E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ג' תמוז - ש"פ קרח - תשס"א
לקוטי שיחות
שמירת המקדש
הרב חנניה יוסף אייזנבאך
ראש ישיבת תות"ל "בית מנחם" - בני ברק, אה"ק

בספר "חידושי מרן רי"ז הלוי" על התורה פר' במדבר: "וסביב למשכן יחנו וגו' והלוים יחנו סביב למשכן העדות וגו', י"ל דשני הפסוקים הם שני דינים נפרדים, דשני דינים היו בחנית הלוים סביב המשכן, חדא מצות שמירת המקדש שהיא מצוה הנוהגת לדורות והיא מכלל עבודת הלוים כמבואר ברמב"ם פ"ג מכלי המקדש עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש עי"ש, ושנית דשלש מחנות היו במדבר, מחנה שכינה ומחנה לוי' ומחנה ישראל, וכמו שישראל היו קבועים על דגליהם וזה היה מחנה ישראל, כך הלוים מקומם היה קבוע סביב למשכן וזו היא מחנה לוי', וזהו דקחשיב הכא בקרא שני הדברים כו' וע"ז כתב וסביב למשכן יחנו ר"ל דגם זה מכלל עבודתם שיחנו סביב למשכן וישמרו אותו וכו', ואח"כ בא הכתוב לפרש דין המחנות, וחנו בני ישראל איש על מחנהו ועל דגלו לצבאותם, וזהו מחנה ישראל לכל הדינים, והלוים יחנו סביב למשכן העדות וגו' ויהיה בה תורת מחנה לויה, וזהו דכפל הכתוב שני פעמים זה שהלוים יחנו סביב למשכן, דשני דינים נפרדים יש בזה, דין שמירת המקדש ודין מחנה לויה, וכש"נ, ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה הי"א וברמב"ן על הפסוק והלוים יחנו וגו' ודוק".

והנה אם כי הדברים ערבים, לכאורה עדיין יש לעיין בהם, דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה הי"א (שצויין בס' הנ"ל): "שלש מחנות היו ישראל במדבר, מחנה ישראל והיא ארבע מחנות, ומחנה לויה שנאמר בה וסביב למשכן יחנו, ומחנה שכינה והיא מפתח חצר אהל מועד ולפנים", וכיו"ב כתב בפהמ"ש כלים פ"א מ"ח עי"ש שהביא את הפסוק "וסביב למשכן יחנו" לענין מחנה לויה (וצ"ע שרק לענין מחנה לויה הביא פסוק ולא לענין מחנה שכינה ומחנה ישראל), ולפי דברי הגאון הנ"ל תמוה שבחר הרמב"ם גם בספר היד וגם בפירוש המשנה דוקא את הפסוק "וסביב למשכן יחנו" דקאי על עבודת שמירת המקדש, ולא את הפסוק "והלויים יחנו סביב למשכן העדות" דקאי על דין מחנה לויה.

גם הרמב"ן בפירושו על התורה (שצויין שם) כתב וז"ל: "והלוים יחנו סביב למשכן העדות, אע"פ שנאמר זה במשכן בהיותו בין הדגלים במדבר היא מצוה לדורות גם במקדש, כי מכאן תקנו המשמרות, וטעם ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן כמו שאמרו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ והם כולם כשומרים לראש המלך כו' ושנינו עוד במסכת תמיד בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש כו'". הנה פירש הרמב"ן פסוק זה לענין שמירת המקדש, ולא כמוש"כ שם דקאי על דין מחנה לויה.

גם עיקר הדבר שדין מחנה ישראל הוא "סביב למשכן", מורה שאפילו אם נאמר שהוא דין מסויים של חניה בתורת שם מחנה לויה, הרי יש לזה קשר מיוחד לענין המשכן, יותר משאר מחנות, וכדמוכח כנ"ל ממה שהרמב"ם הביא לפסוק "וסביב למשכן יחנו" גבי מחנה לויה, אע"פ שכל המחנות היו בשטח הר הבית והמקדש כמבואר ברמב"ם שם.

- ב -

והנראה בזה, על פי מה שנתבאר ב"חידושים וביאורים" מכ"ק אדמו"ר להל' בית הבחירה סי' יז שבעבודת שמירת המקדש ע"י שבט לוי יש ב' ענינים: אחד מדין המקדש שהוא צ"ל נשמר, והכהנים הלוים המה השומרים, אבל הענין הוא מצד המקדש עצמו. ועוד יש ענין נוסף שאחת מעבודות הכהנים הלויים היא שמירת המקדש, וב' הענינים תלויים בב' הטעמים שמצינו בענין שמירת המקדש - ענין של כבוד לפלטרין של מלך, ועוד ענין של שמירה מזר וטמא וכיו"ב, יעו"ש בארוכה.

שלפי זה הרי יש לומר בפשטות, שב' הפסוקים מדברים מענין שמירת המשכן והמקדש (ובאמת י"ל שאיה"נ מקום חניית הלויים ותורת מחנה לויה דאית בהו, הוא עצמו גם קשור לענין שמירת המקדש), אלא שפסוק אחד מדבר בענין השמירה שמצד המקדש והפסוק השני מדבר בענין השמירה מצד עבודת הלויים, ולפי"ז מכוונים מאוד שני הפסוקים, וגם מתאימים למש"כ הרמב"ם והרמב"ן:

שהפסוק "וסביב למשכן יחנו" קאי על שמירת המקדש שמצד המקדש עצמו, ולכן מוזכר בפסוק קודם המשכן ואח"כ החונים "וסביב למשכן יחנו", והפסוק "והלויים יחנו סביב למשכן העדות" קאי על שמירת המקדש שמצד עבודת הכהנים הלויים עצמם, ולכן מקדים בפסוק את הלווים החונים לפני המשכן, וא"ש.

לקוטי שיחות
שי' הרמב"ם בשמירת הכהנים בביהמ"ק
הרב יעקב ליב אלטיין
חבר 'ועד להפצת שיחות'

בלקו"ש חי"ח קרח (ב) מבאר דיוק ל' הרמב"ם (הל' ביהב"ח פ"ח ה"ח) "והיכן היו הלוים שומרים ... ועל חמשה שערי העזרה כו', שהרי הכהנים שומרים על שער המוקד ועל שער הניצוץ" - דלכאו' קשה: שמירת הכהנים לא היתה על שער המוקד ועל שער הניצוץ, אלא "בבית הניצוץ ובבית המוקד" (ריש תמיד וריש מדות, וכ"ה ברמב"ם לעיל ה"ה) ומדוע שינה הרמב"ם וכתב "על שער המוקד ועל שער הניצוץ" - ומבאר, דכוונת הרמב"ם להדגיש שגם שני שערים אלה יש להם דין שער המחוייב בשמירה, אלא שנשמרים בפועל ע"י הכהנים.

ובהערה 31 שם - על הקושיא למה שינה הרמב"ם מ"בית המוקד" ל"שער בית המוקד" כ':

"במדות שם מ"ה "שלישי לו בית המוקד", אבל עדיין קשה שינוי הלשון ברמב"ם. ובמלאכת שלמה (מדות שם) מביא גירסא "שער בית המוקד" וכותב ע"ז: "כך מצאתי כו' והנאני".

ולפום ריהטא משמע, שכוונת ההערה היא לחזק השאלה על הרמב"ם שכתב "שער בית המוקד", דלא זו בלבד ששינה מל' המשנה ריש מדות אלא גם מלשון המשנה להלן (משנה ה') שגם שם הלשון "בית המוקד", אלא שלפי גירסת המלאכת שלמה ל' המשנה שם היא "שער בית המוקד".

ולא הבנתי, שהרי משנה זו אינה עוסקת בשמירת כהנים אלא בפירוש השערים שבעזרה, דבמשנה ד איתא שהיו ג' שערים בצפון, ובמשנה ה מפרטם: "ושבצפון שער הניצוץ ... שני לו שער הקרבן שלישי לו בית המוקד", ועל זה כותב המלאכת שלמה שנהנה גירסא שמצא "שער בית המוקד", שהרי כאן איירי בשערי העזרה.

ומה זה שייך ללשון הרמב"ם כאן בענין שמירת הכהנים בבית המוקד? וגם לפי גירסת המלאכת שלמה קשה ל' הרמב"ם כאן, שהרי סו"ס לא שמרו הכהנים על שער בית המוקד.

[ואע"פ שגם במשנה זו נזכר ענין שמירת הכהנים בבית הניצוץ - "כמין אכסדרה הי' ועלי' בנוי' על גביו, שהכהנים שומרין מלמעלן והכהנים מלמטן כו'" - הרי בסיום המשנה לא נזכר ענין השמירה, והרי בשער הקרבן (השער השני) לא היתה שמירת הכהנים כלל].

גם לא הבנתי כ"כ סגנון ל' ההערה "במדות ... בית המוקד, אבל עדיין קשה שינוי הלשון ברמב"ם" - מהו פירוש "עדיין" קשה, ומשמע שבהעתקת ל' זו במשנה מיישב איזו שאלה בלשון המשנה, אלא שמ"מ עדיין קשה ברמב"ם.

ולכאורה הי' יותר מתאים לכתוב "וכן משנה מלשון המשנה לקמן (מ"ה), ... בית המוקד", וכיו"ב.

ומדאתינן להכי יש להעיר בשאלה זו על ל' הרמב"ם, דהנה בית הניצוץ הי' עלי' כנ"ל, והכהנים שמרו מלמעלן, ונמצא שהשאלה על הרמב"ם שכ' שהכהנים שומרים "על שער הניצוץ" אינה רק שאלה בלשון, אלא בתוכן הענין, שהרי שער הניצוץ הי' למטה כמובן, וא"כ הכהנים לא היו שומרים על שער הניצוץ.

אולם גבי בית המוקד לא נאמר שהי' עלי', וא"כ מי יימר ששמירת הכהנים לא הי' בבית המוקד בפנים אצל השער, שהרי בית המוקד הי' בנוי חציו בקודש (ראה משנה ו דב' לשכות שלו היו בקודש), והי' לו שער אחד פתוח לעזרה (שם משנה ז). ועיין בגמ' תמיד (כו, ב) "וחד שומר הוא דהוה בבית המוקד, ורמינהו שני שערים היו בבית המוקד א' פתוח לחיל וא' פתוח לעזרה כו', אמר אביי כיון דגבי הדדי קיימי סגי להו בחד שומר, דוי להכא ודוי להכא", ופשטות משמעות הלשון דשמירת הכהנים היתה בסמיכות להפתח.

אלא שמ"מ קשה לשון הרמב"ם דסו"ס ל' המשנה היא "בג' מקומות הכהנים שומרים כו' ובבית המוקד" - ואמאי שינה ל"שער בית המוקד".

אולם שוב ראיתי שאינו פשוט כ"כ, דב"מפרש" לתמיד (כה, ב) פי' לשון המשנה "בית המוקד - כיפה", דבית המוקד הי' בנוי ע"ג לשכה כדי שיהי' במקום גבוה כי שמירת הכהנים צ"ל במקום גבוה, וגם בפי' הראב"ד שם מביא מתוס' צרפת בשם ר' יעקב דבית המוקד הי' עלי', עיין שם (אלא דהראב"ד עצמו פליג ע"ז).

ולפ"ז גם בבית המוקד לא היתה שמירת הכהנים אצל השער אלא למעלה (ולפ"ז צ"ל דכוונת הגמ' הנ"ל, דממקומם למעלה הי' אפשר לשמור על שני השערים למטה), וא"כ השאלה על ל' הרמב"ם שכ' "על שער בית המוקד" היא גם בתוכן הענין (כהשאלה על שמירת הכהנים בבית הניצוץ).

אלא שלכאורה קושיא גמורה אינה, כי בכל אופן כוונת הרמב"ם היא לבאר אמאי לא הוצרכו שמירת הלויים על שערים אלו, ולכן הוזקק לומר שהיתה שמירה על השערים אע"פ שעצם השמירה הי' מרחוק (בבית הניצוץ ובבית המוקד).

שוב ראיתי ב'מעשי למלך' בהל' ביהב"ח שם שנקט להיפך, דאם בית המוקד לא הי' עלי' נמצא ששער בית המוקד לא הי' נשמר ע"י שמירת הכהנים, שהרי חומת העזרה מפסיק, אלא שס"ל להרמב"ם (כדעת ר' יעקב הנ"ל) שבית המוקד עלי' הי', ושמרו על השער מלמעלה עיי"ש. (ובמנחת תמיד בס' עולת תמיד עמ"ס תמיד בתחילתה, ד"ה כיפה).

אבל בס' עזרת כהנים עמ"ס מדות פ"א מ"ח "בני יוסף" ד"ה כיפה כ' דהרמב"ם חולק על המפרש שפי' "כיפה" - שבית המוקד עצמו הי' בגובה, אלא ס"ל (כפיה"מ ריש תמיד) דפי' כיפה שהיתה גג בית המוקד עשוי' כמין כיפה דומה לעגול, והוא לשם נוי והידור, עיי"ש. ולפ"ז לכאורה שמירת שער בית המוקד ע"י הכהנים היתה למטה אצל השער כפשטות ל' הגמ' בתמיד הנ"ל.

בשיחה הנ"ל הערה 33 - על הא דס"ל להרמב"ם שהלויים לא שמרו על שער בית המוקד ועל שער הניצוץ לפי שהכהנים שמרו שם:

"ועצ"ע במשנה מדות פ"א ה"ה "והלויים מלמטן", דלא כפירוש המשניות (מ"א) ודלא כבהל' ביהב"ח (פ"ח ה"ח), ודלא כאביי!"

[-הכוונה לדברי אביי במס' תמיד (כז, א) "תרי מינייהו לא צריכי שימור", דלפי הרמב"ם (וכ"ה במפרש תמיד שם) כוונתו לשער בית המוקד ושער הניצוץ (ובפי' הרא"ש ובעוד מפרשים פירשו באו"א, ואכ"מ)].

ולכאו' הרי מפורש בהגהת הב"ח מדות שם (על הגליון דש"ס ווילנא): "לאביי דמשני שם ... וב' מהם לא היו צריכין שימור לויים .. ולפ"ז צ"ל דמה שאמר "והלויים מלמטה" לא קאי על בית הניצוץ אלא אגב דקאמר והכהנים היו שומרים מלמעלה קאמר והלויים למטה, כדפי' כן במס' תמיד דף כו, ב, ודו"ק. דאל"כ סתרי אהדדי". עכ"ל.

וכ"ה להדיא במפרש לתמיד שם על הא שאמרו שם ו"לוים מלמטה", וז"ל: "ושמירת לוים אינה מוסבת על בנין אכסדרא [הוא בית הניצוץ] אלא לימדך ... כל מקום שמירתן למטה, ותדע לך דשמירת לוים לא היתה באכסדרא ... ולקמן מוכח ... תרי מינייהו לא בעי שימור". ועיי"ש.

אך בהערה הנ"ל ממשיך:

"והרמב"ם לא הביאו [הך דכהנים מלמעלן ולויים מלמטן] וראה משנה למלך הל' ביהב"ח פ"ח ה"ד, ועוד.

ויש להאריך בכ"ז, ואכ"מ".

והנה במשל"מ שם מביא תיכף בתחילת דבריו את דברי המפרש הנ"ל, ומפלפל בשיטות השונות באיזה מקומות שומרים הלויים, עיין שם בדבריו.

וידוע מענה כ"ק אדמו"ר למערכת חידושים וביאורים בש"ס (שנדפס בחלק ראשון בתחלתו): "כשמצוין המקור לספרים ובפרט לספרי כינוס דכו"כ מחברים ... ומובן שברוב הפעמים אין מפורטים בההערה המקורות שהובאו בספרים אלה". וא"כ ה"ה בנדו"ד שסמך על הציון למשנה למלך.

ולהעיר, דסיום ההערה "ויש להאריך בכ"ז" - לכאו' כוונתו הק' למ"ש ו"הרמב"ם לא הביאו", היינו שהרמב"ם השמיט מ"ש במשנה "הכהנים מלמעלן והלוין מלמטן", ובאחרונים האריכו דבאמת בפ"ח ה"ד כתב הרמב"ם "הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ", ובכס"מ הראה מקורו לספרי קרח, והיינו דתמורת ל' המשנה "כהנים מלמעלן ולוים מלמטן" נקט הרמב"ם ל' הספרי "דכהנים מבפנים והלוים מבחוץ". וראיתי אריכות גדולה בס' עזרת כהנים עמ"ס מדות שם ביישוב שיטת הרמב"ם. ואכ"מ].

ומההערה משמע, שהרמב"ם לא נקט להלכה כדברי המשנה ולפיכך פסק ג"כ שהלויים לא שמרו למטה אצל שער הניצוץ.

לקוטי שיחות
כהן שנתחלל - כיצד?
הרב יעקב ליב אלטיין
חבר 'ועד להפצת שיחות'

ידידי הרה"ח ר' דן יואל ליווי שי' העירני על ענין תמוה לכאורה בלקו"ש חכ"א ע' 253 סוף הערה 29, וזל"ק: "מעין דוגמא לדבר: כהן שנתחלל אביו לא נתחלל הבן".

פירוש: בפנים השיחה הובאו ג' סברות בענין קדושת פרטי המשכן והמקדש, ולאופן הג', קדושת הפרטים נוצרה על ידי קדושת הכלל, אבל לאחרי שנוצרה קדושה זו שוב אינה בטילה גם כשמתבטלת קדושת הכלל. ולזה מביא דוגמא, דכהן שיש לו בן כהן כשר (שקדושתו היא תולדת אביו, ואע"פ כשנתחלל האב, נשאר הבן בקדושתו).

ושאלנו לפירוש הדברים, דהיכא תמצא משכחת כזו של כהן שנתחלל, והרי פסול חלל היינו כהן שנולד מביאה אסורה, וא"כ הוא חלל מלידתו, משא"כ כהן שבא על פסולה הנה אף שעביד עבירה מכל מקום לא נעשה חלל, כדאיתא במשנה סוטה (כג, א) "וכהן אינו מתחלל" ("אם נשא גרושה זונה וחללה". רש"י) וכמו שיליף בגמ' שם (ע"ב) ולא יחלל זרעו בעמיו, זרעו מתחלל הוא אינו מתחלל, וגם עבודתו אינה פסולה (ראה בכורות מה, ב: והנושא בעבירה פסולה עד שידירנה הנאה).

וא' מחבריי העיר שאולי טה"ד יש כאן, וצ"ל: כהן שנתחללה אמו לא נתחלל הבן. וצ"ע.

לקוטי שיחות
עיקם הכתוב וכו' שלא להוציא דבר מגונה מפיו
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בלקוטי שיחות חלק י (ע' 26) מבאר בגמ' פסחים (ג, א) דלעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (נח ז, ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ע"ש - היינו "שרק בסיפורי התורה יתכן שענין הטומאה (וכיו"ב) יכתב באופן של "עיקם הכתוב" (בעיקום ועילום, ולא באופן ישר וגלוי), ושם (בסיפורי התורה) הרי "לשון ארוך ונקי'" מצוי הוא לא-פחות מ"לשון קצר ומגונה", היות כי "לשון קצר ומגונה ולשון ארוך ונקי' שווים הם".

משא"כ "כשהנידון הוא בלשון הבאה בתור פסק הלכה, אזי צריך ה"פסק" להיאמר בלשון היותר ברורה - אפילו אם לשון זו היא "דבר מגונה" - בכדי שההלכה תהי' פסוקה וברורה לגמרי", (ולא משום מעלתה "בלשון קצרה"), וע"ש מה שמבאר עפי"ז בגמ' שם.

ובס"ז שם מבואר עוד: "שאעפ"י שכשצריכים לפסוק הלכה הנוגעת (לאיזה דבר או אפילו) לאיזה איש, חייבים לאומרה באופן ולשון ברור - "טמא הוא" וכיו"ב - מ"מ כשהמדובר בטומאתו הוא לא בתור פסק הלכה בזה - צריך למנוע מלהוציא מפיו "דבר מגונה", כיון שזהו חלק הסיפורי שבההלכה". עכ"ל. וע"ש הערה 24, וכ"ה בלקו"ש ח"ה הוספות ש"פ נח ה'תשכ"ח ס"ג, וע"ש הערה 8, [עי' בס' שיחת חולין של ת"ח פרק כ"א ס"ד שהביא בשם המגיד מדובנא לבאר בגמ' הכי, ובהוספה משל עיי"ש].

וק"ל מפ"ז דמקואות (פ"ד) גבי נפל לתוכו יין או מוהל ושנו מקצת מראיו, אם אין בו מראה מים מ' סאה, הרי זה לא יטבול בו. ע"כ - ולפי הנ"ל דגבי פסק הלכה צריך להיאסר בלשון היותר ברורה, א"כ הול"ל "הרי זה פסול" וכיו"ב, כדי שלא יבוא לידי טעות, שהרי הלשון "לא יטבול בו" יכולים לטעות דהוי רק דין של לכתחילה, וכמו שמבאר (לכן) הרע"ב שם "ואם טבל לא עלתה לו טבילה" (ובמכש"כ מלשון "טמא", שהוא לשון מגונה משא"כ "פסול" וכיו"ב שאינו מגונה - ועי' תוס' ריש סוכה ד"ה דאורייתא תני פסולה: "דאי הוה תני ימעט חיישינן דילמא טעי איניש לומר ימעט לכתחילה ודיעבר כשרה ודקדק בלשונו .. ותני פסולה אע"ג דלא הוי לישנא מעליא כמו ימעט .. כדאשכחן בריש פסחים (ג, א) שעקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו" עכ"ל, וכ"ה בתוס' ריש עירובין (ד"ה סוכה) ולכאו' צ"ע.

והנה בענין זה כתב אאזמו"ר בשו"ת 'משנה שכיר' חלק יו"ד (סי' קס) וז"ל: "במה שנהגו כמה בעלי הוראה בשעה שנטרפה השאלה מדקדקים לומר בלישנא מעליא "עס איז נישט כשר" כדי שלא להוציא לשון "טריפה" מפיהם אם שפיר עבדי - לפענ"ד לא נכון לעשות כן מפני שאתי למיטעי שלפעמים הבאים לשאול לא ישמעו תחלת דבריהם, היינו התיבות "עס איז נישט" רק סוף דבריהם תיבת "כשר" לחוד, ויסברו שהוא כשר, נמצא שיכשלו בהוראתם ... ועי' תוס' כתובות (נ, ב) ד"ה ואמר, שכתבו, דבשעה שפוסק הוראה יש לו לפסוק לשון דליכא למיטעי ועיי"ש ובתוס' ריש סוכה וריש עירובין דהיכא דיש לחוש שיבואו לידי איסורא דאורייתא אין לחוש ללישנא מעליא ועיי"ש ודו"ק. עכ"ד.

אולם לפי"ז יוצא דרק בלפסוק בפיו איכא לחוש למכשול הנ"ל, משא"כ בכתב, וזה לכאו' אינו, דגם בכתב ליכא להשתמש בלשון מעליא כנ"ל. [ולכאו' גם בכתב יתכן לטעות, שיראה את תיבת "כשר" ואת התיבה "לא" משום מה לא ישים לב לזה. וא"ש].

ועפ"י הנ"ל יש לבאר מ"ש הב"י בחו"מ (סי' לח) דמ"ש הטור שם "בגוף העדות" צריך לגרוס "גוף העדים" - וע"ז כתב הלח"מ בפי"ח מהל' עדות ה"ב (בסוף דבריו) "נ"ל דאין לשבש הספרים בשביל כך, דהטור נמשך אחר לשון הגמ' (מכות ה, א) גופה של עדות ופירש"י שם גופן של עדות" ע"כ.

ולפי הנ"ל י"ל דלכן גרס הב"י כך בהטור, כיון דפוסק הוא, וצריך לכתוב לשון מעליא כדי שלא יטעי אינשי, הגם שאינו לשון הש"ס.

לקוטי שיחות
ביאור הרבי במצוות אין צריכות כוונה
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - מאריסטאון

בלקו"ש ח"ד ע' 1123 מבאר הרבי בסיום שו"ע אדמה"ז בהל' לא תחסום שור בדישו, שפרות המהלכות על התבואה שיקצר להם הדרך אין עובר משום לא תחסום כיון שאין מתכוין להעבירן שם בשביל הדישה, ומוסיף "וכן כל כיו"ב". ומבאר הרבי (בין השאר) בדיוק טעם אדמה"ז שאינו עובר משום דאינו מתכוין (ודלא כפשטות משמעות הירו' שהוא גזה"כ, אלא יש טעם להדרשה). ועוד מבאר שם הרבי דאדמה"ז מתכוין לפסוק שהפטור ד"אינו מתכוין" הוא פטור בכל התורה (ודלא כבעל השאילתות דהוא פטור רק בשבת משום מלאכת מחשבת), וזהוכוונת אדמה"ז בהוספת "וכן כל כיו"ב" ללמד מהכתוב כאן (כיון שהוא דין עם טעם ולא גזה"כ בעבירה זו גרידא), דאינו מתכוין הוא פטור בכה"ת (ובהמשך השיחה מבאר הרבי למה אין כאן הענין ד"פסיק רישי'". עיי"ש).

ובהמשך מקשר הרבי סיום שו"ע אדמה"ז עם התחלתה: "יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'", ובסיום השו"ע פוסק אדמה"ז דפטור דאינו מתכוין הוא בכל התורה - דכשאינו מתכוין "מען איז ניט עובר אויף קיין איסור". דבנוגע מצות ישנו פלוגתא האם מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה "און דער דין בלייבט (לכמה פוסקים) אז כמה סוגי מצות איז אין צריכות כוונה. ד.ה. אז אויב מען טוט זיי בדרך ממילא, ניט האבענדיק אינזינען צו מקיים זיין די מצוה, נאך מער: (בכמה מצוות איז) אפי' אויב מען נויט א אידען צו טאן די מצוה, איז ער יוצא". והיינו שיש חילוק בין מצוות לעבירות, דבעבירות אם אינו מתכוין אינו עובר אאיסור, משא"כ במצות אם עושה אותם בלי כוונה הרי הוא יוצא המצוה.

ולכאו' מהו החילוק (עד שלכאו' איפכא מסתברא, ראה בשיחה שם), וע"ז מבאר בהתחלת השו"ע, דכיון שמיד בתחילת היום מקושר עם הקב"ה, ע"י "מודה אני" וכיוצא, הרי הוא מקושר עם הקב"ה לכל היום כולו, שלכן אפי' אם לפועל אינו מתכוין אמצוה, ישנו בפעולת המצוה החיבור עם אלקות מפאת התחלת היום (ע"ד "עסוקין באותו ענין"). משא"כ בעבירות: א) בלי כוונה היינו "נפש לגוף הפעולה" אין כאן דבר העושה זה לעבירה. ב) בפרט מצד ה'מודה אני' דתחילת היום הרי"ז כאילו ישנו "כוונה הפכית" של העבירה, שלכן אין כאן עבירה.

ואפי' אצל יהודי שלא אמר אפי' "מודה אני" בתחילת היום - הרי כיון דכל יהודי בפנימיות נפשו יש לו רצון טוב, והגם שנמצא בהעלם, הרי הוא מקושר גם עם עניניו שבפועל, במילא גם אצלו הוי כ"עסוקין באותו ענין". ע"כ (קצת) מתוכן השיחה שם.

ויש להעיר דהנה בס' אגלי טל בהקדמתו מדמה מצות לעבירות וממנו נראה קצת דעד"ז הוא להיפך מעבירות למצוה, בהקדם דברי הר"ן דמדמה אכילת מצה שיוצא באכילתו גם ב"מתעסק" כיון דנהנה מהא דבעבירה עובר במתעסק בחלבים כיון דנהנה. ועד"ז כותב האג"ט דיש ללמוד מהא דבעבירה כשהוא "במידי" דלאו מעשה, עובר גם כשאינו מתכוין להשהות ומתעסק (ע"ד דברי הטור דמשהה חמץ שאינו ידוע לו בפסח דהוי כאוכל חלב בשוגג), כמו"כ במצוות שאינן במעשה לית ביה משום אינו מתכוין למצוה. ועד"ז לאידך (דרוצה להוכיח שרב ס"ל מצוות אין צריכות כוונה ולכן סובר: "לעולם יעסוק ב ...מצות שלא לשמה שמתוך וכו'"), כיון דר"ש דסובר דדשא"מ מותר, הענין הוא משום דאזיל "בתר הכוונה", אבל ר"י החולק וסובר דאסור הוא משום דסובר דאזיל בתר "המעשה", ובמילא רב הסובר דדשא"מ אסור עד"ז במצות יסבור דמצות אצ"כ (לבד מבמתעסק - דאין מתכוין כלל להמעשה)1.

הנה ממשמעות דבריו נראה דהדמיון הוא הן מעבירות למצות ועד"ז להיפך: היינו דכמו שלומדים גדרי כוונה במצוות מהדינים בעבירה (ד"נהנה", "מידי דמעשה" לא בעי כוונה) עד"ז נראה ממנו להיפך - דאם סוברים דדשא"מ מותר כר"ש עד"ז במצות יסבור מצ"כ.

אבל בדברי הרבי יוצא דאין ללמוד מצות מעבירות לענין הצורך בכוונה, דהיינו דכמו דפוסקים כר"ש דדשא"מ מותר, כמו"כ נאמר במצות שצ"כ - דהרי אדמה"ז פוסק דדשא"מ מותר בכל עבירות (דלא כהשאלתות) ומ"מ מצות אין צ"כ (וכהסבר השיחה). ואע"פ שלגבי ההיפך, דהיינו ללמוד גדרי "נהנה" דהוי כונה גם במתעסק אפשר ללמוד במצות מעבירות (וכדברי הר"ן), היינו משום דגם הסובר צ"כ יודה דמספיק הא ד"נהנה" ע"ד בעבירה. אבל להיפך, ללמוד צ"כ מהא דדשא"מ אסור זה אין ללמוד, כיון דבמצוה הוי "כעסוקין באותו ענין", משא"כ לעבירות.

עוד יש להעיר בכללות הענין: דלכאו' (אם אומרים דאזלינן מצד רצון האמיתי דפנימיות נפשו) איתא באו"ח סי' רד דאכילה ע"י אונס "אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך" (רמ"א ס"ח שם), ומקשה המג"א דלמה איתא בסי' תעה, דאם כפוהו לאכול מצה דיצא, ואם נאמר דהטעם הוא (ע"ד מתעסק) משום דמתעסק בחלבים חייב משום נהנה וחשיב הנאה, א"כ למה לא יברך עליו וכו' (ואפשר דמשום זה השמיט המחבר דין זה).

והנה אדמה"ז מביא בסי' תעה הסבר המ"מ2 ולאידך תי' קושיית המג"א באומרו בסי' רד סעי' טו "...אע"פ שא"א שלא יהנה כי איך יברך ד' שברא מאכל זה או משקה זה ואין לו חפץ בו כלל עכשיו" (והיינו - דלגבי חיוב ברכת הנהנין אינו מספיק הנאה של אכילה, אלא צריך עוד דירצה ויחפוץ בהמאכל או המשקה שברא ד').

ולכאו', למה לא תי' אדמה"ז (ע"ד תי' דכמה אחרונים - מובא בשעה"צ שם): דלגבי אכילת מצה כיון דהוי מצוה אמרי' דמסתמא מתרצה בזה ע"ד סברת הרמב"ם לגבי גט מעושה, דכיון דהסביר הרבי דלאדמה"ז הא דלמצות אצ"כ (אף דלגבי עבירה בעי שיתכוין כדי שיעבור בזה) - הוא משום דבפנימיות רוצה בזה ו(עסוק באותו ענין), א"כ למה אינו מסביר עד"ז לגבי אכילת מצה שיוצא גם בכפיה משום טעם זה.

ונראה מזה דאדרבה, דזה מתאים עם המבואר בההערה בשיחה שם הע' 43: "שמזה מובן שגם סוגי המצות שצ"כ, אין זה הצורך מפני היותם מצוה (שהרי כל המצות שוות), כ"א ענין מיוחד להם שאינו במצוה סתם". ואולי אפשר להגדיר זאת במילים אחרות: דכללות הנקודה המבואר בשיחה הוא מפאת חפצא של המצוה, שגם אם המצוה נעשית בלי כוונה הוי כחפצא דמצוה, והטעם - כיון דזהו רצונו האמיתי דפנימי' נפשו. אבל המדובר בכמה מצות וכן ההסבר למה אין צורך בכוונה באכילת מצה הוא מפאת "ענין המיוחד להם". ואולי במילים אחרות, דהיינו שהצורך שהגברא יכוון, כדי שהוא יקיים ויצא י"ח מצותו לכן צריך שהוא יכווין בזה.

ולכן כותב ע"ז אדמה"ז ההסבר דהמ"מ דבמידי דאכילה נחשב הגברא כמכוין כיון דבעל כרחו נהנה בזה3.


1) ובזה יתורץ הרמב"ם דלא הביא הדין ד"לעולם יעסוק שלא לשמה..." גם למצות והביא רק לתורה: כיון דבתורה הרי נהנה (כמבואר בט"ז יו"ד סו' רכא) ולכן בזה אצ"כ, משא"כ בשאר מצות סובר הרמב"ם דמצות צ"כ.

2) "..מצות התלויות באכילה כגון פסח ... כיון שיש בהן הנאה לגוף אף שלא נתכוין לאכילה זו יי"ח, שהרי ע"כ נהנה הגוף מאכילה והרי"ז נקראת אכילה, ונמצא שקיים מצות האכילה...".

3) ולפי"ז יומתק מה שהרבי מוסיף בההסבר דהוי "עסוקין באותו ענין" דלכאו' למה אין מספיק מה שרצונו האמיתי הוא לעשות רצון הבורא א"כ הוי כמכוין. ובפשטות: (בנוסף על מה שגם בגט צריך אמירת רוצה אני) משום ד(לא מספיק "רצון" בהעלם, אלא צריך עוד) בכוונה ואפשר שאין "רצונו האמיתי" דבהעלם נחשב ככונה, אא"כ אומרים דהוי כ"עסוקים באותו ענין". ולפי הנ"ל יש להוסיף: דדין זה דאין צורך בכוונה אולי הוא משום שישנו גם מעלת מתכווין בהגברא, ולכן יש צורך להגדיר דהוי "עסוקים באותו ענין" דבזה "הענין מורה כן" (לשון הרמב"ם פ"ד מע"ש) דישנו הענין דכוונה.

לקוטי שיחות
עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו'
הרב אהרן ברקוביץ
ירושלים עיה"ק ת"ו

במארז"ל (בסיום מס' תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בג"ע, וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו', נתבאר בלקו"ש (יט, עמ' 88-87) שכל צדיק יראה באצבעו שלו - כפי אופן השגתו שלו - ואעפ"כ יהיו מאוחדים כולם במחול אחד, והתאחדות זו נפעלת בהם מפני שהקב"ה יושב ביניהם. ואף שלכל אחד השגתו ומדריגתו הפרטית, אך זה יהי' באופן של הארת הנקודה העצמית שלמעלה ממדידה והגבלה.

והא דארז"ל שלע"ל כל אחד נכוה מחופתו של חבירו, נתבאר שם - לדעת רש"י - שכך יהי' רק בתחילת הזמן דלע"ל, אבל אח"כ תתגלה האחדות האמיתית ותהי' התכללות אמיתית בין הצדיקים. ונסמן שם לפי' עיון-יעקב לע"י ולפי' מראה-הפנים לירושלמי מגילה (יעו"ש).

ועוד יש להעיר לכל הנ"ל, מהמובא בס' 'תורת אמת' להרה"צ ר' ליבלי איגר מלובלין - בשם זקינו הג"ר עקיבא איגר - בביאור מארז"ל זה, שבעוה"ז כל צדיק עובד בדרכו שלו, ולא הרי זה כהרי זה. אך לעתיד יתגלה שכל הדרכים אחד הם וכמחול סביב נקודת האמת "כי הכל אמת, והכל נכלל בתכלית האחדות בנקודת האמת נקודה האמצעית".

ובס' 'אוהב ישראל' (בדרושים לט"ו באב ובליקוטים חדשים שם) מתרץ את הסתירה שבין ב' מארז"ל הנ"ל (הא דעתיד לעשות מחול לצדיקים, ואידך שלכל צדיק מדור לעצמו שלא יכווה מחופתו של חבירו), דהא דנכוה מחופתו של חבירו הוא רק במדריגת העוה"ב עולם הנשמות, שלכל אחד יהיו השגותיו שלו השונות מהשגות חבירו. אבל לימות המשיח לא יהיו ההשגות "פרטיות" מכח מעשיו אלא רק מחסדי ה', וזהו"ע המחול שכולם יעמדו סביב הקב"ה וישיגוהו בשווה.

לקוטי שיחות
קיום המצוה בלא לצאת י"ח
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת 'אור אלחנן' חב"ד - ל.א.

בשיחת ש"פ שלח דשנת תשטו שי"ל ז"ע [ונדפסה גם בלקו"ש חלק ב] דאיתא בגמ' שיכולים לקיים מצוה אבל אינו יוצא ידי חובתו, וציינו לפסחים ק"ח ע"ב, ובפשטות כוונתם לפרשב"ם שלא קיים מצות ארבע כוסות בשלימות.

ואולי יש להעיר מהגמ' דמרגלא בפומי' דרבינו כדבעי לי' למיעבד לא עבד [כתובות סח, א] דשם איירי במצות צדקה שאכן קיים מצות צדקה אמנם לא יצא עדיין י"ח ולכן הי' תביעה נגדו ונענש, וזה מתאים לתוכן השיחה אשר היצה"ר מסיתו שיעשה המצוה כפי המוכרח ולא באופן שיוצא ידי חובתו, ומזה יכול להתדרדר וכו', ולכן י"ל דנענש כ"כ.

גם יש להעיר מקידושין לא, ב דכשר"ט קא משתבח בבי מדרשא על שקיים מצות כיבוד או"א אמרו לו שלא הגיע לחצי כיבוד והיינו שלא יצא ידי"ח. ובכלל יש להעיר על כמה ענינים כיו"ב [ע"ד אם לא כיון באבות שקיים מצות תפילה אבל לא יצא ידי"ח].

לקוטי שיחות
קיום המצוה בלא לצאת י"ח
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, נ.י.

בגליון הקודם העיר הריש"ק במ"ש בלקו"ש ח"ב ע' 321 ש"אפשר - כדאיתא בגמרא - לקיים מצוה, ומכל מקום לא לצאת י"ח", דצריך ביאור הכוונה בזה ולאיזו גמרא הכוונה.

ולכאורה בפשטות אין הכוונה שהמצוה נתקיימה (שנתקיים רצון העליון) והאדם לא יצא י"ח, אלא הכוונה היא ש"מעשה המצוה" נעשה אבל המצוה לא נתקיימה ולא יצא י"ח, כגון "בלע מרור לא יצא", או במצוה הבאה בעבירה שלא יצא י"ח.

וכמפורש בהמשך השיחה, שיש כמה מדריגות בקיום מצוה, שהמדריגה הכי עליונה היא הידור מצוה, ולמטה מזה הוא כשעושה המצוה כהלכתה, ולמטה מזה הוא כשיוצא בדוחק, ולמטה מזה הוא איסור (כגון מצוה הבאה בעבירה).

לקוטי שיחות
עריכת מגבית לעניים ליו"ט
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בלקו"ש חי"ד עמ' 369 ואילך נדפסה שיחת כ"ק (מיום ב' דר"ה וש"ת תשל"ח) שעפ"י מש"נ "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו" (נחמי' ח, יו"ד) יש לקיים מגביות, ולספק בהרחבה את צרכיהם של הזקוקים לסיוע, להוצאות ר"ה, עריוהכ"פ ומוצאי יוהכ"פ, חג הסוכות, שמיני עצרת ושמח"ת, עיי"ש.

בשיחה שם דן מדוע לא נהגו מאז לערוך מגבית לעניים לצרכי ר"ה שמצריכים הוצאות מיוחדות (וכיו"ב לפני חה"ס וכו' - וראה 'ימי מלך' חלק ב עמ' 904 ובהערה 11). ומתרץ, דמכיון שבר"ה עושים כו"כ ענינים בתור סימן לדברים טובים במשך כל השנה, שכן "סימנא מילתא היא" - לכן לא רצו לתקן מנהג קודם ר"ה ש"יכריז" על קיומם של עניים וכו' - ולפני ר"ה יתנו לעניים ממעות צדקה לצרכי ר"ה, שכן זהו היפך הסימן טוב וכו'.

ולכן בסיום השיחה (שם עמ' 373) מדגיש "ופשוט שקבלת הצדקה בחודש תשרי (וגם לפני ר"ה) תביא רק לטוב, ולא יהיה זו ח"ו סימן לענין בלתי רצוי בדומה ל"מצטרף לטובה ואינו מצטרף כו'".

ומציין שם (בהערה 30) לאחד הטעמים למנהג "לעקאח" בערב יוהכ"פ - שאם נתחייב, ח"ו, לקבל צדקה במשך השנה יפטר מזה ע"י קבלה זו בעיוהכ"פ (אלף המגן למטה אפרים סי' תרד-תרה).

ועוד מביא בהערה 22 מפרי חדש סו"ס תקפא: ונוהג אני לשלוח מנות לעניים ער"ה כדכתיב .. ושלחו מנות לאין נכון לו. ובספר כתר שם טוב להרב גאגין ח"ו עמ' 60 (לאחרי דברי הפר"ח): "ולא ידעתי מדוע מנהג זה לא נתפשט בתפוצות ישראל כו'", ומבאר כ"ק: "המבואר כאן והפליאה הוא על שאין מנהג קבוע ומגבית בפרסום בנוגע לחה"ס וגם לר"ה, ומשך זמן לפניהם וכו'", כאשר אין הדבר מתורץ בנאמר בקבלה שיש לתת צדקה בחה"ס כו'. עכתד"ק.

ולכאורה יש להעיר:

א) באלף המגן (למטה אפרים) סימן תקפא ס"ק קכ (לאחרי שהובאו שם דברי הפר"ח) כתב: "ונוהגין בהרבה תפוצות ישראל שבכל ערב יו"ט שולחין לעניים המכובדים לביתם כל הצטרכות על יו"ט. ואשרי חלקם".

ב) לגוף התירוץ שבהשיחה הנה כיו"ב הביא שם מר"י עמדין וז"ל: "כ' מהוריעב"ץ ... לא חמור יו"ט זה משבת שאמרו בו עשה שבתך חול כו'. ק"ו שלא ימציא את עצמו להצטרך לבריות בשביל כבוד יו"ט זה, כי יש לחוש לסימנא מילתא בר"ה שיגרום רעה לעצמו בר"ה ח"ו להתנהג במדה זו כל השנה, אלא יסתפק במועט שהזמין לו השי"ת, וכל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה עיין שם".

כלומר: הרעיון שבנקודת ההסבר של כ"ק - החשש מ"סימן" בלתי רצוי, נמצא כבר שם, אלא ששם הדבר מוסב כלפי הענין שהוא לא ידרוש ויבקש כו', ואילו כ"ק מיישב בזה מדוע אין מנהג מפורסם בנוגע למגבית בפירסום וכו'.

ג) והנה לגוף הענין יש להעיר ולבאר עוד, ובהקדים: בהערה 31 בהשיחה מתרץ כ"ק: "ובפרט אשר יש לומר הטעם שלא תיקנו מגבית לר"ה וחה"ס - מפני מצב הפרנסה הדחוק דרוב בנ"י ... ולא רצו לגזור על הציבור וכו'".

ואולי יש להאיר בזה, שהרי לגבי ער"ה נפסק ברמ"א סו"ס תקפא: "ויש מקומות נוהגין לילך על בית הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים צדקה לעניים", ובדרי משה שם כתב "צדקות גדולות". וגם בנוגע לערב יוהכ"פ - נפסק ע"י הרמ"א תרה: "ונהגו ליתן הככרות לעניים או לפדותן בממון שנותנים לעניים, ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה

ואז בדרך ממילא מכיון שנותנים בער"ה ובעריוהכ"פ צדקה בריבוי נוסף על ש"נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה... מר"ה ועד יוהכ"פ יותר מכל השנה" -

[ועד כדי כך הביא בגליוני הש"ס (להר"י ענגיל) מגילה כח, א מירושלמי שקלים (פ"ה הט"ו) שהיו זקנים שלא קיבלו צדקה מאחרים אלא בימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, ומפרש שבימי דין אלו קיבלו מפני שרצו לזכות את הנותנים במצוות צדקה, וראה גם חידושי אגדות למהרש"א כתובות סז, א (על המסופר שם בגמ': מר עוקבא הוה עני בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורא): "דקדק ליתן צדקה זו הגדולה עריו"כ שזכות זו יהא מכריע לטוב. אי נמי כו' ביום צריך העני ביותר לסעודתו כו'"].

- הרי פשוט שלא יימצאו עניים שלא יהי' להם צרכי החגים (ובפרט דימים אלו).

וזאת בנוסף למה הביא במשנ"ב סתקכ"ט ס"ק יז לגבי כל הימים טובים (לאחרי שמביא ההלכה ומזוהר לגבי נתינה לעניים ליו"ט "והעתיקו דבר-זה כל האחרונים ונתפרסם גודל החיוב לכל ישראל") "ועל כן אינו מצוי שיישאר עני ביום טוב בלי סעודה".

אבל דברי כ"ק מכווני' לגבי המציאות בפועל, וע"ד מ"ש המשנ"ב (שם): "אבל מה נעשה עם האומללים והנדכאים בעיר שמתביישין לפשוט יד ולבקש וע"כ נהגו באיזה מקומות שקודם יו"ט הולכין נבוני לב לבתי העשירים לקבץ עבור אלו המרי נפש ואשרי האנשים שמשימין עין על זה שמזכין לעצמן ומזכין לכל אנשי העיר".

לקוטי שיחות
מעלת לקט שכחה ופאה - כבנין בית המקדש
הת' שאול רייצס
תלמיד בישיבה

בלקו"ש חי"ז (ע' 270 ואילך) נת' בארוכה פירש"י עה"פ "ובקצרכם את קציר ארצכם" - "אמר רבי אבדימי ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים - פסח ועצרת מכאן ור"ה ויוהכ"פ מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה כראוי, מעלין עליו כאילו בנה המקדש, והקריב עליו קרבנותיו בתוכו".

ונת' שם בארוכה שהלימוד הוא כך: כיון שהתורה כתבה פסוק זה המדבר בלקט שכחה ופאה באמצע פרשיות המועדות - שעיקרם בא לבאר ענין הקרבנות, הרי זה בא להורות שכשם שקרבנות ה"ה מקריב מנכסיו - חיי נפשו - לה', עד"ז ויתירה מזה בלקט שכחה ופאה (ולא בצדקה סתם) ששם התבואה באה לאחר חרישה וזריעה ויגיעה רבה, ובכ"ז הוא נותן לה' - לעניים כו'. ונת' שם שזהו הטעם שרש"י שינה מל' התו"כ וכתב (במקום "כאילו ביהמ"ק קיים והוא מקריב כו'"): "כאילו בנה המקדש" - שהלקט כו' הוא דוגמת היגיעה בבנית בית המקדש.

ולאחמ"כ ממשיך ששיטת רש"י הוא - שהעיקר בנתינת מת"ע הוא הנתינה לעני דווקא (ולא רק "דער אוועק נעמען פון זיך" שבזה) שאז נוגע שיהיה שלימות הנתינה בלי הנאתו וכו' (ולכן השמיט רש"י "מעשר עני" עיי"ש).

וממשיך שם דלפי"ז מתאים ההשוואה שהוי כאילו בנה ביהמ"ק - שהתכלית מהבנין הוא הנאת כלל ישראל (שלימות הנתינה), ולא רק כאילו "הוא מקריב קרבנותיו לתוכו" - בעבורו.

ויש לבאר הכוונה בזה - דלכאו' בפסוקים שבפרשה לא נאמר כלל בית המקדש, ועאכ"ו הבניה (שלו) בזה, - דאף שמובן בפשטות שאפשר להקריב ע"י שיש ביהמ"ק - הרי סו"ס לא נזכר עד"ז כלל.

ובשיחה מבאר שזהו העיקר בהנלמד מלקט - "דזה ביהמ"ק דווקא", ויתירה מזו: בפרשיות מדובר על קרבנות המועדים, ובאם קרבנות צריכים להיות בדומה ללקט שכחה - (שלכן "נתנם הכתוב באמצע הרגלים" כנ"ל) הרי"ז היפך שיטת רש"י (והוא שיטת התו"כ) שהם מבטאים דווקא הענין שהאדם נותן חיי נפשו, ואי"ז דומה ללקט כו' שבו מדוגש שלימות הנתינה לעני, כנ"ל.

וכנראה שכך הוא הפי' בזה: סו"ס לאחרי כל העילויים (המבוארים שם באריכות) של לקט שכחה ופאה, ששם הוא שלימות הנתינה לענין ללא שום תועלת וכו' - הרי סו"ס הוא בסה"כ נותן חלק קטן מאד, ונשאר לו לעצמו חלק גדול (ועיי"ש שרש"י מבהיר זה ע"י שם בעל המימרא). וכמו"כ הוא בקרבנות, שאף שלוקח חלק מנכסיו - חיי נפשו - אבל זהו קרבן שלו, בשבילו ובעבורו, היינו שיש לו בזה רווח גדול.

רק שבלקט כו' יש ענין נוסף (שהוא לרש"י ענין עיקרי) - הנתינה לעני כראוי, ומכיון שהתורה "נתנם באמצע" פרשת הקרבנות, צריך לומר שבקרבנות יש פרט הנ"ל שיש לו יגיעה, והתוצאה היא בעבור אנשים אחרים. וע"ז כותב "בנה המקדש" - היגיעה, ובעבור כלל ישראל. ולכן כתב רש"י "בנה המקדש" - (וסו"ס יש גם בלק"ט ע"ד ש)הקריב קרבנותיו" - רווח לעצמו.

ולהוסיף בזה: בהקרבת קרבנותיו יש לו בעצם הנאה מנתינת חיי נפשו ואולי אי"ז כ"כ חיי נפשו, משא"כ בלקט כו' בנתינה עצמה אין לו מאומה ואפי' לא טובת הנאה.

ועכצ"ל שהם דומים, והיינו כנ"ל בפרט הנ"ל, שמכיון שקרבנות באים בביהמ"ק, בנה המקדש שנותן הנאה לכל ישראל, ובהנאה זו שנותן - אין לו בזה כלום, רק שיש לו אפשרות ככולם להקריב קרבנותיו.

(ויש לעיין בהנ"ל מהשיחה, דסו"ס בפסוקים מדובר אודות קרבנות הרגלים שהם קרבנות ציבור של כלל ישראל, מלבד ק"פ).

ובדרך אגב יש להעיר כאן על דבר פלא בל' רש"י "מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן, ור"ה ויוה"כ (וחג) מכאן", דהלשון "רגלים" קאי בדרך כלל גבי שלש רגלים, והאם מצינו שנקראו גם ביחס לר"ה ויוהכ"פ כך, והול"ל מה ראה ליתנת באמצע המועדות וכו'. [ובשיחה לאחרי ריבוי דיוקים, לא נזכר עד זה כלל! ואולי הוא פשוט]. ועיין רמב"ם הל' אבל פ"י הג-ד, ועייג"כ מו"ק המצוינים בנו"כ שם - ר"ה כרגלים לענין אבילות וכו'.

לקוטי שיחות
ההבדל בין קדושת הכהנים להלוים
הת' יהודה הכהן שורפין
תלמיד בישיבה

בלקו"ש חכ"ה פ' קרח (ג) מבאר הרבי דבהבדלת כהנים ולוים יש מחלוקת בין רש"י והרמב"ם, דרש"י (בפשש"מ) סבר דהבדלת כהנים הוי הבדלה שאינו שייך להבדלת שאר שבט לוי, דהם שני גדרים (סוגים) שונים, דבכהנים השירות שלהם הוא דבר עצמי (וכשמו "כהן" ל' שירות - שירות לה'), משא"כ בהלוים השירות שלהם אינו דבר עצמי, אלא כאדם ששוכרים אותו.

והרמב"ם סבר שהם בכללות בגדר (סוג) אחד של שירות, וההבדל הוא רק שזרע לוי הובדל לעבודת המקדש בכלל; והכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות (ועיין בהערה 47 שם שפלוגתא זו שייך להשקו"ט האם בכהן יש מקדושת הלוי או לא, עי' בחקרי לב או"ח ס' לה).

והנה בלקו"ש חלק יט פ' וילך (ג) מבאר הרבי את ענין הבדלת הכהנים [באו"א ממה שמבאר בחלק כח, כמצויין בהערה 49 שם] דזה שרש"י כתב שם בנוגע הס"ת שנתן משה רבינו להכהנים (בני לוי) וז"ל "כשנגמר כולה נתנה לבני שבטו", עכ"ל, כוונתו לומר דזה שמשה נתן הס"ת להכהנים נתנה להם כמו שהם בני לוי (השרים של בני לוי כמו זקני שבטי ישראל).

וממשיך שם שהגם שבכלל הכהנים הם בהבדלה משבט לוי, הנה הפירוש בזה הוא (ע"פ פשש"מ (דהיינו כרש"י)) לא שהם בהבדלה לגמרי, אלא שנוסף להמעלה של לוי' יש להם בנוסף מעלת הכהונה, עכתד"ק. וצ"ל דהרי זוהי לכאורה שיטת הרמב"ם, אבל שיטת רש"י (בפשש"מ) הוא שהם שני גדרים וסוגים שונים שאין להם שייכות ללוי', כבהערה 49 שם.

ואולי יש לחלק עפמ"ש אדה"ז באו"ח סי' קכח סעיף ס, שמביא שם שני דיעות אם כהן יכול למחול על כבודו או לא, ולבסוף כתב בחצאי עיגול (ולהעיר ממ"ש המהרי"ל בנוגע חצע"ג בשו"ע אדה"ז) - דעיקר כסברא הראשונה, דהיינו שיכול למחול אע"פ שאין לו הנאה מזה, וז"ל "ואין אומרים וקדשתי בע"כ אלא בדברים התלוים בקדושת הכהנים שאינו רשאי לחלל קדושתו ולישא גרושה וכיוצא בה, לפי שקדושת הכהנים לא ניתנה להם ליהנות בה גופם, כמו שקדושת ישראל לא נתנה להנות בם גופם, שמצוות לאו ליהנות ניתנו, אלא גזירת המלך היא עליהם שיהיו קדושים הואיל ונבחרו לשרת למלך הקדוש וכו', לפיכך אין בידם למחלה אבל כבוד הכהונה ניתנה להם להנאתם לעלות לתורה ראשון וליטול מנה יפה ראשון" וכו'.

דלפי"ז י"ל דמה שמבאר (בחלק כח שם) דלשיטת רש"י הכהנים הם בגדר (סוג) בפ"ע ואינו בשייכות לסוג של הלוים, - איירי בנוגע לקדושת הכהנים וכל הדברים השייכים לזה (כמו מתנות כהונה בהשיחה שם וכדו' (דמנה יפה הוא ע"א לגמרי כפשוט))

משא"כ הא דמבואר בהשיחה (חי"ט שם) דמשה נתן הס"ת להכהנים כמו שהם בני לוי, דהיינו שהם שייכים להלוים - זה מיירי בנוגע להכבוד של כהונה, וכמו שמדמה (בהשיחה שם) הכהנים דהם השרים של בני לוי להזקנים של שבטי ישראל, דזה אינו שייך לכאורה לקדושתם אלא לכבודם.

לקוטי שיחות
"מנין לסנהדרין גדולה שהיא של שבעים ואחד"
הת' זאב וויינשטיין
תלמיד בישיבה

במתני' במס' סנהדרין (ב, א) חלקו במשנה אודות מספר סנהדרין גדולה "מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן, ר' יהודה אומר שבעים".

ולכאורה נראה לבאר בפשטות צדדי המחלוקת - ע"פ ביאור כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ח פ' בהעלותך ס"ט דשם מבאר דלכאורה מהו באמת הטעם של הספרי (ורש"י) ומדרש, שאצל משה לא חסר ע"י "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", - דניתן להסביר זאת בשני אופנים: א. שזהו משום שמשה אז לא היה במדריגה נעלית כ"כ, אלא הי' במדריגה שבערך הזקנים. ב. שאדרבה זה היה מצד גודל העילוי של משה, שהוא היה יכול להאיר ולהישאר במקום מדריגתו, גם כשמאיר למקום רחוק שלא בערכו. עכתד"ק.

ועפ"ז אוי"ל שבזה חולקים ת"ק ור' יהודה: לפי ת"ק בהסיפור ד"אספה לי", משה היה אז כהאופן הא' - "בערך להזקנים", ולכן הוא סבר דמספר הסנהדרין הגדולה היא שבעים ואחד, מכיון שמשה בערכם הוא ג"כ נכלל בתוכם. משא"כ ר' יהודה סבר כאופן הב' שמשה היה "כגודל העילוי" - ז"א שהוא היה באין ערוך מהזקנים, ולכן משה לא היה נכלל בתוכם כאחד מהסנהדרין ולכן מספרם היו שבעים. ולכאורה יש להביא ראיה לזה מהתוס' ד"ה ר' יהודא אומר שבעים (ג, ב) וז"ל: והא דאמר ר' יהודא בפרק החליל (סוכה דף נא, ב ושם) גסי אלכסנדריא של מצרים שהיו בה ע"א קתדרות של זהב כנגד ע"א זקנים של סנהדרין גדולה, היינו דמשה על גבייהו בכל סנהדרין גדולה היה שם מופלא שבב"ד שלא היה מן החשבון. וזה לכאורה מתאים עם דלעיל.

לקוטי שיחות
בגדר איסור כל-שהוא מן התורה
הת' שניאור זלמן דייטש
שליח בישיבת חב"ד - ארגנטינה

בלקו"ש חכ"ט שיחה לפ' תבא (ב) חוקר כ"ק אדמו"ר בהא דמצינו שיעור האיסורין כזית וכיו"ב, וכן שיעור כל שהוא, דבגדר של שיעור כל שהוא יש לפרש בב' אופנים: א) שזהו שיעור בהאיסור המסויים - יש איסורים ששיעורם בגרוגרת, בכזית וכו', ויש גם כאלו ששיעור האיסור בהם הוא בכל שהוא. ב) זהו איסור שאין לו שיעור, ולכן האיסור הוא בכ"ש - שאינו כלל בגדר שיעור [ועיי"ש בהערה 34 שמביא הרבי נפק"מ להלכה בין שני אופנים הללו כשנפל מתערובה לתערובה שני' וכו'].

ומבואר (שם) שזהו החילוק בין גדר כ"ש באיסור ההוצאה בשבת לכ"ש שבאיסור ע"ז; דבנוגע להוצאה בשבת שאיסור ההוצאה בכלל יש לה שיעור - מובן שדברים אלו שאיסורם הם בכ"ש זהו מפני שבהם השיעור הוא כ"ש, אם מפני שגם כ"ש מדברים אלו הוא חשוב מצ"ע, וע"ד "פלפל כ"ש, עיטרן כ"ש, ריח טוב כ"ש וכו'", או מפני שמצניעים אותם לגניזה ובמילא גם כ"ש אחשבי'.

משא"כ בנוגע לעיר הנידחת ועד"ז בע"ז בכלל שעליהם נאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", הנה איסור כ"ש אינו מפני שכ"ש הוא גדר של שיעור אלא מפני שאיסור ע"ז אין לו שיעור, ע"כ ת"ד.

ויש לעיין לכאורה, בהא דחמץ אסור במשהו (כדלהלן בדברי רמב"ם), האם איסור משהו זהו מדין שיעור כנ"ל באופן הא' (וע"ד איסור הוצאה בשבת), או י"ל שאיסור חמץ אין בו שיעור, ובמילא הוא נאסר בכ"ש כאופן הב' הנ"ל (וע"ד איסור ע"ז).

ולכאורה יש להוכיח דאיסור חמץ הוה כאופן הב': דהנה בלקו"ש חט"ז (שיחה לפ' וארא ה) מבאר הרבי שטומאת מצרים חדרה בעצם המציאות של הדברים (ועפ"ז מבואר המחלוקת בין ר"ע ור"א האם כל מכה היתה של ארבע מכות או של חמש מכות - האם זה חדר רק בד' יסודות או גם בכח היולי של הדבר). ולכן איסור חמץ הוא לא רק באכילה ובהנאה אלא גם בבל יראה ובל ימצא, ומבואר שאיסור אכילה הוא שהרע נמצע בצורת וחיצוניות הדבר (מה שעושה אותו ראוי לאכילה). ואיסור הנאה מורה על החומר ועצם הדבר, ובאיסור חמץ נוסף על איסור אכילה והנאה יש איסור במה שהוא נמצא ברשות של ישראל אפי' אם אינו משתמש עם החמץ, מכיון שהאיסור חדר בהעצם של הדבר איך שהוא בלי מכל ציור. ועיי"ש בהערה 7 דכותב "ולהעיר מהצד השווה בין חמץ לע"ז דשניהם מצוה לבערם, ואיסורם במשהו ועוד".

ועפ"ז לכאורה מוכח שהגדר של איסור חמץ שאסור במשהו הוא משום שאין בו שיעור כמו בע"ז [ולכאורה יש לדייק מלשון ההערה "ולהעיר מהצד השוה", שהרבי אינו כותב שמצינו עד"ז או כיו"ב בע"ז - כ"א "הצד השוה", וא"כ משמע לכאורה שזהו אותו הגדר והמהות של ע"ז. וא"כ יומתקו דברינו שהגדר של כ"ש בחמץ הוא אותו הגדר ממש דע"ז].

ואם כנים דברינו נוכל לתרץ עפ"ז מה שהמפרשים (כס"מ ועוד) הקשו, דכתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז וז"ל: "האוכל חמץ בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל". והקשו דלכאורה ל"ל קרא דלא יאכל לאסור חמץ בפסח שגם אכילה כ"ש אסור מה"ת, הא בכל איסורים שבתורה קיי"ל (יומא עד, א) כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת (וראה בכס"מ שנשאר בצ"ע).

והנה הצל"ח בפסחים (מד, א) כתב לתרץ ע"פ המפורש בריש פרק בתרא דיומא טעמא דר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, משום ד"חזי לאצטרופי", ולפי זה באיסור התלוי בזמן כגון חמץ בפסח ואכל פחות מכשיעור ביום השביעי באופן שאין שום שהות ביום לאכול עוד כדי להשלים - לא נוכל למילף מדין דח"ש, ולכן לומד הרמב"ם מפסוק מיוחד "לא יאכל" שהפסוק בא ללמדנו שהאיסור של אכילת משהו חמץ בפסח אי"ז איסור משום חצי שיעור (וא"כ באופן שאין שהות יהי' פטור), אלא שיעור עצמי, והיינו שכל שהוא אסור מצ"ע, ולכן גם כשאין "חזי לאצטרופי" אעפ"כ יהי' אסור מצד עצמו "איסור עצמי".

והנה במה שכתב דאם אין לו שהות ביום כדי להשלימו אין איסור ח"ש יש לעיין בזה: דהנה בלקו"ש ח"ז מצורע ב' מבאר את המחלוקת דרבי יוחנן ור"ל - דלר"י ח"ש אסור מה"ת ולר"ל ח"ש מותר מה"ת ע"פ דברי הרגוצ'ובי (עיין מפענח צפונות ס"ע קפה) דר"י ס"ל דהשיעור של כזית הוא גדר בכמות, והיינו שהכזית משלים את האיסור הנאכל (ולא שהשיעור עושה את גדר האכילה), וממילא מובן דבכה"ג שאכל פחות מכשיעור, מכיון דעשה כאן פעולת איסור (רק שחסר בכמות) אסור מה"ת. משא"כ לריש לקיש ס"ל שהשיעור הוא גדר בהאיכות וכו' עיי"ש.

וא"כ יוצא שהפירוש דחזי לאצטרופי הוא לא סיבה וטעם אלא סימן והוכחה שגם החצי הראשון הוא אסור, ויוצא א"כ שיתחייב על חצי שיעור אע"פ שא"א להשלימן (וראה שם בהערות באורך). ולפי דברי הרבי הדרא קושיא לדוכתא - מדוע לומד הרמב"ם מפסוק, הרי ח"ש אסור מה"ת גם כשאין שהות לסיים.

וע"פ יסוד הדברים הנ"ל יובן היטב מה שהרמב"ם למד מפסוק מיוחד "לא יאכל" ולא למד מדין חצי שיעור, משום שבא לחדש שהאיסור לאכול חמץ משהו הוא לא שכ"ש הוה שיעור שמורכב מכ"ש (וע"ד חצי שיעור אסור מה"ת וכיו"ב (כפי שהקשו הנ"ל)), אלא שהאיסור לאכול במשהו הוא שאין בו שיעור ובמילא הוא נאסר בכ"ש. ועדיין יש לעיין בכ"ז, ועוד חזון למועד.

לקוטי שיחות
שיטת רש"י בנתינים בפשוטו של מקרא וגמרא
הת' שניאור זלמן הלוי סגל
תות"ל - 770

בלקו"ש חי"ד עמ' 114 מבאר הרבי את הכרחו של רש"י בפירושו עה"פ "טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימך" - "מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע וכו'".

דמהא שהוסיף הפסוק ופירט על המילים "גרך אשר בקרב מחניך" גם "חוטב עציך עד שואב מימך", דלכאורה מה נוגע סוג עבודתם של הגרים הללו שהיו חוטבי עצים ושואבי מים, ומדוע הוצרכה התורה לפרט את סוג עבודתם. הנה לכן פירש"י שסוג עבודתם - חטיבת עצים ושאיבת מים - ביטאה סוג מיוחד של גרים שבאו להתגייר בימי משה כבימי יהושע, דכשם שביהושע נאמר במפורש ש"ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים" - כי נתגיירו בערמה, כן בימי משה רבינו שבאו מז' אומות להתגייר מפחד הכיבוש של בנ"י בא"י נתנם משה רבינו חוטבי עצים ושואבי מים.

ובהערה 15 שם מנסה לתרץ זאת באופן אחר, שמה שהאריכה התורה בסוג עבודתם, אינו להראות שהי' בהם סוג גירות מיוחד - שנשארו לאחרי גירותם עבדים, כי אם שנשאר עליהם איסור חתנות שהיה להם קודם גירותם, שהיו בכלל ז' אומות שאסר הכתוב בהם חתנות "לא תתחתן בם", ולכן מפרטם לגלות שאף הם נכללו ב"וגרך וגו'" אף שיש עליהם איסור חתנות.

אבל בהמשך ההערה שם דוחה זאת, משום דאין סברא לומר שלאחרי שנתגיירו ייאסר בהם חתנות, וז"ל "ב"ולא תחי' גו'" כתוב "למען אשר לא ילמדו", היינו שצריך להיות ודאי שלא ילמדו, ואפילו כשעשו תשובה כו' - מידי ספק לא יצאו; משא"כ ב"ולא תתחתן בם" כתוב "כי יסיר את בנך מאחרי וגו'". שצ"ל ודאי שיסיר את בנך גו', ובעשו תשובה הרי אפשר שיהיה גר צדק", עכ"ל, ועיי"ש שלכן ע"פ פשש"מ לא הי' צריך רש"י לפרש ב"ולא תתחתן בם" שאם נתגיירו שוב אין בהם איסור חתנות.

והנה הערה זו נכתבה אמנם על דברי רש"י בפשוטו של מקרא, אך ידוע שבריבוי מקומות הנה רש"י בפשוטו של מקרא אזיל לשיטתו בפירושו על הש"ס, וראה לדוגמא לקו"ש חל"ב עמ' 61, ועוד.

ונראה לומר שבנדו"ד ג"כ מוכח דרש"י אזיל לשיטתו בגמרא מפירושו על המקרא. דהנה בכתובות דף כט, א בריש פרק אלו נערות פירש"י אהא דהבא על הנתינה יש לה קנס "נתינה" - "מן הגבעונים, והיא אסורה לקהל דדוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות (עח, ב), ועל שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים, קרי להו נתינים". והקשו בזה התוס' מכ"מ בש"ס שמוכח דנתינה אסורה מן התורה דכתיב "לא תתחתן בם", - שקאי על הבא מז' אומות, וכיצד כתב רש"י "שאסורים משום שדוד גזר עליהם שיהיו כעבדים"?

ונדחקו המפרשים לתרץ את דברי רש"י בכמה אופנים, אמנם בכל אחד מהם כתבו באחרונים ששוברו בצידו, ואפרט בקיצור: א) בתי' הפנ"י דרש"י ס"ל דהאיסור דלא תתחתן בם איירי דוקא באישות דרך חתנות ולא על זנות, ורק ע"י גזירת דוד עליהם נאסרו אף בזנות - ובסוכת דוד אות טז תמה על תירוץ זה, דהרי לא נחשדו ישראל על הזנות, ולמה הוצרך דוד לגזור עליהם. ואפילו תימא שבזה עשה סייג שלא יעברו על לא תתחתן בם, א"כ יוקשה - מ"ט גזר דוד עליהם רק בשעה שראה בהם אכזריות (בסוגיא ביבמות), הרי הגזירה היתה בעיקר משום סייג דלא תתחתן בם ולא מפני האכזריות שבהם.

ב) בפנ"י מובא עוד תירוץ על יסוד דברי הר"ן הריטב"א ועוד ראשונים, דלאו "דלא תתחתן בם" איירי בדור הראשון של ז' אומות, אבל בדורות שלאחרי זה הותרו, ורק ע"י גזירת דוד שעשאם כעבדים, נמשך עליהם האיסור "דלא תתחתן בם" לעולם. אך גם בזה כבר דחה הסוכת דוד באות יט, דלהנ"ל משמע שעיקר האיסור הוא מדין תורה ד"לא תתחתן בם", ורק האיסור עבדות ממשיך זאת לכל הדורות, ולא משמע כן מפרש"י ביבמות דף ע"ט, א - דנראה מדבריו שכל האיסור דנתינים הוא רק מצד גזירת דוד.

ג) ובזה יוקשה גם על מ"ש החת"ס לתרץ (ע"ד דברי הפנ"י) שעיקר איסור התורה "לא תתחתן בם" קאי על דור ראשון של גירים שמעשיהם מקולקלים טפי משאר האומות, אבל דור שני שכבר גדל בתוך בני ישראל למד ממעשיהם הטובים ואין איסור להתחתן בהם מהתורה, עד שבא יהושע וגזר עליהם עבדות בזמן שבהמ"ק קיים, ולכן נעשו שוב מובדלים מבנ"י וחזרו למעשיהם המקולקלים - כמו אבותיהם, ונאסרו שוב מן התורה. ודוד גזר עליהם דין עבדות לעולם, ועי"כ נאסרו בחתנות לעולם מדין תורה. (ומה שלא הזכיר רש"י במתני' שאסורים מן התורה, ורק גבי כותים הזכיר "לאו דלא תתחתן בם", הנה כונתו אחת - שכמו שכותים נאסרו מן התורה, עד"ז גם נתינים, ע"י גזירת דוד).

- שגם בזה הוא דוחק גדול, הן מדברי רש"י ביבמות כנ"ל, שנראה מדבריו שם שאין כאן איסור מהתורה כלל, והן מהא דנראה בפשטות דרש"י במתני' בא לחלק דין נתינים מכותים, ולא שבא לדמותם. ועוד קשה שדוחק לומר שאיסור התורה חל בהם רק לפי מעשיהם הרעים ומדת דביקותם בישראל, דלא חילקה התורה באיסורם.

ד) מ"ש לתרץ במגיני שלמה שהאיסור דלא תתחתן בם חל רק כשנתגירו מיראה ולא מאהבת א-ל, ואולי י"ל דאם היו הנתינים מתגירים שוב מאהבת א-ל הרי היו מקבלים אותם, וע"ד איסור הכותים שהיו ניתרים בקהל אם היו מתגיירים מאהבה, ורק ע"י שגזר עליהם דוד עבדות - עי"כ יאסרו לעולם לבוא בקהל אף כשיתגיירו מאהבה. וגם בזה קשה שהוא דוחק גדול לפרש כן בדברי רש"י שלא פירש כן. ועוד דלפ"ז צ"ל נפק"מ להלכה - שגר שהתגייר מיראה וטבל, לכאו' יצטרך שוב לטבול במקוה אם יתגייר שוב מאהבת א-ל, ולא מצינו דין כזה בשום מקום.

והנה אף על הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פי"ב הכ"ב שפסק "מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל וכו'" - ג"כ תמהו עליו (המגיד משנה ועוד) שמהסוגיא ביבמות עו, א משמע לפי רבא שאיסור לא תתחתן בם קאי על גרים, ולא על גוים? ותירצו שהרמב"ם פליג אדרבא, וס"ל שאין הלכה כרבא.

ה) הברכת אברהם תירץ שרש"י ס"ל שהאיסור ד"נתינים" הוא דין אחד שנגזר עליהם שיהיו גרים בהנהגה לענין עבדות ממונית, ולענין איסור חתנות, ודוד רק המשיך את האיסור הממוני והחתונה בהם לעולם. וכך מפרש ג"כ את שיטת הרמב"ם.

אך דוחק גדול הוא זה: א) בגמ' יבמות (עט, ב) מובא שבימי רבי ביקשו להתיר את הנתינים, ורק מחשש שיתירו אותם גם בחלק המזבח נמשך עליהם איסורים. ולהנ"ל יוקשה הכלל כיצד רצו להתירם, והרי איסור חתונתם תלוי בדין עבדותם. ב) לדבריו לא מתורץ מדוע רש"י לא הזכיר כלל שנתינים אסורים מצד לא תתחתן בם, בשעה שזהו כל יסוד האיסור לפרש"י.

ויש שכתבו דבאמת כן גם ס"ל לרש"י, שהפסוק "לא תתחתן בם" קאי כסלקא דעתך דגמ' שם, שאיירי בגויותן ולא בגירותן, ולכן פי' דנתינים דוד גזר עלייהו. אמנם הרי הדבר דרוש הסבר, דתינח בשיטת הרמב"ם שענינו לפסוק הלכה ולהורות משפט הכתוב, שיכול הוא לחלוק ולומר שהפסוק "לא תתחתן בם" קאי על גוים גמורים ולא על גרים, דעליהם לא חל איסור חתנות, אך לרש"י שאין ענינו לפסוק הלכה אלא לפרש דברי הגמ' - מנלי' שנתינים שנתגיירו מז' אומות, אינם אסורים מן התורה אלא דוד גזר עליהם, היפך דברי רבא בגמ'?

אמנם ע"פ המבואר בהערה 15 בלקו"ש חי"ד הנ"ל י"ל שדברי רש"י אתי שפיר, דמקורו של רש"י בגמ' הוא מפשוטו של מקרא - שהפסוק "לא תתחתן בם" בא עם נתינת טעם של "כי יסיר את בנך מאחרי וגו'", שמשמעו שאסור להתחתן עם גוים גמורים, דוקא מחשש שיסיר את בנך, אבל גוי שנתגייר וקיבל עליו עול מצות, ואין עוד חשש שוודאי יסיר את בנך מאחרי ה' הרי שוב מותר להתחתן איתו.

ולכן ס"ל לרש"י דא"א לומר שנתינים אסורים בקהל מצד לאו ד"לא תתחתן בם", דהרי הם נתגיירו וקיבלו עליהם עול מצות, ואין החשש שבהמשך הכתוב שוודאי "יסירו את בנך וגו'". אלא עכצ"ל שאסורים מפני שדוד גזר עליהם (וראה שדי חמד ח"ט 'כללי הפוסקים' סי' ח או' ט, דאף שרש"י אינו פוסק הנה פעמים שע"י הבנת הפשט באופן א' יצא נפק"מ להלכה, ולכאו' כ"ה בנדו"ד).

ולפ"ז למסקנת רבא (ותוס' דס"ל כוותי') שהפסוק "לא תתחתן בם" קאי על שעת גירותן - אולי יפרשו את המשך הכתוב "כי יסיר" לא מלשון ודאי, כמובא בהערה בלקו"ש שם, כי אם מלשון ספק-שמא וכדו' - שהטעם ד"לא תתחתן בם" הוא מחשש שמא יסיר בנך, שלפי"ז אף גרים בכלל איסור לא תתחתן בם, כי יש חשש שיחזרו לדרכם הרעה (וכמ"ש הרבי בהערה שם שהי' קס"ד גבי איסור "לא תחי' וגו'" ולכן הוצרך רש"י לפרש בזה), וכללו דבר זה במשמעות "כי" הנדרשת בארבעה לשונות - ראה גיטין דף צ, א, ובפרש"י שם.

לקוטי שיחות
המקור להדין ד"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" [גליון]
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בגליון תתיט מעיר הרי"מ שי' וואלבערג על מה שכתבתי בגליון תתיח ביסוד דהדין ד"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", בפירוש דברי הריטב"א שכ' וז"ל: "אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולים לחזור ולהעיד היאך יקום דבר". עכ"ל.

והקשיתי דהיות ולא הקשה מעצם דין עדות (שאיך פוסקים דין ע"פ דברי העדים, והרי אפשר שיחזרו בהם), הרי מכאן ראי' שלא חיישינן לזה, וא"כ מה קשה מלשון הפסוק "יקום דבר", עיי"ש.

והבאתי מ"ש בלקו"ש חי"ט (ע' 188), שישנם ב' אופני עדות, עדי קיום (בגו"ק) ועידי בירור (בהלואה וכיו"ב); ובעדי בירור פי' "יקום דבר" הוא שהדבר מתברר ע"י העצם, ובעידי קיום פי' "יקום דבר" הוא שהדבר נפעל ע"י העדים. וביארתי שבאמת ב' הפירושים ישנם בב' האופנים (והחילוק הוא רק מה מודגש) כי גדר עידי קיום, הוא ג"כ שצריכים הבירור שבהעצם כדי שתחול ויתקיים הגו"ק. וכן בעידי בירור הפי' שע"י שהעדים מבררים המעשה הרי זה גורם שנקטינן שכן הוא המציאות.

ועפ"ז מבואר סברת הריטב"א דהיות וע"י העדים כבר נעשה המציאות (מטעם הפסוק "יקום דבר"), שוב אין בידו לשנות מה שכבר נעשה.

והקשה הרב הנ"ל וז"ל: "אמנם לא הבנתי הקשר בין הא דעדי קיום בלי עדי בירור להא דעידי בירור הוה עידי קיום, דהנה לכאו' הא דעד קיום הוה עדי בירור הפי' הוא דהחלות קידושין א"א שיחול אא"כ שייך שאח"כ יבררו אותו וכו' - ומה ענין זה להא דע"י העדים נקטינן שזה הי' באמת בלי חשש. עוד לא הבנתי בדבריו - מהו הקשר בין ביאור הנ"ל לביאור דברי הריטב"א דכיון דכתוב ע"פ שנים עדים יקום דבר ידעינן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, עכ"ל הרב הנ"ל.

והולך ומבאר הענין באופן אחר קצת. ובאמת ה"ז תוכן הענין כמו שכתבתי, וכמו שכותב הוא עצמו שאולי זהו רק סגנון אחר. אבל אותו התוכן.

והנה אין ברור מה שלא הבין, ואעפ"כ מאריך בזה קצת: בלי הפסוק "יקום דבר" יש ג"כ ענין עדות, כי זה דבר מובן בשכל. והא ראי' שגם בערכאות של עכו"ם, להבדיל, שאינם הולכים ע"פ דיני התורה, יש אצלם דין קבלת עדות, ופוסקים הדין ע"פ העדאת העדים. כי זהו דבר שכלי [ואין אצלם כל ההגבלות שישנם ע"פ תורה, כמו אי קבלת אשה כעד, או קרוב וכיו"ב, כי אצלם זה מיוסד רק על השכל].

והנה גדר עדות כפי שהוא ע"פ שכל, אף שדנים ע"פ העדים, מ"מ באמת אין יודעים בבירור ובודאות שהמעשה היתה כפי שאומרים העדים, כי סו"ס אפשר שישקרו (גם אם חקרו ודרשו את העדים), וכל הענין מיוסד רק ע"ז שע"פ רוב כשב' בנ"א מעידים שכן הי' וחקרו ודרשו אותם מסתמא אמת הוא.

משא"כ ע"פ תורה כשב' עדים כשרים מעידים שכן הי' המעשה, נקטינן שבודאי כן הי'. ואף שע"פ שכל אי"ז ברור, מ"מ מצד הבי"ד אמרי' שאכן כן הי' המעשה. ז.א. שכאילו גם אם בפועל לא הי' כן המעשה, גורמת דין העדות לנקוט שאכן כן הי' המעשה.

וזה הכוונה במה שכתבתי שגם בנדון דעידי בירור ה"ז באמת קיום, שהעדים גורמים חלות הדבר - שזה כאילו העדים גורמים (בנוגע להפס"ד בפועל) שהמעשה אכן הי' כן; והוא ממש ע"ד עידי קיום בגו"ק, שע"י העדים נעשה מעשה שבלעדם לא הי' נעשה, וכ"ה בעידי בירור, שע"י העצם (כאילו) נעשה המעשה כן.

ודבר זה נלמד מהלשון "יקום דבר", שע"י העדים נפעל (ווערט אויפגעטאן) הדבר - וזהו בין בעידי קיום ובין בעידי בירור.

ומטעם זה אמרי' "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" - דבשלמא אם עדות הי' רק ענין שכלי, פשוט שאם אותם העדים עצמם שהעידו שהמעשה היתה באופן מסוים. אומרים אח"כ ששקרו בעדותם, או שטעו בעדותם וכיו"ב, למה לא נקבל דבריהם, הרי כל ידיעתנו בהמעשה הוא רק ע"י מה שהם אמרו, ומסתמא אמת הוא (אבל שום דבר לא נתהווה על ידה) פשוט שכשהם עצמם אומרים שאי"ז אמת, אין לנו שום סיבה לקבל העדות הראשונה.

[-ופשוט שצריכים לחקור ולדרוש האם מה שאומרים עכשיו אי"ז קנוניא או שקר, כמו שצריכים לחקור ולדרוש הפעם הא' שהעידו אבל לאחרי החקו"ד, פשוט ע"פ שכל שכבר אין לנו שום סיבה לקבל עדותם הראשונה].

אבל הפסוק "יקום דבר", מגלה לנו שהגדת העדות פועלת ש(כאילו) באמת הי' המעשה כן, אף אם בגשמיות אי"ז ברור, מובן שלאחר שהגידו ופעלו המעשה, כבר יצא זה מידם ומבעלותם, ואין להם לשנותו.

ומטעם זה בערכאות של עכו"ם, להבדיל, ההולכים רק לאור השכל, ולא ע"פ דיני התורה, אין להם גדר של "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", ואם לאחר חקו"ד רואים שמה שאומרים עכשיו (לבטל דבריהם הא'), אינו שקר או ע"י לחץ וכיו"ב, מבטלים הם עדותו הראשונה, כי רק מטעם "יקום דבר" שבתורה אין להעדים לחזור ממה שאמרו בתחלה.

וזוהי כוונת הריטב"א שהיות וכתוב "ע"פ שנים עדים יקום דבר" אמרי' "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

לאידך יש להעיר על מ"ש הרב הנ"ל וז"ל: והנה לכאורה צ"ב בהאי שיטה דס"ל דלולא הדין דכיון שהגיד הי' יכול לעקור הגדתו לגמרי ולאשווי כאילו לא הגיד כלל, דמהיכי תיתי שיהי' לו כח זו, דבשלמא לאלו שנקטו דלולא הדין דכיון שהגיד הנה להעדתו השני' הי' דין הכחשה להעדתו הראשונה, הרי מובן דלולא הלימוד היינו אומרים דעדיין יש לו הכח של עדות להכחיש העדתו הראשונה, אבל אי נקטינן דלולא הלימוד הי' אפשר לעקור הגדתו הראשונה צ"ב - דמהיכי תיתי שיהי' לו כח ע"ז. עכ"ל הרב הנ"ל.

אמנם לדידי ה"ה להיפך (וכפי שכתבתי לעיל): היות והם הם המעידים, והם עצמם אומרים ששקרו או שטעו בעדותם הראשונה, פשוט שבלי הלימוד מתבטלת בד"א עדותם הראשונה, כי מה איכפת לן מה שאמרו לפנ"ז, הרי הם עצמם אומרים שהי' שקר או טעות וכיו"ב, משא"כ לומר שעדותם הראשונה נשארת, אף שהם עצמם אומרים עכשיו שלא הי' בזה ממש. ולעשות מזה דין תרי ותרי, הם עצמם נגד עצמם, וכ"ז בלי לימוד משום פסוק! דבר זה אין מתקבל על הדעת, ולכן נראה לומר כפי המבואר לעיל.

לקוטי שיחות
גדר קרקפתא דלא מנח תפילין לדעת אדה"ז [גליון]
הת' שניאור זלמן וילהלם
תות"ל - 770

א. בלקו"ש ח"ו בהוספות לפ' בא (עמ' 272) מבאר הרבי במכתב: "קרקפתא דלא מנח תפילין יש לו דין מיוחד (ר"ה יז, א) ופס"ד ברור ברמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ה) דהיינו שלא הניח תפילין מעולם, ז.א. שע"י שמניח תפילין פעם אחת, יוצא הוא מסוג זה, ואף שבכמה ראשונים הלשון קרקפתא דלא מנח תפילין (סתם - בלי תיבת מעולם) ומפרשים באופן אחר, הרי כנ"ל - בנוגע לדינא - פס"ד ברור הוא ברמב"ם "מעולם" ... וכן הוא בר"ח ורי"ף (אבל ראה שם ברא"ש) בעיטור בשם תשובות הגאונים ועוד".

ובהעו"ב גליון תתטז תמה הרב נחום גרינוואלד שי' ש"הרי באו"ח סי' לז ס"א נפסק "וכל מי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן", וכן בשוע"ר, ולא מזכירים "מעולם", רק שאם אינו מניחו מצד גוף נקי, אולי אינו נקרא פושע מ"מ עבירה הוא בידו, אך אם סיבת אי ההנחה היא סתם, הרי אפילו בגלל חסרון פעם אחת נקרא פושע ישראל בגופו, דלא כרמב"ם, ולכאו' לדינא אזלינן כשו"ע ושוע"ר, ונשאר בצע"ג.

ולכאו' בפשטות הי' אפ"ל דאה"נ שהשו"ע לא הזכיר תיבת "מעולם" (כמו שהעיר ה'ברכי יוסף' ריש סי' לז) וא"כ משמע דלא סברי כרמב"ם, מ"מ במכתב הנ"ל הרי לא בא להתיר ליהודי דבר לכתחילה ח"ו (דא"כ אזיל דלא כשו"ע), אלא הדברים באים כתשובה לשאלות על מבצע תפילין, ולכן מבאר הרבי שע"י שמניח ליהודי תפילין אפי' פעם אחת, הרי הוא מוציאו מגדר קרקפתא דלא מנח תפילין שיש לו עונש חמור, ואף שזהו לשיטת הרמב"ם (בלבד), הנה עכ"פ בדיעבד אפשר לסמוך על דעת יחידאה (וכמובא כמ"פ בשוע"ר, ובפמ"ג בדיני איסור והיתר בריבוי מקומות), ובפרט שהוא פוסק בהלכה, - שמכך יובן גודל החשיבות של מבצע תפילין, שבזה מוציאו מגדר קרקפתא דלא מנח תפילין עכ"פ להרמב"ם.

אמנם דוחק לפרש כן: א. דבפשטות לשון המכתב משמע דעפ"י הלכה (לכו"ע) בזה שמניח תפילין פעם א' אין לו דין של קרקפתא דלא כו', בפרט שלא מזכיר את הנ"ל במכ'. ב) מדוע לא הזכיר רבינו במכתב הנ"ל לא מדברי השו"ע ולא שוע"ר, שלכאו' בכ"מ שנמצא שוע"ר מזכירו משא"כ הכא. ג) כיון דהרא"ש כתב בפירוש שלא גרסינן "מעולם", מדוע לא הביאו בתחי' המכתב כשהביא שיש ראשונים דבהם לא הוזכר תיבת מעולם ומפרשים באו"א, דהו"ל להזכיר שם את הרא"ש שהוא לא גרס כן, כמפורש (בהמשך המכתב), אלא הרבי מביאו לבסוף דוקא בין הדעות שס"ל כרמב"ם וגורסים מעולם.

ב. וי"ל בהקדים מחלוקת הפוסקים (בקיצור) בדין זה דקרקפתא דלא כו': דעת הרמב"ם והרי"ף וכו' (כנ"ל) שדוקא א' שלא הניח תפילין "מעולם", אמנם אם הניח "אפילו פעם אחת" (לשון הר"ח) כבר אינו נכלל בדין קרקפתא דלא מנח תפילין. וכתב הריטב"א (ר"ה יז, א) "והרי"ף כתב דלא מנח תפילין לעולם, ודעת הענין שעושה כן בדרך בזיון" (וכן מובא בתוס' והרא"ש כדלקמן), ומוכח מדבריו שלמד שזהו טעמו של הרי"ף (והרמב"ם - שאזיל כרבו הרי"ף (יד-מלאכי) אא"כ פליג עליו בפירוש, בפרט כאן שכתב כלשון הרי"ף), דהיינו שבזמן שמניח תפילין אפי' פעם אחת כבר ידוע שהוא לא מבזה המצוות (וכדלקמן).

ודעת הרא"ש (ר"ה פ"א סי' ה') - דאם אינו מניח התפילין מדי פעם, חשיב קרקפתא וכו' אף אם הניח כבר כמ"פ, דכן משמע ממש"כ "רב אלפסי ז"ל גורס קרקפתא דלא מנח תפילין לעולם, אבל בספרים לא נמצאת גירסא זאת אלא קרקפתא דלא מנח תפילין", ובהמשך לזה כתב "ופר"ת הנמנע מתפילין בשביל שהמצוה בזויה עליו, מה תועלת יש ברצועות הללו, אבל אם ירא להניח תפילין משום דבעי גוף נקי ... אע"ג דעבירה היא דבקל יכול ליזהר בשעת ק"ש ותפלה, ומ"מ לא מיקרי בהכי פושעי ישראל בגופן" (ודברי ר"ת אלו הם בר"ה שם, תוד"ה קרקפתא), ומבואר בפשטות מדברי הרא"ש דכל ענין קרקפתא דלא מנח תפילין וגם כשמניח תפילין מ"מ פעמים הוא לא מניח ויש לו גדר של קרקפתא - הוא בדוקא כשמתכוין לבזות את המצוה, משא"כ אי לא מתכוין לבזות אלא מצד גוף נקי (וכדו'), לא נכלל בדין קרקפתא.

והנה בתוס' בשבת מט, א ד"ה כאלישע כתב "ואין תימה על מה שמצוה זאת (תפילין) רפויה בידינו, שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא וכו'", וע"ז תמה התוס' כיון דאמרו בר"ה "פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין", א"כ היאך לא זרזו את העם להניח תפילין "הא עי"ז גורמים שכל העם שאין מניחין תפילין נמנין בכלל פושעי ישראל" (-מהר"ם), ומיישב תוס' "אור"ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד, ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם, כדאמר ביומא (לו, ב) פשעים אלו המרדין". ומוכח ממש"כ תוס' שמצוה זו עדיין רפויה ולא מצד גוף נקי, אלא רפוי לגמרי בידם - (סתם) (עי' מהרש"א), ומ"מ לא נכלל בדין קרקפתא דלא מנח תפילין, כיון שהם לא שוחקין ברצועה, אלא רק מצד ש"רפויה". וכמש"כ היראים סי' שצט בשם ר"ת (שהוא הי' תלמידו, ע"י ברכ"י שם), שכל דין הנ"ל הוא בדוקא כשאינו מניח מתוך רשע, שחושב בלבו שאין לחוש למצוה, אבל אם אינו מניח מתוך עצלות אינו נקרא פושע בגופו, שפשע ענינו מרד, כמש"כ "מלך מואב פשע בי", וכ"ז מוכח מתוס' הנ"ל בשבת.

(וצ"ע במש"כ הב"ח שם (ד"ה גדולה) דלדעת ר"ת (בר"ה שם) אם אינו מניח תפילין מחמת ביטול מלאכה או מחמת עצלות נחשב הוא בכלל פושעי ישראל בגופן (עי"ש), דהא מבואר דעת ר"ת בשבת דכל שאינו שוחק ברצועה אפי' שרפוי בידו (סתם) מ"מ לא נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין כנ"ל).

והב"י שם (ד"ה וכל מי) ס"ל דהטור חולק על ר"ת, וסובר שכל מי שאינו מניחן, ואין נפקותא מאיזה טעם, ואפי' שלא מחמת ביזוי המצוה, מ"מ הוא בכלל פושעי ישראל בגופן (עיי"ש). אמנם הפרישה שם סק"ג מדייק בלשון הטור דס"ל כדעת ר"ת, ודוקא כשלא מניחן מחמת שהמצוה בזויה בעיניו יש לו דין דקרקפתא דלא מנח תפילין, משא"כ אי נמנע מהנחתן שלא מחמת ביזוי מצוה (עיי"ש).

ואולי י"ל דרבינו בשולחנו (סי' לז) למד כהדיעות הנ"ל, דדוקא כשמתכוין לבזות המצוה נכלל הוא בדין קרקפתא, משא"כ שלא מתכוין לבזות אין לו עונש קרקפתא, וז"ל "גדול שכר מצות תפילין וכל מי שאינו מניחן הרי הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. ואף אם נמנע מפני שצריכים גוף נקי ושמא לא יזהר בקדושתן עבירה היא בידו שבשעת ק"ש ותפלה עכ"פ בקל יוכל ליזהר", ומצויין בגליון השו"ע דמש"כ "ואף אם נמנע" וכו' הוא מהרא"ש, וכנ"ל בביאור המשך דברי הרא"ש מפורש דס"ל דבזמן שאין מתכוין לביזיון המצוה אין הוא קרקפתא כנ"ל (ובתוס' בשבת מפורש יותר מזה כנ"ל)1, ועד"ז י"ל שסמך רבינו דין זה דאם נמנע מפני שצריכים גוף נקי רק עבירה היא בידו, ולא נקרא פושע ישראל בגופו, כיון שהוא לא נתכוין למרוד ח"ו במלכו של עולם, ומבאר בתוך דבריו שלא תמיד אמרינן דהוי פושע ישראל.

וכן כתב המ"א שם סק"א (וכנראה הוא ג"כ מקור לדברי רבינו) גבי פושעי ישראל בגופן, "ודוקא שאינו מניחן בשביל ביזוי מצוה, אבל הירא להניחן משום דבעי גוף נקי ושמא לא יזהר בקדושתן לא הוי פושע", חזינן דחד טעמא הוא, ומוכיח ממש"כ בסי' לח בסופו "היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהם ותפילין קודמין" מפני "שהם חובת הגוף", משמע דלולי זאת לא היה קודם התפילין, ולכאו' הרי הוי קרקפתא דלא מנח אי לית ליה תפילין, אלא מוכח דכל שאין מבזה המצוה אלא לית ליה מעות לקנות ג"כ תפילין לא הוי קרקפתא דלא מנח תפילין (עי' לבושי-שרד), והלכה זו מובא בשוע"ר סוף סי' לח (עי"ש).

ואולי י"ל שלמד רבינו בשולחנו כדעת המ"א שלמד במחבר דדוקא שבזוי אצלו הרצועות באופן זה הוי קרקפתא (ודלא כפמ"ג), וכן למד בטור כמ"ש הפרישה כנ"ל, וכדמוכח שכן דעת הרא"ש ותוס' ועוד, וזהו שכתב "גדול שכר מצות תפילין" - דלכאו' מה נוגע ענין שכר תפילין להלכה זו, וי"ל שבא לומר דכיון שיש שכר גדול, א"כ "כל מי שאינו מניחן הרי הוא בכלל פושעי ישראל", דהיינו ששכר הגדול של תפילין (ג"כ) לא איכפת לו אלא הוא שוחק מזה ה"ז פושע ישראל, דהיינו שהוא מורד (עי' שוע"ר סי' תרז ס"ז), ולאחמ"כ ממשיך באותו הסעיף (אף שדין זה שבק"ש "בקל יוכל ליזהר" מובא אח"כ בס"ב, מ"מ כאן מביאו) כדי להדגיש חילוק הנ"ל, שבזמן שנמנע מלהניח מפני שצריכים גוף נקי רק עבירה בידו, ולא הוי פושע ישראל כיון שלא נתכוין כלל לבזות המצוה.

ג. עפ"י כל הנ"ל אתי שפיר כל המובא באג"ק של רבינו, דהא בדורינו לא מצוי (כ"כ) כאלה שמכירים בתורה בטוב ואעפ"כ מבזים את המצות ולא מקיימים אותן, אלא שמצוי כאלו שלא מניחים מפני שטרודים במלאכתם או מחמת עצלות בעלמא (-דהיינו סתם) אינם מניחים תפילין, או יתירה מזו - שאינם מכירים בחשיבות של הנחת תפילין מחמת שהם תינוקות שנשבו2, א"כ לא נחשב להם בזה שלא מניחים תפילין שהם שוחקין מהתפילין או שבזוי אצלם רצועות של תפילין. וכסיום אותו מכתב (שיחה) בלקו"ש שם עמ' 275 "כל טענה זו היתה לה מקום רק עד תחלת ההשתדלות במצות תפילין. אבל כשעבר יום הראשון דפעולה זו וראו במוחש אשר מאות אנשים שדברו אתם שיניחו תפילין נענו כולם למצוה זו, ורק מתי מעט סירבו, הרי יצא הענין מגדר ספק" (ההדגשה לא במקור).

עפי"ז מדויק ג"כ לשון רבינו באגרת הנ"ל, שאינו מזכיר לא שו"ע ולא שוע"ר כיון דהם איירי באופן שמתכוין לבזות את המצוה (ח"ו) וזה לא שייך בזמנינו (עי' הערה 2), ובפרט שנעשה תפילין רפויה מחמת גזירות (תוס' בשבת שם), ועאכו"כ בדורינו, ואפי' המעט שסירבו לאו דוקא שנתכוונו לשחוק מהמצוה ולבזותה, וזהו מה שמזכיר רבינו את דעת הרא"ש בסוף דבריו בין הסוברים כדעת הרמב"ם, אף שהרא"ש ס"ל דאם נמנע לפרקים הוי קרקפתא דלא מנח תפילין אף שכבר הניח מעולם ודלא כרמב"ם, מ"מ ג"כ לדעת הרא"ש מבואר כנ"ל, שרק אי מתכוין לבזיון התפילין ולא איכפת לו כנ"ל, אלא כיון שהזכיר לשון הרמב"ם "לעולם" דבזה איכא חידוש - לכן מזכיר ג"כ (דרך אגב) "ראה שם ברא"ש" - דלא גרס "מעולם".

ומה שמזכיר רבינו במכתב הנ"ל את דברי הרמב"ם "שלא הניח תפילין מעולם" ואם הניח פעם אחת הוא יוצא מסוג זה (אף שגם עפ"י שוע"ר ועוד - כשלא מתכוין לבזות המצוה לא הוי קרקפתא דלא מנח תפילין כנ"ל, מ"מ) י"ל שיש בזה חידוש נוסף, דהא מה שסובר הרמב"ם כנ"ל, הוא מכיון דעי"ז שהניח פעם אחת מתגלה שלא מתכוין לבזות המצוה בכך שלא מניח.

וע"ד מש"כ הרמב"ם שם פ"ג ה"ט "מומר לעבירה ... כגון שהוחזק תמיד לבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו", עד"ז י"ל דע"י שמניח תפילין אפי' פעם אחת3 בזה מתגלה שאצלו לא בטלה מצוה זו, ומובן שלא מבזה את המצוה, ואפי' אם מעתה לא יניח (ח"ו) מ"מ כבר הניח פעם אחת בחייו, וע"י אותו פעם (אף שהיה ג"כ בדרך כפיה, כהרמב"ם סוף הל' גירושין) כבר נתגלה שהוא לא מתכוין (באמת) לבזות את המצוה, ובפרט בדורינו, כנ"ל.


1) ומה שמצויין בגיליון שוע"ר ג"כ "ב"י" הכוונה שדין זה (של הרא"ש) הובא בב"י (עייג"כ בשוע"ר שי"ל לאחרונה), שהרי ב"י כתב מפורש דפליג על הרא"ש.

2) וכמובא בשוע"ר סוף הל' ריבית "שהוא כתינוק שנשבה בין הנכרים ואינו דומה למומר שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו ... אבל זה לא ידע, ואע"פ שאח"כ שמע שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, הואיל ונתגדל בין הנכרים על דתם ואינו מן המורידים ... לפי שאינם כופרים מדעתם אלא אבותיהם הדיחו אותם וגדלו אותם על דתם, והרי הם כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו על טעותם שאנוס הוא", ואולי המקור לזה הוא בהרמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"ג.

ואף שכתב הרדב"ז (שם) "נראה שכתב רבינו כן ללמד זכות על הקראין, אבל הנמצאים בזמנינו זה ... בכל יום אנו מחזירין אותם למוטב ומושכין אותם להאמין תורה שבע"פ, והם מחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה ואין לדון את אלו בכלל אנוסים אלא כופרים בתורה שבע"פ", וכנראה זהו הי"א המובא בשוע"ר שם. - אבל מ"מ י"ל: א) הרי סיים רבינו בשו"ע "(ולענין הלכה בשל תורה הלך אחר המחמיר)" (עיי"ש). והנחת תפילין הוי דאורייתא (עי"ש בליקו"ש). ב) ובעיקר י"ל שכל מש"כ הרדב"ז "בזמנינו זה" הוא דוקא בזמנו (שהיו כאלו) שהכירו וידעו, ואעפ"כ חירפו וגידפו, משא"כ "בדורינו אלה הכפירה (עפ"י רוב) היא רק מצד העדר הידיעה, הרי עיקר האמונה ... היא בלב, והרי אין אדם יודע מה בליבו של חבירו, וגם כאשר מדבר ועושה עניני כפירה (וב"ד של מטה מענישים על זה כי האדם יראה לעינים), אפשר שבלבו מאמין הוא והרי צריך לדון את כל האדם לכף זכות" (ספר הערכים ח"א עמ' תרכ"ו - והוא משיחות חורף תשכ"ד כמצויין שם). ומטעם זה קירב הרבי מוהריי"צ את כל ישראל גם את אלו שאמרו עליהם מורידין ולא מעלין (עי"ש), ולפי"ז י"ל שבזמנינו גם הרדב"ז יודה לשיטת הרמב"ם, ואפי' שמבזה ושוחק מרצועה של תפילין מ"מ אפשר שבלבו מאמין הוא (וכדלקמן), וכ"ש כשלא אומר שאצלו בזויה המצוה (כבפנים).

3) ומש"כ המהרש"א בחדא"ג (ר"ה שם) שנקרא פושע ישראל בגופו - כיון דצריך להמשיך עליו אור הקדושה מלמע', מובן כיון דיחוד זה שהניח פעם אחת הוא "נצחי לעולם ועד", וא"כ כבר מוציאו מעונש קרקפתא דלא מנח תפילין.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות