E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
יו"ד שבט - ש"פ בא - תש"ס
אגרות קודש
עבודה בבכורות גם בבכור לאב בלבד
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

באגרות קודש חי"ח ע' רמ"ח (נדפס גם בלקו"ש חי"א ע' 307) הקשה השואל במ"ש בשו"ע אדה"ז (סי' קכ"ח סעי' י'): "בכור לאב בלבד אין בו קדושה עכשיו שניטל העבודה מבכורות", דמשמע מזה שכשהיתה העבודה בבכורות - הרי זה גם בבכור לאב בלבד, וצ"ע מנ"ל הא, דהרי לא מצינו קדושה אלא בפטר רחם, כמ"ש: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם"? וע"ז ענה הרבי וזלה"ק: דמקורו הוא מסתימת לשון המשנה (זבחים קיב,ב) ועבודה בבכורות, וכ"ה בתרגומים לשמות כד,ה. (וצע"ק מבכורות ד,ב, - דמקשר זה עם מש"נ קדש לי כל בכור דבפטר רחם קאי, וי"ל), עכלה"ק, ואח"כ מביא ב' ראיות לזה הא' מבכורתו של ראובן, שלא הי' גם של דן גד ויוסף, ומיעקב עיי"ש, וממשיך וזלה"ק: בבמדב"ר פ"ד,ח משמע דעבודה בבכורות פי' בגדולים וחשובים, ול"ד בכור, ועאכו"כ שאין בדוקא פטר רחם. ובכל אופן לכאורה צע"ג מאוה"ת להצ"צ בראשית (שמג,ב ואילך, קנז,א,א, קסו,א) כו' [ששם כתוב דעבודה בבכורות הוא בפטרי רחם] עכלה"ק. (וראה גם בס' שלחן המלך בשו"ע אדה"ז שם).

והנה כוונת הקושיא מבכורות ד,ב, הוא דשם מקשה על ריש לקיש דסב"ל שלא קדשו בכורות במדבר [לענין פדיון בכור פטר רחם] אלא נתקדשו בביאתם לארץ, מהמשנה דזבחים (שם) דעד שלא הוקם המשכן הי' העבודה בבכורות, אלמא דגם במדבר נתקדשו עיי"ש, א"כ הרי מוכח מגמ' זו שהם דבר אחד, [עבודה ופדיון], ונמצא דעבודה בבכורות הוא בפטרי רחם דוקא, והרבי כתב ע"ז "וי"ל" ולא ביאר.

ולכאורה יל"ע גם ממ"ש (במדבר ג,יב, וראה גם בהעלותך ח,טז ואילך): "ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בנ"י תחת כל בכור פטר רחם מבנ"י והיו לי הלוים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים וגו'" ופירש"י דע"י הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו והלוים שלא עבדו עבודת כוכבים נבחרו תחתיהם, הרי משמע מזה דרק בכורות אלו שהיו פטרי רחם היו כשרים לעבודה, אבל לא כשהי' רק בכור להאב? וראה מ"ש בענין זה בגליון תרל"ג וגליון תשי"ב.

קושיא וביאור בקובץ מורי' בענין זה

וכעת ראיתי בקובץ מורי' (שנה ח' גליון י-יב) ע' צ"ו שהובא קושיא עד"ז מהגר"י הוטנער ז"ל וז"ל: ודבר פלא מצינו בפירוש המשניות להרמב"ם שילהי מס' זבחים על המשנה דעד שהוקם המשכן הי' עבודה בבכורות, וכתב הרמב"ם דעד שהוקם המשכן היינו מאדם הראשון עד משה רבינו. והתמיהה רבה כי הלא מפורש שנינו בפ"ק דבכורות (ד,ב) דקדושת בכורה לענין עבודה עד שהוקם המשכן וקדושת בכורה לענין פדיון הבן חדא בקתא אינון, וא"כ פשוט דענין העבודה בבכורות אינו מתחיל רק ממכת בכורות ומה זה שכתב הרמב"ם מימות אדם הראשון?

ועיי"ש בשנה ט' גליון א-ב (ע' צה) שאחד הביא מקור להרמב"ם מבמדב"ר (הנ"ל בהמכתב) דמפורש שם דעבודה בבכורות הי' מזמן אדם הראשון, וכן בב"ר פ' תולדות (סג,יח) עיי"ש, ולאחר זה כתב שם הגר"י הוטנער לתרץ קושייתו דלקושטא דמילתא ענין העבודה בבכורות הי' נהוג מאז ומעולם, אלא שדין הבכור לענין העבודה הי' תלוי בבכור מן האב, דסתם ענינו של הבכור הוא העומד במשפחה במקום האב כמו דכתיב בבכור פרעה היושב על כסאו, ורק מיציאת מצרים נתחדשה הלכה של קדושת הרחם, והקדושה הזו של הרחם הכניסה הבכור של האם במסגרת המהלך של העבודה בבכורות, ונמצא דלפי זה דלאמיתו של דבר משנה זו של עבודה בבכורות כוללת בתוכה כל המהלך של עבודה בבכורות אלא דענין הבכורה מתחלף לפי הנושא, דעד יצי"מ היתה העבודה בבכורות של האב, ומיצי"מ ואילך הי' הדבר תלוי בפטר רחם, ועל כלליות הענין נאמר במשנה דזבחים דעד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות, אלא דמכיון דבמשנה זו נכלל גם הבכור של פטר רחם לכן שפיר מבואר בגמ' דזה תלוי בפדיון הבן, שכן עיקר דין של פטר רחם בא בתורה לשם פדיון הבן.

דלפי דבריו לכאורה יש לתרץ גם קושיית הרבי דליכא שום סתירה מהא דאמרינן דלפני שהוקם המשכן הי' עבודה בבכורות בבכור לאב, ומ"מ מבואר בבכורות שהוא בפטר רחם, דלפי דבריו נמצא דעד יצי"מ הי' העבודה בבכור לאב ומיצי"מ בפטר רחם דוקא, וכיון דהמשנה דזבחים כולל גם הא דפטר רחם שפיר מקשה מזה על ר"ל דקאמר לא הוקדשו בכורות במדבר, וא"ש גם מה דכתיב שהוחלפו הלווים לעבוד במקום פטרי רחם דוקא, כיון דאז [אחר יצי"מ] הי' העבודה רק בהם. (וראה גם בס' שירת דוד פ' במדבר עד"ז, וראה גם בקובץ הנ"ל שנה ט' גליון ג-ד ע' צ' מ"ש בזה הגר"א בורדיאנסקי ז"ל בזה).

ג' קושיות על ביאור הנ"ל

אבל יש להקשות ע"ז: א) לדבריו אינו מובן מהו הקושיא משם על ריש לקיש, דר"ל דסב"ל דלא נתקדשו במדבר יכול לתרץ דמשנה זו אינו כולל כלל פטרי רחם שלא נתקדשו אז, וכולל רק כל הבכורות שמזמן אדה"ר, וכפי שבאמת הקשה בחי' הגרי"ז (בכורות שם) דמהו ההוכחה מזה שהעבודה היתה בבכורות דקדשו בכורות במדבר הלא מבואר בפיהמ"ש להרמב"ם זבחים פי"ד דמזמן אדם הראשון הי' עבודה בבכורות, א"כ איזה הוכחה ישנה שקדשו בכורות במדבר מהא דאמרינן דעבודה בבכורות, הלא זה הי' קיים לעולם גם לפני פרשת קדש לי כל בכור וגו'? ונשאר בצ"ע.

ב) גם ממדרש הנ"ל לא משמע כדבריו, שהרי מבואר שם דעד שלא הוקם המשכן הי' העבודה בבכורות וקא חשיב שם כל הבכורות שהקריבו מזמן אדה"ר, ומסיים במדרש דע"י חטא העגל אמר הקב"ה" "הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס בני לוי", הרי משמע שכל זה הו"ע אחד דבזמן אחד הופקעו כולם, ולא ששאר הבכורות הופקעו מקודם, ובפרט שלא הוזכר שם פטרי רחם כלל.

ג) גם משו"ע אדה"ז הנ"ל לא משמע כדבריו, דקאמר דלפני שניטל העבודה מבכורות הי' העבודה גם בבכור לאב בלבד, ודוחק לפרש שכוונתו לנטילה ביצי"מ, אלא לנטילה הידועה בזמן חטא העגל ולא כהנ"ל.

ביאור הגרי"ז דממ"ת עד שהוקם המשכן היו ב' סוגי קרבנות

ונראה לומר בכל זה באופן אחר, דהנה בסו"פ יתרו כתיב מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך וגו', ובסהמ"צ להרמב"ם (עשה כ') כתב וז"ל: אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהי' מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו' כו' עכ"ל. ובחי' הגרי"ז עה"ת שם כתב בביאור הדבר, דהנה בגמ' (זבחים קטו,ב) איתא דעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והכל כשרים ליקרב, בהמה חי' ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין, ונכרים בזה"ז רשאין לעשות כן, הנה מבואר מדברי הברייתא דהזמן שבו נפסק מישראל תורת קרבנות שיכולים להקריב נכרים בזה"ז (דהיינו מחי' ועוף שאינם תורים ובני יונה ובעלי מומין) זהו רק משהוקם המשכן, אבל עד שלא הוקם המשכן (גם לאחר מתן תורה) הי' אפשר לישראל להקריב גם חי' ועוף שאינו ממין תורין וב"י ובעלי מומין, ככתוב כן בברייתא דעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והכל כשרים ליקרב, ומה דשרי לנכרים בזמן הזה הי' מותר לישראל עד שהוקם המשכן, והנה אעפ"י שכבר ניתנה תורה לישראל קודם שהוקם המשכן, מ"מ הי' מותר לישראל להקריב קרבנות בני נח, ומאידך גיסא הרי גם למ"ד דלבני נח לא שייך קרבן שלמים (שם קטז,א) הרי מבואר בגמ' דלישראל כבר קרבו שלמים קודם שהוקם המשכן, ובפשטות צ"ל דאם לבני נח לא ניתן שלמים, הרי דשלמים שהקריבו ישראל קודם שהוקם המשכן לא הי' בתורת קרבנות ב"נ אלא בתורת קרבנות ישראל, [שהרי מצד ב"נ ליכא קרבנות שלמים] ולכן צ"ל דשלמים שהקריבו ישראל עד שלא הוקם המשכן היו כשרים רק מבקר וצאן בלבד כדין קרבנות דישראל, ומוכח מכאן דמזמן מ"ת עד שהוקם המשכן היו לישראל שני דינים בקרבנות, דנהג בהם תורת קרבנות דב"נ, וגם ניתן להם תורת קרבנות דישראל, ואם בא להקדישם ולהקריבם בתורת קרבנות ב"נ, יהי' דינם כדין קרבנות דב"נ שכשרים גם ממיני חי' ועוף שאינם תורין וב"י, ואם בא להקדישם ולהקריבם בתורת קרבנות דישראל נוהג בהם דיני קרבנות ישראל שאינם כשרים אלא מבקר וצאן ותורין וב"י דשני מיני קרבנות הם בעצם החפצא שלהם.

וזהו האמור בקרא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך וגו' דעכשיו אחר מ"ת כבר נתחדשה תורת קרבנות דישראל ויכולים להקריב גם שלמים שאינו נוהג בב"נ, ודוקא מבקר וצאן כדין קרבנות האמור בישראל, וזהו כוונת הרמב"ם בסהמ"צ שכתב דפשטי' דקרא מדבר מדין מזבח של במה בשעת היתר הבמות, ר"ל דפשטי' דקרא נאמר זאת על תיכף לאחר מ"ת קודם שהוקם המשכן שהי' אז היתר במה, ולהכי כתיב בקרא רק עולה ושלמים בלבד ולא שאר קרבנות משום דחובות בבמה לא קרב רק עולה ושלמים שהוא דבר הנידר והנידב, וגם כתיב רק בקר וצאן ולא עופות כדין במה דלא קרבו בה עופות, עכת"ד. וראה שם גם בר"פ ויקרא עה"פ אדם כי יקריב, וכן בחי' הגרי"ז בכורות שם (בד"ה ומאי קמ"ל) שביאר גם כנ"ל דמזמן מ"ת עד שהוקם המשכן היו ישראל יכולים להקריב קרבנות בב' אופנים או בדין ב"נ או בדין ישראל כנ"ל. וראה גם בס' פניני הגרי"ז ע' תי"ז והלאה בענין זה.

היוצא מדבריו דמזמן מ"ת עד שהוקם המשכן הי' אפשר לישראל להקריב בדין ישראל כדמוכח שהקריבו גם שלמים, וכן היו יכולים להקריב בדין ב"נ כמפורש בברייתא ד"עד שלא הוקם המשכן" היו יכולים להקריב כל בהמה חי' ועוף כו'.

ב' אופנים בבכורות בחירה וקדושה

והנה מבואר בכ"מ בלקו"ש שישנם ב' גדרים שונים: א) בחירה ב) קדושה, ולדוגמא ראה לקו"ש חי"ח פ' מסעי (ב) סעי' ה' והלאה בנוגע לארץ ישראל שמצינו בה דין בחירה כמבואר במדרש "חביבה א"י שבחר בה הקב"ה", וכן מצינו דין דקדושת הארץ, וכן בנוגע לעם ישראל מצינו ב' דברים אלו שבחר בהם ה' וכן שהוא עם קדוש, ומבאר שם הנפק"מ ביניהם עיי"ש, וראה גם לקו"ש חכ"ד פ' ראה (א), ולקו"ש חל"ו ויק"פ - פ' החודש, וראה גם בס' תורת הקודש ח"א סי' ב' וח"ב סי' ה' בארוכה ועוד.

ולפי"ז אפשר לומר דחלוק דין הקרבת הקרבנות שע"י הבכורים שמזמן אדה"ר והלאה מהקרבת הקרבנות ע"י הבכורים שהם פטרי רחם שנתקדשו ע"י מכת בכורות כמ"ש קדש לי וגו', דההקרבה ע"י בכורים שמזמן אדה"ר ואילך הי' רק מצד שהם בחירי ה' להקריב קרבנות, אבל לא הי' בהם דין קדושה בקדושת הגוף כו', משא"כ הבכורים שהם פטרי רחם נתקדשו בקדושת הגוף גו' בדוגמת הכהנים שלאחר שהוקם המשכן, ובמילא י"ל דעד שלא הוקם המשכן הי' ההקרבה יכולה להיות ע"י כל הבכורים מצד הבחירה שבהם, אבל זהו רק בקרבנות של ב"נ, דשם מספיק גם הבחירה לבד, משא"כ כשהיו מקריבים בדין ישראל לזה הי' צריך בכור שהוא פטר רחם דוקא מצד דין קדושה שבו, (דאף שכשנתקדשו ע"י מכת בכורות לפני מ"ת הי' הקדושה נוגע רק לענין פדיון בלבד (ולכן לא הזכיר שם רש"י דאיירי לענין עבודה) כיון דאז לא הי' עדיין דין הקרבה של ישראל, מ"מ מזמן מ"ת ואילך, הועיל הקדושה גם לענין הקרבה בדין ישראל, דהקרבה בדין ישראל צ"ל ע"י אדם שנתקדש דוקא).

תירוץ לכל הנ"ל

ואם כנים הדברים, יש לתרץ כל הנ"ל, דא"ש למה מצינו בלקיחת הלוים תמורת הבכורים רק בבכורים שהם פטרי רחם דוקא כנ"ל, ולא בשאר הבכורים אף שגם הם היו יכולים להקריב כו', כיון דשם בנוגע לדין עבודה בעינן לדין קדושה דוקא, וכמפורש בקרא שם (במדבר ג,יג) "הקדשתי לי וגו'", וכן בפ' בהעלותך (ח,יז) "הקדשתי אותם לי", וזהו בפטרי רחם דוקא שהם נתקדשו, וכן א"ש מ"ש אדה"ז דעכשיו שניטל העבודה מבכורות ליכא קדושה בבכור לאב, כי בפועל גם בכור לאב בלבד הי' מקריב קרבנות עד שהוקם המשכן כנ"ל, רק לא בקרבנות דישראל, (ושייך בזה גם לשון "קדושה" אף שלפי הנ"ל הי' זה רק מצד בחירה, כי גם מצד דין בחירה שייך קדושה באופן מקיף עכ"פ ובמובן הרחב, וראה הערות וביאורים גליון תקל"ז ע' 15 שהובא ראיות לזה, וראה פנים יפות ר"פ ויצא שכבר בזמן יעקב הי' דין דמורא מקדש אף שהקידוש הי' אח"כ, וכן בקרית ספר הל' ביהב"ח פ"ה כתב דקדושת הר, אברהם שויא לי', וראה גם שו"ת חת"ס יו"ד סי' רל"ה ולקו"ש חי"ט פ' ראה (ב)) ולכן אם לא ניטל מהם העבודה הי' צ"ל שיש בהם מעלה לענין נטילת ידים בנשיאת כפים עיי"ש. ולפי"ז יש לתרץ ג"כ הא דכתב באוה"ת דעבודה בבכורות היינו בפטרי רחם די"ל שכונתו שם להעבודה המיוחדת שבא מצד קדושת הבכור, דכנ"ל היינו בקרבנות דישראל.

ולפי זה יש לתרץ גם הסוגיא דבכורות בהא דמקשה ממתניתין דזבחים על ר"ל, דמשמע דהא דתנא דעד שלא הוקם המשכן הי' העבודה בבכורות, הרי זה כולל כל הקרבנות מכל הזמנים גם קרבנות ישראל שלאחר מ"ת, דלהנ"ל בעינן לזה דין קדושה דוקא, ומוכח מכאן דקדשו בכורות במדבר.

ולפי"ז י"ל גם בנוגע לקושיית הרבי הנ"ל, דלפי מה שנתבאר א"ש, דאף דעבודה בבכורות כולל כל בכורות גם בבכור לאב וכו', מ"מ שפיר הוכיח מזה גם לפטר רחם לענין קדושה, כיון שזה כולל גם קרבנות דישראל ולזה בענין דין קדושה דוקא.

והא גופא שנתקדשו רק בכורות פטרי רחם ולא בכורות לאב בלבד אף שגם בהם הי' הנס דמכת בכורות כמ"ש אדה"ז בשו"ע סי' ת"ע סעי' א', כבר הובא בגליונות הנ"ל מה שתירץ בזה הגרע"א כדאיתא בס' "מדרושי וחידושי ר"ע איגר על התורה" פ' בא מובא בס' חוט המשולש ע' קפ"ב ובפרדס יוסף פ' בא יג,ב, וראה גם בס' פדיון הבן כהלכתו", (לידידנו הרה"ג ר' גדלי' שי' אבערלאנדער) ע' ש' ואילך, דשקו"ט בענין זה בארוכה והביא שם עוד תירוצים בענין זה מדרשות הר"ן דרוש ח' והמהר"ל בס' גבורות ה' פל"ח ועוד עיי"ש.

וראה רשימות חוברת קל"ז ע' 47 שנסתפק הרבי אם גם הכהנים באו במקום הבכורות ע"י חטא העגל כמו הלוים, וראה בהערות וביאורים גליון תש"נ ע' 25 וגליון תנש"א ע' 14 בענין זה, ובגליון תשנ"ב ע' 20 ציין הרה"ח הרה"ת הנודע לשם ולתפארת וכו' ר' מיכאל שי' זעליגסאן למאמר ד"ה כל פטר רחם תרכ"ז, ששם כתב דאדם הי' בכורו של עולם ואח"כ בעת חטא עה"ד ניטל עבודה מבבכורות ואח"כ בעת מ"ת כשפסקה זוהמתם הוחזר העבודה לבכורות וזהו דאמרינן עד שלא הוקם המשכן הי' עבודה בבכורות, ובהערת המערכת שם העירו ממדרש רבה הנ"ל ופיהמ"ש להרמב"ם הנ"ל מזמן אדה"ר לא נפסקה עבודה מבכורות לעולם, ויל"ע.

אגרות קודש
"העשירי יהי' קודש"
הרב יעקב ליב אלטיין
חבר "ועד להפצת שיחות"

באשר נדפס בימים אלו עוד פעם אגרת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מששה בשבט תש"כ בקשר ליום ההילולא העשירי (נדפס לראשונה בקובץ יו"ד שבט שי"ל לקראת יו"ד שבט תשכ"ח) - שוב עלתה לפני מה שהוקשה לי זה רבות בשנים באגרת זו בהערה ד"ה העשירי יהי' קודש, שהרבי מציין ע"ז: ראה זח"ב רעא, א. בחיי ר"פ תרומה. מים רבים - תרל"ו פל"ב ואילך.

שני ציונים הראשונים דנים בענין העשירי יהי' קודש - אבל לפום ריהטא לא מצאתי מאומה במים רבים תרל"ו שם השייך לעניננו.

ואבקש מקוראי הגליון לעיין בזה.

ואולי יש כאן איזו טעות הדפוס כו', ולפענ"ד כדאי שאלו שביכולתם יבררו הדבר, וזכות הרבים תלוי בהם.

אגרות קודש
כלי שרת מקדשין כשהן מלאין [גליון]
הת' אשר צבי לאווענשטיין
תלמיד בישיבה

בגל' האחרונים (תשפז-ח) הביא הרב ח"ג שטיינמעץ מ"ש כ"ק אדמו"ר באג"ק ח"א בענין התירוץ שהביא הב"י על קושייתו הידועה, שחילקו את השמן לשמונה חלקים. וז"ל באגרת: "וכבר הקשו המפרשים [ראה פר"ח] על התירוץ שחלקו השמן ביום א' לח' חלקים, ויש עוד להוסיף מהא דזבחים (פח, א) כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין אבל אם חסר השיעור אין מקדשין".

ובאגרת פא כותב "מש"כ במכתבי בתי' הב"י דחלקו השמן שבפך לח' חלקים דצ"ע מהא דזבחים (פח, א) דכלי שרת אין מקדשין אלא מלאין, וא"כ לא היו נרות המקדש מלאין, שוב ראיתי שטעות הוא בידי כי השמן למנורה נתקדש לא ע"י נרות המנורה כ"א ע"י מדת חצי לוג שהי' במקדש וכדאי' במנחות (פח, ב1) ועכצ"ל כן כי גם בכל יום לא היו נרות המנורה מלאים כי היו מחזיקים יותר מחצי לוג כדמוכח שם (פט, א) דאמר מלמעלה למטה שיערו"2.

והקשה הרב הנ"ל, דהנה ביסוד הדין דאין כ"ש מקדשין אלא מלאין מצינו דמפרש רש"י (זבחים שם) "אין מקדשין אלא מלאים - כלומר שיהא בהן שיעור השלם הצריך לדבר, אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן שאינו ראוי לכלי", וכן להלן על מ"ש בגמ' "תניא נמי הכי מלאים - אין מלאין אלא שלמים", פרש"י - "שיהיו עשרונים ולוגין שלמים, לאפוקי שיעור חסר דלא מקדשי" (וראה גם מנחות ח, א רש"י ד"ה אין מלאין כ"כ).

וע"פ הנ"ל אין הפי' ב"אלא מלאין" מלאין ממש רק שיעור מלא, וא"כ אפילו אם נרות המנורה החזיקו יותר מחצי לוג עדיין הם יכולים לקדש את השמן כשממלאין בהם רק חצי לוג, כיון שזה השיעור השלם, וא"כ צ"ל מ"ש רבינו שהנרות אינם מקדשים כיון שאינם מלאים.

והביא הרב הנ"ל מכמה מחברים שכתבו לתרץ קושייתו של הרבי (שלפי תירוצו של הב"י בכל לילה של חנוכה לא היו הנרות מלאין) שבאמת נתקדשו כיון שהי' בהם שיעור הראוי וכל הענין דמלאין הוא שיהיו השיערו מלא, וגם רבינו במכתבו הראשון הזכיר הענין "אבל אם חסר השיעור אין מקדשין", וא"כ אינו מובן מ"ש שהנרות צריך להיות להם שיעור מלא.

ובגליון תשפח כתב לתרץ זה ע"פ מ"ש הגרי"ז שהכלל דאין כלי שרת מקדשין אלא מלאין הוא רק בכלי מדה, ורצה לפרש כן בדברי הרבי בתירוצו דאינו קשה מהכלל ד"אין כ"ש וכו'" מפני שהכלל הנ"ל שייך רק בכלי מדה אבל המנורה אינו צריך להיות מלא.

אמנם לענ"ד נראה דדוחק לפרש כן בדברי הרבי דא"כ העיקר חסר מן הספר, דאינו מוזכר שום דבר מזה שהכלל שייך רק בכלי מדה. ואדרבה מזה שכתב 'גם בכל יום לא היו הנרות מלאים' וכו' משמע, דאילו הי' השמן נתקדש ע"י המנורה הי' צריך להיות מלא, ומזה שלא היו מלאים, מוכיח דע"כ לא נתקדש השמן בהנרות.

ואולי אפשר לומר - אף שזהו דוחק גדול:

והוא ע"פ מ"ש רבינו בטעם שהיו הנרות יותר מחצי לוג (מאחר שאינם צריכים כ"א חצי לוג) וז"ל "ותימה לאיזה צורך היו נרות המנורה גדולים יותר מחצי לוג" ותירץ דהוא ע"פ מ"ש בירושלמי (יומא פ"ב ה"ב) שהובא בתוס' כאן, שבימות הקיץ היו נותנים פתילה עבה בהנרות (כדי שיכלה השמן בבוקר) וא"כ יכול להיות לפעמים שמצאו בלילות שאינם ארוכים כ"כ רק פתילות עבות ביותר הראוי ללילות הכי ארוכים של הקיץ, ונמצא שהפתילה יכלה לפני הבוקר (ודבר זה מצוי מפני שקשה לדעת בדיוק כמה ידלק פתילה בעובי כזה, וקל מאד שיטעו בדבר זה. וראה ברשימת המנורה עמ' כח ששם מחשב רבינו במדויק איך יתכן שהשמן יכלה בחצי הלילה בימות הקייץ, והוא במקרה שטעו ונתנו פתילה עבה, ע"ש פרטי הדבר).

והנה נתינת הפתילה למנורה היתה לפני נתינת השמן (כמ"ש הרמב"ם בתו"מ פ"ג הי"ב: מהו דשון המנורה כו' ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, וראה שם הי"ז כיצד סדר ההטבה כו' מדשן בו את הפתילות שכבו ואת השמן, היינו שנתינת הפתילה הוא לפני השמן3) וא"כ כשנתנו השמן למנורה הי' שם כבר פתילה, וכיון שבימות הקיץ נתנו פתילה עבה יותר, לכן בשעת נתינת השמן לא ידעו אם השמן יספיק לכל הלילה. ולכן ה"ז ספק אם הוא אכן השיעור הראוי או לא, ולכן היו צריכים לקדש את השמן תחילה בכלי שרת ולא היו יכולין לסמוך על המנורה. (ומ"ש רבינו שהנרות היו גדולים מחצי לוג, וע"כ לא מקדשים, אפ"ל שאילו היו הנרות מלאים אפילו אין שם השיעור הראוי עדיין הם מקדשים, ורק אחרי שיודעים שאינם מלאים צריך להיות בהם השיעור הראוי, וצ"ע בזה ועיין לקמן).

אבל כמובן שקשה לפרש כן בדברי הרבי, א) דהרי לא הזכיר שום דבר מזה. ב) שהרי כותב 'גם בכל יום לא היו נרות המנורה מלאים' וע"פ מה שכתבנו הוא לא כל הימים כ"א בקצת מימות הקיץ. ג) אפשר דאם הי' מתחילה השיעור הראוי אע"פ שמצד סיבות צדדיות (פתילה עבה) לא ידלק לזמן הראוי, עדיין נקרא השיעור הראוי. ד) אין זה מתאים עם פשטות דברי הרבי בכתבו שהנרות היו באמת גדולים מחצי לוג (למרות מ"ש לעיל במוסגר).

ועצ"ע בזה.

אמנם מלבד הקושיא הנ"ל נשארו הרבה פרטים בענין זה שצריכים עיון לענ"ד. וארשום כמה מהם:

א) כתב רבינו "כי השמן למנורה נתקדש לא ע"י נרות המנורה כ"א ע"י מדת חצי לוג שהי' במקדש" ועפ"ז מתרץ איך נתקדש השמן הגם שהנרות לא היו מלאים, דבאמת נתקדשו ע"י הכ"ש.

אמנם התירוץ אינו מובן, דלכאורה, הרי פך אחד שיספיק לילה אחת צריך להיות בו שלש וחצי לוגים (כיון שכל השבעה נרות צריכים חצי לוג), וא"כ כשחלקו את השמן לשמונה חלקים, נמצא שבכל חלק יש פחות מחצי לוג (שהרי שמינית של שלש וחצי לוגים הוא פחות מחצי לוג), וא"כ גם הכלי מדה של חצי לוג לא יהי' מלא כשנותנים בתוכו השיעור הזה, ואיך נתקדש השמן. (וכן הקשה הרב מנחם זעמבא (הביאו הרב הנ"ל - ונדפס בכמה הוצאות של תוצאות חיים בסוף הספר) ומתרץ שכיון שמקיימים המצוה בזמן מועט, לכן הי' בה השיעור הראוי (וגם כל שהו הוא השיעור הראוי), אבל א"א לתרץ כן לדעת רבינו, דמוכח שסובר שצריך להיות מלא ממש, ולא רק שיעור הראוי לצאת המצוה).

ולכאורה הי' אפשר לתרץ, דבכל לילה נתנו בהכלי מדה מלבד השמן שהי' צריך (שהוא שמינית השיעור הרגיל), עוד קצת שמן כדי שיהי' הכלי מלא, ועי"ז נתקדש הכלי, אבל בתוך הנר נתנו רק שמינית ולא כל החצי לוג.

אבל א"א לומר כן:

דהרי מפורש במתני' ביומא (לז, א) "ואף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה" (גלגל לשקעו בבור שיהיו מימיו מחוברים למימי הכיור, ואי לא, הוו מפסלי בלינה, לפי שקדשו בכלי. רש"י) וראה זבחים יט, ב - כ, א. וראה גם במשנה במעילה (ט, א) שחושב הרבה דברים שאחרי שנתקדשו נפסלים בלינה. (וראה מ"ש בפנים יפות צו עה"פ וכלי אשר תבשל בו ישבר (י, כא). וכבר השיגו עליו).

ושו"ר שדן בזה בשלמי שמחה ח"ג ס"כ (-ציין אליו הנ"ל בגל' תשפז).

ב) רבינו כותב שהנרות היו גדולים מחצי לוג "כדמוכח שם (פט, א) דאמר מלמעלה למטה שיערו" (כששיערו מדת חצי לוג לכל נר כך עשו, בתחילה הביאו לוג שלום לנסות ודלק כל הלילה וגם היום, וחזר ליל שני והביאו שני שלישי לוג, ועדיין דלק יותר מאור הבוקר. וכן עשו כמה לילות, עד שהביאו חצי לוג ודלק כשיעור הלילה. רש"י במנחות).

ויש לעיין בזה, דלכאורה אינו מוכח מהגמרא שזה שהם עשו (מלמעלה למטה) הי' בפועל בנרות המנורה, ואפ"ל שהיו בכלים אחרים. וכן הבין זה בשו"ת שבט הלוי ח"א סקצ"ו (דהקשה שם: מדוע לא עשו את נרות המנורה באותו מדה שהיו הנרות בהמנורה של משה. ושאלה זו תיתכן רק אם לומדים ששיערו חוץ למנורה ועי"ז עשו את הנרות, דאם שיערו בהמנורה עצמו לא שייך לשאול למה לא זכרו את המדה מימות משה).

ואולי אפשר ללמוד זה ממ"ש בהמשך הגמ' שלמ"ד מלמעלה למטה שיערו הוא מפני ש"אין עניות במקום עשירות" דמוכח משם שנשתמשו בשמן המקדש (ראה תוד"ה אין "ואע"פ שיכול לשער בשמן של חול מ"מ אין עניות במקום עשירות"), וא"כ מסתבר דכיון שהם השתמשו בשמן המקדש השתמשו ג"כ בהנרות של המנורה.

ג) כתב רבינו "ותימה לאיזה צורך היו נרות המנורה גדולים יותר מחצי לוג, ויש לומר ע"פ מ"ש בירושלמי הובא בתוד"ה ושיערו (שם), שאם לא מצאו אלא פתילה גסה היו מוסיפין במדת השמן".

וצ"ע טובא בזה, דהנה בירושלמי הלשון הוא "רב שמואל בר רב יצחק בעי: מעתה בא' בתקופת טבת מחצי לוג לכל נר, באחד בתקופת תמוז מחצי לוג לכל נר כו' דתנינן תמן בן ?? על הפקיע שהי' מזייג את הפתילות (הי' גודל הפתילות להמנורה ובלילי תמוז הי' עושה אותו עבות ביותר כדי שיתבער כל השמן שבנר, ומתחלה שיערו חכמים בפתילות בינוניות. קה"ע). וכן הביאו אותו בתוס' וז"ל ובירושלמי אמרינן דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה, ומיהו כששיערו מתחלה שיערו בפתילה בינונית עכ"ל.

ועפ"ז צ"ע במ"ש רבינו שאם לא מצאו אלא פתילה גסה היו מוסיפים במדת השמן, דלכאו' אין זה נמצא בירושל' - שהובא בתוס' - לפנינו. וצ"ע בכהנ"ל.

וה' יאיר עינינו.


1) כ"ה בלקו"ש ח"ל ע' 303.

2) ולהעיר דעל מ"ש בגמ' שם שהכלי דחצי לוג הי' כדי לקדש השמן הקשו בתוס' "תימה למה הי' צריך לקדש השמן בכלי שרת", וביארו המפרשים שקושיית התוס' הוא, מדוע היו צריכים כלי לקדש השמן הרי היו יכולים לקדש אותו בהמנורה עצמו.

וטרחו המפרשים ליישבו באופנים שונים.

ויש להעיר דע"פ הסבר הרבי מתורץ קושיית התוס' באופן היותר פשוט שמצאתי לע"ע. ואדרבה צ"ב לאידך גיסא, כיון שהוא ביאור כ"כ פשוט למה לא תירצו התוס' כן.

3) ויש להעיר מלשון רש"י (שבת כב, ב ד"ה ובה) שנותן שמן ופתילה. ואכ"מ.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות