בפירש"י בפרשת בא (יב,מח) ד"ה ועשה פסח: יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד ת"ל והי' כאזרח הארץ, מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד, עכ"ל.

ובפירש"י בפרשת בהעלותך (ט,יד) ד"ה וכי יגור אתכם ועשה פסח: יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד ת"ל חקה אחת וגו' אלא כך משמעו וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חבירו כחקה וכמשפט יעשה, עכ"ל.

וצריך להבין:

א) דרכו של רש"י בהרבה מקומות בפירושו על התורה כשיש ענין שהכתוב חוזר עליו פעם שני' מעיר רש"י על זה ומפרש למה נכתב ענין זה שני פעמים.

ולדוגמא:

בפירש"י פרשת בא ד"ה את העבודה הזאת (יג,ה): ... והלא כבר נאמר למעלה ... ולמה חזר ושנאה וכו', עכ"ל.

בפירש"י פרשת אמור ד"ה ובקצרכם (כג,כב): חזר ושנה וכו', עכ"ל.

בפירש"י פרשת נשא ד"ה למעל מעל בה' (ה,ו): הרי חזר וכתב כאן ... ונשנית כאן וכו', עכ"ל.

בפירש"י פרשת תצא ד"ה לא תעשוק שכיר (כד, יד): והלא כבר כתוב וכו', עכ"ל.

וכן על דרך זה הרבה פעמים בפירש"י.

ואם כן, אינו מובן למה לא העיר רש"י על זה בפרשת בהעלותך כשהכתוב כתב עוד פעם "וכי יגור אתכם גר". ולא די שרש"י לא העיר על זה כלום, אלא שכתב "יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד", לאחר שהוא עצמו פירש בפרשת בא שיש פסוק מפורש ("והי' כאזרח הארץ") ללמדנו שאין הגר עושה פסח מיד, וכאן בפרשת בהעלותך כאילו מתעלם מכל מה שפירש בפרשת בא.

ועיין ברמב"ן בפרשת בהעלותך (ט, יד) וז"ל: וטעם וכי יגור אתכם גר לצוות הגרים בפסח זה של מדבר כאשר יצוה בו לישרא' ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה וכי יגור אתך גר ועשה פסח הוא על פסח מצרים ... והי' במשמע כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בארץ לא יתחייבו בפסח שלא היו הם או אבותיהם בכלל ואתנו הוציא משם לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ, עכ"ל.

והנה נוסף לזה שלא נרמז בפירש"י תירוצו של הרמב"ן כלל, הרי רש"י אינו מפרש הכתוב כפי פירוש הרמב"ן. שלפי פירוש הרמב"ן החידוש בפסוק הוא שגם גרים שלא היו הם או אבותיהם במצרים גם כן מחוייבים בקרבן פסח.

ולפי פירש"י החידוש בפסוק הוא שגרים אינם מחוייבים מיד אלא צריכים להמתין עד י"ד בניסן. וזה כבר יודעים מפרשת בא, כנ"ל.

ב) יש כמה שינויים בין שני פירושי רש"י אלו:

בפרשת בא מעתיק רש"י רק תיבות "ועשה פסח" מן הכתוב, משא"כ בפרשת בהעלותך מעתיק גם תיבות "וכי יגור אתכם גר".

בפרשת בהעלותך מאריך רש"י לפרש "אלא כך משמעו וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו וכו'", משא"כ בפרשת בא אמר בקיצור "מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד".

גם צריכים להבין מהו כוונת רש"י בזה שכתב בפרשת בהעלותך "(ובא עת לעשות פסח) עם חביריו", ולמה לא אמר בקיצור ובא עת לעשות הפסח.

ואולי הי' אפשר לתרץ על כל פנים בדוחק כמה מהשאלות הנ"ל על פי מה שכתב הספרי: ר' שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני ת"ל כאזרח וכו', עכ"ל.

ואולי אפשר לומר שכוונת רש"י בפרשת בהעלותך לגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, והפירוש של "מיד" שכתב רש"י אינו מיד ממש כמו בפרשת בא, אלא שכאן הפירוש של "מיד" בהזדמנות הראשון, דהיינו בי"ד באייר.

ובזה מתורץ למה אין רש"י מעיר שענין זה כבר נאמר. שבאמת ענין זה עדיין לא נאמר. שהרי מה שנאמר בפרשת בא מדבר בגר שנתגייר בכל ימות השנה ובפרשת בהעלותך מדבר בגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני. והי' עולה על הדעת שכמו שאר בני ישרא' שלא היו יכולים לעשות הפסח בזמנו עושים פסח בי"ד באייר, כמו כן הגר.

ובזה הי' מתורץ גם כן למה דוקא בפרשת בהעלותך מעתיק רש"י גם תיבות "וכי יגור אתכם" מן הפסוק. שבפרשת בא מה שאמר רש"י "יכול", הוא רק מצד הפסוק, שנאמר "ועשה פסח".

משא"כ מה שאמר רש"י בפרשת בהעלותך "יכול" הוא לא רק מצד שנאמר בפסוק "ועשה פסח", אלא גם מצד הסברא שהגר הוא כמו כל ישרא' שלא היו יכולים להקריב פסח בי"ד בניסן, ולכן העתיק גם תיבות אלו מן הכתוב.

ואולי בזה הי' אפשר לתרץ קצת אריכות הלשון בפירש"י "ובא עת לעשות הפסח עם חביריו", שבזה בא לשלול הפסח בי"ד באייר, שאינו העת (לכתחילה) לעשות הפסח, ויכול להיות בלא חביריו. משא"כ בפרשת בא שעדיין לא למדנו בנוגע לפסח שני.

כמובן שכל זה דוחק גדול, שאם זה הי' כוונתו של רש"י הי' כותב בפשטות יכול כל המתגייר בין פסח ראשון לשני יעשה פסח שני, ותו לא.

בקובץ "הערות וביאורים" שי"ל לקראת י"א ניסן ש"ז בהערת הרב וו. ר. בענין המענה "נעשה ונשמע" ע"פ פירש"י, כותב הנ"ל בסיום הערתו:

עיין בפירש"י בפרשת יתרו ד"ה וכל העם רואים (כ, טו): ... ומנין שלא הי' בהם חרש ת"ל נעשה ונשמע, עכ"ל.

ומעורר על סתירה מפורשת לכאורה, וכותב:

והרי רש"י פירש בפרשת וישב ד"ה וישמעו (לז, כז): "ונשמע" מלשון קבלת דברים, ואם כן איך מביא ראי' מפסוק זה שלא הי' בהם חרש, שאם כן הפירוש של "ונשמע" הוא מלשון שמיעה כפשוטו. ע"כ קושית הרב וו. ר.

הנה תמי' הנ"ל מבוסס על תפיסתו ש"נשמע" שמתורגם "נקבל" קאי ג"כ על הכתוב ב"ספר הברית" כמו "נעשה".

ובלשון השואל בהמשך הערתו הנ"ל: "ולפי זה אין מקום כלל לפרש כאן "ונשמע" מלשון שמיעה כפשוטו, שהרי כבר שמעו עכשיו כל הדברים האלו כמ"ש ויקרא באזני העם" (ספר הברית) "ומוכרחים לפרש מלשון קבלה דהיינו שיקבלו (גם על להבא) כל אשר דבר ה'".

וממשיך, "ועל דרך שכתוב במגלת אסתר (ט, כז) קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וגו'". עכ"ל הנ"ל.

ע"פ דבריו האלו בדרך ממילא מתעוררת התמי' מן פירש"י הנ"ל פרשת יתרו.

וע"פ המבואר בלקו"ש חכ"א (ע' 142 ואילך) שהעיר עליו הרב מ. מ. בקובץ הערות ש"פ תזריע-מצורע, ג"כ קשה כנ"ל, שמבאר שם ש"נשמע" קאי על חלק "פרשיות של תורה" (מבראשית ועד מ"ת) ש"בספר הברית" שזה כבר שמעו.

אמנם כשנפרש ע"פ המבואר בהערתי בגליון י"א ניסן-חג הפסח שרק "נעשה" ענו בערב מ"ת על הכתוב ב"ספר הברית" אבל "נשמע" ענו אז על הציווים שעתידים לשמוע מחר בעת מ"ת ואחרי כן על מנת לקבל.

שבזה "שמיעת האוזן" ו"קבלת דברים" באים כאחד, (שבשמיעת האוזן גרידא מאי רבותא איכא) בדיוק כמו בשני דוגמאות האחרים המובאים בפירש"י בפ' וישב בד"ה וישמעו הנ"ל, הרי אז מלכתחילה אין סתירה מן פרש"י יתרו הנ"ל.

ויה"ר שאזכה לירד לעומק דברי כ"ק אדמו"ר בלקו"ש הנ"ל להבין למה לא נראה בעיניו הק' לפרש בפשש"מ אליבי' דרש"י כנ"ל.