בשוע"ר הל' פסח סי' תלא סי"א, "אם הוא יושב ולומד קודם צ"ה ואומר לחבירו שאינו לומד שכשיגיע זמן הבדיקה יזכיר אותו ויפסיקו מלימודו, ה"ז מותר". ובקונטרס אחרון ס"ק ב' כותב "בא"ז העתיק מותר ללמוד משמע אבל לדבר הרשות לא מהני, וכן הוא במ"א סי' ער"ה לחד שינויי' וע"ש בט"ז". וביאור דבריו לכאו', דבשו"ע הל' שבת שם ה"ב כותב המחבר "אבל שניים קוראים ביחד, שאם בא האחד להטות יזכירנו חבירו". ובמג"א סק"ה "הקשה מהרי"ל דא"כ יהיו שניים מותרים לרכוב ע"ג בהמה דאם בא לחתוך זמורה יזכירנו אחר"? ומתרץ המג"א ב' תירוצים ו"חד שינויא" הוא דדוקא בקריאה התירו לו אבל במילי דרשות לא. ועי"ש עוד תי', וכן בסק"ד כתב אבל לא פולין, עיי"ש.

אבל הט"ז סק"ג שם כותב "אבל שנים קורין כו' משמע דלענין פולין אין חילוק דאפי' בשנים אסור, דכ"א מפלה ובודק אחר כנים הוא בודק במקום אחר, וה"ל כמו לענין קריאה בב' ענינים. אם לא שהאחד מפלה והשני משמרו שזה ודאי מותר". מבואר כאן שדעת הט"ז דאפי' לדבר הרשות מהני שומר. והנה בשוע"ר שם ס"ד כותב אדמוה"ז "וכן אם מפלה את בגדיו הוא משמרתו שלא יטה ה"ז מותר" מפורש לכאו' שפוסק כהט"ז [ושם צויין על הגליון ט"ז סק"ד והוא ט"ס וצ"ל סק"ג] דלדבר הרשות ג"כ מהני שומר.

וצע"ק דכאן בהל' פסח נראה שמכריע כהמג"א ד"לדבר הרשות לא מהני", ובפנים בהל' שבת מפורש כהט"ז דמהני, וגם צ"ע למעשה האם כ"פנים" בהל' שבת או "כהקו"א" בהל' פסח?!

ואעתיק מה שכתב לי אאמו"ר כתשובה על שאלתי: הנה מבואר בהקדמת בני המחבר לשוע"ר "והיתה התחלתו בהיותו יושב בשבת תחכמוני, במקום תחנות של הרב הקדוש ... שם הואיל באר את התורה בהלכות ציצית והלכות פסח, ושניהם נגמרו שמה עד בואם שמה הני תרי צנתרי דזהבא ... ובמיעוט שנים ב' נגמר חיבור אחד על או"ח בשני לוות כתובים, פנים וחוץ. הלוח הפנים הוא ההלכות בטעמיהן ... בחוץ חכמות תרונה בלוח השני, הנקרא בשם קונטרס אחרון". ועפי"ז הרי שהלכות שבת, הם בתראי ביחס להלכות פסח.

אלא שעדיין לא באנו בזאת אל המנוחה, שהרי שוברו בצידו בהא דלהלן בהקדמה הנ"ל [ד"ה ואחר] שכותבים בניו הק' "ואחר רוב שנים שהוסיף פליאות חכמה על חכמתו בעמקות ובקיאות ... אז התחיל להגיה ולחדש בספרו זה מחלק או"ח - והתחיל מהלכות נטילת ידים, כנראה לעין כל מבין עומק דיני נט"י המיוסדים על אפני פז, וחדושים נפלאים יסודותם בהררי קודם מעיון הראשונים". - וכאן הבן שואל, האם מכיוון שנקטו הדוגמא המיוחדת ש"נראה לעין כל" בהל' נט"י, מכלל שבשאר ההלכות שאינו "נראה לעין כל" לא איסתייעא מילתא להשלים רצונו "להגיה ולחדש" וכו'. אז שלדוגמא בעלמא נקטוהו, שכשם שבהל' נט"י הדבר נראה "לעין כל" כן הוא גם בשאר החלקים אף שאינם כל כך נראים לעין כל.

ואם אכן חידש והגיה שאר חלקי או"ח, שוב נשאלת השאלה - האם כשם שבתחילת כתיבת החיבור לא הלך לפי סדר השו"ע אלא עסק לכל לראש בהל' נט"י והל' פסח - כן הוא גם בהגהתו וכו' [אף שלא פירטוהו בניו הק'], שגם בזה עסק בסמיכות לנט"י בהלכות פסח, ואם כן שוב הוו להו הלכות שבת בתראי, או שלאידך גיסא, יתכן שלאחר נט"י שזהו מהלכות הסבוכות שבחלק הראשון באו"ח עבר אולי בשלב ההגהה להלכות שבת, שהם ג"כ הררים התלויים בשערה, ורק אח"כ עבר להלכות פסח - ובמילא לא נדע מאי קמאי ומאי בתראי.

בהמשך הקו"א שם כותב אדמה"ז "וצריך לחלק בין זו להא דאמרינן בפ"ב דסוכה דלא מהני מוסר שינתו לאחרים משום דערבך ערבא צריך" עכלה"ק.

ולכאו' יש לבאר דבריו, דהוקשה לרבינו הגמ' בסוכה כו, א "תניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע, ליחוש שמא ירדם? אמר רב יוסף בריה דרב עליאי במוסר שינתו לאחרים. מתקיף ליה רב משרשיא ערביך ערבא צריך", וברש"י מפרש "שמא אף הוא ישכן וישן".

משמע מהגמ' שהטעם היחידי לכך שמסירת השינוי לשומר לא מהני הוא משום טעם האמור "ערביך ערבא צריך", אבל לולי זאת הי' מועיל העמדת שומר למרות שהמדובר על דבר הרשות כשונה. - וא"כ קשה על הא"ז ומג"א שכתבו דלדבר הרשות לא מהני שומר.

ואולי יש לבאר החילוק (כדברי רבינו "ויש לחלק"): בתפילין יש איסור לישון איתם שינת קבע, ולכך צריך שמירה מעולה לכל משך הזמן שלא יירדם, ובפרט שמירה על שינוי במצב הדברים שלא יעבור ממצב של "שינת עראי" למצב של "ירדם". ולכן כשבעינן שמירה מעליא כזו יהני ג"כ לדברי הרשות לולי החשש של "ערבך ערבא צריך", וכנ"ל.

משא"כ בבדיקת חמץ ששם יש מצוה לבודקו, שמירה מתבטאת בזה שמזמן לזמן יזכירו שהמצוה עדיין לפניו, אבל אין השמירה דורשת תשומת לב כ"כ של השומר, ולכן דווקא בכגון דא לא נסמוך על עירנותו של השומר מלבד לצורך מצוה אבל לא לדבר הרשות ודו"ק.