E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ נח - תשס"ב
הלכה ומנהג
גדר "עיר" לענין עירובי תחומין
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשוע"ר סי' שצו ס"ד: "השובת בעיר כל העיר נחשבת כד' אמות אע"פ שאינה מוקפת מחיצות כהלכתן כגון שיש בה פרצות הרבה במילואן וביותר מעשר דהואיל ובתי העיר מובלעים בתוך שבעים אמה ושירים של זה הרי כולם כדירה אחת כמו שיתבאר בסי' שצ"ח".

והמקור לזה הוא ברמב"ם הל' שבת פכ"ז ה"ב: "מצאת למד שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה אפילו היתה כנינוה בין שהיתה מוקפת חומה בין שלא היתה מוקפת חומה".

ומפורש יותר בתוס' עירובין נז, א ד"ה רב הונא ובסוכה ג, ב ד"ה ואין: "דאי לאו הכי עיר שאין לה חומה במה יתחברו הבתים ליחשב אחת אם לא על ידי דמיבלען כל אחת ואחת בתוך שבעים אמה ושיריים של חברתה דאין סברא להצריך שיגעו זו לזו".

וכ"ה ברא"ש עירובין פ"ד ס"י: "שחשובה כל העיר עם עיבורה כד' אמות אע"פ שאין כאן מחיצות". ובפ"ה ס"ג (כלשון התוס' הנ"ל).

וכ"ה ברבינו ירוחם נתיב יב חי"ח (ק, ד): "שובת או נותן ערובו במקום אחר שאמרנו אותו מקום הוא לו כד' אמות אע"פ שאינו מוקף".

וכ"ה בטור סי' שצח: "עיירות חשיבי כחדא אפילו בלא היקף חומה למדוד לה מהחיצון".

אמנם מה שסיים רבינו "כמו שיתבאר בסי' שצח", לפום ריהטא לא מצאנו שם פסק זה; ואדרבה, מסגנון לשונו שם נראה שפוסק כשיטת רש"י שצריך שתהי' העיר מוקפת חומה בכל מקום. ולפום ריהטא נראה כן מלשונו שם כמה פעמים לכאורה.

שכך כותב שם ס"ב: "וכן עיר שאינה מוקפת חומה חלקה אלא בתים סמוכים ומחוברים ויש בית נכנס לתוך העיר יותר מחבירו או יוצא ובולט מן העיר יותר מחבירו וכן עיר המוקפת לה חומה".

והמקור לזה הוא במשנה עירובין נב, ב: "כיצד מעברין את הערים בית נכנס בית יוצא". ומפרש רש"י שם ד"ה בית נכנס: "כלומר כשבא לציין סימן תחום העיר ובא למדוד אלפים חוצה לה אם הוה מחיצתה שור איגר שאינה חומה חלקה אלא אלא בתים סמוכין ומחוברין ויש בית נכנס ... או פגום יוצא שהיתה עיר מוקפת חומה". וכ"ה ברש"י שם נה, א היתה רחבה "מן החומה". ושם ד"ה היה בית אחד בולט "מחומת העיר".

ורש"י אזיל בזה לשיטתו במ"ש במשנה מא, ב: "הוליכוהו לעיר אחרת, והרי היא מוקפת מחיצות". ולכן גם בדף נב, ב פירש דמיירי שהבתים סמוכין ומחוברין ולכן יש להם דין עיר.

אמנם הרא"ש שם הקשה על שיטתו, ולכן חילק בזה בין הוליכוהו לעיר אחרת כו' לבין שבת בעיר או הניח בה עירוב, שאז אין צריך חומה. וכן דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם שם.

וכבר העיר בערוך השלחן ס"ה ואילך למחלוקת זו שבין הרמב"ם ורש"י. וכן נזכר בטור ריש סימן שצח "אם אין כל החומה ישרה". אמנם בשו"ע ובנו"כ לא נזכר כלל ענין החומה הזאת, שבפשטות פוסקים כהרמב"ם ותוס' ורא"ש ורבינו ירוחם וכנ"ל.

וא"כ קשה לכאורה על רבינו הזקן שבסי' שצו פסק בפשיטות כשיטת הרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם, ואילו בסי' שצח ס"ב פסק בפשיטות כרש"י, שאף "עיר שאינה מוקפת חומה חלקה" עדיין צריך שיהיו "בתים סמוכים ומחוברים".

[ואף שגם לשיטת רש"י ברור הדבר שמוסיפים עיבור לעיר, היינו שמצרפים הבתים שהם תוך ע' אמה ושיריים ומרבעים את העיר כנגדה. שהרי כן מפורש מיד בהמשך המשנה שם (נב, ב) "היו שם גדודיות גבוהות עשה טפחים וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה מוציאין את המדה כנגדן ועושין אותן כמין טבלא מרובעת". ופרש"י שם "ושינן בתוך שבעים אמה ושירים לעיר". וכן מבואר בטוש"ע ובשוע"ר ס"ז: "היה בית קרוב לעיר כע' אמה ובית שני קרוב לראשון כע' אמה ובית ג' קרוב לב' כע' אמה וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כעיר אחת וכשמודדים מודדים מחוץ לע' אמה מבית האחרון ... ולמתוח חוט מזה לזה על פני כל העיר".

הנה כל זה לשיטת רש"י הוא כאשר יש כבר עיר שהיא מוקפת חומה או בתים הסמוכים ומחוברים זה לזה, ורק אח"כ נותנים לה עיבור, דהיינו שמצטרף לעיר הזאת כל בית שהוא בתוך עיבורה, כלומר בתוך ע' אמה ושירים לחומת העיר (או לבתים הסמוכים ומחוברים זה לזה).

וכן נראה לשון שוע"ר לקמן סי' שצח ס"ו: "כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר ... אם אין בינו ובין העיר אלא ע' אמה ושירים ... יש אומרים שמרחיקים משם עוד ע' אמה ושירים ומתחילים למדוד ואצ"ל שאם אין בית דירה סמוך לעיר ומודדין מהעיר עצמה שמרחיקים מחומתה ע' אמה ושירים". ולכאורה מהו ההפרש בין "עיר עצמה" לבין "בית דירה סמוך לעיר". אלא שעיר עצמה היינו שהבתים סמוכים ומחוברים ועיבורה של עיר היינו כשהוא בתוך ע' אמה ושיריים. שזוהי שיטת רש"י.

ובזה מיושבת בפשיטות תמיהת הקרבן נתנאל פ"ה ס"ג אות ס על הטור ורמ"א שפסקו שנותנין קרפף לא רק לעיר עצמה כ"א גם לבית הסמוך לעיר, וכותב ע"ז "לא ידעתי מקור מוצא לדין זה ואין לכל המחברים ראשונים והאחרונים שהזכירו דין זה". ולפי הנ"ל מובן בפשטות דאזיל בשיטת אביו הרא"ש, שאין כל חילוק בין עיר לבין בית הסמוך לעיר, כי גם העיר עצמה היא ע"י דמובלע כל אחד בתוך שבעים אמה ושיריים של חבירו. וכל החילוק בין עיר לבין בית הסמוך לעיר המובא בשוע"ר כאן, הוא רק לשיטת רש"י הנ"ל].

וראיתי שבמ"מ וציונים ציין על מ"ש "כמו שיתבאר בסי' שצח" שהכוונה לסי"א (וכן העתיקו מדבריו במהדורת עוז והדר, אלא שכדרכם העתיקו מדבריו כסומא בארובה, מבלי לציין מהיכן נלקחו הדברים). וז"ל בסי' שצח סי"א: "חומת העיר שנפרצה מב' רוחותיה זו כנגד זו וחרבו הבתים שביניהן עד שנעשו כב' עיירות אם אין ברוחב מקום החלק אלא קמ"א אמה ושליש דינו כסתום".

אמנם מלבד העובדה שלא נזכרה כאן ההלכה שיכולות להיות בעיר פרצות של ע' אמה ושיריים (כ"א מיירי בפרצה אחת של קמא אמה ושיריים), הנה מסגנון הדברים כאן נראה שגדרה של עיר היא דוקא כשמוקפת חומה; אלא שכיון שנותנין עיבור לכל אחת משתי חצאי העיירות (שכל אחת מהן מוקפת חומה מג' צדדיה) לכן "דינו כסתום", והוי כאילו היא מוקפת חומה מסביב. ובזה גם רש"י יודה. וא"כ היכן מצינו כאן שיפסוק כרמב"ם ורא"ש, דלא כרש"י.

ובאמת נזכר שם סי"ד: "כמו בעיר שמודדים מבית החיצון אע"פ שאינה מוקפת חומה". אמנם גם שם מיירי כשהבתים סמוכים זה לזה, וכאמור שם "שכל אהלים סמוכים זה לזה". וא"כ נראה גם מכאן לכאורה כשיטת רש"י, שאין נחשבת עיר עד שיהיו הבתים סמוכין ומחוברים זה לזה. ורק אח"כ נותנים לה עיבור, דהיינו שמצטרף לעיר הזאת כל בית שהוא בתוך עיבורה, כלומר בתוך ע' אמה ושירים לחומת העיר (או לבתים הסמוכים ומחוברים זה לזה). וא"כ עדיין לא מובן לכאורה מהו הציון לסי' שצח, ואדרבא לכאורה.

וכל זה נוגע למעשה בכל שבת בעיירות שלנו, שהולכין בתוכה יותר מאלפיים אמה, אף שבזמנינו לא רגיל להקיף העיירות בחומה, וגם לא רגיל כ"כ שיהיו הבתים סמוכים ומחוברים זה לזה.

[ולפי האמור לעיל, אפשר שעיירות שלנו נחשבות בכל אופן לד' אמות, שהרי בתוך העיר בודאי יש כמה בתים הסמוכים זה לזה או שמוקפות גדר, וא"כ שאר הבתים הסמוכים זה לזה בתוך ע' אמה ושיריים יש להם דין עיבור עיר לדברי הכל. והנפקא מינה מכל זה הוא רק בעיירות או כפרים שיש להם בתים שאף אחד מהם אינו מחובר לחבירו, אלא שכל הבתים הם בתוך ע' אמה ושיריים זה לזה, אם יש להם דין עיר או לאו].

ולכאורה פשוט שיש לסמוך בזה על מה שפסק בסי' שצו כהרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם שאין צריך שתהי' העיר מוקפת חומה כלל. וכן נפסק בשוע"ר סי' תא ס"א (אף שלפום ריהטא נראה בסי' שצח ס"ב וסי"א וסי"ד כשיטת רש"י שצריכה להיות מוקפת חומה או שהבתים סמוכים ומחוברים זה לזה).

הלכה ומנהג
הסרת מכסה פח מבקבוק בשבת
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
שליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

עיין בספר שמירת שבת כהלכתה חלק א' דף צ"ב שמביא בפשטות דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל שאסור להסיר מכסה פח מבקבוק אשר עם פתיחתו נהפך המכסה לכלי ראוי לשימוש כפקק הברגה כגון מכסה אשר עם פתיחתו לראשונה נפרד חלק ממנו ונשארת מעין טבעת על גבי צואר הבקבוק.

ועיין לשון הגרש"ז אויערבך ז"ל בספרו מנחת שלמה סי' צא סעיף י"ב: "כל זמן שהפקק מחובר לחלק התחתון אינו ראוי כלל לכסות בו בקבוק אחר כזה ונמצא דלא נעשה פקק אלא ע"י זה שחתך את הטבעת מהפקק וכיון שכן הוה ליה וודאי תיקון כלי". ע"כ.

והנה כפי הנמסר מאנשים נאמנים, היה רגיל רבינו נשיא דורינו להסיר מכסי פח שנעשים באופן הנ"ל בשבת. וצריך להבין מדוע לא נקרא זה תיקון כלי, וכדברי המנחת שלמה. וכמו כן צריך עיון מדוע אין איסור להסיר המכסה משום סתירה כיון שדעת רבינו בסי' שיד סעיף א' שסתירת בנין גמור אסורה בכלים. עיי"ש.

והנראה לומר שעיקר תכלית המכסה היא להבטיח שלא ישפך שום משקה מהכלי וכן לשמור שהמשקה שבתוכו יהיה טרי, וכשהוא מפריד את החלק העליון של הפח ונשאר מעין טבעת אז נגרע מטרת המכסה וע"כ אע"פ שנחשב תיקון לגבי כלי אחר (דיכול להשתמש במכסה בכלי אחר) מ"מ לגבי עיקר מטרתו נקרא סתירה ולא מצינו שתיקון כלי כזה יהיה אסור.

ובנוגע לאיסור סתירה י"ל שיש לו הדין של חותלות שבסעיף יח בשוע"ר שם שמותר לחותכם ואינו אסור משום סתירה ונקרא בנין גרוע שאינו עשוי להתקיים הרבה וכמו כן כאן לא נקרא סתירה כיון שאינו עשוי להתקיים לזמן רב ונקרא בנין גרוע.

הלכה ומנהג
מקום אמירת הקרבנות עד "הודו" -בבית או בבית הכנסת
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, ניו יורק

בספר "שערי הלכה ומנהג" הוספות ומילואים שיצא לאור זה עתה, בקטע הראשון שבספר בענין סדר אמירת ברכות השחר (ע' כה) איתא: "מנהגינו לומר בבית בהשכמה כל סדר ברכות השחר, פ' העקידה, ק"ש (עם פרשה ראשונה - בכוונה לצאת ק"ש בזמנה) וסדר הקרבנות וכו' עד הודו, ובביהכנ"ס מתחילים מ"הודו", שלא כמנהג העולם שאומרים ברכות השחר בביהכ"נ וקוראים רק פסוק ראשון של ק"ש כו'".

והמקור לזה צוין בסוף הספר לס' "ניצוצי אור" ע' 74, והוא שם במכתב רבינו מי' סיון תשל"ו אל הרב מאיר לובין, וקטע זה נכתב בהמשך למ"ש לפני זה "בנוגע לזמן ק"ש של שחרית, כנראה לא ידוע לכת"ר אשר מנהגנו" וכו' ומסיים "ולכן איפכא מסתברא, שיותר קרוב לעבור זמן קריאת שמע בשבת ויו"ט על פי מנהג העולם וד"ל".

ולכאורה משמע שעיקר הכוונה באגרת זו היא לבאר כיצד אנו מקיימים ק"ש בזמנה, אך חידוש גדול נוסף כאן, שאומרים בבית את כל הקרבנות עד "הודו", דלכאורה אין זה מתאים עם אמירת "איזהו מקומן" ברבים ואמירת הקדיש אחרי ברייתא דר' ישמעאל. וכי הכוונה היא שרק הש"ץ אומר את הברייתא דר"י בבית הכנסת?

ויש להעיר, שמכתב זה נדפס מתוך ארכיון המזכיר הר"נ מינדל ע"ה, ואפשר שזו מהדו"ק שלא נשלחה אל השואל כמו שהיא, ולכן צ"ע אם אפשר ללמוד מזה הלכה למעשה בניגוד לנהוג בדרך כלל. ולא באתי אלא להעיר.

הלכה ומנהג
מי שאינו בקדיש בנידוי מ' יום - מקורו
הרב נחום גרינוואלד
ניו דזשערזי

בשו"ע רבינו סי' נו ס"א כותב רבינו בסוגריים "(והשומע [קדיש] ואינו עונה הוא בנידוי מ' יום)". במהדורת קה"ת החדשה ציינו לראות לילקוט ראובני ערך אמן בשם מדרש כונן ומעשה רב הנדפס בלבוש בתחילתו בשם דרך משה.

בילקוט ראובני אכן מציין שמי שאינו עונה חייב נידוי, אך שיש נדוי מ' יום לא מוזכר שם כלל וגם מלשונו משמע חייב נידוי, כלומר שיש לנדותו ולא שהוא בנידוי מלמעלה בדרך ממילא. וכן מ' יום לא מוזכר שם כלל.

וה'מעשה רב' אינו שייך לכאן כלל, כי שם מסופר שהלבוש למד אצל החכם אבוהב הספרדי בווינציה חכמת עיבור החודש, ושם שמע ברכת הפירות של תינוק ולא ענה אמן, ועבור כן נידוה החכם אבוהב לשלושים יום, ושם 1) הנידוי הוא לכפר עוון מיתה 2) שם מדובר בברכת הפירות ולא מוזכר קדיש כלל. 3) שם הנידוי ככל דין נידוי לל' יום. 4) שם נידהו בפה ולא שהוא מנודה מאליו.

(ויש להתפלא על המקור ב"לבוש בתחילתו" כאשר למשל הלבוש שתח"י (שהוא המהדורה הנפוצה עד לאחרונה שהדפיסוה במהדורה לתפארת) ה'מעשה רב נדפס בסוף או"ח. והעיקר, מדוע לא ציינו לספר 'דרך משה' עצמו ספר מוסר נפוץ שמצורף עם ספר הגן מהרב המוכיח מהור"ר משה כהנא אב"ד ור"מ בק"ק גיביטש, ומחולק לפי ימים (כט ימי החודש) ושם מופיע הסיפור ביום י"א).

ולאחרונה אף ראיתי באחד מספרי המלקטים שיש בסופו שאלות ותשובות קצרות לגאון נודע, שנחשב לבקי גדול ששאלו אותו על כך ואמר, שאין מקור לדבר! ויש רק להתפלאות על כך, שהרי רבינו בעצמו מהווה מקור לדברים כאלו ולגדולים מזה. ובמיוחד שהרי ידוע שבשלחנו אין רבינו כלל כותב דברים מחודשים בפרט מסוג זה?

אולם ת"ל שמצאתי שמקור דברי רבי הם ב"כתבי האריז"ל" ואכן אין הם מופיעים בכתבים הנודעים, אלא מובא בספר שמביאו בשם האר"י, ובוודאי ספר זה לא המציאו ח"ו אלא מקורות נאמנים לו. והוא בספר "זכירה" לרבי זכרי' מק"ק פלונגייאן במדינת זאמוט לעמברג, (הספר הוא ליקוט מספרי מקובלים ומוסר וקורא להמוסרים בשם: סגולות. בספריית אגודת חב"ד מצוי עותק של הספר מהמבורג תס"ט שכנראה אז נדפס לראשונה. ומקטלוג הספרי' אף ניכר שהי' הספר נפוץ מאד, שכן חזר ונדפס הספר כל כמה שנים) ושם בסגולות לתפילה בחלק א' של הספר כתוב: "ובכתבי האר"י מי שביטל במזיד אמן יהא שמי' רבא אפילו פעם אחת דוחין אותו מ' יום ממחיצתו וחוטא ומחטיא". מכיון שהספר נדפס לראשונה בתס"ט ומאז הרבה פעמים בוודאי ראה רבינו הזקן את הספר, אך יותר נראה שהמחבר שכל ספרו ליקוט, ראה דבר זה בספר אחר בשם אריז"ל. ויש לחפש.

הלכה ומנהג
מעלין בקודש ואין מורידין - ברצועת התפילין
הת' לוי יצחק חיטריק
תלמיד בישיבה

בשו"ע אדמה"ז סי' מב סעיף ג': "אם נפסקה הרצועה ש"י סמוך לקשר והופך ראש השני למעלה ועושה בה הקשר וראש הראשון יהיה למטה לא יקשור שם למטה חתיכת הרצועה שהיה הקשר בה שנפסקה שם מפני שמורידה מקדושתה כיון שהיה בה הקשר והיו"ד ועתה יעשה בה כריכות האצבעות אלא צריכה גניזה ואם אין הרצועה ארוכה כ"כ אזי לא יעשה כ"כ כריכות סביב היד".

הרי מבואר מדברי אדמה"ז שרק לגבי החתיכה הקטנה שהקשר היה בה אין לכרוך למטה בידו אבל גבי הרצועה עצמה אין חילוק בין מעלה ומטה "והופך ראש השני למטה".

והנה מקור דברי אדמה"ז הוא המ"א שם והביא המ"א כמה ראיות לדין מעלין בקודש בהרצועת התפילין, וכתב וגדולה מזו כתבו התוס' בשבת דף צח כשמניחין הקרשים על העגלות גנאי הוא להשים צד העב של קרש סמוך לקרקע אצל צד הקצר שהיה למעלה ודמי להא דאמר מעלין בקודש וכו'.

והנה הרבה פסקו מזה שכשנחתך מקום הקשר ועושים קשר חדש חייבים לעשות את הקשר החדש במקום שיהיה קרוב לקשר הקודם (פ"מ, משנה ברורה).

אך האדה"ז לא פסק כן כנ"ל דס"ל שכשנחתך מקום הקשר אין חילוק בין מעלה ומטה.

[ועיין בערוך השולחן שכ' וז"ל "ולא דמי לקרשים שבמשכן שהביא המג"א סק"א דהתם צד אחד אצל הקרקע ואינו כבוד נגד צד העליון משא"כ בזה". עכ"ל.

ועיין באלי' רבה שכתב בשם זקנו וז"ל "דמותר להפוך הרצועה של תפילין וליתן הקצה שלמטה למעלה בבתים, והביא ראי' מפרש"י פ' ויצא זאת אומרת עלי יניח הצדיק את ראשו עשאן הקב"ה אבן אחת, והא עדיין הקנאה לאיזה צד ינתן האבן אלא שאין קפידה בזה". עכ"ל.

ועיין בשע"ת שדחה ראי' זו כי אין ראי' מדברי אגדה.

והנה לכאורה מהנ"ל משמע ששיטת האדמוה"ז היא שלא אומרים מעלין בקודש ואין מורידין אלא בב' גופים נפרדים משא"כ בגוף אחד כמו ברצועת התפילין].

והנה, בהלכות ציצית סי' ח' ס"ט כתב האדמה"ז: "נהגו לעשות עטרה לטלית מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם ולא יורדין למטה שמעלין בקודש ואין מורידין. והאר"י ז"ל לא היה מקפיד על זה".

ולכאורה הרי הטלית עשויה מגוף אחד כמו רצועת התפילין, אז למה כתב האדמה"ז שבזה כן אומרים מעלין בקודש וכו'. הרי לכאורה אדרבה דאם בטלית - תשמישי מצוה כותב שיש להקפיד ע"ז כ"ש בתפילין - תשמישי קדושה.

ועיין בתהלה דוד סי' ח' שהקשה כגון זה על המ"א, ותי' שמדובר בטלית העשויה מכמה חתיכות ולא הוה כחתיכה אחת וכו'. אך בדברי אדמוה"ז לכאורה אין לתרץ כן כי הרי כתב 'טלית' סתם.

ולכאורה היה אפ"ל שטלית ורצועה של תפילין אינם דומים כי ברצועה הרי כולה חתיכה אחת ממש, משא"כ בטלית הב' ציציות שמלפניו אינם חתיכה אחת עם הב' שמלאחריו (וכן מימין לשמאל) אף שבגד הטלית הוא חתיכה אחת.

ודייקא נמי בלשון האדמה"ז "שאותן ציצית שלפניו" (ולא שצד זה של הטלית יהי' לעולם מלפניו). ולכאורה כן יש לדייק ג"כ במ"א כי בהלכות ציצית דימה קדושת הציצית שמלפניו לקרשים הנפרדים שבמשכן שבהם אומרים מעלין בקודש ואין מורידין. (דקרש שהיה בתחילה בצפון לעולם סידרוהו בצפון), משא"כ בהלכות תפילין הביא ראי' מקרש אחד, שצד העליון לא היה קדושתו כצד התחתון.

אמנם אין זה מסתבר דבמ"א סי' י' ס"ק ב' גבי ההלכה שאסור לעשות חמשה ציצית בבגד משום בל תוסיף, ציין מראה מקום לרא"ם בפרשת ואתחנן, שלא אומרים בה' ציציות האי לחודיה והאי לחודיה. ועיין בתהלה לדוד שכתב "וע"כ הא דלא אמרינן בכה"ג האי לחודא קאי לכאורה כיון דקשר עליון דאורייתא נעשו כל הציצית עם הבגד ד"א" עכ"ל.

נמצא שהבגד והציצית דבר אחד הם, וא"כ ע"כ אין לחלק בין הב' ציציות שמלפניו ובין אלו שמלאחריו, וצ"ע.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

הלכה ומנהג
כמה גרשון מ"מ היו בעולם [גליון]
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר

בנוגע לשאלה בגליון תתכב האם ניתן לקרוא שם לתינוק ע"ש אדם שנפטר בגיל צעיר וכדומה, ומענה כ"ק אדמו"ר בנוגע לשאלה האם לקרוא לבן "גרשון מנחם מענדל" אחר האב שנאבד במלחמה – "… כמה גרשון מ"מ היו בעולם…" הנני להפנות למש"כ בחוברת 'התקשרות' גליון ריא (שבת נחמו תשנ"ח) עמ' 17 בשם הרה"ח רי"ל שיח' גרונר, שאין זו הוראה פרטית אלא אין להקפיד על זה כלל, כי כך ענה כ"ק אדמו"ר לכמה וכמה ששאלוהו אם לקרוא ע"ש אדם שנפטר בגיל צעיר, ומסיימים בטוב.

Download PDF
תוכן הענינים
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות