כ' הפר"ח בסי' תפט דמי ששכח פעם א' לספור ספה"ע אינו יכול לברך להוציא איש אחר המחוייב בספה"ע. דכיון דלדעת הבה"ג אם חיסר פעם א' מלספור אינו יכול לספור אח"כ בברכה, כיון דחסר ב"תמימות", א"כ נקרא "אינו מחוייב בדבר" ואינו יכול להוציא אחר המחוייב בספה"ע. ומוכיח כן מדברי הירושלמי [מגילה פ"ב ה"ג] דבן עיר [שזמנו בקריאת המגילה הוא בליל י"ד] אינו מוציא לבן כרך [שזמנו בט"ו], דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים יד"ח. והיינו דאעפ"י ד'בכללות' שפיר הוי בר חיובא דהא חייב בקריאת המגילה, מ"מ כיון דזמנו של בן עיר חלוק מזמנו של בן כרך, חשיב כאינו מחויב בדבר ואינו יכול להוציא בן כרך. וכמו"כ בנדו"ד דכיון שהפסיד הספירה ע"י ששכח לספור נחשב לאינו מחוייב בדבר ואינו יכול להוציא בר חיובא.

וכבר העירו דיש בזה פלוגתא בפוסקים דבכנה"ג סי' כט מביא שרבני סלוניקי הורו דמי שחיסר יום אחד מלספור אע"פ שסופר אח"כ בלי ברכה מ"מ יכול להוציא לאחר המחוייב בברכתו, ויכוין בברכתו להוציא גם לחבירו. והכנה"ג חולק עליהם, וסברתו, דהא דקי"ל "אע"פ שיצא מוציא", היינו דוקא במי שהוא בר חיובא אלא שנפטר מפני שכבר יצא יד"ח, משא"כ בנידו"ד שחיסר יום אחד מלספור הפסיד המצווה בשנה זו וחשיב לאינו בר חיובא ואינו יכול להוציא אחרים.

ויעוי' בספר הר צבי (להגרצ"פ) סי' עה ששמע בשם הבית הלוי שבהיותו מתפלל בתור ש"ץ בימי הספירה, והוא לא היה יכול לברך מפני שחסר יום אחד, ביקש מאחד מן המתפללים שלא יברך לעצמו אלא שהוא יברך כש"ץ ויוציאו בברכתו. - ותמה ע"ז מדברי הפר"ח הנ"ל דאינו יכול לברך להוציא אחר המחוייב לברך, דחשיב לאינו מחוייב בדבר.

ובהמשך דבריו מקשה על הירושלמי דבן עיר אינו יכול להוציא בן כרך מהא דקיי"ל "אע"פ שיצא מוציא", שהוא מטעם ערבות דנעשה מחוייב בדבר אע"פ שכבר יצא. וכמו"כ נאמר דבן עיר אע"פ שזמנו חלוק מזמנו של בן כרך מ"מ סו"ס הא חייב בקריאת המגילה. וכיון דמצד דין ערבות חשיב מחוייב בדבר אע"פ שכבר יצא, כמו"כ נאמן דבן עיר אע"פ שכבר יצא בי"ד הוי מחוייב בדבר מטעם ערבות ויוציא בן כרך בקריאת המגילה?*

ובסוף דבריו מסיק דהירושלמי חולק על הדין ד"אע"פ שיצא מוציא", וסובר דמטעם ערבות אינו חשיב כמחוייב בדבר, ולכן ס"ל דבן עיר אינו מוציא לבן כרך; משא"כ לתלמודא דידן דסובר אע"פ שיצא מוציא, והוא מטעם ערבות, כמו"כ יכול בן עיר להוציא בן כרך, ונקרא מחוייב בדבר מטעם ערבות. ולפי"ז מיושב היטב פסקו של הבית הלוי, דכיון דהפסק של הפר"ח מיוסד על הירושלמי, הנה כיון דאנן לא קי"ל כהירושלמי לכן שפיר יכול לברך ולהוציא מי שמחוייב לברך כמו בן עיר שמוציא בן כרך, וכהא דקיי"ל "אע"פ שיצא מוציא".

והנראה ליישב פסקו של הגרי"ד מבריסק זצ"ל באופן שתתאים גם עם ירושלמי הנ"ל. והוא ע"פ יסודו של הרבי בכ"מ [בלקו"ש בח"א ע' 271, ובח"ב ע' 54 ובחל"ח ע' 10 ואילך] בביאור שיטת הבה"ג שאם חיסר ספירה אחת אינו יכול לספור עוד, - דכיון שכל המ"ט יום הם מצווה אחת, וצ"ל "תמימות", לכן אם חיסר פעם אחת חסר לו בענין ה"תמימות" והפסיד המצווה, (כך מפ' בפשטות בשיטת הבה"ג). וע"ז הק' הרבי כמה קושיות: א) אמאי מברכים בכל יום בפנ"ע, הא הוי מצווה אחת, והו"ל לברך רק פעם א'. ב) ועוד, ניחוש שמא ישכח פעם א' מלספור - והו"ל ברכות לבטלה למפרע, וא"כ לא יברך עד יום האחרון.

ומוכרח דבאמת כל יום מהמ"ט הוי מצוה בפנ"ע, ולכן מברכים בכל פעם, אלא שהמצווה היא שביום הא' יספור "הראשון" וביום ב' "השני" וכו', ובמילא אם חיסר בליל שני כבר אינו יכול לספור אח"כ "היום שלשה ימים" - דהרי לא יתכן "שלשה" בלתי "שני". ונמצא לפי"ז דהא דאם חיסר פעם א' אינו יכול לספור אח"כ - הוא חיסרון בהספירה שאח"כ, ולא בימים שלפנ"ז.

ולכן שפיר מברכין בכל לילה ולא חיישינן שמא ישכח דגם אז לא ביטל ממנו הימים שלפני"ז.

ולפי"ז מובן בפשטות דהנידון של הפר"ח הנ"ל אין לה שום קשר ושייכות להירושלמי דבן עיר אינו מוציא בן כרך: דהתם הטעם שאינו יכול להוציאו הוא דכיון דזמני הקריאה שלהם חלוקים, אינו נקרא מחויב בדבר להוציאו; משא"כ בספה"ע הגם שחיסר פעם א', מ"מ עדיין לא הפסיד המצווה, והא דאינו יכול לספור אח"כ הוא רק משום שלא יתכן "שלישי" בלי "שני", והוי רק ארי' דרביע עלי' (ופחות מזה) וחיסרון במציאות. ולפי"ז י"ל דאיה"נ דהוא בעצמו אינו יכול לספור עוד עם ברכה, וכנ"ל שלא יתכן "שלשה ימים" בלי "שני ימים", אבל אם רוצה להוציא חבירו בברכתו - הנה כיון שאצל חבירו שפיר הוי שלשה ימים, (כיון שחבירו לא חיסר כלום), מצטרף ספירת חבירו אצלו ושפיר יכול לברך ולהוציא חבירו, וא"ש פסקו של הביה"ל.