גיטין ט,ב בתוס' ד"ה אע"פ מבואר שגט שחתמו עכו"ם פסול, דבעינן לשמה, ועכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד, וברש"י מבואר רק הטעם דאינם בני כריתות ולא הא דבעינן לשמה.

והנה בחידושי הגר"ח מבואר דהא דמעשה הנכרי אינו מועיל היכא דבעינן לשמה, אי"ז רק משום דנקטינן דהנכרי לא התכוין לשמה, אלא משום שאין בכוונת הנכרי הכח לפעול החלות שנפעל ע"י כוונת לשמה.

ומביא ג"כ (מידידו הרש"ז) הביאור בסוגיא דגיטין, דנכרי פסול לכתוב את הגט, דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד, "דאין זה רק משום אומדנא דלא נתכוין לשמה כי אם הוא פסול מדינא".

ומביא ראיה לזה מהא דפסק הרמב"ם (גירושין ג, טו) דמחלל שבת בפרהסיא דינו כנכרי לענין זה, שאינו יכול לכתוב גט, ולכאורה אם הא דנכרי אינו יכול לכתוב גט הוא משום אומדנא דלא התכוין לשמה, מהו שייכי דמחלל שבת בפרהסיא דינו כנכרי לענין זה , הא צריכים לדון אם המחלל שבת בפרהסיא התכוין לשמה או לא, אלא ע"כ רואים בשיטת הרמב"ם דהא דנכרי אינו יכול לכתוב גט, אינו משום דנקטינן דלא התכוין בפועל לשמה, אלא משום דאין בכח כוונתו, הכח לפעול החלות לשמה, וא"כ ה"ה מחלל שבת בפרהסיא, דדינו כנכרי.

והנה ברש"י לקמן (כג,א) ד"ה לדעתא דנפשיה קא עביד, "דהא גדול הוא ויש בו דעת ואע"פ שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר כו'", והיינו דברש"י מבואר דהא דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד, הפי' הוא שיש חשש שמא עשה אדעתא דנפשיה ולא שנקטינן בודאי שעשה אדעתא דנפשיה, ולא כמו שמדייק הגר"ח בהרמב"ם הנ"ל.

ובתוד"ה עכו"ם (שם) מבואר דהגדר דעכו"ם לדעתיה דנפשיה קעביד, היינו "שעושה סתם", ועפי"ז מתרץ הא דמהני ארמאי במילה אף דבעי לשמה במילה, ולא מהני בגט, דבמילה סתמא לשמה משא"כ בגירושין עיי"ש.

וזהו לשיטתו לקמן (מה,ב) שבגמ' שם מביא דרשב"ג התיר ליקח ספרים שכתבן גוי, וע"ז הקשה בגמ' דהא רשב"ג ס"ל דצריך עיבוד לשמן, וא"כ מ"ש דלא בעי כתיבה לשמה, והיינו דכיון דכתבן עכו"ם כשר, א"כ רואים דלא בענין כתיבה לשמה, וע"ז הקשו בתוד"ה עיבוד דילמא כתיבה לשמן לא בעי דמסתמא לשמה קאי, אבל סתם עיבוד עורות לאו לתפילין קיימי כו' עיי"ש

והיינו ששיטת התוס' הוא דדעת העכו"ם דינו כסתמא, והיינו שאף שבפועל מתכוין למה שאמר לו הישראל, אבל מ"מ אין בכוונתו הכח שיהיה דינו כלשמה ממש, אלא כ"סתמא", ובמילה מספיק כוונה כזה, וע"ז מקשה שהיה צריך להספיק כונה כזה בכתיבה, משא"כ בגירושין, והיינו כשיטת הרמב"ם בהבנת עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, כהבנת הגר"ח הנ"ל.

ועפי"ז נמצא דיש מח' הראשונים בהבנת הדין דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד. לרש"י הפי' הוא בפשטות דאין אנו בטוחים שהעכו"ם עושה המעשה עם הכוונה לשמה כמו שהישראל מצווהו, אבל לו יצוייר שהיינו בטוחים שהעכו"ם עושה לשמה, היה מהני כוונתו.

אבל הרמב"ם (כפי שהסביר הגר"ח) ותוס' ס"ל דהפי' בעכו"ם אדעתא דנפשיה עבד הוא שאין בכח כוונת העכו"ם לפעול החלות שנפעל ע"י לשמה, וא"כ אף אם בטוחים שהעכו"ם התכוין לשמה, מ"מ אינו מועיל כלום, דהא אין כוונתו מועיל.

והנה לכאורה לרש"י שהפי' ב"עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד" היינו שמא גמר בליבו לשם אחר, כ"ז שייך בכתיבה אבל בחתימה כשהגט כבר נכתב לשם הבעל והאשה, והבעל מבקש ממנו לחתום על הגט, לכאורה א"א לומר שמא יחתום לשם אחר, דהא חותם על הגט שנכתב בשביל בעל זה ואשה זאת, וא"כ ע"כ חותם לשמה (ועי' רע"א לעיל (ב,ב) שמתקשה איך שייך הפסול דשלא לשמה בע"ח).

ועפי"ז נמצא דרש"י ותוס' לשיטתם, לרש"י דהא דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, פירושו דשמא התכוין לשם איש אחר, א"כ פשוט דבחתימה לא שייכי חשש כזה, וממילא לא שייך למימר דהפסול דעכו"ם שחתמו הוא משום שלא לשמה.

משא"כ לתוס', דהפי' דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, הוא דאין להעכו"ם הכח לפעול החלות שנפעל ע"י לשמה, א"כ ה"ה בחתימתם, אע"פ שהתכוונו כמו שאמר להם הבעל, מ"מ מקרי שלא לשמה.