כתובות טו, ב: "מצא בה תינוק מושלך כו' מע"מ ישראל כו' מע"מ ישראל למאי הילכתא אר"ל לנזקין, ה"ד א"נ דנגחי' תורא דידן לתורא דידי' לימא לי' אייתי ראי' דישראל את ושקול ל"צ דנגחי' תורא דידי' לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא א"ל אייתי ראי' דלאו ישראל אנא ואתן לכון".

והנה צ"ב מאי קמ"ל דמע"מ ישראל הא לכאורה זהו מיוסד על הכלל דהמע"ה, ומשו"ה כמע"מ - דאין הוכחה דהוא ישראל וא"א לחייבו.

ובס"א מהו הפי' ד"מע"מ ישראל", דלכאורה הוא ספק ישראל וספק עכו"ם ומשו"ה א"א לחייבו כעכו"ם, וא"א לו לתבוע כישראלי. וזהו אולי כוונת התוד"ה 'לא' "תימה דהכי נמי הו"א למימר מע"מ עכו"ם ומנגח תורא דידן לתורא דידי'", והיינו דכיון דאפשר לומר באופן הפוך נמצא דלא אמר מידי.

ובתוס' הראש תי' קושית התוס' "ונ"ל דלרבותא קאמר דממון ישראל אנו מפקיעין מספיקא" והיינו דיש חידוש דבמע"מ אין הגוי חייב לשלם אידך פלגא לישראל, ואף שהישראל מפסיד.

ובביאור דבריו כבר הביאו במפרשים הא דהקשה הכס"מ על הרמב"ם דס"ל דמע"מ ג"כ חייבים להחיותו, דא"כ מ"ט נקט מע"מ ישראל לענין נזיקין ולא לענין דלהחיותו.

וביאר הט"ז (אה"ע ס"ד) דלהחיותו אינו חידוש כ"כ דהא מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישרא,ל אבל הא דלענין לנזקין אינו חייב לשלם שפיר הוי חידוש, דהא מבואר במ"מ (איסו"ב פט"ו) דברוב עכו"ם צריך לשלם נז"ש כשנגח תורא דידי' לתורא דידן. והטעם הוא דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב - זהו דוקא להוציא מישראל, אבל להוציא מעכו"ם שפיר הולכין אחר הרוב, דאין לעכו"ם חזקת ממון, וכן מבואר בתוס' הרא"ש הנ"ל.

וא"כ במע"מ יש ספק האם חייב נז"ש כעכו"ם או חצ"נ כישראל, וא"כ יש מקום לומר דמחצה חייב לשלם ממ"נ, ואידך פלגא אולי צ"ל יחלוקו - דאף דלרבנן דסומכוס לא אמרינן דחולקין בממון המוטל בספק והולכין אחר המוחזק, זהו דוקא בישראל, אבל להצד שהוא כעכו"ם אין לו דין חזקת ממון, וא"כ הי' צ"ל הדין יחלוקו, ואף שספק שהוא ישראל אבל אולי אין בכח של ספק ישראל להחזיק ממון המוטל בספק (ואולי שייך להשאלה ב"ספק מוחזק").

וזהו החידוש דמע"מ ישראל, והיינו דאף שהוא רק ספק ישראל מ"מ נותנין לו דין ישראל לגבי זה דא"א להוציא ממנו בלי ראי', והיינו דהא דאין דין ישראל עליו מתבטא בזה שהוא ספק ישראל אלא שאומרים שהוא כישראל ודאי לענין זה שאין מוציאים ממנו אלא בראי' ברורה.

ואולי מדוייק זה בל' רש"י ד"ה 'לא צריכא' "וקא תבע לי' ישראל נז"ש כו' ואשמעינן תנא דכישראל דיינינן לי' ולא משלם אלא חצי נזק דא"ל אייתי ראי'". ולכאורה חסר הסיום בדברי רש"י "אייתי ראי' דלאו ישראל אנא" דהיינו שהוא ספק ישראל ומשו"ה אינו משלם, אבל לפי הנ"ל מאד מדוייק דברי רש"י, דהא דמע"מ כישראל מתבטא בזה שיכול לומר אייתי ראי', והיינו דמצד העכו"ם שבו אין בו הכח לבקש ראי' וכיון דהוי מחוייב מספק יש לו לשלם מחצה, אבל מכיון שדינו כישראל יכול לומר אייתי ראי'.

ובביאור הדבר למה באמת יכול לתבוע ראי', ולמה לא אמרינן כיון דספק עכו"ם אין לו הזכות לתבוע ראי', - י"ל דמצד הצד ישראל שבו יש לו הזכות לבקש ראי' ולא איכפת לן בזה דמצד צד העכו"ם שבו אין לו הזכות.

והנה לפי הנ"ל למדין דהא דפליגי סומכוס ורבנן בממון המוטל בספק האם אמרינן חולקין או המע"ה, זהו דוקא כשהישראל הוא המוחזק אבל כשהעכו"ם מוחזק אזי גם לרבנן יהי' הדין דיחלוקו.

והנה התוס' דהקשה קושיא הנ"ל ולא תירץ כהרא"ש או כדיוק רש"י הנ"ל אפשר דפליג על הנ"ל, וסב"ל דאפילו בגוי ג"כ אמרינן המע"ה ולא ממון המוטל בספק חולקין. וצ"ב מהו יסוד מחלוקתם.

ואולי י"ל דהנה בהא דפליגי סומכוס אחכמים וס"ל דממון המוטל בספק חולקין ומוציאין מן המוחזק, מצינו בתוס' שני הסברים, דבתוד"ה 'ר"ה ור"י' (לעיל יב, ב) מבואר דמחלוקת סומכוס ורבנן הוא בכח המוחזק דלרבנן אלים כח המוחזק ואין ספק יכול להוציא ממנו, אבל לסומכוס לא אלים כח המוחזק כ"כ ומשו"ה הי' הו"א לתוס' דמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע חייב - היינו שמוציאין ממוחזק - זהו דוקא אליבא דסומכוס דלא מאלים כח המוחזק.

אבל בתוד"ה 'לימא' (ב"מ צז, ב) מבואר דיסוד הדין דיחלוקו אליבא דסומכוס אינו משום דיש בדררא דממונא כח להוציא עכ"פ חצי מהמוחזק, אלא דכיון דיש כאן דררא דממונא משו"ה חשבינן לי' כאילו הוא מוחזק בחצי'.

והנה, יש לחקור מהו שיטת סומכוס כשיש רוב - לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב - האם מוציאין ע"י רוב. ולכאורה זה תלוי מהו יסוד מח' סומכוס ורבנן, דאי נקטינן דיסוד מחלוקתם הוא בכח המוחזק - א"כ י"ל דס"ל לסומכוס דכמו דע"י דררא דממונא יכולים להוציא ממוחזק (חצי), כמו"כ ע"י רוב יכולים להוציא ממון ממוחזק.

אבל אי נקטינן שיסוד דינו של סומכוס הוא כמבואר בתוס' בב"מ שע"י דררא דממונא נעשו שניהם מוחזקין בו, א"כ י"ל דאף ע"י רוב אין מוציאין דסו"ס הוי המחזיק מוחזק.

והנה בתוס' בכתובות הנ"ל נקט בפשטות דשמואל ס"ל כרבנן במוכר שור לחברו ונמצא נגחן כו', והיינו לכאורה ע"כ דלא ס"ל לשמואל כסומכוס, ולכאורה כן הוא פשטות משמעות הגמ' (ב"ק מו, א) דהא דאמר שמואל אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראי' מאי כלל גדול כו' א"נ כדשמואל כו', והיינו שאפילו במקום רוב לא אזלינן בתר חזקה דממונא, אלא שהמע"ה, והיינו שהא דלא אזלינן בתר רובא זהו "כלל גדול" בדין המע"ה, ואי גם לסומכוס לא אזלינן בתר רובא - א"כ מה שייכי לומר ע"ז כלל גדול בדין של רבנן.

אבל עי' רשב"ם ב"ב (צב, א) דס"ל דאפילו לסומכוס ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב היכא דליכא דררא דממונא עיי"ש. (ועי' במהרש"א וקרני ראם על התוס' בכתובות לעיל י"ב, ב).

היוצא לנו שאולי שישנה מח' הראשונים האם שייכי לומר לסומכוס הולכין בממון אחר הרוב. ואולי זה תלוי בפלוגתא הנ"ל בביאור מח' סומכוס ורבנן, וכנ"ל דאי אמרינן דיסוד שיטת סומכוס הוא משום דלא סמיך כ"כ אחזקת ממונא, א"כ ה"ה בהא דלא אזלינן בתר רובא שפיר י"ל דאזלינן. וכמבואר בתוס' (ד"ה 'ומאי' ב"ב לה, א. ובכ"מ) דהיכא דליכא מוחזק ס"ל לכו"ע דאזלינן בתר רובא.

אבל אי נקטינן דיסוד שיטת סומכוס הוא משום דהיכא דאיכא ספיקא דדררא דממונא מקרי שניהם מוחזקים בו, איכא למימר דהיכא דליכא דררא דממונא אף דאיכא רוב דמסייע להמוציא אין מוציאין ממון ע"י רוב דאזלינן בתר חזקא דממונא.

והנה הא דביאר הט"ז (הנ"ל) דכמו דבעכו"ם לא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב כמו"כ בעכו"ם הי' צ"ל הדין דממון המוטל בספק חולקין אפילו לרבנן דסומכוס, וזהו החידוש דמע"מ ישראל היינו שנותנים לו דין ישראל שיכול לומר אייתי ראי' (כדיוק ל' רש"י כנ"ל), - זהו דוקא אי נקטינן כהתוס' בכתובות הנ"ל דהדין דאין הולכין בממון אחר הרוב מישך שייכי לדינו של סומכוס דממון המוטל בספק חולקין.

אבל אי נקטינן כהרשב"ם בב"ב הנ"ל דאפילו לסומכוס י"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, וכנ"ל דיסוד דינו של סומכוס אינו שע"י דררא דממונא אפשר להוציא ממון אלא שע"י דררא דממונא נעשה מוחזק א"כ י"ל דלכו"ע אין כח בספק דדררא דממונא להוציא ממון, ורק מחלוקתם היא האם הוי שניהם מוחזק.

וא"כ י"ל דאפילו בגוי שהוא מוחזק ויש כאן דררא דממונא שהוא חייב לישראל לא יוציאו ממנו - לרבנן דסומכוס דס"ל דהמע"ה.

וליתר ביאור: הא דבעכו"ם אמרינן דאין לו דין חזקת ממון ומשו"ה הולכין אצלו אחר הרוב, אין הפי' דאין לו חזקת ממון כלל אלא דאין לו המדרגה של חזקת ממון שמשו"ז אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב.

[ויש שביארו שיש ב' דינים בחזקת ממון: המע"ה, ואוקי ממונא בחזקת מרי', שהמע"ה פי' - דכיון דממון מונח אצלו והוא המוחזק א"א להוציאו אלא בראי', אבל הא דאוקי ממונא בחזקת מרי' אין הפי' שאין בכח על המוציא להוציאו אלא דחזקת ממון "אומר" (ע"ד חזקת הגוף) שהממון ישאר בחזקתו.

והנה בהא דלא אזלינן בממונא בתר רובא יש לחקור האם הפי' שאין בכח רוב להוציא מחזקת ממון, או ד"אוקי ממונא בחזקת מרי'" אומר שזה שייך להמוחזק, וכבר הביאו באחרונים ל' התוד"ה אביי (ב"ב קלה, א) בביאור הא דלא אזלינן בממון בתר רוב "דאזלינן בתר חזקה אפילו כנגד רוב" והיינו דיסוד הדין דלא אזלינן בתר רובא הוא משום דאזלינן בתר חזקה.

ואי נקטינן כנ"ל שיסוד הדין דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מדין אוקי ממונא בחזקת מרי' ולא מדין המע"ה, א"כ י"ל דהא דלעכו"ם אין חזקת ממון היינו שאצלו לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' אבל לא שאין אצלו הדין דהמע"ה].

ועפי"ז יש לחקור האם החזקת ממון שיש לו מספיק כדי שלא להוציא ממון מחזקתו ע"י ספיקא דדררא דממונא.

והנה אם אמרינן דלסומכוס יש כח לדררא דממונא להוציא מיד המוחזק ורק דרבנן דמאלימים כח המוחזק ס"ל דאין לזה כח להוציא, א"כ י"ל דרבנן יודו דאצל עכו"ם אין בכח חזקת ממון שלו למנוע הדררא דממונא מלהוציא ממנו. דהרי לסומכוס יש כח לספק זה להוציא מישראל, ואף שרבנן פליגי בישראל י"ל דזהו דוקא בישראל דאלים כח המוחזק שלו אבל בגוי יודה לחכמים.

אבל אי נקטינן שבאמת לכו"ע אין בכח של ספקא דדררא דממונא להוציא מיד המוחזק, ורק דסומכוס סב"ל דע"י דדרא דממונא חשיב מוחזק ורבנן פליגי וס"ל דלא חשיב מוחזק ע"י דררא דממונא - א"כ י"ל דאפילו אצל גוי אין כח להוציא ממנו דהמע"ה ואין דררא דממונא ראי' להוציא (אפילו) ממוחזק.

דכיון דלא מצינו שיש כח בספיקא דדררא דממונא להוציא מאיזה שהוא מוחזק, דהא לסומכוס הא דיחלוקו הוא משום דחשיב שניהם מוחזקים מהיכי תיתי לחדש דלרבנן (דלא ס"ל דחשיב שניהם מוחזקים) יודה דמהני דררא דממונא להוציא מגוי דהא אפילו סומכוס לא ס"ל דיש בכוחו להוציא ורק דס"ל דשניהם מוחזקים, וע"ז הרי פליגי רבנן דסומכוס.

[והנה פשוט שאינו מוכרח, דהא אפשר דיסוד מחלוקתם הוא האם יש לספק גוי הזכות לבקש ראי', והינו דלכו"ע אמרינן אצל גוי ממון המוטל בספק חולקין, ורק בספק גוי פליגי הראשונים].