E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ וישב - שבת חנוכה - תש"ס
שונות
מצות ציצית אף לצדיקים
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

איתא בילקוט שמעוני במדבר (רמז תשנ) ד"ה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו: "ויאמר ה' אל משה, לרבות יחידים" ע"כ.

ה'זית רענן' שם כתב לבאר "דסד"א דוקא כשהוא עם הרבים חייב בציצית אבל ביחיד לא, קמ"ל, ודוחק". עכ"ל.

ב'משך חכמה' (פרשת שלח) פירש דיחידים היינו תלמידי חכמים כמו שכתוב בתענית (י, א), וסד"א שהם פטורים מציצית, דכתיב בה [במדבר טו, לט] "ולא תתורו", והם לא נחשדו על כך, קמ"ל שאף אם מעלתם כמשה רבינו חייבים בציצית. עכ"ל.

והקשה ע"ז בס' "ציצית ותכלת" (להרב צבי כהן) פ"י ס"ד (ע' צג): "ולכאו' גם זה דוחק, שהרי נאמר בסוכה (נה, א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו" עכ"ל.

ולהלן שם (פט"ו סכ"א) מביא מ"ש האור החיים הק' בפרשת במדבר (טו, לח): "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם", הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצוות כשיראו אותו, תבוא הסברא לומר כשיבוא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה, אין צורך בציצית, ת"ל לדורותם. ע"כ.

ובהערה 15 שם כתב הרב כהן: "הקושיא שהקשינו לעיל .. על המשך חכמה, הרי "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", אין להקשותה על דבריו אלו של אור החיים, דלא הוקשתה אלא על משך חכמה הכותב שתלמידי חכמים אינם צריכים סימן שלא להכשל בלא תתורו; אך אור החיים כותב שמשום מעלתם לא יצטרכו לזכור". עכ"ל.

ונראה דגם על המשך חכמה לק"מ, ובהקדם מה שיש לדקדק בגמרא דסוכה דנאמר "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", דלכאו' הול"ל "כל הגדול יצרו גדול" וכו', מה הדיוק בתיבת "חבירו"?

וי"ל עפמש"כ כ"ק רבינו הזקן בתניא פרק כז גבי בינונים: "אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו אלא בבינונים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' .. ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדריגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו, כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדריגת צדיק - והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת". עכ"ל.

ולפי"ז יבואר היטב מ"ש המשך חכמה בכוונת הילקוט שמעוני, ד"יחידים" קאי על הצדיקים ש"אין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו, שבודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו", לפיכך היה ס"ד שהם פטורים ממצות ציצית, "קמ"ל שאף אם מעלתם כמשה רבינו חייבים בציצית".

משא"כ הגמרא דסוכה מיירי בבינונים שהכתוב מדבר עליהם, שנופלים להם הרהורים וכו'.

ולפי"ז א"ש מ"ש בגמ' "כל הגדול מחבירו", לאשמעינן דמיירי באותו סוג בנ"א שהם בינונים בלבד, [שיש בזה דרגות בלי גבול], לאפוקי צדיקים שאינם בגדר "חבר" כלל לבינונים, ואין הכתוב מדבר עליהם כלל, וא"ש מאד.

שונות
בגדר "לא תעמוד על דם רעך"
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, נ.י.

בספר המאמרים אתהלך-ליאזנא עמוד א נדפס מאמר קצר ד"ה 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא', ותוכנו, שהצדיק הרואה ברוח הקודש "באוהבו האמיתי שיטבע בנהר פלוני לא יגלה לו שיטבע שם אם ילך להתם שהרי מגלה גזירות הב"ד שלמעלה וסותרה ורק אם יכול להפצירו שלא ילך מטעם אחר שלא יבין שיש איזה סכנה וכו' .. כדי שיקויים רצונו של מקום בהנהגתו את העולם", וענין זה הוא בצדיק גמור במדריגת משה רבינו.

והעירני חכם אחד, דלכאורה צ"ע אמאי לא חל עליו החיוב ד"לא תעמוד על דם רעך". דמכיון שיודע שחבירו עלול להגיע להיזק וכו' הרי ע"י שמונע את עצמו מלהודיע לו הוי בזה משום "לא תעמוד על דם רעך".

ואפשר שמכיון שהידיעה שלו אינה ע"פ טבע, ותורה לא בשמים היא, לא חל על ידיעה זו החיוב דמניעת ההיזק מחבירו. ואף שמבואר בכ"מ דקמיע מומחה מותר לחלל שבת בשבילו*, וכן מבואר לענין פ"נ וכיו"ב, אולי יש לחלק, דהתם עצם המחשבה שיועיל לו מועיל להקל את לב הנצרך. משא"כ בנדו"ד. ועצ"ע.

מס"נ דקל שבקלים

בספר השיחות קיץ הש"ת ע' 134-135 מסופר שהצ"צ דיבר בפני חיילים יהודים בצבא ניקולאי ואמר להם שאם יגיעו לנסיון של שמד שימסרו נפשם, ולבסוף עמדו בנסיון ומסרו נפשם. ומוסיף אדמו"ר הריי"צ, שיש כאן שני פלאים, הראשון שזכרו את דברי הצ"צ והשני שדברי הצ"צ פעלו עליהם.

ולכאורה צ"ע, שהרי מפורש בתניא פי"ח שכל איש ישראל אפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קידוש השם על פי רוב, ואם כן מה הפלא בכך ששמעו לקול הצ"צ. ולכאורה מכאן ראי' שהכוונה בדברי התניא אינה שכל אחד בהכרח מוסר נפשו, אלא הוא רק ביאור כיצד מוסרים נפשם בלי הבנה והשגה, אבל עצם המס"נ עדיין הוי דבר פלא.

עריכת התניא ע"י הצמח-צדק

בקובץ "התקשרות" לפ' ויצא במדור "ניצוצי רבי" מובא משיחת י"ט כסלו תשל"ב, שהצמח-צדק ערך את העריכה הסופית של התניא כמו שהוא לפנינו.

וזה לשון ההנחה (בלתי מוגה): "לויט ווי דער צמח צדק האט מסדר געווען סופית איז דער סדר אין תניא, אזוי איז געווען שינויים בנוגע צו קונטרס אחרון, און די אגרות וואס זיינען בסוף פון קונטרס אחרון, אבער דערנאך איז דאך די סדר הקבוע איצטער ווי דאס איז נאך געווען בימי הצמח-צדק, ענדיקט זיך מיטן ענין פון שבת".

והנה בס' "תורת חב"ד" חלק א' (ביבליוגרפיא לספר התניא) להר"י מונדשיין מפורש, שברוב הדפוסים, מהראשון ואילך, הי' הסימן האחרון שבקונט' אחרון (ד"ה הוכח תוכיח) בסוף, ורק בכמה דפוסים בפרוסיא שהיו בשעת גזירת הדפוס ברוסיא הדפיסו שתי אגרות שבקו"א בין האגרות שבאגה"ק (ואגב יש להעיר על טעות דפוס במבוא שם, שבמקום לציין למס' יב מציין למס' מב).

ולפי זה צ"ב מהי כוונת רבינו במ"ש שהעריכה הסופית היתה ע"י הצ"צ באופן זה, בשעה שכן הי' בדפוס הראשון ע"י אדמו"ר האמצעי וכו'.

ואולי הכוונה, שבזמנו של הצ"צ גופא השתנה הסדר כמה פעמים, אבל לבסוף הדפיסו בסדר זה כבדפוס הראשון, וזה נעשה בהוראת הצמח-צדק.

ואגב יש להעיר ממ"ש הרי"מ במבוא שבספר הנ"ל ע' 21 וכן בהערה 92, שהאגרת-הקודש והקונטרס אחרון שבתניא נדפסו מקובץ אגרות שאסף אדמו"ר הצמח-צדק.


*) ראה שו"ת מהרש"ם ח"ג רכ"ה, ציץ אליעזר ח"ט סי' י"ז, פסקי תשובה סי' נ"ז, עלהו רענן סי' ל"ו, עטרת יצחק סי' ק"א (בתשובה). המערכת.

שונות
מיחידות של שז"ר אצל הרבי
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע, בודאפשט, הונגריה

בספר 'נשיא וחסיד' עמ' 325 נמצא צילום מתוך עמוד ביומנו של שז"ר שבו הוא רשם "מתוך שיחה עם האדמו"ר" ביחידות. יש בו קטע מאד מעניין1. ואצטט אותו עם פענוח כפי הנלענ"ד.

שז"ר מציין שדיבר עם הרבי בנוגע "לדבריו נגד [החזרת שטחים בנוסח] 'אף לא שעל'", וע"ז הרבי הבהיר לו שהכוונה רק "עד פקוח נפש. [אבל] אם [ע"י החזקת השטחים יווצר מצב של] פקוח נפש - אסור [להחזיק בהם]!

וע"ז שז"ר שאל: "מדוע אין הרבי אומר זאת?" תשובת הרבי: "משום שלא להחליש את המו"מ [=המשא ומתן]. לא לוותר לפני הזמן", כלומר: שבאם יושבים למו"מ מתוך כוונה לוותר הרי בסופו של דבר יצטרכו לוותר על הרבה יותר, וע"כ עדיף להתחיל עם נוסחא של "אף שעל" ואז אחרי ריבוי מו"מ אפשר לוותר על משהו.

ושז"ר מציין מתוך השיחה של הרבי: "אבל הוא [הרבי] רוצה שאדע [דעתו כנ"ל]: אם פקוח נפש - אסור!"

ולכאורה איך זה מתאים עם כל השיחות שנאמרו נגד הסכמי השלום, שאפילו קש ותבן אסור להחזיר?

ואולי י"ל בפשטות, הרבי תמיד היה מדגיש שהבעיה הכי גדולה בכל הענין הוא שאפילו מומחי הביטחון התחילו להביע דעתם כפי מה שהפוליטיקאים רוצים, ואמנם לפי האמת הביטחונית הרי כל הנסיגות רק מביאים צרות. כלומר במצב הנתון הזה הרי כל הנסיגות מביאים לא הצלת נפשות אלא אדרבה סכנת נפשות, אבל באם יווצר מצב שלמרבה הצער לא נראה באופק שדוקא החזרת שטחים יביא הצלת נפשות הרי אז דעתו של הרבי אכן שמיוסד על הכל שפיקוח נפש דוחה את הכל, הרי אז חייבים להחזיר ואסור להחזיק בשטחים.

בעמ' 326 מפענח המלקט את הקטע הראשון כך: הרישום פותח באיזכור דבריו של שז"ר "ניט בייזערן זיך!" [לא להתרגז], שהיו פתיחה לדברי ההגנה שלו "על הממשלה" ו"על המפד"ל". וזה ע"ד תיאורו של שז"ר בעל-פה (נעתק בעמ' 330): "את שיחתי עם הרבי... פתחתי דוקא בדברי תרעומת: 'באתי להגן בפניך על אלה שאתה מקטרג עליהם...'". אבל כיון שברשימתו של שז"ר זה נרשם כדבר חשוב ששז"ר ייחס לו חשיבות בפני עצמו עדיף לפענח את זה ע"ד מה שצוטט בעמ' 322: "שז"ר אמר ששמע בטייפ... בה דיבר הרבי בחריפות רבה מאוד על כו"כ נושאים, ושאל שז"ר למה צריכים לכעוס, והלא אצל חסידים אין סדר זה של כעס...".

בשנת תשל"ג נתן שז"ר את הרשימה הנ"ל לפרסום. ולפלא שלאחרי כל קטעי העיתונות שנלקטו לתוך הספר הנ"ל לא הצליח המלקט להוסיף עוד רשימות של יחידות וכדומה מתוך יומנו של שז"ר1 או העתקי מכתבי שז"ר אל הרבי, ואפילו לא מתוך נאומי שז"ר בכפר חב"ד בהתוועדות י"ט כסלו, שהיה נקלט וגם היה נשלח להרבי, כמעט ולא נכללו בליקוט (ראה עמ' 158). ובהקדמה לספר אין ע"ז הסבר.


1) המלקט כנראה לא שם לב לחשיבות הדברים, אחרת היה מאריך בזה מענין לענין, ע"ד עמ' 66-68, ועוד.

1) על קיומם מעיד הנעתק בעמ' 366.

שונות
ביאור במדרש פליאה - "הדודאים נתנו ריח" וכו'
הב' יחזקאל שרגא איליאוויטש
תלמיד ישיבה גדולה, תורה ויראה, סאטמאר

האחרונים מביאים מדרש פליאה: "הדודאים נתנו ריח" זה ראובן שלקח מן ההפקר, "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה שהוא על הפתחים, והוא פלא, והרבה קולמוסים כבר נשתברו ע"ז להבינו ואכתוב לקהל הקוראים והמעיינים הנראה לי בזה, וזה החלי בע"ה.

א) ברמב"ן פר' ויצא כ' שיש בדודאים צורת אדם כי יש להם דמות ראש וידים, ובתרגום יונתן בן עוזיאל כ' ואזל ביומי סיון בזמן חצד חיטין. והק' בספר תורת משה להחת"ם סופר פר' וישב הא כיון שהי' אז חודש סיון ועובדי ע"ז משתחוים לצורת אדם, א"כ הי' על הדודאים חשש "נעבד" דאסור בהנאה עכ"ד. וכ' בספר בנין דוד פר' ויצא אות מה, דאי נימא דהי' ליעקב דין ישראל ומהני רוב וחזקה, לא כב"נ דלא מהני אצלו רוב וחזקה כנודע דברי הפרמ"ג בספרו תיבת גמא פר' נח דאצל ב"נ ל"מ רוב, לפי"ז שפיר היו מותרים הדודאים דאית להם חזקת היתר שלא עבדו להם העכו"ם, עכ"ד.

ב) ויש לעיין בחי' הבנין דוד, דהא פרש"י בפר' ויצא "שלא הביא מהגזל אלא מהפקר" ואי נימא דאבות הי' להם דין ישראל א"כ הרי הותר להם ליהנות מגזל דהא גזל עכו"ם מותר כדאי' בסנהדרין דף נז, א, וע"כ מוכח מכאן דלא יצאו מכלל ב"נ וע"כ הי' אסורים מלגזול לעכו"ם אחרי דב"נ מצווה על הגזל, או משום דלחומרא עדיין בכלל ב"נ, ותיהדר הקושי' לדוכתי' איך הי' הדודאים מותר ולא חיישי' לנעבד.

ג) וחשבתי לומר דאפי' נימא דהי' ליעקב דין ב"נ אעפ"כ הי' מותרים, ונקדים מש"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סי' יח דפשיטא לי' דבב"נ לא אזלינן בתר רוב, ובמהדו"ג ח"ג סי' קנ כ' להיפך דגם בב"נ אזלינן בתר רובא, ומה שנסתפק הפרמ"ג ביו"ד סימן סב אי אזלינן בב"נ בתר רוב הוא דוקא בביטול איסור דבעינן שיהי' נהפוך האיסור עיי"ש. והנה בשו"ת ברית אברהם יו"ד סי' כד כ' דזה אי גבי ב"נ שייך דין רוב - תלוי בפלוגתת הפוסקים שהובא בפליתי יו"ד סי' סג סקכ"א וסי' קי אי רוב הוא בגדר "ודאי" או שהוא בגדר "ספק" אלא שהתורה התירתו, דאי רוב הוי ספק והתורה התירה ספק זה י"ל דלא הותרה גבי ב"נ; אבל אי רוב הוא מצד הסברא גם בב"נ אזלי' בתר רוב עכ"ד. (ולתועלת המעיינים ארשום מ"מ בשי' הפרמ"ג דבב"נ ל"מ רוב עי' מהר"ם שיק יו"ד סימן כו, שו"ת חתם סופר יו"ד סי' יט, נוב"י מהדו"ת אהע"ז סי' מב, ומה שהארכתי בעזה"י בקובץ "הערות וביאורים" גליון תשפה עמ' 85).

ד) והנה אי נימא דרוב הוא מצד הסברא ומהני לגבי ב"נ, כ"ש דחזקה מהני בב"נ, דהרי כ' המרדכי חולין קלד דגם ר' מאיר דחייש למיעוטא מ"מ בתר החזקה אזיל, וכ"כ בפני יהושע כתובות קונטרס אחרון דף יב, א דאף דלא אזיל ר"מ בתר רובא אזיל בתר חזקה, א"כ ה"ה אי רוב מהני לגבי ב"נ ה"נ מהני חזקה, וא"ש למה הי' הדודאים אלו מותרים אע"ג דהי' לאבות דין ב"נ - דהרי אזיל בתר חזקה, וכ"ז ניחא אי רוב הוי ודאי ומצד הסברא.

ה) והנה בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סוס"י מה כ', דהרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הוא משום דס"ל כהשיטמ"ק ב"מ ז, ב דרוב הוא בגדר ספק אלא שהתורה התירתו, וה"ה לספיקא - דמותר, עיי"ש, ולפי"ז הסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא סברו דרוב בגדר "ודאי" הוא, וע"כ אין ללמוד ספק מוודאי. - ונקדים עוד דבס' ערך ש"י יו"ד סי' קי כ' דהפלוגתא אם הספקות אסור מדאורייתא מסתברא דתלוי אם איסורי תורה איסור "חפצא" או רק חיוב "גברא", ושי' הריטב"א דהן רק חיוב גברא וא"כ שפיר י"ל דלא הטילה תוה"ק על גברא חיוב רק כשודאי אצלו, אבל אם הוא איסור חפצא אטו מפני שמסופק לנו נסתלק מהחפץ האיסור אשר בו בעצם, ואיך יעשה אותה האדם ושמא הוא איסור בעצם. וי"ל דבזה פליג ר"י ורבנן לפי"ד הר"ן בנדרים נב, א, דרבנן ס"ל "מב"מ" - כיון שזה איסור וזה היתר חשוב אינו מינו, וה"ט כיון דהוא איסור "חפצא"; משא"כ לר"י ס"ל דכל האיסורין אינן רק חיוב "גברא" ובעצם אין שינוי בין דבר האסור לדבר המותר. א"כ דוקא לר"י דאיסורים המה איסורי "גברא" י"ל דסד"א דמה"ת לקולא, אבל לדידן דקיי"ל כרבנן ולדידהו כל איסורי תורה איסורי "חפצא" לא יתכן כלל שיהא איסורא תלוי בידיעת האדם עכ"ד.

ו) ונודע קו' הקובץ, דלמה הוצרכו לנס חנוכה הא הי' אפשר לערות דרך צרצור קטן השמנים הטמאים לתוך שמן טהור שמצאו בפך לשי' ר"י בע"ז עג, ב "המערה מצרצור קטן לבור אפי' כל היום קמא קמא בטל", וה"ה לענין טומאה כמ"ש במל"מ מעילה פ"ז ה"ג. ובשו"ת מהרי"א או"ח סי' רא הביא לתרץ בשם ס' זרע יעקב לשי' הראב"ד דאין מבטלין איסור מלכתחילה מה"ת, וע"כ הוצרכו לנס. - והנה בשו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' קכו כ' דהא דאמאל"כ "דאורייתא" או "דרבנן" תליא בחקירת הפוסקים אי כל האיסורים איסורי "גברא" או "חפצא", דלהפוסקים דכל איסורי תורה המה "חפצא" וחל עליו איסור קודם אכילתו אז אסור לבטל לכתחילה מה"ת, אבל להפוסקים דס"ל דכל איסורי תורה המה רק איסורי "גברא" א"כ קודם אכילתו שרי לבטל דעדיין אין כאן איסור חפצא, ע"ש. א"כ מדהי' צריך לנס חנוכה יש ראי' דאיסורי תורה המה איסורי "גברא" דאם איסורי תורה הם איסורי "חפצא" לא הי' צריך לנס חנוכה דהרי הי' יכולים לבטל השמן.

ז) ולפי"ז מיושב מדרש הנ"ל: "הדודאים נתנו ריח" - זה ראובן שלקח מן ההפקר ולא מן הגזל, וקשה הרי גזל עכו"ם מותר, ומוכח דהי' להם עכ"פ דין ב"נ לחומרא, וקשה א"כ אמאי לא חש לנעבד כקושי' החת"ס, וע"כ צריכים לומר דעל הדודאים היו חזקה שלא נעבדו, א"כ מוכח לפי"ז דרוב הוא מטעם סברא ו"ודאי", וע"כ אזלינן אפי' בב"נ בתרה, ולפי"ז ס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכנ"ל, וע"כ ס"ל דכל איסורים שבתורה הוי איסורי "חפצא" ושוב אין מבטלין איסור לכתחילה מן התורה, וא"כ שפיר הי' צורך לנס חנוכה, ולכן "ועל פתחינו כל מגדים" - זה נר חנוכה שהוא על הפתחים, והוצרך לנס. ודו"ק, כנלענ"ד ע"ד החידוד ואשמח לתגובות והערות.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות