E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ט"ו-ח"י אלול - ש"פ כי תבוא - תש"ס
לקוטי שיחות
עדי קיום ועדי בירור
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

מבואר הרבה פעמים בשיחות קודש ורשימות (ראה לקו"ש חי"ט פ' שופטים ד', ורשימות ש"פ שופטים תשנ"ח (חוברת קס) וש"פ וישלח תשנ"ט (חוברת קעג)) ועוד. שחלוק דין עדות בדיני ממונות מקידושין וגירושין דבדיני ממונות העדים אינם פועלים עצם הדבר אלא מבררים הדבר דלא אברי סהדי אלא לשקרי, משא"כ בקידושין וכו' הם עדי קיום, ובלשון קדשו של הרבי בכ"מ דכמו שהכסף מהווים הקידושין כן הוא בנוגע לנוכחותם של העדים שהם מהווים הקידושין.

ובחי"ט שם בהערה 18 העיר שכבר הקשו האחרונים דמנלן יסוד זה דבקידושין וגירושין הם עדי קיום, הרי כל דין עדות בדבר שבערוה ילפינן מממון ושם אין זה אלא בירור כנ"ל, וא"כ מנלן לחדש הכא הענין דעדי קיום? וציין לקצוה"ח ר"ס רמא דבאמת גם בממון בעינן לעדי קיום אלא דהודאת בע"ד כמאה עדים וכו' עיי"ש בארוכה, ולשו"ת חלקת יואב להגאון מקינצק זצ"ל אבהע"ז סי' ו' עיי"ש.

מנלן לחדש עדי קיום בגו"ק כשילפינן עדות מממון

ויש לבאר בזה דבקידושין סה, ב, מקשה בגמ' דכיון דילפינן דבר דבר מממון נימא דגם בקידושין מועיל הודאת בעל דין כמו בממון ומתרץ דבממון אינו חב לאחרים משא"כ בקידושין, ופירש"י (בד"ה הכא) דע"י הקידושין נאסרו הקרובים, ובחי' הרשב"א שם האריך בביאור הסוגיא שם ותו"ד הוא שמקשה על רש"י דאם חב לאחרים משום קרובים א"כ גר וגיורת שאין להם קרובים יהיו נאמנים? ומסיק שהוא חב לאחרים מצד שאסרה לכו"ע, אבל ממשיך להקשות דמ"מ למה ה"ז חב לאחרים הרי אין האשה מתקדשת אלא מדעתה וכיון שהיא רוצה להתקדש רק לזה ולא לאחר אין זה חב לאחרים כיון שאומרת שהיא רוצה רק בו? ואטו מי שהודה שמכר שדהו לחבירו אינו נאמן משום דהוה חב לאחרים? הלא ודאי זה אינו כיון שהוא הבעלים למכור רק למי שרוצה, ורק במקום שאין הוא הבעלים כגון כשע"י הודאתו מפסידים לקוחות שדיהם שקנו ממנו וכיו"ב אינו נאמן?

עוד מקשה הרשב"א דאפילו אם הוה חב לאחרים הרי כיון שבידו עכשיו לקדשה יהיו נאמנים כדאיתא בב"מ יט,ב, במצא שובר (שהבעל פרע לה כתובתה) בזמן שהאשה מודה יחזיר להבעל ומקשה וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן וכו' ומתרצים ש"מ איתא לדשמואל דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזרו ומחלו מחול, כלומר וכיון דאפשר לה למחול לבעל ולהפסיד את הלקוחות בפנינו, נאמנת במיגו והכא נמי לא שנא?

ומבאר הרשב"א דבממון ישנם ב' דינים: א) הודאת בעל דין במקום שאינו חב לאחרים דנאמן. ב) אם חב לאחרים בעינן ב' עדים ממש, והנה יש גזרה שוה "דבר דבר" להקיש דבר שבערוה לממון, הנה ע"ז מסתבר לומר דכוונת התורה להקיש לא למקום שאינו חב לאחרים בממון דמועיל הודאת בעל דין, כיון דבעריות יש שם כעין חוב לאחריני שאחרים נאסרים כאן [ואינו דומה להודאת בעל דין שנוגע רק להם בלבד] ולכן ביארו חכמים כוונת התורה שצריך להקישם להצד שבממון שצריך ב' עדים ממש, אף ששם הוא חב לאחרים ממש והכא הוא רק כעין חב לאחרים כנ"ל, מ"מ מסתבר דזהו כוונת התורה, ועפי"ז יוצא דאף שמשום הל' נאמנות הי' צריך להיות נאמן בקידושין וכו' כיון שאינו חב לאחרים ממש כנ"ל כיון דתלוי ברצונה להתקדש לו וכו' מ"מ גילתה התורה דבעינן ב' עדים, וזה עצמו מחדש לנו שזהו משום דבקידושין בעינן עדי קיום דוקא, דאמרינן דזהו כוונת התורה בהך גז"ש שהוא משום שהעדים עצמם מקיימים הדבר כנ"ל, וזהו גם הטעם דאם אומרים נתקדשנו בפני עדים והלכו למדינת הים נאמנים, כיון דמצד נאמנות אין זה חב לאחרים ממש ורק כשאומרים נתקדשנו בין עצמם אין זה כלום כיון דבעינן עדים לקיום הקידושין, עכתו"ד עיי"ש, (כן נראה בביאור דבריו).

הטעם דבקידושין וגירושין צריך עדי קיום

אלא דמ"מ אכתי צריך ביאור, דסוף סוף למה שאני קידושין וגירושין ששם בעינן עדים לקיים הדבר ובלי עדים אינו חל כלל?

ואפשר לבאר בזה, דחלוק דיני ממונות מקידושין וגירושין, דבדיני ממונות המוכר והלוקח וכו' רק הם הבעלים הפועלים בזה, שהמוכר הוא הבעלים על שדהו והוא מוכר זה ללוקח וכל מה שחל כאן ע"י הקנין נפעל רק על ידם בלבד, משא"כ בקידושין אה"נ שיש בו ענין של מוכר ולוקח שהבעל לוקח אותה ונעשית אשת איש וכו' ובזה הרי זה דומה לשאר קניני ממון, אבל הרי יש גם דינים אחרים הנפעלים ע"י הקידושין שאינם תלויים בהם כלל כגון איסור עריות, דאפילו לאחר שגירשה ונפקע קנינו ממנה אכתי נשאר האיסור ערוה וחיוב מיתה וכו', וכן בגירושין דאמרה התורה דעצם ענין הגירושין פועלים עליה איסור גרושה לכהן, וזה אינו קשור לזה שהוא הפקיע קנינו ממנה אלא איסור חדש של תורה.

ולפי"ז י"ל הביאור בהנ"ל דרק בדיני ממונות שהמעשה נפעלת רק על ידם ורק הם הבעלים בזה בזה אי"צ עדים לקיים הדבר, וחל הקנין ביניהם לבין עצמם בלבד, משא"כ בקידושין הן אמת דמצד גדר הקנין שבזה כנ"ל ג"כ הי' מספיק הם לבדם כיון שהוא רוצה לקדשה והיא רוצה להתקדש רק לו, אבל כיון שיש בזה ג"כ איסורים חדשים שאינם תלויים בקנינם כלל וכנ"ל, דאפילו לאחר שנפקע קנינו לא נפקע איסור ערוה, הנה כיון שבזה אין הם הבעלים כלל לכן צריך גם עדים בכדי לקיים הדבר, ובלי עדים לא חל הקידושין כלל, ופשוט דאין לחלק ולומר דחלק הקנין בלבד של הקידושין יחול בינם לבין עצמם וחלק השני לא כי אין קידושין לחצאין, וכן הוא בגירושין שע"י הגירושין חל עליה איסור גרושה ע"י תורה כמ"ש התוס' (גיטין ד, א, סוד"ה דקיימ"ל), וי"ל דזהו יסוד הענין דבקידושין וגירושין בעינן עדי קיום דוקא כיון שהאיש והאשה אינם הבעלים היחידים בענין זה. (נוסף לזה אפ"ל בגירושין דכיון שהקנין בקידושין נפעל ע"י עדים, במילא צריך גם עדי קיום להפקיע זה).

לקוטי שיחות
שיטת הרמב"ם בנישואין אם הוא קניןאו מעשה אישות
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בלקו"ש פ' תצא תנש"א ביאר בארוכה שיטת הרמב"ם שהאריך בריש הל' אישות לבאר איך הי' האישות לפני מ"ת, דלכאורה מה זה נוגע בהל' אישות לגבי אחר מתן תורה בישראל? גם אח"כ בט' פרקים הראשונים איירי רק בנוגע לקידושין ולא הזכיר כלום בנוגע נישואין, דלכאורה הלא זהו עיקר המצוה וכמ"ש בהכותרת בריש ההל' "לישא אשה בכתובה וקידושין" וא"כ למה המתין כ"כ? ונתבאר שם בארוכה דכוונת הרמב"ם לומר דכל מה שנתחדש ע"י מתן תורה ה"ז רק בנוגע לקידושין בלבד, דזהו הענין ד"קנין" באשה שהאיש קונה את האשה, (וראה בזה גם בלקו"ש ח"ל פ' ויחי ב' בארוכה) אבל בנוגע לנישואין שהו"ע שדרים יחד כדרך איש ואשה, בזה לא נתחדש כלום לאחר מ"ת והוא כמו קודם מ"ת, ולכן האריך לבאר ענין האישות שלפני מ"ת כיון דזה עצמו הוא ההלכה דנישואין שלאחרי מ"ת. וזהו גם מה דסב"ל להרמב"ם (שם פ"י ה"א) דחופה הוא ענין היחוד שמכניסה לביתו כו' דזהו ענין האישות כפי שהי' לפני מ"ת, אלא דאז לא הי' כלל שום מושג של קידושין שהאיש קונה את האשה, מקודם עיי"ש בארוכה.

דין כתובה בארוסה

והנה בכתובות יב, ב, איתא הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והי' מקחי מקח טעות וכו', וכתב בתוס' רי"ד שם דמכאן מוכח שיש כתובה לארוסה, דאם נימא דליכא חיוב כתובה עד הנישואין, איך שייך שהיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, הלא כאן בעת חלות חיוב כתובה בעת הנישואין כבר היתה בעולה ובודאי אין דינה מאתיים, אלא דכיון שהחיוב הוא בעת האירוסין שפיר שייך לומר שהחיוב כבר חל ונסתחפה שדהו. (וצריך לומר דאין הפי' שחל בעת האירוסין ושעת הנישואין שוב אינו נוגע, דא"כ למה צריכה לומר בכלל דנסתחפה שדהו, העיקר הוא שהיתה בתולה בעת האירוסין, וצ"ל דכוונת הבעל שחייב א"ע מאתיים בעת האירוסין הוא משום שכן תהי' בעת הנישואין, כי אם היא בתולה בעת האירוסין בודאי כן יהי' בעת הנישואין כיון דמעתה היא אשת איש ואסורה לכל, ולכן שייך לומר דכיון שנאנסה נסתחפה שדהו ואינה מפסדת).

והנה הרמב"ם (הל' אישות פ"י הי"א) פסק דאין כתובה לארוסה ותקשי עליו קושיית התוס' רי"ד דא"כ מהו טענתה משארסתני נאנסתי הרי היתה בעולה בעת הנישואין, ולכאורה צריך לומר לפי הרמב"ם דאיירי בכתב לה, אבל הרמב"ם (פי"א שם הל' י-יא) כתב וז"ל: הנושא את הבתולה שכתובתה מאתיים וטען ואמר לא מצאתי' בתולה כו' אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס אחר שנתארסתי לו, הרי זו נאמנת וכתובתה מאתיים כמו שהיתה כו' עכ"ל. והרמב"ם כתב זה בסתם ולא פירש דאיירי בדכתב לה משמע מכאן שלא כהנ"ל, אלא אפילו בלא כתב לה כתובה יכולה לטעון משארסתני נאנסתי כו', וחולק על התוס' רי"ד, אלא דצריך ביאור בשיטת הרמב"ם דאיך יתרץ קושיית התוס' רי"ד, דאם חיוב כתובה חלה בעת הנישואין למה תטול מאתיים הלא בעת הנישואין כבר היתה בעולה?

ואפשר לומר בזה עפ"י ביאור הנ"ל בלקו"ש בשיטת הרמב"ם, דהנה יש להסתפק בגדר ענין הנישואין מהו ענינו, דהנה האירוסין עושה אותה לאשת איש כו', אבל ישנם חיובים מסוימים שחלים רק בעת הנישואין כשמכניסה לחופה. אם הפי' דאירוסין הוא קנין אישות בפני עצמו הפועל רק ההלכות הקשורות עם אירוסין, ונישואין הוא קנין אישות בפני עצמו הפועל ההלכות הקשורות עם הנישואין, או שהפירוש הוא דקנין האירוסין כולל כל קניני האישות גם של הנישואין, ובמילא גם כל החיובים שחלים אח"כ בעת הנישואין, אלא דבפועל ממש הם מתחילות משעת הנישואין, והוא ע"ד קנין בתנאי, שבשעת האירוסין קונה אותה ומתחייב בכל החיובים של הנישואין, אלא שחיובים אלו יתחייב בהם בפועל בשעת הנישואין כאשר יתחילו לגור ביחד כאיש ואשה.

ולפי הנ"ל הרי מסתבר לומר כאופן הב' לשיטת הרמב"ם דנישואין אינו קנין בפני עצמו, אלא הנהגה בפועל כאיש ואשתו ובלשון השיחה: "המעשה דחיי אישות", דהרי מבואר דבב"נ ליכא ענין הקנין כלל ע"י נישואין, ולכן אינה צריכה לגט, כמ"ש הרמב"ם (הל' מלכים פ"ט ה"ח) דמשיוציאנה מביתו או משתצא היא מרשותו ותלך לה, אינה אשת איש, ושניהם מגרשים זה את זה, היינו דרק עי"ז שהם דרים כאיש ואשה היא נקראת "אשת חבירו" אבל אי"כ שום קנין ביניהם, ולכן בישראל רק הבעל מגרש את אשתו כיון שהוא קנה אותה בקידושין, משא"כ בב"נ גם היא יוצאת ממנו כו', ונמצא דענין הנישואין לפני מ"ת ובב"נ הוא רק מעשה דחיי אישות, ובמילא כן הוא גם לאחר מ"ת.

ולפי זה יש לבאר ג"כ פלוגתת התוס' רי"ד והרמב"ם, דהתוס' רי"ד סב"ל כאופן הא' דחופה הוא קנין בפני עצמו ועי"ז מתחייב עכשיו בכמה דברים, ואי נימא דאין כתובה לארוסה, וכתובה חל ע"י הנישואין, הלא ודאי אי אפשר לה לטעון משארסתני נאנסתי כו' כיון דבעת הקנין של נישואין היא בעולה, אלא דצ"ל דיש כתובה לארוסה, דחל בעת האירוסין מאתיים ושפיר אומרת נסתחפה שדהו, משא"כ הרמב"ם סב"ל כנ"ל כפי אופן הב', דהחיוב כתובה חל מיד ע"י האירוסין, אלא דלפועל משלם לה רק משעת הנישואין, [ואם מת או גירשה לפני הנישואין אין לה כתובה] אבל כיון שהחיוב של הבעל חל אז על מאתיים דאז התחייב א"ע לשלם לה כשידורו כאיש ואשתו, במילא שפיר טוענת נסתחפה שדהו כיון שהחיוב כבר חל. וראה קידושין ה, א, ואכמ"ל.

לקוטי שיחות
לפנים משורת הדין
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת "תפארת בחורים", מאריסטאון

בלקו"ש חכ"א ע' 330 כ' כ"ק אדמו"ר זי"ע "...און אין דערויף גופא פירט ער זיך לפנים משורת הדין, וואס דאס איז דאך שוין אויך געווארן א דין אין שו"ע...". ובהע' 46 שם כ' בזה: "ב"מ ל, ב. וש"נ. ואפי' בד"מ שבין אדם לחבירו – ראה שו"ע חו"מ סרנ"ט ס"ה1 2. ושם סי"ב סוס"ב3. וראה רמב"ם הל' דעות פ"א ה"ה4. וראה שו"ע אדמה"ז סקנ"ו, ס"ג5. ואכ"מ". ובחכ"ח דלקו"ש משיחות ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז התשמ"ו "...תפקידים של רבנים ומורה הוראה הוא להורות לעם את המעשה אשר יעשון, כולל גם ההנהגה דלפנים משורת הדין, שבימינו אלו נעשו גם זה (ההנהגה של לפנים משורת הדין) מדיני התורה, שלכן הובאו בשו"ע ונו"כ כו"כ עניינים דמס' אבות וכיו"ב, מילי דחסידותא". ובהע' 22 שם מציין לשיחה הנ"ל דחכ"א ע' 330.

והנה פשטות ההדגשה וחידוש בהשיחה היא: דהלפנים משורת הדין נעשה דין וזה נעשה "בימינו אלו" (משא"כ לפנ"ז)6.

והנה הא דאינו מציין בההערה שם לדוגמאות אחרות, ולדוגמא הדין דבר-מצרא (ב"מ קח, שו"ע קעה), הדין ד"שומא הדר לעולם" (ב"מ לה, חו"מ קג) דהם מיוסדים א"ועשית הישר והטוב" נראה: דהם תקנות חכמים שנעשו בתור דין כבר בזמן הש"ס ובמילא אינו שייך לענייננו7.

משא"כ הדין דיש להחזיר מציאה גם אם מצאו במקום דרוב עכו"ם דבזמן הש"ס היה בגדר ד"לפנים משורת הדין". והא דאיתא בגמ' כד, ב שם "...הרי אלו שלו. הא ישראל ונתן בו סימן מהו א"ל חייב להחזיר. תרתי: א"ל לפנים משורת הדין", דכתוב שם ד"חייב" (גם בזמן הש"ס), מ"מ נראה, דכשסיים הגמ' בביאור כוונתו: "לפנים משוה"ד", ביאר בזה דהחיוב הוא בתור לפנים משורת הדין8, משא"כ בשו"ע שם מובא זה בתור דין.

ואע"פ שגם בשו"ע סי' רנט ה"ה הל' הוא "אע"פ שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים אפי' נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן...", דיש לפרשו שאינו דין מ"מ נראה (לפי פירוש הרבי): שה"טוב וישר" הוא דין וחיוב בתור "טוב וישר". ויש להוכיח זה גם מל' הרמ"א שמסיים שם "ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר א"צ לעשות לפנים משורת הדין9", והיינו דאם הוא עשיר או בעל אבידה עני צריך לעשות "לפנים משורת הדין".

ומודגש יותר בדברי אדמה"ז בזה: בדיני מציאה ופקדון סי"ח מביא הלכה הנ"ל ובהי"ט מביא עד"ז ההלכה כשמציל מהארי והדוב או מנהר ששטף "יש לו לעשות לפנים משורת הדין אע"פ שמן הדין אינו חייב...", שהוא מהרמ"א שם ס"ז, אבל בהרמ"א שם הל' הוא "מ"מ טוב וישר10 להחזיר כמ"ש סע' ה) אבל באדמה"ז מפרש ברור כוונתו ש"יש לו לעשות" דעניינו הוא חיוב לעשות כן. וכן בסע' כ' באווזים ותרנגולים שברחו מבית בעליהם דמן הדין הזוכה בהם כזוכה מן ההפקר "ואעפ"כ יש לו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר כי לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם דברי תורה". ובסל"ה באמצע הסע' "... וכל אדם יש לו לעשות לפמשה"ד ..."11 12 13.

אבל עדיין צלה"ב: א) בדיוק הא דציין כ"ק אדמו"ר לחו"מ סי' רנט לפני סי' יב הקודמו.

בפשטות י"ל: דכיון דבסי' י"ב מדובר על כפיה על לפמשה"ד שהוא דרגא יותר מעצם החיוב דלעשות לפמשה"ד (ואין בו מחלוקת) לכן הביא הרבי קודם מסי' רנט דמדובר שם על עצם החיוב והדין לעשות לפמשה"ד ולאח"ז הביא מסי' יב דמדובר גם מכפיה על לפמשה"ד (ויש בו מחלוקת).

ב) אבל עדיין צלה"ב: הרי לכאו' ציון לחו"מ סי' יב נראה סתירה לכאו' לנקודת דברי הרבי: שהרי אם סוברים שכופין על לפנים משוה"ד כשיטת המרדכי, הרי נראה ממנו שהוא מפרש שדין זה היה שייך גם בזמן הש"ס שמקורו הוא מזה שפירשו כוונת הגמ' "חייב להחזיר" משום לפמשה"ד שכפו לחייבו להחזיר משום לפמשה"ד14. והם סוברים שחיוב הזה הוא בדוגמת הגמ' ב"מ פ"ג ושייך לכפות גם כאן כשבעל האבידה עני והמוצא עשיר, משא"כ כשבעל האבידה עשיר והמוצא עני אין כופין בזה, ולדברי הרמ"א ובפרט לביאור אדמה"ז סע' כ' "ויש מי שאומר שבכל אלו אם היה המוצא עני ובעל האבידה עשיר א"צ לעשות לפמשה"ד"15 16.

ואולי היה אפשר לומר דגם לשיטת המרדכי: דהגם דאין לכפות לעשות לפמשה"ד רק כשהמוצא עשיר ובעל אבידה עני, אבל כששניהם עניים או כששניהם עשירים אפשר שגם להמרדכי אין כופים. וע"ז נתוסף בשו"ע שיש להמוצא להתנהג לפמשה"ד ולהחזיר בזה ורק כשהמוצא עני ובעל האבידה עשיר "אין צריך" להחזיר אבל כששניהם עשירים או עניים יש לו להחזיר מפאת לפמשה"ד. אבל ראה בהע'17 שאין לומר כן.

או די"ל סברא הפכית: דהגם דלענין כפיה ע"י ב"ד אנו כופין גם לפמשה"ד, מ"מ לגבי האדם עצמו לא היה חיוב בזמן הש"ס להתנהג באופן דלפמשה"ד. והיינו דאם באים לב"ד ושואלים מה דינו, יש לב"ד לדון ולהורות באופן דלפמשה"ד שעל הב"ד לראות לכוף18 (כיון שהב"ד מסתכלים על ב' הצדדים יותר יש חיוב שיראו הלפמשה"ד של הזולת) אבל לגבי האדם עצמו לא היה חיוב עליו להתנהג באופן זה (שאם מצד הדין הרי"ז שלו, אין עליו חיוב להסתכל על הלפמשה"ד כלפי חבירו) אבל עכשיו בימינו אלו כבר נעשה זה דין גם לגבי האדם עצמו שיש לו לעשות באופן זה.

אבל: בנוסף שאי"ז פשטות הסברא, הרי מהרמ"א ואדמה"ז נראה שאינו סובר כן: שהרי כשמביא שיטת המרדכי (הרמ"א סעי' ה, ואדמה"ז בדיני מציאה סעי' כ שיטת היש מי שאומר) אומר ששיטתם היא שאינו צריך להתנהג בענין זה כשבעל האבידה עשיר והמוצא עני, דזה נלמד מדברי המרדכי איך שמפרש דברי הגמ'. ואם לשיטתו נשתנה הדין לגבי זמן הגמ' לענין חיוב על היחיד, אולי גם נשתנה הדין לענין בעל אבידה עשיר והמוצא עני שבימינו אלה גם בזה צריך להתנהג לפמשה"ד19 20.

ונראה יותר לפרש: שהראיה היא משיטה הא' שהיא יותר עיקרית: מובא בפתחי תשובה סי"ב סק"ו שבפוסקים שקו"ט איזה היא שיטה עיקרית להלכה, ישנם הסוברים שיטה הב' אבל ישנם הסוברים שהעיקר כשיטה הא' (השב יעקב) ואולי אדמו"ר סובר עד"ז שזהו עיקר השיטה להלכה: שהרי הרמ"א הביא דעה הא' בסתם ודיעה הב' בשם "יש מי שאומר" וא"כ שיטה הא' היא העיקרית. וכן אדמה"ז הביא דיעה סתמית שיש להתנהג באופן דלפנים משה"ד בלי חילוקים אם המוצא עני או עשיר כו' ושיטה הב' הביא כ"יש מי שאומר"21.


1) "אע"פ שמה"ד במקום שרוב עכו"ם מצויים ... אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן ...".

2) ולכאו' יש להעיר למה לא ציין לאדמה"ז בהל' מציאה ופקדון סע' י"ח-כ' וכן בסע' ל"ה.

3) ברמ"א שם: "... ואין ב"ד יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש) ויש חולקין (מרדכי פ"ב דמציעא)".

4) "ומי שהוא מדקדק ע"ע ביותר ויתרחק מדיעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד קצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר...זו מדת חסידות ... וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן ... וזהו לפנים משורת הדין. ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנא' והלכת בדרכיו...". וממשיך בפ"ב דלענין מדת גובה הלב והכעס יש לו להתרחק מן הקצה האח' אל הקצה שני וציוו להתרחק "מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפי' לדברים המכעיסים וזה היא דרך הטובה".

ונראה לכאו' כוונת הרבי: שכוונת הרמב"ם שהחסידים אלו העוסקים בלפנים משורת הדין עניינו הוא חיזוק הדין ד"והלכת בדרכיו" שלכן רואים שעניינים דלפנים משורת הדין "נעשו דין" ובפרט בעניינים דגאוה וכעס הנעשים ציווי ואיסור ללכת בקצה האחר ו"היא הדרך הטובה". (וראה במפרשי הרמב"ם שם).

5) דשם מביא ע"ד תוכן דברי הרמב"ם הנ"ל דהל' דעות.

6) והיינו כלפי חז"ל ב"מ ל, ב שחורבן ירושלים היה על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפמשה"ד "בימינו אלו" עושים לפנים משורת והרי זה נעשה דין. ופשטות הדברים הם שזה חידוש שלא היה בזמן הש"ס והוא דווקא "בימינו אלו".

7) הא דלא הביא מסי' רסד בחו"מ דיש לו לאדם ליכנס לפנים משה"ד ולא ידקדק על אבידה דיליה דשם הטעם הוא משום שאל"כ כל פעם ימצא צד היתר ויבטל לגמרי ממצות הצלת ממון. וכן הא דסי' שנ"ו הרי לכמה פוסקים הוא תקנה מיוחדת.

8) וכן הוא משמעות ל' הגמ' ל, ב "ר"י בר"י לפנים משורת הדין הוא דעבד", דמשמע דאנשים אחרים לא היו עושים כן ורק ר"י בר"י עשה כן בתור למשה"ד. (ובפרט דלדברי התוס' כד, ב למשה"ד משמע דבדבר דאחרים היו חייבים ורק הוא היה פטור משום "זקן ואלפ"כ" וכיוצא יש בזה יותר בענין לעשות לפמשה"ד (דלכן מובא פסוק בזה) ואעפ"כ כתוב דרק ריבר"י היה עושה לפמשה"ד, אבל באדמה"ז הביא בזה סל"ה ש"כל אדם יש לו לעשות לפמשה"ד כמ"ש למעלה".

9) וכן הוא באדמה"ז שם סע' כ'.

10) ויש להעיר ולהסביר ע"פ המבואר בפנים בהשינוי, דלפעמים כ' "טוב וישר" ולפעמים כ' "ישר וטוב". ואכמ"ל.

11) ואע"פ שבשו"ע סי' רסג הל' הוא "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו", דפשטות משמעות הוא דגם לענין "זקן ואינו לפי כבודו" שייך הלפנים משורת הדין "להולך בדרך טובה וישרה" (שהוא ענין לפמשה"ד) מ"מ אדמה"ז מדגיש ומסביר שכבר למדנו לפני זה שענין זה דלפמשה"ד "כל אדם יש לו לעשות".

12) והוא לכאו' דלא כבסגנון הרמב"ם דכ' פי"א הל' גזו"א ה"ז "...אע"פ שהיא שלו הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה לישראל כשיתן את סימניה", וכן כ' בפ"ד הל' רוצח ה"ד "...ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת אפי' היה הנשיא הגדול...פורק וטוען עמו", דמשמעותו הוא שדינים אלו אינם דין אלא "אם רוצה להיות חסיד" כו'. וראה גם בגליון הקודם מה שכתבנו לענין קדימות במכירה לשכן, קרוב כו' בחילוק דומה בין סגנון הרמב"ם לאדמה"ז.

13) והוא דלא כמשמעות הקצות רנט סק"ג דהא דמחזירים אבידות בעניינים אלו הם תקנות חז"ל מיוחדות להיות לפמשה"ד בעניינים אלו דווקא.

14) וכפי שמובא במרדכי ב"מ שם.

15) היינו: לא רק שאין כופין אלא עוד אין צריך לעשות לפמשה"ד.

16) אולי אפשר לומר שכוונת אדמו"ר: הוא שלכה"פ נעשית לפמשה"ד דין בימינו אלו, אבל יש שיטה שזה היה דין כבר בזמן הש"ס.

17) אבל זה אינו לפי פשטות דברי המרדכי עצמו בשיטת הראבי"ה ובפירוש דלא כדברי הצ"צ סי' פט בשיטתו: דרק בשניהם למעליותא: המוצא עני ובעל אבידה עשיר אין כופין אבל כשיש רק א' למעליותא כופין בזה. וראה בצ"צ שלנו חו"מ סי' כג שהביא צ"צ הנ"ל ססי' פ"ט. וא"כ נצטרך לומר בדברי הרבי שכוונתו הוא בעיקר לשיטה הב' שאין כופין בדיני דלפמשה"ד ואעפ"כ בימינו אלה נעשה הלכה שיתנהג לפמשה"ד.

18) בפרט שלהרבה אחרונים כוונת ה"כפיה" בענין זה היא כפיה בדברים ולא בשוטים.

19) אבל אפשר דזה אינו דחייה: דמפי' המרדכי אנו לומדים שבמציאות כזה אין ענין דלפמשה"ד כלל ובמילא לומר שבזה נשתנה לגבי ימינו אלו.

20) וקשה לומר דהכוונה הוא (גם אם נאמר שאינו ברור ומוחלט ששיטה הא' היא שיטה העיקרית) : דלמרות שבסי' יב יש מחלוקת לענין כפיה, ויש הסוברים שאין לכפות על לפמשה"ד מ"מ הא דיש לעשות לפנים משה"ד בענין מציאה וכו' הוא לכו"ע (ואין הרמ"א משיג בזה שזה רק לפי הדין בזמן הש"ס (שלכן "אין כופין ע"ז עכשיו") מ"מ עכשיו נעשה דין דבזה אין מוכח רק דהרמ"א הכריע שלגבי האדם עצמו יש לו להתנהג לפמשה"ד בתור דין אבל אין בזה ראיה ש"געווארן" דין בימינו אלו דווקא.

21) אבל ישל"ע מתשובת צ"צ חו"מ סי' כג הנ"ל שכנראה נוטה יותר לפסוק לכוף כשיטת האגודה כהראבי"ה, וכן מדברי התוס' וכן כשיטת הב"ח שנראה שסובר בעיקר כשיטה הב'.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות