ר"מ בישיבת "תפארת בחורים" מאריסטאן
בסי' רסט ס"ג כ' אדמה"ז לענין קידוש בביהכ"נ (דאסור אז למקדש לטעום מהכוס) - שיתנו להטעים לקטן שהגיע לחינוך (כדי שלא תהיה ברכת בפה"ג לבטלה), "שמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום, ואסור לענותו, שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיו"ב, אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביוה"כ אפי' קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה...".
בפשטות מחלק ע"ד חידוש המג"א בסק"א (לאחרי שמקדים שבדבר שהוא צורך לקטן לא גזרו חכמים, דאפי' ביוה"כ מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו לשעות) "...ויש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור, וכמ"ש התוס' בפסחים דף קו ע"ב...". והיינו שאיסור זמני אינו חזק וחמור כמו איסור עצמי (שלכן אפשר גם לצדיק ליכשל בשוגג באיסור זמני), ובזה מותר ליתן לקטן בידים כשהוא "מידי דרביתא דתינוק". וכמו"כ פשטות כוונת אדמה"ז לחלק כן. (אלא שהמג"א הקדים קודם עוד טעמים: א) איסור ספיה הוא רק בלאו, אבל קידוש אינו אלא עשה (כ"ש איסור דרבנן); ב) י"א דאפי' גדול מותר בזה - אע"ג דלא קיי"ל הכי; ג) א"א בענין אחר. אבל אדמה"ז אינו סובר מחילוקים אלו).
והנה פשטות הדברים מראים שהוא כן גם באיסור דאורייתא, כיון דמוכיחים מאיסור אכילה ביוה"כ.
אבל ישלה"ב דהנה בסי' תרטז ס"ד (לאחר שכ' בס"א שלא גזרו על הקטנים בדברים האסורים משום עינוי בלבד) כ' דבקטן שהגיע לחינוך אסור להאכילו להשקותו לסוכו ולרחצו בידים, וגם אמו אסורה ליתן לפניו לאכול דהרי"ז כמאכילה בידים. וכן בסי' תרמ ס"ד שבקטן שהגיע לחינוך סוכה, מותר להאם ליתן לפניו לאכול חוץ לסוכה (אע"פ שיודעת שבודאי יאכל במקום שנתנה לפניו) ואין בכך כלום "כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ לסוכה", דכשאומרת כן הרי"ז אסור משום האיסור לספות איסור בידים.
וא"כ קשה: כיון שפסק בסי' רסט דבאיסור אכילה זמניים אין בו איסור ספיה, למה אסור להאם (שאינה מחוייבת בחינוך) להאכילו ביוה"כ וחוץ לסוכה. (ואין לת' דביוה"כ וסוכה מדובר בהגיע לחינוך, ובסי' רסט מדובר כשלא הגיע לחינוך: א) דמפורש בסי' רסט דמדובר כשהגיע לחינוך; ב) כיון שמדובר באיסור ספיה (ולא במצות חינוך) הרי"ז שייך גם כשלא הגיע לחינוך; ולאידך ג) סברת הפטור (איסור זמני הוא איסור קלוש) שייך גם כשהגיע לחינוך).
והנה הצ"צ ב'שער המילואים' שו"ת יג1 כנראה הקשה עד"ז ממשמעות סי' רסט שמחלק באיסור שהזמן גורם להמבואר בסי' שמג ס"ה-ו-ז שמביא ב' שיטות: א) שאסור לספות לקטן איסור בידים אפי' איסור מדרבנן. ב) שהתירו ליתן לקטן איסור דרבנן - כשהוא לצורכו או כשהוא לצורך הגדול (ואין בזה איסור מה שעושה בשבילו כגון לצורך מצוה) - כשהוא נותנו באקראי בעלמא. ומסביר שלכן מותר להטעים לתינוק לקטן שהגיע לחינוך מכוס קידוש של בהכ"נ, כיון שאיסור טעימה הוא מד"ס ויש לנו צורך בזה והוא באקראי (שלכן אין לחוש דילמא יסרך). ובס"ז כ' שכשהוא לצורך התינוק לא חששו שמא יסרך (שידוע לו שבשביל שהוא קטן מתירין לו צרכיו), שלכן מותר להטעימו קודם קידוש אם הוא רוצה לאכול "ואסור לענותו, וכן כל כיו"ב בשאר כל איסורי ד"ס".
ומשמע שם שמקשה ב' קושיות: א) דבסע' ז' כ' ד"אסור לענותו" - ואינו מחלק בין איסור שהזמן גורם ואיסור עצמי (דלא כבסי' רסט). ב) למה סיים ד"כיו"ב בשאר איסורי ד"ס", הרי הדוגמא שנתן שם - להאכילו קודם קידוש - צריך להיות מותר גם באיסור דאורייתא לפי המב' בסי' רסט דאין איסור ספיה באיסור זמני גם באיסור דאורייתא. (וכן, הב' דעות מדוברין באיסור דרבנן דוקא - וע"ז קאי בס"ז דכשהוא לענותו אסור לכ"ע, ומשמע דהיינו דוקא באיסור דרבנן).
והנה ע"ד שהקשינו יש להקשות גם על המג"א: דבסי' תרטז סק"ב כ' דהאם לא תתן להם לאכול "דהוי כמאכיל נבלות בידים, ול"ד לסוכה שרשאים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה דהתם באכילה אין איסור והיא נותנת לו, ומה לה אם יאכל בסוכה או חוץ לסוכה ואינה מחוייבת להכניסו לסוכה, משא"כ כאן דהאכילה בעצמה אסור והוי כנותנת לו נבילה...". ובסי' תרמ סק"ג "...ומ"מ משמע דאחר לא יכול להאכילו בידים כמ"ש בסי' רסט".
וקשה: הרי בסי' רס"ט כ' דבאיסור זמני אין בו איסור להאכיל לקטן כשהוא לצורכו, א"כ איך אסור ביוה"כ ובסוכה.
ובשיטתו יש לפרש: בנוגע לסוכה נראה כגירסת הלב"ש (ופרמ"ג) שם "דאחר יכול להאכילו", דכן מוכח ממה שכ' בסי' תרטז וגם ממה שהביא ממה שכ' בסי' רסט. ולענין יוה"כ: הרי ביאר בסי' תרטז שאיסור אכילתו ביוה"כ הוא כאיסור נבילה. ואפשר שכוונתו דהתורה אסרה האכילה ביוה"כ להיותו כנבילה (ואי"ז כשאר איסורים זמניים). ופוק חזי בסי' רסט דלא הוכיח מיוה"כ לענין חילוק איסור זמני (כסגנון אדמה"ז), אלא הביאו (קודם) לענין שאין גוזרים בדבר שהוא רביתא דתנוקא.
אבל באדמה"ז הרי לענין סוכה כ' דאחר לא יכול לצוות לקטן לאכול חוץ לסוכה. ובסי' תרטז אינו מסביר שיוה"כ נחשב למאכיל נבלות. ואדרבה פשטות סגנונו בסי' רסט הוא שמוכיח מיוה"כ להא דאין איסור ספיה בדבר ש"הוא זמן האסור באכילה".
ולולא דמסתפינא אולי אפ"ל דכוונת אדמה"ז אינו לחלק בין איסור עצמי לאכילת איסור זמני שהוא איסור קלוש (כפי שיוצא מהמג"א שמביא מתוס' פסחים), אלא בין איסור אכילת מאכל האסור לבין זמן האסור באכילה. והיינו שההיתר הוא באיסור שהוטל על הזמן - שהוא זמן האסור באכילה. והחילוק: כשהוא איסור אכילה מצד המאכל מחמת עצמו הרי האיסור הוטל על המאכל וזה שייך גם לקטנים ואסור להאכילו בידים. משא"כ כשהאיסור הוא על הזמן שהוא אסור באכילה, האיסור תוכנו הוא עינוי ובזה אין איסור על הקטן ואדרבה אסור לענותו.
ובפשטות זהו המשך דברי אדמה"ז שבא לחזק דבריו הקודמים שמותר להאכיל קודם קידוש שאסור לענותו.
וא"כ: א) אי"ז שייך להל' סוכה, דלא הוטל איסור על זמן הלז, אלא האיסור הוא שלא יאכל חוץ למקום סוכה ואין זה איסור עינוי ובמילא שייך לקטן ואסור לספותו בידים. ב) ביוה"כ: מה שכ' בסי' רסט הוא שמאכילים הקטנים גם אלו שאין חשש סכנה אם יתענה, כיון שיה"כ עניינו זמן האסור באכילה ולא אסרו בקטן. אמנם כשהגיע לחינוך: הטילו חכמים חיוב חינוך על מצות עינוי שגם הם יענו עצמם (לפי הגדרים המבואר בהם) ובמילא אסור לספות להם בידים בענין זה. (חילוק זה י"ל ומוכרח גם במג"א).
ואולי בזה יבואר דבריו בסי' שמג: א) לא חילק בס"ז מאיסור שנגרם מזמן, כיון ששלילת איסור ספיה (אינו מצד שהוא איסור קלוש הנגרם מזמן, אלא) הוא משום שתוכנו איסור על הזמן שיהיה אסור באכילה וממילא עניינו עינוי ואסור לענות הקטן. והיינו דבנוסף שהוא "צורך" הקטן (דבזה יש ב' דעות) הרי זה ענין ד"עינוי" ובזה לכל הדעות לא חל על הקטן. ב) אולי הא דהסיק שכן הוא בשאר איסורי ד"ס הוא לאפוקי מאיסורי תורה - דהרי אנו מוצאים ביוה"כ דכשהגיע לחנוך הטילו מצות עינוי ואז אסור לספות איסור, משא"כ כשלא הגיע לחנוך (או באלו שגדר הגיע לחנוך אינו מחייב השלמת התענית כו') דאז גם ביוה"כ מאכילים אותו. אבל באיסורי ד"ס הרי כל שאר איסורים שקשורים עם עינוי (שהטילו איסור על הזמן שיהיה אסור באכילה כו') אי"ז חל על הקטן ואסור לענותו.
1) אבל בקצות השולחן סי' קמז ס"ה אות ז הסביר קושייתו באו"א. אבל הנלע"ד הקלושה כתבתי.
Download PDF