E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ ויגש - תש"ס
נגלה
בגדר התפסת צררי
הרב אלי' נתן הכהן סילבערבערג
ר"מ במתיבתא ליובאוויטש שיקאגא

בגמ' ב"ב ה,ב נפסק ד"הלכתא כר"ל" [דאמרינן חזקה דאין אדם פורע חוב תוך זמנו] ואפי' מיתמי [דבמקרה דמת אביהם תוך זמן חובו אין שום חשש שפרע חובו], ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה [משום חשש (טענת) פירעון, מ"מ כאן אמרינן -] חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה [ולכן אין צורך בשבועה]".

ונחלקו הראשונים בדין הבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים [שמת אביהם תוך זמן החוב], דלגבם יש דין ד"אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ וכו'", וסיבת הדין הוא - לר"ה בריה דר"י - דחיישינין ד"צררי אתפסיה" [שאביהם כבר נתן משכון להמלוה שאפ"ל במקום הפירעון]: דתוס' ורבינו יונה (הובא ברא"ש) סב"ל דאע"פ דנקטינן דאין אדם פורע תו"ז, מ"מ להתפסת צררי כן חיישינן תו"ז (וא"כ נשאר הדין ד"אין נזקקין" בתקפו), משא"כ שאה"ר (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, רא"ש וכו') סב"ל דכשם שאין פורע תו"ז עד"ז אינו מתפיס צררי תו"ז (ועיין בדבריהם באריכות).

ובביאור מחלוקתם נ"ל, דתלוי בהסברת החשש ד"צררי" ביתומים קטנים; דהרא"ש ודעימי' סב"ל דהחשש אינו מחמת היותם קטנים, אלא דהוא חשש בכל חוב - שכמו שאפשר להיות פירעון, עד"ז אפ"ל שנתן ע"ז משכון. אלא דביתומים גדולים אמרינן שעליהם מוטל האחריות לחקור באם הי' צררי (משא"כ בקטנים דאינם שייכים לחקור). וע"כ סב"ל דכמו שאין סיבה לפרעון בתו"ז עד"ז אין סיבה לנתינת משכון באמצע.

משא"כ התוס' ודעימי' סב"ל דהחשש דצררי הוא רק אצל קטנים, והוא משום דאביהם חס עליהם (יותר) שלא יצטרכו לטרוח בפירעון החובות וכו' ולכן מתפיס עבורם צררי (משא"כ בגדולים). ומשום כך סב"ל דאע"פ דפירעון דעלמא אינו בתו"ז, מ"מ הרי המדובר כאן הוא ב"טובה" שאביהם עושה להם, ומובן א"כ דאע"פ שהוא תו"ז (ואין כאן סיבה ה"מכריחו" לפרוע), מ"מ אפשר דהתפיס צררי.

[ובאמת מדוייק בלשונם: בתוס' "דחיישינן לצררי אפי' תוך הזמן בקטנים", משא"כ ברא"ש "דלא שכיח כלל להתפיס צררי בתוך הזמן". ומפורש עוד יותר בהגהות אשר"י (בשיטת התוס') "דלגבי קטנים חיישינן טפי דלמא אתפיס להו צררי אפי' תוך הזמן". וברשב"א (בהביאו שיטת התוס') "ביתומים גדולים דליכא אלא משום חשש פירעון"].

ועפ"ז מבואר בפשיטות עוד ענין במחלוקת זו; דהנה הרשב"א והר"ן (ועוד) מביאים ראי' לשיטתם: דבאם אמרינן דאדם מתפיס צררי תו"ז (כתוס' וכהר"י) אז מדוע כשגובים מיתומים גדולים א"צ שבועה, הרי - אע"פ דליכא משום חשש דפרעון תו"ז, מ"מ - הא איכא משום חשש התפסת צררי? והכריחו מזה שאין חשש צררי תו"ז אפי' אצל קטנים עיי"ש. אמנם לדברינו מבואר בפשיטות דקושיא זו היא רק לשיטתם דבחשש צררי אין הבדל בין קטנים לגדולים, משא"כ לתוס' ודעימיה הרי מתחילה אין החשש צררי בגדולים. וא"כ לשיטתו קושיא מעיקרא ליתא.

ב) ויש לבאר לפ"ז עוד חילוק בין תוס' להרא"ש: דהנה א' מהראיות שמביאים הראשונים להשיטה דכן חיישינן לצררי תו"ז הוא מהדין דאין אלמנה נפרעת כתובתה אלא בשבועה, והוא משום חששא דהתפסת צררי, והרי הכתובה בחיי בעלה היא תו"ז ומ"מ חיישינן לצררי! אלא דכתבו ע"ז התוס' דאין מזה ראיה "דהתם חיישינן לצררי אפי' בגדולים משום דאית לה בתנאי בי"ד כדאיתא . . דחיישינן טפי לצררי בבנותיו מבבת אשתו משום כיון דאיתנהו בתנאי בי"ד צררי אתפסינהו".

ולכאו' צ"ב מדוע הזכירו התוס' הא דהתם חיישינן לצררי אף בגדולים, והרי לכאו' תוכן התי' הוא דמשום דאלמנה הוה בתנאי בי"ד לכן איכא למיחש טפי (גם בתו"ז) ולמאי נפק"מ שהחשש הוא גם בגדולים? ואכן הרא"ש כתב הסברא בלי הוספה זו: "וי"ל דשאני אלמנה כיון דבתנאי בי"ד אית לה חיישינן לצררי אפי' בתוך הזמן כדאמרינן בכתובות וכו'".

(בפשטות אפשר ללמוד, דהא דחיישינן לצררי אף כשבאה לגבות מגדולים הר"ז ראי' להסברא דכשאיתא בתנאי בי"ד חיישינן לצררי טפי. ובאמת כן כתבו הרשב"א, דתחילה כ' עצם הסברא - דהיות ואלמנה אכלה מתנאי בי"ד לכן חיישינן לצררי וע"ז מביא "ותדע לך דהא אלמנה אינה נפרעת אפי' מיתומים גדולים בלא שבועה וכו'". אמנם, מזה שהתוס' לא כתבו (כהרשב"א) באופן שיש כאן סברא (דתנאי בי"ד שאני) וראי' ע"ז (דאפי' מגדולים חיישינן), משמע דשלילת הראי' הוא דוקא מזה שגם כשגובה מגדולים חיישינן לצררי. וצ"ב).

ולדברינו אולי יש לבאר כך: דהנה הסברא דבתנאי בי"ד איכא למיחש לצררי גם תו"ז הוא, בפשטות, דהיות וזהו חוב חשוב בעיני האדם לכן אפשר שגם קודם זמן החיוב רצה לסדר הענין. והנה לשיטת התוס' זהו ע"ד הסיבה לחשש צררי אצל יתומים קטנים - דהאדם רוצה לסלק חוב כזה גם קודם הזמן. ונמצא, דהא דבתנאי בי"ד חיישינן לצררי גם תו"ז הר"ז ראי' לתוס' שבמקרה שיש סיבה שדוחף להאדם להתפיס צררי, הרי החשש הוא גם תו"ז. ולכן בכדי לסתור ראי' זו הביאו התוס' דשם אין זה אותו גדר דחשש צררי כמו בקטנים, דשם הרי החשש גדול יותר, עד כדי חשש גם בגדולים, ושוב א"א ללמוד מזה לה"צררי" דקטנים.

אמנם, כ"ז הוא לתוס', משא"כ להרא"ש (והרשב"א) דסב"ל שצררי אינו משום איזה סיבה מיוחד שדוחף האדם להתפיס, אז מיד שמזכיר הסברא דאלמנה איתא בתנאי בי"ד, מובן דאין לדמותו להתפסת צררי דעלמא שאין שום סיבה שיביא האדם להתפיסם, ונסתר הראי' מאלמנה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות