E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ כי תשא - פרשת פרה - תשס"א
נגלה
בסוגית אמנה או מודעא היו דברינו
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ר"מ במתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

בכתובות יט, ב: אר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו .. מודעא היו דברינו אין נאמנין, מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין, מ"ט האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב [מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל האנוס מיד אונסו, אמנה לא ניתן להכתב דעולה הואי וכו' - רש"י]. וכן הוא בב"ב מח, ב, מט, א.

והר"ן בסוגיין (על הרי"ף) מחולק עם הרשב"ם (על הסוגיא בב"ב) בין בהסברת שיטת ר"נ, ובין בהסברת שיטת מר בר רב אשי. ונראה לומר דב' הפלוגתות הא בהא תליין, וכדלקמן.

דהנה הר"ן מסביר שפלוגתת ר"נ ומבר"א היא, באם היו העדים רשאין לחתום על השטר שהי' עליו מודעא - דר"נ סב"ל דגם שטר אמנה וגם שטר שיש עליו מודעא הוי "עולה" ואסורין לחתום עליהן, וא"כ אין נאמנין לטעון טענות אלו מחמת הדין דאין אדם משים עצמו רשע, ומבר"א מסכים אתו בזה לגבי "אמנה", וחולק עליו בדין מודעא, דלדעתו רשאין לחתום עליו כנ"ל, וא"כ לא שייך כאן הא דאאמע"ר.

ועפ"ז - לדעת הר"ן - גם למבר"א דנאמנין לומר שהי' כאן מודעא, הר"ז רק במקרה שהשטר לא הי' מקוים (ע"י כת"י שיצא ממק"א וכיו"ב) - דלזה מהני הא דאין כאן עולה. משא"כ במקרה שהשטר הי' מקויים, דאז אמרינן הדין דכיון שהגיד וכו', בודאי אינן נאמנין, דכאן אין הבעי' מחמת אאמע"ר אלא מחמת חוזר ומגיד, וא"כ אין משנה זה שאין כאן עולה (וכבאנוסין היינו מחמת נפשות, דבודאי אין בזה עולה, ומ"מ במקרה שכת"י יצא ממק"א אינן נאמנין לומר כן דחוזרין ומגידין הן).

אמנם הרשב"ם (שם) מחולק עכ"ז: דבטעמו דר"נ דאינן נאמנין בטענת אמנה ומודעא כתב (ועד"ז הוא ברש"י ובתו' כאן, ובתוס' שם) דמאחר שהודו שבכשרות נכתב "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכו'". ולאידך, בדברי מבר"א דנאמנין לומר דמודעא היו דברינו, כתב "ואפי' כת"י יוצא ממק"א נאמנים, דאין זה חוזר ומגיד, אלא מילתא אחריתי קמסהדי וכו'" (ומדמה זה לדין "תנאי היו דברינו" דסוגין, ואזיל כשיטת רב האי גאון והר"ן בסוגיין ואכ"מ).

ונמצא, דפליגי בשתיים: א) בשיטת ר"נ - באם הטעם דאינם נאמנים הוא מדין כיון שהגיד (רשב"ם), או מדין אאמע"ר (ר"ן). ב) בשיטת מבר"א - באם נאמנים לומר דמודעא היו דברינו גם במקרה דכת"י יוצא ממק"א (רשב"ם), או דאין נאמנים אז מחמת הדין דכיון שהגיד (ר"ן).

ונראה לומר בפשטות, דיסוד ב' הפלוגתות חד הוא: באם כשאומרים אמנה או מודעא היו דברינו הרי זה אותו סוג עקירת השטר כמו כשאומרים אנוסים או פסולים היינו (דעוקרים השטר לגמרי) - או לא. דהר"ן סב"ל דהוה אותו סוג עקירת השטר, ולכן אין מקום לחלק ביניהם בהדינים דכיון שהגיד. וא"כ יש להם (לכו"ע) אותם הדינים דבמשנתנו - דכשכת"י יוצא ממק"א אינם נאמנים מחמת כיון שהגיד, וכשאין כת"י יוצא ממק"א אין בהם החיסרון הזה, וכל פלוג' ר"נ ומבר"א הוא בדין אחר - באם יש במודעא הבעי' דאאמע"ר או לא.

משא"כ הרשב"ם (ודעימיה) סב"ל, דאין זה אותו סוג עקירת השטר בכלל, דהרי "הודו שבכשרות נכתב", ובזה פליגי ר"נ ומבר"א - באם בעקירה כזו לא אמרינן בכלל כיון שהגיד (שיטת מבר"א), או דבעקירה כזו אמרינן כיון שהגיד באופן חמור יותר מבאנוסים היינו, דכאן ה"ה משתדלים לעקור שטר שהודו בכשרותו "ולא אתי ע"פ ומרע לשטרא" (שיטת הרשב"ם).

ב. ובביאור סברת פלוגתתם דהר"ן והרשב"ם (באם העקירה דאמנה ומודעא שוים להעקירה דאנוסים וכיו"ב, או לא) י"ל בב' אופנים: א) דפליגי בגדר שטר אמנה ושטר שהי' עליו מודעא. ב) דפליגי בגדר חתימת העדים על השטר בכלל.

ביאור אופן הא': אפשר להסתכל על שטרות כאלו (אמנה, ושטר שהי' עליו מודעא) בב' אופנים: א) שהם בגדר שטר (נכתבו בדעת המתחייב וכו') ורק שנתבטל, (מחמת העדר ההלואה לפועל, או מחמת אמירת המודעא מקודם (לגבי מודעא - ראה בארוכה בחידושי הגרש"ש ב"ב סי' כז כנ"ל). ב) שאינם בגדר שטר כלל (מחמת העדר ההלואה או מחמת גילוי הדעת שבמודעא).

ואפ"ל דהר"ן סב"ל שאינם בגדר שטר כלל (וכלשונו, בסוגיין, בביאור החילוק דאמנה ושטר שיש עליה תנאי "דבאמנה אכתי לא משתעבד לוה למלוה כלל שהרי בידו הוא שלא ילוה ממנו ואין כאן שיעבוד וכו'"), ולכן סב"ל שכשאומרים אמנה או מודעא היו דברינו, הר"ז אותו העקירה כמו כשאומרים אנוסים היינו וכיו"ב.

משא"כ הרשב"ם סב"ל (אולי) שיש כאן מציאות של שטר ורק שנתבטל, וא"כ שונה הוא מההגדה דאנוסים היינו וכו'.

[ויומתק בזה, אריכות דברי רש"י אדברי ר"נ בסוגיין בביאור שטר אמנה" לכשיצטרך ילוה לו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן דלאו מוקדם להוי' וכו'" (ועיין בר"ן שביאר מדוע הוצרך רש"י לכ"ז. אמנם לפי הביאור של הר"ן קשה מדוע כתב רש"י דברים אלו אדברי ר"נ, ולא קודם לכן בגמ' אדברי רב אשי ורב כהנא? ואכה"מ להאריך בזה).

ולדברנו י"ל, דרש"י בא בזה לבאר שיטתו (דהוא כשיטת הרשב"ם, כנ"ל שרש"י כאן אזיל בשיטתו) דשטר אמנה הוא מציאות של שטר עם כח של שיעבוד וכו', ורק שבלי ההלואה לפועל א"א שזה יחול].

ביאור אופן הב': (וכן ראיתי בס' משכנות הרועים בביאור פרט א' ממח' הר"ן והרשב"ם כאן): זה שהעדים חותמים על השטר אפשר לבאר בב' אופנים: א) שחותמים עמש"כ בהשטר שזה אמת, ב) שחותמים שיש כאן "שטר" על קנין זה.

והנפק"מ בין ב' האופנים הוא כשהעדים באים ואומרים שאמנה או מודעא היו דברינו: דלאופן הא', אינם סותרים וחוזרים על מה שחתמו, דהרי זה שחתמו עליו אמת הי' (ורק שלפועל אי"ז שטר מחמת המודעא, או העדר ההלואה).

משא"כ לאופן הב' הר"ז ממש סתירה לחתימתם על השטר, דהרי חתמו שיש כאן שטר על הלואה או מכר, ועכשיו באים ואומרים שאין כאן שטר!

ואולי, דהר"ן סב"ל כאופן הב', ולכן הוה זה שוה לאנוסים היינו, כשהעדים באים וסותרים עדותם על השטר. משא"כ הרשב"ם סב"ל כאופן הא', ולכן אין כאן חוזר ומגיד במובן הרגיל כבאנוסים היינו, ובזה פליגי מבר"א ור"נ כנ"ל.

[ויומתק לפ"ז מאוד המשך השקו"ט בגמ' בעדים שבאו ואמרו תנאי הי' דברינו - לשיטת הר"ן; דביאר, דהשקו"ט בגמ' היתה, באם כשחתמו על השטר בלי התנאי, הוי מונח בדבריהם דלא הי' בזה תנאי, או דלא מונח בדבריהם שום דבר בקשר לתנאי (ולכן אין בזה משום חו"מ).

ונמצא, דלשיטתו, הר"ז ממש בהמשך להדינים דמודעא ואמנה, דבהם - לשיטתו - כן מונח בדברי העדים שלא הי' בזה השטר מודעא או אמנה, ושלכן ישנם להדינים דכיון שהגיד כבאנוסים היינו].

נגלה
מיגו דאי בעי קלתיה - בשיטות התוס' בעה"מ והרא"ש
הרב לוי יצחק שטרן
ר"מ במתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. איתא בגמ' יט, א א"ר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן וכו'. והקשו התוס' (בד"ה כגון שחב וכו') וא"ת ולהימניה במיגו דאי בעי מחיל ליה וכו' ותירצו: א. דלאו מיגו הוא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר שטר אמנה הוא לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן, ב. מכירת שט"ח אינו אלא מדרבנן ... דמדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו כו' דחייב לו מן התורה אינו יכול למחול.

ולבסוף הקשו וא"ת אכתי נהימניה במיגו דאי בעי קלתיה ותירצו: א. דהכא איתחזק בבי דינא, ב. הכא מיירי כשהשטר הוא ביד שליש. ומבואר מדבריהם דאי לא הוחזק בב"ד (או שאינו ביד שליש), אמרינן מיגו דאי בעי קלתיה.

ויש שהקשו בזה: קושייתו של תוס' אליבא דאיזה תירוץ הוא; אי אליבא דתירוץ הראשון: והיינו, דמיגו דאי בעי מחיל לא אמרינן כיון שירא שיפסיד חובו, אבל מ"מ מיגו דאי בעי קלתיה אמרינן, כיון שאין הלוה גזלן. או אליבא דתירוץ השני: והיינו, דמיגו דאי בעי מחיל לא אמרינן כיון שאינו יכול למחול, אבל מיגו דאי בעי קלתיה אמרינן, כיון שלא אמרינן שהלוה אינו גזלן אלא אדרבא הרי הוא גזלן ולכן הסיבה היחידה שאינו יכול לומר מחול הוא כיון שלא מצי מחיל (וכמ"ש התוס' באריכות) וא"כ מיגו דאי בעי קלתיה אמרינן. אבל לפי תירוץ הראשון לא אמרינן מיגו דאי בעי קלתיה כיון שירא שמא יפסיד. וא"כ צ"ל מדוע ירא שמא יפסיד?

והנה מצינו לבעל המאור שהקשה ב' קושיות התוס' ותירץ, י"ל שאני הכא [שטר אמנה] דאיכא למימר אערומי קא מערים ולמחר מפיק ליה לשטרא בבי דינא אחרינא וגבי ליה. ומבואר מדבריו, דלעולם א"נ לומר מיגו דאי בעי קלייה. וצ"ב במה תלוי פלוגתם?

ב. והנה להבין זאת באר היטב יש להקדים חקירה, בהא דאומר הלוה אמנה הוא זה; דיש לומר א. שאומר כן, כיון דיודע שהלוה לא יעכב המעות אצלו, כיון דגם הלוה יודע דאין זה שטר אמנה, ולכן אין המלוה רוצה לומר מחול, כיון שהלוה יקח את דברי המלוה בטהרתם ויעכב המעות [באו"א: מסתכלים על דעת הלוה]. או ב. דיש לומר, דהמלוה אומר אמנה, כיון דשטר זה יכול להוציא למחרת ולתבוע, ולכן אין המלוה רוצה לומר מחול, כיון שלא יוכל לתבוע את הלוה למחרת [באו"א: מסתכלים על דעת המלוה].

וכמו"כ יש לחקור, גבי מיגו דאי בעי קלתיה; דיש לומר א. דהא דאומר אמנה הוא, משום שיודע שהלוה לא יעכב המעות, א"כ, גבי קלתיה שהלוה יודע האמת, לא יעכב המעות. או ב. דיש לומר, דאומר אמנה, כיון שלמחרת יוכל לתבוע בשטר זה בב"ד אחר, א"כ, גבי קלתיה הרי לא יוכל לתבוע עוה"פ בשטר זה, כיון שאין לו שטר, ולכן אינו נאמן במיגו זה.

ויש לומר דבהא נחלקו תוס' ובעה"מ. דהתוס' אזיל בדרך הא' (מדברינו לעיל), היינו שמסתכלים על דעת הלוה. דהמלוה יודע שהלוה לא יעכב מעותיו, ולכן אי לא הוחזק בב"ד, נאמן במיגו דאי בעי קלתיה. ובעה"מ אזיל בדרך הב' (מדברינו לעיל), היינו שמסתכלים על דעת המלוה. דהמלוה ירא לשרוף, כיון שלא יוכל לתבוע עוה"פ בשטר זה בב"ד אחר.

ולכאו' מונח זה בדברי התוס' ובעה"מ. דתוס' כתבו, דבשטר אמנה אינו מפסיד "כיון שאין הלוה גזלן". וא"כ אפי' באם ישרוף המלוה השטר, מ"מ לא יפסיד וכנ"ל. ולכן אי לא הוחזק בב"ד, נאמן במיגו דאי בעי קלתיה וכנ"ל. אבל בעה"מ כתב, דבשטר אמנה אינו מפסיד כיון "שלמחרת מפיק שטרא בב"ד אחרינא", וא"כ באם ישרוף הלוה השטר, יפסיד וכנ"ל. ולכן לעולם אינו נאמן במיגו דאי בעי קלייה.

ג. והנה חקירה הנ"ל, לכאו' יש לחקור בשיטת הרא"ש. דהא הרא"ש הקשה וא"ת ולהימניה במיגו דאי בעי מחיל ותירץ דהאי לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר שטר אמנה הוא לא יפסיד חובו שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו. וחזינן דאזיל בשיטת התוס'.

ועוד הקשה ואכתי ליהמניה במיגו דאי בעי מצנע ליה ולא מפיק ליה ותירץ א. י"ל דכבר איתחזק בבי דינא ב. א"נ מיירי שהשטר ביד שליש. ומבואר מדבריו, דאי לא הוחזק בב"ד וכו', נאמן לומר אמנה במיגו דאי בעי מצנע.

ולכאו' יש לומר, דיש הפרש בין מיגו דאי בעי מצנע למיגו דאי בעי קלתייה. ובהקדים; דיש לחקור (חקירה הנ"ל נמי הכא), מדוע אי לא הוחזק בב"ד, נאמן לומר אמנה במיגו דאי בעי מצנע; דיש לומר א. שנאמן, משום שלמחרת יכול להוציא השטר בב"ד אחר ולא יפסיד. ועפ"ז, יש הפרש בין קלתיה למצנע. שבקלתיה, אינו יכול להוציא. משא"כ במצנע, יכול להוציא. או ב. דיש לומר, שהוא, משום שיודע שאין הלוה גזלן. א"כ אף אם לא יוציא השטר למחרתו, מ"מ יחזיר הלוה מעותיו ולא יעכבם. ועפ"ז יש לומר, שאין הפרש בין קלתיה למצנע, דמה לי קלתיה ומה לי מצנע, הרי סו"ס אין הלוה גזלן ויחזיר המעות.

ולכאו' נראה כפשוט, דהרא"ש אזיל בזה כדרך הב', דאין הפרש בין מצנע לקלייה. כיון שכתב בפירוש, דהא דאומר המלוה שטר אמנה הוא זה, כיון "שיודע הוא ש[הלוה] אינו גזלן ולא יעכב מעותיו", וא"כ נראה דאזיל הרא"ש בשיטת התוס'.

ועוד יש להביא ראיה, מהא דהביא הרא"ש ראיה "מההיא איתתא וכו'", והתם מיירי במיגו דאי בעי קלתיה. אלא שמהא אין להביא ראיה, כיון די"ל שרצון הרא"ש הוא, רק להביא ראיה, דכאשר הוחזק השטר בב"ד, לא אמרינן מיגו (יהיה איזה שיהיה). אבל, אי לא הוחזק בב"ד, יש לחלק בין קלתיה למצנע. כיון שמצניע יכול להוציא בב"ד אחר. וקלייה לא יכול להוציא בב"ד אחר. ומ"מ הראיה הראשונה בעינה עומדת, וכנ"ל, די"ל דאזיל הרא"ש בשיטת התוס'.

ובאמת, יש להקשות מדוע מ"מ שינה הרא"ש בלשונו מלשון הש"ס (בסנהדרין) ומלשון התוס', וכתב "אי בעי מצנע" ולא "אי בעי קלתיה". ונראה לומר, דהגם דאזיל הרא"ש בשיטת התוס' (דהולכים אחר דעת הלוה), מ"מ חולק עליו בהא*.

ד. דהנה מצינו להמאירי דכתב (בשיטת היש מכריעים), עיקר הדברים בתירוץ זה שמאחר שאינו מחזיר לו ודאי דרך הערמה הוא אומר כן ואומר עכשו אמנה הוא שבוטח על חבירו שלא יפסידנו בכך הואיל ואף הוא ידוע שאינו אמנה ואם ימחול לו שמא הלה יקח הדברים כפשוטן בטהרה ויפסיד וכל שכן אי קלי ליה. ומדבריו משמע, שאע"פ שבוטח על חבירו שלא יפסידנו (דמדברים אלו נראה דאזיל בשיטת התוס'), מ"מ כתב, דקלי ליה ג"כ יפסיד, הגם שבוטח בחבירו.

וי"ל הסברא בזה, "ששריפה הוי מעשה מחילה". ופירוש הדברים כך הם, שלמחרת כאשר יאמר הלוה להמלוה, רצוני להחזיר לך המעות (שהרי הלוה לא יפסידנו), אלא שתביא לי השטר, יאמר לו המלוה, שרפתיה כיון שרצוני היה לחוב לבעל חובי, יאמר לו הלוה, כיון ששרפת הרי מחלת, דאי בעי לך לחוב, לא היה לך לשרוף, אלא די באם הייתה מצניע השטר. ולכן יעכב הלוה את מעותיו. ולכן לא ישרוף המלוה את שטרו [באו"א: השטר בידי המלוה הוא כביטוח שיחזיר לו הלוה את מעותיו, הגם שאינו יכול לתבעו לדין].

ויומתק זה בדברי המאירי שכתב, "שמאחר שאינו מחזירו לו ... עכשיו ... בוטח בחבירו שלא יפסידנו". ולכאו' יש להקשות, מה לי מחזירו ומה לי אין מחזירו, כיון שיודע שחבירו לו יפסידנו, יאמר אמנה. אלא הביאור בזה הוא, שדוקא כאשר אין המלוה מחזירו, יאמר המלוה אמנה, וכנ"ל בארוכה. ולכן, אינו נאמן במיגו דאי בעי קלי ליה, כיון שלמחרת, לא יוכל להראות, שהי' זה דרך הערמה.

ה. וא"כ, יש לדייק כן גם בשיטת הרא"ש (דהרי, שינה הרא"ש בלשונו מהתוס' וכתב, "דאי בעי מצנע ליה" ולא כתב "דאי בעי קלתיה" וכנ"ל), די"ל דאזיל הרא"ש בשיטת המאירי. והיינו, דאע"פ דהרא"ש אזיל בדרך הב' (מדברינו לעיל), [דאם לא הוחזק בב"ד, נאמן במיגו דאי בעי מצנע, משום] שיודע שהלוה אינו גזלן. מ"מ, אין לומר כן, גבי מיגו דאי בעי קלתיה, כיון שכנ"ל הוי מעשה מחילה, ויעכב הלוה את המעות. משא"כ, כאשר רק מצניע, הרי יוכל אח"כ (כשהלוה ירצה להחזיר החוב), להראות לו השטר, והרי מונח הוא על השולחן, הגם שאינו יכול לגבות בשטר זה (וכמו שנזכר לעיל, שאין הרא"ש סובר כבעה"מ, שסובר דהמלוה אומר אמנה, כיון שחושב שיוכל לגבות, אלא סובר, שאין הולכים אחר דעת המלוה, אלא אחר דעת הלוה, שלא יפסידנו).

ו. ואם כנים הדברים, יש לומר שישנו חילוק בין התירוץ הראשון של התוס' לתירוץ השני של התוס' גבי מיגו דאי בעי קלתיה (וכמו שיש שלמדו כן); דלהתירוץ הראשון יש לומר דדווקא אמנה יאמר המלוה דהרי לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן. אבל קלתיה לא יאמר כיון שהגם שאין הלוה גזלן מ"מ יש לומר שלא יאמר כן כיון שלא יוכל להוציא השטר פעם אחרת, וכנ"ל בארוכה בשיטת היש מכריעים (במאירי) והרא"ש. וא"כ לעולם אינו נאמן לומר אמנה כיון שאין לו מיגו (עכ"פ) לשיטת התוס' בתירוץ הראשון. אבל לתירוץ השני י"ל שתלוי באם הוחזק בב"ד או לאו, וכנ"ל (בתחילת דברינו).


*) וראה בש"ך סי' מו ס"ק ה שכתב, וז"ל; "והוחזק השטר בב"ד ... פירושו כפשוטו שהוחזק בב"ד וראוהו בידו דאל"כ יש לו מיגו דאי בעי מצנע ליה או קלייה וכמ"ש התוס' והרא"ש וכו". ונראה שמחלק בין מצנע לקתיה.

נגלה
"חתיכה נעשית נבילה" בדבר הבלוע
הת' בן ציון אקונאו
ישיבת חב"ד ליובאוויטש - קווינס

בתרוה"ד סי' קפ"ג הק' אמאי מהני טעימה לקדירה של בשר שבישל בה חלב הא החלב שנכנס לתוך הקדירה נעשה נבילה ופלט, א"כ ניבעי שישים נגד כל הקדירה, וע"ש שמחלק בין בלוע בקדירה דמקושר הוא החלב שבתוך הקדירה להבלוע שבדופני הקדירה ואינו נעשה נבילה משא"כ בנבלע במאכל דאינו מקושר ונעשה נבילה.

ובכרתי ופלתי סי' צד סק"ח הק' ע"ז דאם יש בצל ג' זיתים שבלעו רק כזית בשר ונפלו לחלב יהי' צריך ג' פעמים שישים, דג' זיתים חלב שנכנס לתוך הבצלים נעשה נבילה, דהא באוכל אינו מקושר וחוזרין ונפלטין ויהי' צריך ג' פעמים שישים, ובסי' צד ס"ו מבו' דאי"צ רק פעם אחת שישים.

ומבאר שם בכו"פ באו"א - דאין החילוק בין בלוע בקדרה לבלוע במאכל, אלא החילוק הוא אם הוא רק בליעת בשר או בשר עצמו, דבבלוע אמרי' שלא נ"נ דמאי חזית דמתחבר עם איסור הנבלע דלמא מתחבר עם החלב שבקדרה ולא נ"נ כי יש ששים, אך אם החלב נבלע בבשר עצמו (ולא בדבר הנבלע מבשר) אזי אמרי' שבוודאי יתחבר עם בשר גופו, עי"ש.

וילה"ע שהכו"פ עצמו בסי' צב סק"ב כתב לחלק בענין זה עצמו, בין בלוע בכלי לבלוע במאכל, דכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, דהחלב הנבלע בתוכה נ"נ ואוסר כל החלב משום שנבלע באוכל ולכן אינו מקושר עם רוטב שבקדרה, אבל בלוע בכלי וודאי דאין נדבק בכלי והוא עדיין מחובר עם האוכל סביב לו, הרי שכתב בזה בתרוה"ד הנ"ל דבשנבלע בכלי לא נתאחד עם סוף הכלי (כי כן הוא תכונת הכלי), ועדיין מקושר הוא עם מה שבקדירה, משא"כ כשנבלע במאכל דאינו מקושר ונ"נ, ואין החילוק בין בשר הבלוע (טעם בשר) לבשר עצמו - כמש"כ בסי' צד שם, וצ"ב.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות