לפני מותו . . עומד בחבורת הצדיקים", ע"ש, והרי קיי"ל (רמב"ם הל' סנהדרין פי"ג סוף ה"א) שכל המומתין מתוודין; (ב) גם לפי מה דנקט המשך חכמה שסתם מיתה אינה מכפרת (לגמרי) על כמה עבירות, י"ל שמיתת בית דין עדיף ממיתה סתם, ובכוחה לכפר על חילול השם וגם על איסור רציחה; (ג) והוא העיקר:כאשר העתיק הרמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ד) ארבעה חלוקי כפרה כתב בזה"ל:"בד"א בשלא חילל את השם בשעה שעבר, אבל המחלל את השם אף על פי שעשה תשובה וכו' אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות". ומלשון הרמב"ם, שהוסיף על לשון הגמרא את התיבות "[חילל את השם] בשעה שעבר", מבואר דמיירי גם במי שעשה עבירה אחרת שיש בה גם משום חילול השם, כגון ע"ז ג"ע או שפ"ד (וכמבואר ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ד שבעבירות אלו מחלל את השם) עכ"פ כשעשה ברצון ולא מחמת מאנס[21], או העובר על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס (כמבואר שם ה"י) או שעשה איזו עבירה שתהי' בפרהסיא[22], [ואדרבה, ממ"ש הרמב"ם "בשעה שעבר" משמע, דמי שעשה "דברים אחרים שהן בכלל חילול השם . . אע"פ שאינן עבירות" (כמבואר שם הי"א) אינו זקוק למיתה לגמר כפרתו[23]]. ולפי זה, הרי מפורש ברמב"ם שמיתה יכולה לכפר על חילול השם וגם על עוד עבירה חמורה עכ"פ, ודלא כמ"ש המשך חכמה.

חומר עוון הריגת אינו יהודי

ג) על כל פנים, נראה שבאמת מי שרוצח אינו יהודי אע"פ שאינו חייב מיתת בית דין מ"מ עוון שפיכת דמים בידו, וככל שופך דמים הרי גדול עוונו מנשוא, וכמ"ש הרמב"ם ש"אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים" (הל' רוצח פ"א ה"ד); ו"אע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים[24] אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין" (הל' רוצח פ"ד ה"ט, ע"ש). וברמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ג: "אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים". ובהל' תשובה פ"ג ה"ו מנה הרמב"ם "שופכי דמים" בכלל אלו "שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים"[25].


([1]) "מ"ש שהעבד קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה', בא רבינו ליתן טעם למה חייבים על העבד ולא על גר תושב מפני שהעבד קבל עליו מצות ישראל ונוסף על נחלת ה' שהם ישראל משא"כ בגר תושב" (כסף משנה שם).

להביטוי "ונוסף על נחלת ה'" השווה מדרש אור האפילה עה"כ (שמות כא, כ) הובא בספר 'הרמב"ם והמכילתא דרשב"י' (להרמ"מ כשר) עמוד קב, וז"ל: 'נקם ינקם, שכבר קיבל מקצת מצות ונוסף על נחלת ה'".

[2]) נעתק בילקוט שמעוני עה"ת שם רמז שכה.

[3]) "כל באמת אמרו הלכה היא" (בבא מציעא ס, ע"א; ירושלמי כלאים פ"ב ה"א. ועוד)"ואין חולק בדבר" (רש"י ור"ן סוכה לח, ע"א), "ואין לגמגם בה" (רש"י ב"מ שם), "דבר ברור כהלכה למשה מסיני קאמר"(רא"ש הל' מקוואות סי' א, וע"ש), "אבל לאו דוקא הלכה למשה מסיני שהרי בפרק קמא דשבת (מ"ג) שנינו 'באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין', ומדרבנן היא" (לשון הרע"ב בפירושו עמ"ס תרומות פ"ב מ"א – וראה רא"ש שם). וראה לקמן הערה 34.

[4]) ובמשנת רבי אליעזר פ"ט איתא:"אבל ההורג את הגר קודם מתן תורה, הרי זה נהרג בבית דין, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך; משניתנה התורה נאמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, [על רעהו], לא על הגוי. איסי בן יהודה אומר, לא שההורג את הגוי פטור, אלא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואף כשהיינו בארצנו לא היינו ממיתים אותו, אלא דינו בידי שמים".

[5]) ברמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"א: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: "על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים כו'".

[6]) ראה מרכבת המשנה ושבות יהודה על המכילתא שם, וראה גם זית רענן להמגן אברהם על הילקוט שם: "האחרים היינו עכו"ם קודם מתן תורה, פירש שקודם מתן תורה היינו מצווין שלא להרוג עכו"ם אם כן עכשיו נהיו מותרים, אלא עד כאן חייב בדיני שמים".

[7]) משך חכמה עה"ת ויקרא כד, יח. וכ"נ מלשון המדרש משנת רבי אליעזר דלעיל הערה 27: "חייב בדיני שמים".

[8]) ראה מצוה לו: "שלא לגנוב נפש מישראל"; מצוה רלז:"שלא נמנע מלהציל נפש מישראל". ועוד.

[9]) וראה גם בפי' האברבנאל עה"ת דברים כג, כא (רטז, א) ש"בגניבה וגזילה ורציחה, הזהיר בכלל, לאחים ולנכרים, באמרו: לא תרצח ולא תגנוב, לפי שהם דברים בלתי ראויים מפאת עצמם, ולכן ישתתפו בהם האחים והנכרים".

בספר זבחי קודש (להר"מ שי' שטרנבוך) עמ"ס זבחים עא, ע"א (עמוד צה) כתב בשם המשך חכמה (הו"ד לקמן בפנים) שההורג גוי עובר בלא תרצח, ע"ש. אבל באמת המעיין בספר משך חכמה יראה שלא כתב כן.

[10]) בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ג או"ח סי' יו"ד הביא דברי הרמב"ם הל' רוצח פ"ב הנ"ל וכתב: "הא למדת שכל הורג בן אדם בלי הבדל דת או גזע או לאם עובר בלא תרצח, אלא שאינו נהרג במיתת בית דין אבל הוא נהרג בידי שמים כדכתיב (במדבר לה, לג) ולנפש לא יכופר כי אם בדם שופכו . . התבררה הלכה שרוצח עכו"ם עובר בלא תרצח ונענש במיתה בידי שמים". וכנראה לא דק בשיטת הרמב"ם.

([11]) להעיר גם מראב"ע בפירוש הקצר עה"כ (שמות כ, יב) "לא תרצח - והנה אנחנו צריכים לקבלה, בעבור שלא הזכיר בכתוב עם דבור לא תרצח, גם לא תנאף גם לא תגנוב גם לא תענה ברעך, כאשר הזכיר בשנים הדבורים הנשארים".

[12]) לפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה (בהקדמתו. כלאים פ"ב מ"ב. תרומות פ"ב מ"א. וראה גם פירושו למס' נזיר פ"ז מ"ג בסופו)"כל מקום שנאמר [במשנה. כ"ה בהקדמתו ובפי' למ' כלאים] 'באמת' הוא הלכה למשה מסיני" (וכ"מ ממ"ש בס' היד הל' תרומות פ"ה ה"ז והל' נזירות פ"ז ה"ט), הי' אפ"ל שכ"ה בנדו"ד שהרי איסי בן עקיבא הקדים לדבריו "באמת אמרו".

אבל נוסף לזה שעדיין צ"ב לפי שיטת שאר הראשונים (הנ"ל הערה 26. ועוד), הרי גם לפי שיטת הרמב"ם איכא עיקולי ופשורי בדבר זה; ראה תורת הנביאים למהר"ץ חיות (כ, ב) שהרמב"ם לא כתב כן אלא על 'באמת אמרו' המופיע במשנה. וראה שו"ת חות יאיר סי' קצב אות יח ושו"ת משיב נפש (ווילנא תרס"ו) סי' יז. ועוד. ואכ"מ.

([13]) להעיר מפירוש רש"י עמ"ס סנהדרין נט, א ד"ה למה לי למכתב: "אטו ישראל משום דקבלו תורה יצאו מכלל מצות הראשונות".

[14]) ראה עד"ז מנחת חינוך מצוה ב אות ג לענין סומא: "זה ימים כבירים ביארתי דאף אם נאמר דפטור מכל המצות אף מלאוין [ראה שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' קיב], מ"מ אותן מצות שבני נח מוזהרין עליהם גם הוא חייב, דאין סברא שיהי' גרע מבן נח, נהי דלא נתקדש בהר סיני אבל לא נפיק מקדושת בן נח, ובבני נח פשיטא חייב הסומא גם כן דליכא גבי' קרא לפטור".

[15]) וראה גם אמרי בינה (להר"מ אוירבאך)בשו"ת שבסוף חלק אהע"ז סי' ג: "דאין שום סברא לומר שח"ו יצאו ישראל מקדושה חמורה לקדושה קלה, אם כן, כמו כן לענין שיעורא דגדלות, וקשה ג"כ תחת שהוחמרו הוקלו, דקודם מתן תורה היינו מוזהרים כששכלו חריף ומבין דבר ואחר מתן תוה הלכה למשה מסיני דתליא בשנים ובשערות, עכצ"ל כמו כן בזה דכל מצות בני נח דינן מסור לשמים לכל נפש החוטאת אם בא לכלל דעת ומבין דבר, רק לבחית דין לא נמסר". ע"ש. וראה גם שו"ת חלקת יואב מהדו"ק או"ח ריש סי' א. ועוד. ואכ"מ.

[16]) ראה גם לקוטי שיחות חל"ה עמוד 64 ובהמצויין שם בהערה 26. ושם מביא גם מ"ש החזקוני (בראשית ז, כא): "וא"ת איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצות. וי"ל יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו ולפיכך נענשו כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ"י שלא נצטוה".

[17]) ראה, לדוגמא, דברי הרמב"ן בדרשת 'תורת ה' תמימה' (בכתבי הרמב"ן ח"א עמוד קעג) ששבע מצוות בני נח "מצוות שכליות הן, וכל נברא מכיר את בוראו צריך ליזהר מהן" [וצע"ק ממ"ש הרמב"ן בפירושו עה"ת (ויקרא יח, ו) שהעריות (א' מז' מצות ב"נ)"מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך". ואכ"מ].

וי"ל שזוהי כוונת המהרש"א בחדא"ג עמ"ס יומא שם במ"ש לפרש "דין הוא שיכתבו . . ר"ל שאילו לא נכתב לישראל בנתינת התורה דין הוא שיכתבו לפי שהם מצות בני נח", דזה שהן ממצוות בני נח מורה על היותם חיובים הנחוצים לישובו של עולם. ודו"ק.

[18]) בספר חמדה גנוזה (להרצ"ה עדלמאן. לונדון תרט"ז) 'מאמר בחזוק דברי הרמב"ם' (ד"ה הב'), כתב, בזה"ל: ויראה לי בטעם הדבר, שהתורה אמרה: וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה ובצדי', וזה יתכן רק בין אנשים אזרחי הארץ שנשרשו איבות ומדנים ביניהם, ושנאה וקנאה מגדלות הא' על הב', ולא כן בנפש הגר הבא לבקש מחי' בארץ לא לו, ויקבל חסד מאזרחי הארץ, רחוק מאד שיביא הוא עצמו לידי כך להקניט איש עד שיכוון להמיתו, וקרוב הוא שלא עלה בדעת הרוצח להכותו מכה רבה בכדי שימות, וההכאה עד למיתה נעשה שלא בכוונה, ולכך אינו חייב מיתת ב"ד, וראי' מוכיח לְפָנֵי בדבר זה - מדינו [של] העבד כנעני [שישראל ההורגו חייב מיתה], שלא יתכן היות(ו) הגר תושב קל במשפטו ממנו, אבל הוא מצד ההשערה שבעל כרחך קרוב הדבר יותר לפשיעה וזדון בבעליו, משא"כ בגר תושב, עכ"ל.

אבל, נוסף לזה שהסברו נ"ל רחוק מן המציאות, שהרי שפיר יתכן שלאחרי כמה שנים ועאכו"כ כמה דורות, יהיו גרים תושבים שיכנסו בדו"ד וגם מדנים עם אזרחי הארץ ויגיעו בריבם זע"ז עד כדי הכאה, הנה מ"ש שלא יתכן שגר תשוב יהי' קל במשפט מעבד כנעני תמוה, שהרי מפורש ברמב"ם מילתא בטעמא שהעבד כנעני חמור מגר תשוב לענין זה, כי העבד כבר "קיבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'" משא"כ הגר תושב.

[19]) באו"א קצת ראה 'דברי תלמוד' להרב אברהם אליהו קפלן (ירושלים תשי"ח) 'ענין גר תושב ובן נח' אות יד (עמוד רפד ואילך): "שאין להכות נפש תחת נפש אלא כששתיהן בנות מעלה אחת הן, אבל כשהנענשת גדולה ממנה אי אפשר לדון בה נפש תחת נפש", דאף שאמרו (ב"ק פג, ע"ב) בקטן שהרג את הגדולדשפיר מתקיים נפש תחת נפש כי "נשמה שקל מני' נשמה אמר רחמנא נשקול מיני'", מ"מ "אין זה אלא בדברשבגוף מפני שעיקר הענין הוא הנשמה הרוחנית ולא הגוף אם הוא גדול או ננס, אבל בדברים שבנשמה, מכיון שהאחד גדול מחברו בנשמתו אין לאבדו משוםחטאו אלא חטאו ישא וכגמולו יושב לו בדיני שמים".

אבל ע"ש שנתקשה בזה למה קיי"ל שגר תושבשהרג את ישראל חייב מיתה, הרי אין הנפשות שוות זל"ז (ראה ב"ק שם לענין פחותה תחת גדולה), ונסתבך בתירוצים דחוקים לפענ"ד.

[20]) במשך חכמה שם הביא המסופר בתלמוד ירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ו): "שמעון בן שטח הוה עסיק בהדא כיתנא, אמרין לי' תלמידוי, רבי, ארפי מינך, ואנן זבנין לך חדא חמר ולית את לעי סוגין, אזלון זבנון לי' חדא חמר מחד סירקאי, ותלי בי' חדא מרגלי, אתון לגבי', אמרין לי', מן כדון, לית את צריך לעי תובן, אמר לון, למה, אמרין לי', זבנינן לך חד חמר מחד סירקיי ותלי בי' חדא מרגלי, אמר לון, וידע בה מרה, אמרין לי', לא, א"ל לון, איזל חזר, לא כן אמר רב חונא ביבי בר גוזלון בשם רב, התיבון קומי רבי, אפילו כמאן דמר גזילו של גוי אסור כל עמא מודיי שאבידתו מותרת, מה אתון סברין שמעון בן שטח ברברון הוה, בעי הוה שמעון בן שטח משמע 'בריך אלההון דיהודאי' מאגר כל הדין עלמא". וראה תוספתא בבא קמא פ"י, טו: "חמור גזל הגוי מגזל ישראל, הגוזל את הגוי ונשבע ומת חייב להחזיר מפני חילול השם".

[21]) ראה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קכט ש"מלשון הרמב"ם [הל' יסוה"ת שם] משמע שאין בזה [=באונס] כלל איסור ע"ז, דהא כתב 'וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם', ולא כתב שהוא עובר על אותה העבירה וגם שהוא מחלל את השם, אלמא דאותה העבירה אינו עובר כלל רק זה דמחלל את השם . . ולכן ברור שלרמב"ם ליכא איסור ע"ז כלל אלא רק לאו דלא תחללו . . וממילא לענין התשובה צריכה לא מחטא ע"ז אלא מחטא חלול השם", וע"ש עוד נפק"מ מזה למעשה. [וראה שו"ת אור גדול סי' א ושו"ת חמדת שלמה או"ח סי' לח. ואכ"מ להאריך]. וראה לקמן הערה 22.

אבל דבריו צ"ע לכאורה ממ"ש הרמב"ם (הל' נשיאת כפים פט"ו ה"ג):"העבירה כיצד . . כהן שעבד עבודה זרה בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם . . ושאר העבירות אין מונעין" (וע"ש בנו"כ הרמב"ם ובשו"ת חכם צבי סי' יג). ומשמע מזה שגם העובד ע"ז מאונס – עבירת עבודה זרה בידו. ודו"ק. ויש להאריך בזה. ואכ"מ.

[22]) ראה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' לג:"פשוט שכל עבירה שאדם עושה בפרהסיא יש בזה גם עון דחלול השם". וראה גם שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' ה:"חלול השם איכא בכל איסור שעובר בפרהסיא". ויש להאריך בזה. ואכ"מ.

[23]) בשו"ת אגרות משה (הנ"ל הערה 20) כתב דאף דקיי"ל שעל חילול השם אין לו כפרה עד שימות, "פשוט . . [ד]הוא רק על חלול השם ברצון, אבל באונס מיתה כיון שעל אונס אין עונשין, גם השי"ת בעונש החמור שנאמר בחלול השם לא יעניש . . אף שמסתבר ודאי שיש בדיני שמים עונש גם על זה מאחר שעל זה נאמר לאו [דלא תחללו], אבל לא יהי' בזה החומר דעונש חלול השם", ע"ש. [ולהעיר מלשון הרמב"ם באגרת השמד: "ובהרבה מקומות אמרו 'אנוס רחמנא פטרי', ולא נקרא לא פושע ולא רשע, אלא שהוא לא קיים מצות קדוש השם, ויקרא שמו 'מחלל שמים באונס' ואינו מחלל שם שמים ברצון בשום פנים"].

ולפי מה שנתבאר בפנים יש לומר שמפורש יוצא כן ממ"ש הרמב"ם "חילל את השם בשעה שעבר", דמזה מבואר דהא דבעינן מיתה לכפרה אינו אלא בכה"ג שחילל את השם "בשעה שעבר" עבירה אחרת, וכיון שלפי שיטת האגרות משה (הנ"ל הערה 20) היכא דעבר באונס לא עבר כי אם על הלאו דלא תחללו ואין בידו עבירה אחרת, נמצא שבכה"ג מתכפר לגמרי בלי מיתה. ויש להאריך גם בזה. ואכ"מ.

[24]) כוונתו כנראה עפמ"ש בפירוש המשנה עמ"ס אבות רפ"ב, שב"מצוות לא תעשה, הנה ביאר הכתוב העונש על כל אחת מהן . . וידענו מן העונשים מצוות לא תעשה כולן, מה מהן איסורו חמור ומה מהן למטה מזה, והן שמונה מדרגות המדרגה הראשונה, והיא החמורה שבהן, הם הדברים אשר חייב בהם סקילה, והמדרגה שלמטה מזו מחוייבי שריפה. והשלישית מחוייבי הרג. והרביעית מחוייבי חנק . . ומאלה המדרגות נדע גודל החטא וקוטנו". ועפ"ז הרי כל העבירות שמיתתן בסקילה ובשריפה (מנאן הרמב"ם בהל' סנהדרין פט"ו ה"י והי"א), הרי הן חמורות יותר משפ"ד שמיתתו בסייף (שם הי"ב).

[ולגוף דברי הרמב"ם עמ"ס אבות שם, יש להעיר ממ"ש הרס"ג בספר האמונות והדעות מאמר ה: "ובאי זה צד נדע שאינם חמורות, מפני שלא הגדילו ענשם בעולם הזה", ע"ש.

אבל ראה ספר חסידים (ע"פ כת"י פארמא, ברלין תרנ"א) סי' תתרמו: "כמה חמורה שבועה ומחיקת השם שהרי הסוטה כשנבעלה כמה בעילות בעבירה לא נפלה ירכה ולא צבתה בטנה, ואשת איש בחנק, וכשהשביע הכהן ושתתה המים המרים נפלה ירכה ובטנה צבתה, אף על פי שעון שבועה אינו אלא בלאו וכן מחיקת השם היא אינה המוחקת אלא גורמת לכן אין להשוות המצוות לפי העונש שלהם". וראה גם שם סי' קנז. ואכ"מ].

[25]) ויש להעיר שלפי שיטת הרמב"ם הל' רוצח פ"ה ה"ג: "ישראל שהרג בשגגה . . את גר תושב גולה". אבל ראה השגות הראב"ד שם.

ויש להעיר גם מהא דקיי"ל (ברכות לב, ע"ב. רמב"ם הל' נש"כ פט"ו ה"ג. טושו"ע או"ח סקכ"ח סל"ה) ד"כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו . . שנאמר ידיכם דמים מלאו", ובספר צדה לדרך (לבעהמח"ס באר שבע) על פירוש רש"י עה"ת - הו"ד בפרמ"ג (או"ח שם בא"א ס"ק נא) צידד ד"היינו אפילו שהרג את הגוי כן". אבל ראה פרישה או"ח שם בסוף הסימן ומאמר מרדכי שם ס"ק מג. וראה גם שו"ת בית דוד סי' עא. שו"ת התעוררות תשובה ח"ד סי' יא. יחוה דעת ח"ב סי' יד. שו"ת תשובות והנהגות או"ח ח"א סי' קלא. ועוד. ואכ"מ.