בשו"ע אדה"ז סי' רב סי"ז מבואר דין פירות שנשתנה תארן ע"י בישול או ע"י טחינה, שאם לא נימוחו לגמרי ולא נשתנה תארם לגמרי לא נשתנתה ברכתם (בפה"ע או בפה"א), ואם נימוחו לגמרי ונשתנה תארם, אזי תלוי אם דרך אכילתם כשהם מבושלים או נטחנים (שאז לא נשתנתה ברכתם) או אין דרכם בכך (שאז יש בזה שני דיעות אם נשתנתה ברכתם). וגם אם דרכם בכך, אבל יש לו עילוי אחר (כגון דייסת קטניות שאפשר לעשות פת של קטניות), תלוי הדבר במחלוקת הנ"ל.

ובקשר לדייסה של קטניות כותב בחלק הראשון של הסעיף:

וכן קטניות מבושלים שנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקים מאד [מברך שהכל], אבל אם מיעך אותם בכף מברך עליהם בורא פרי האדמה כיון שממשן קיים וניכר מהותן ותארן ועוד שדרך אכילתם בכך.

ובחלק השני של הסעיף:

מיני קטניות שדרך בני אדם לעשות מהם פת הרי שינויים מוציאם מתורת פריים לדברי הכל אפילו נשתנו אחר בישולם שאז אין דרך לעשות מהם פת ואצ"ל שאם נשתנו בעודן חיים כגון מיני קטניות טיטארק"י שטוחנין אותם קצת שקורין גרופי"ן ועושין תבשיל מקמחן כעין דייסא מברכין עליו שהכל (אבל לסברא הראשונה מברכין עליו בורא פרי האדמה שהרי זהו דרך אכילתו …).

בהשקפה ראשונה נראית כאן סתירה מרישא לסיפא, וגם סתירה ברישא גופא ובסיפא גופא:

ברישא כתב שתלוי הדבר אם נתמעכו לגמרי ע"י כלי מנוקב או שנתמעכו ע"י כף וממשן קיים וניכר מהותן ותארן. אח"כ הוסיף וכתב "ועוד שדרך אכילתם בכך". ולפי הכלל הנזכר המבואר שם, הרי במקום שדרך אכילתם בכך לא נשתנתה ברכתם אפי' אם נתמעכו לגמרי. ומדוע אם כן חילק בזה בין נתמעכו לגמרי או לא!?

בסיפא כותב בתחלה "מיני קטניות שדרך בני אדם לעשות מהם פת הרי שינויים מוציאם מתורת פריים לדברי הכל … מברכין עליו שהכל", ואח"כ הוסיף וכתב כי לסברא הראשונה מברכין עליו בורא פרי האדמה.

ואולי החילוק בזה הוא אם נתמעכו לגמרי (שאז מברכין שהכל לדברי הכל) או רק מעט (שאז תלוי הדבר בשתי הדיעות). אבל היכן מרמז לנו אדמו"ר הזקן שפתח בכד וסיים בחבית?

אמנם הלכה זו מבוארת גם בסדר ברכת הנהנין פ"ז הכ"ב-ד, וגם שם כותב פעמיים את דין הדייסה של קטניות, ושם מפורש יותר שתלוי הדבר אם נתמעכו לגמרי, שאז מברכין שהכל לדברי הכל (אפי' לא נטחנו דק דק כקמח) או שנטחנו רק טחינה מועטת, שאז תלוי הדבר בשתי הדיעות. שכך כותב שם בהכ"ב:

וכן כל כיוצא בהן בשל קטניות אפילו מבושלים שקורין (גרויפי"ן של מלך) לפי שנשתנה תאר החטים לגמרי בטחינתם אע"פ שלא נטחנו דק דק כקמח גמור [מברכים שהכל].

ובהכ"ד כותב:

אבל מיני קטניות הואיל ודרך לעשות מהן פת לפעמים הרי שינויים מברייתם בטחינתם מוציאם מתורת פרי ואפילו על ידי קצת טחינה או כתישה במכתשת כנהוג בדוחן וכיוצא בו ממיני קטניות שעושין מהם דייסא (שקורין קאש"ע מגרופי"ן) אבל לסברא הראשונה אפשר שבכתישה או טחינה מועטת לא נשתנית ברכתם ויש לברך על דייסא זו בורא פרי האדמה מאחר שזו היא דרך אכילתה.

אמנם גם כאן אינו מובן לפום ריהטא, שכיון שמסיים שזו היא דרך אכילתה, א"כ לפי הכללים המבוארים שם, גם כשנטחנו דק כקמח לא נשתנית ברכתם, ומדוע כותב שלכל הדיעות מברכין בזה שהכל?

הלכה זו מבוארת אף בלוח ברכת הנהנין פ"י הכ"ג-ה, וכך כותב שם בהכ"ד:

וכן קטניות מבושלים שנתמעכו דרך כלי מנוקב שהוא דק מאד או שעשה תבשיל מקמח של מיני קטניות מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו אבל אם מיעך אותם בכף מברך עליהם בפה"א כיון שממשן קיים וניכר מהותן ותארן.

ובסכ"ה כותב:

בד"א בדברים שאין דרך לעשות מהם פת, אבל מיני קטניות שדרך לעשות מהם פת … אפילו נשתנו קצת בעודם חיים כגון מין קיטנית (שקורין גריקע) שטוחנין אותו קצת (שקורין גרופי"ן) ועושין ממנו דייסא כיון שיש לו עילוי אחר בפת הרי שינויו מתורת פרי ומברכין עליו שנ"ב הואיל ולכלל מעלתו עדיין לא בא נגרע אבל לסברא הראשונה מברכין עליו בפה"א שהרי זהו דרך אכילתו ולא נשתנה מהותו ותארו.

גם כאן מבואר חילוק זה, שדוקא בלא נתמעך לגמרי יש מחלוקת בין שתי הדיעות, אבל בנתמעך לגמרי מברכין שהכל לכל הדיעות, אף אם דרך אכילתו בכך. ולכאורה בג' המקומות לא נתבאר טעמו של דבר.

אמנם ראיתי בביאור (הר"י שי' גרין) סדר ברכת הנהנין (פ"ז הכ"ב ד"ה וכן כיוצא בהן) מבאר הטעם לזה "היות ואין זו דרך אכילתם". ואולי רוצה לומר בזה, שדרך אכילת הדייסה היא דווקא כשלא נתמעכו הקטניות לגמרי. וצ"ע היכן נרמז הדבר הזה ומה טעמו.