בגליון ש"פ תצוה (תשע) עמ' 84 הקשה התמים אה"ק שי' סתירת הט"ז שבסי' צב סק"ז כותב שבשר בחלב אינו איסור מחמת עצמו ואילו בסי' קא סק"ג כותב דבשר בחלב לאחר שנתערבו נקרא איסור מחמת עצמו.

וכנראה שלא עיין יפה בדברי הט"ז. דבסי' קא מיירי על חתיכת בשר שנבלע בו חלב דשפיר הוי חתיכה זו איסור מחמת עצמו דנעשה גוף אחד של איסור, ושם דן לגבי חתיכה זו בעצמו.

משא"כ בסי' צב מיירי לאסור חתיכה אחרת בלא בישול אלא ע"י נגיעה כששניהם חמין, דהגם שיוצא בליעת בשר לחתיכה שניה, מ"מ כיון דאינו יוצא גם חלב עמה א"כ אינו יכול לאסור חתיכה אחרת, דלגבי זה לא נקרא איסור מחמת עצמו, כיון דאיסור בשר בחלב הוא רק כשהחלב והבשר ביחד.

משא"כ בליעת חלב אינו יוצא בלא רוטב לכן אין החתיכת בשר יכול לאסור חתיכה אחרת בנגיעה. משא"כ ע"י בישול שפיר יכול לאסור כיון שיוצא גם חלב.

סיכום הדברים: חתיכת בשר שנבלע בו חלב נעשה גוף איסור ונקרא איסור מחמת עצמו כשדנין לגבי חתיכה זו בעצמו דהיינו כל זמן שלא נפרד הבשר מהחלב (ולגבי חתיכה יהי' איסור בכל מקרה דאפשר לסחטו אסור).

אבל כשדנין לגבי חתיכה זו שיהיה יכול לאסור חתיכה אחרת בלא בישול - שאז יוצא רק בליעת בשר בלא חלב - אינו נקרא איסור מחמת עצמו שיאסור הבשר בעצמו בלא תערובת חלב, ופשוט.