E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ משפטים - שבת שקלים - תשס"ב
חסידות
שלשה צמצומים
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, ניו יורק

בד"ה באתי לגני תשמ"ב סעיף ה' (בלתי מוגה) מבאר שכללות הצמצומים נחלקים לג' צמצומים כלליים, ומציין על זה לתניא רפמ"ט ושם "אך דרך כלל הם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים. לשלשה מיני עולמות כלליים . . והם שלשה עולמות בי"ע". ואח"כ מביא מהמשך תרס"ו (ע' רכג) שהתהוות העולמות היא ע"י ג' צמצומים, צמצום א' מן המאציל לאצילות, וצמצום ב' מאצילות לבי"ע, וצמצום ג' להתהוות יש גמור.

ובשוה"ג הובא על זה ד"השייכות דג' צמצוצים אלו (שבהמשך תרס"ו שם) לג' הצמצומים שבג' עולמות בי"ע (שבתניא שם), היא - כי כל עולם כלול מכל העולמות".

והעירני ח"א, דלכאורה הערה זו דורשת ביאור. דהנה בפשטות שלשת אופנים אלה בצמצום המבוארים בתניא והמבוארים בהמשך תרס"ו שם, אינם בסתירה זל"ז, כמבואר בכ"מ ההפרש בין בריאה יצירה ועשי', שיש למצוא דמיון ביניהם לשלשת החלוקות דאצילות ובי"ע ועשי' גשמית. ומאידך גיסא, מהו פירוש התירוץ "כי כל עולם כלול מכל העולמות".

והנה כד דייקת יש לעיין, מדוע באמת הביא כ"ק אדמו"ר את שלשת הצמצומים שבהמשך תרס"ו (שם), ולא הסתפק במ"ש בתניא (שם). ועכצ"ל דהכא בהמאמר נחית דוקא לג' הצמצומים שבהמשך תרס"ו, כדי להגיע למסקנא אשר כל הצמצומים מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, הם בשביל שיהי' אחדות עם הקב"ה, דהיינו עצומ"ה ית'. ולכן הביא דוקא את ג' הצמצומים שבהמשך תרס"ו, דהצמצום הראשון שם הוא מהמאציל לאצילות, היינו למעלה מעלה ביותר, והצמצום האחרון הוא להתהוות יש גמור, למטה מטה ביותר. משא"כ בתניא קאי בג' עולמות בי"ע, דעולם הבריאה אינו התחלת ההשתלשלות, ועולם העשי' (הרוחני) אינו סוף ההשתלשלות. ובלקוטי הגהות לתניא שם פירש דקאי על בי"ע הכלליים, א"ק ועתיק ואצילות.

ולפי זה אולי יש מקום לומר, שהכוונה בענין ש"כל עולם כלול מכל העולמות" היא, שמכיון שיש התכללות בין העולמות, הרי גם בצמצומים הללו שבהמשך תרס"ו, יש למצוא את אותן התכונות שבשלשת הצמצומים אשר בתניא שם (שהם צמצום, דרגא ומסך, כמבואר במפרשי התניא). ועצ"ע.

חסידות
הכח המהווה - אין, והמציאות- יש
הרב שמואל יחזקאל בראון
כפר חב"ד ב'

בהוצאה החדשה (קונטרס) של ד"ה באתי לגני ה'תשכ"ב, עמ"ש בהמאמר (אות ג') "הרי מה שנרגש אצלם הוא אופן בריאתם מאין ליש, שהנברא הוא מציאות יש, ואילו הבורא והמהוה נקרא אין, שאינו מציאות", ציינו העורכים שי' בהערה 37: "ראה לקו"ת דרושים לשמע"צ פג, א. סהמ"צ להצ"צ צד, ב". והנה בלקו"ת (שם) איתא: "ומה שלמעלה מעלה הוא בחי' אין יותר, לפי שאינו מושג יותר וכו'". וב'דרך מצוותיך' (שם) "שהאלקות הוא בחי' אין ע"ש שאינו מושג וכו'".

והנה בכללות מבואר בדא"ח (ראה בארוכה ד"ה 'ושבתה' תרס"ו ע' רכא, ועוד), שיש ב' טעמים למה נקראת האלקות שמהוה את היש - בחי' אין: א. הוא המבואר בלקו"ת וסהמ"צ הנ"ל, שאינו מושג וכו', עיי"ש. ב. הוא "שמשיגים שהכח האלקי המהווה, אינו בבחי' מהות ומציאות דבר מה כמו שהנבראים מרגישים את עצמם שהן בבחי' מציאות יש" (ד"ה 'ושבתה' תרס"ו שם).

ובעיון קל בד"ה באתי לגני תשכ"ב הנ"ל, משמע לכאו' בפשטות, שהביאור הוא בענין הרגש הנבראים שמציאותם מעצמותם, וה'אין' המהוום אינו בבחי' מציאות דבר מה בהרגשתם. ועפי"ז אין מקום כלל לציין ללקו"ת ודרמ"צ הנ"ל, שהוא ענין אחר. וידוע גודל הדיוק במראי - מקומות וכו'.

חסידות
אר"ע אשריכם ישראל כו' כי ביום הזה כו'
הת' ישראל זאב פערשין
תלמיד בישיבה

בהמשך תרס"ו (עמוד שפ) בהתחלת מאמר ד"ה "אמר ר"ע", מצטט וז"ל: "אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר כי ביום הזה כו' ואומר מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל". ע"כ.

והנה, המקור לזה הוא במשנה סוף מסכת יומא (פרק ח, משנה ט) ושם איתא הלשון: "אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל".

ולפי"ז צ"ל מדוע בהמשך תרס"ו מובא מאמרז"ל זה: אמר ר"ע אשריכם כו' לא כמו שכתוב במקור (במסכת יומא), ששם מביא הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", ובהמאמר מביא הפסוק "כי ביום הזה כו'"?

ועיינתי בכמה וכמה דפוסי משניות על משנה זו, ולא מצאתי דפוס שמביא הפסוק "כי ביום הזה" וגם באוה"ת יוהכ"פ (א'תקע"ו) ובספר מאמרים תשי"ז (ע' 31) מביא הפסוק "וזרקתי עליכם" ולא "כי ביום הזה".

וראה גם לקו"ש חי"ז (עמ' 176-177) ששם מביא הרבי כהגירסא ביומא, ואדרבה שם (עמ' 177) הקשה הרבי מדוע ר"ע לא מביא הפסוק "כי ביום הזה" וזלה"ק: "פארוואס דארף ר"ע אנקומען צו ראיות אז הקב"ה איז מטהר די אידן פון א פסוק אין נביאים, פון א פסוק אין יחזקאל, און (איז זיך דערמיט ניט מסתפק און ברענגט א צווייטע ראי' פון) ירמי' ("מקוה ישראל...") - בעת דאס איז א פסוק מפורש אין חומש . . "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו?", עיי"ש.

אשר מכל הנ"ל רואים שהגירסא היא "וזרקתי עליכם גו' ולא הפסוק "כי ביום הזה", וא"כ למה בהמשך תרס"ו מביא הפסוק "כי ביום הזה". וצ"ע.

ואבקש מהקוראים להעיר בזה.

חסידות
השתחוואה - עיקר העליה לרגל [גליון]
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

בגליון הקודם [תתלא] בעמ' 38 הבאתי את דברי אדה"ז בלקו"ת ובסידור עם דא"ח: "ועיקר הראיה הוא ההשתחוואה שהיה משתחוה ויוצא..."[1], ודנתי ע"ד מקורו, וציינתי למבואר שהיו "משתחוים רווחים". ויש להוסיף בזה כמה דברים.

מבואר בגמ' יומא (כא, א): אמר רב יהודה אמר רב בשעה שישראל עולין לרגל עומדין צפופין ומשתחוים רווחים . . וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש, ומביא הגמ' ע"ז הנאמר במשנה במס' אבות (פ"ה מ"ה)[2]. ובטעם השתחואה זו מבאר רש"י: "וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס . . שלא ישמע איש וידוי של חבירו שלא יכלם", הרי מפרש רש"י שסיבת ההשתחואה היתה כדי להתודות.

"משתחוים רווחים" בחג או ביוהכ"פ?

ובס' שיח יצחק עמ"ס יומא שם הביא משו"ת תשב"ץ ח"ג סי' לז שדוחה סברת השואל "כי הנס שעומדים צפופים כו' שהיה מפני עולי רגלים בגזר' ג' רגלים יראה כל זכורך. וכל זה טעות שהנס היה גדול ביה"כ שהיו משתחוים כששומעין השם מפי כ"ג והיו מתודים ע"כ היה מתרחק כל א' מחבירו ד' אמות כדי שלא ישמע ודויו של חבירו . . ואין הנס מפני יראה כל זכורך שאין המצוה הזו אלא ברגלים שהיו מביאים עולות ראייה וברגלים יכולין היו ליכנס כתות כתות כמו בשחיטת פסחים וכל הרגל היה לתשלומין ומה צורך לנס מפני זה...", וראה גם שם סי' קלה. ויל"ע במגן אבות עמ"ס אבות שם.

ומש"כ "שהיו משתחוים כששומעין השם מפי כ"ג" הנה כן מבואר לפנינו במשנה יומא סו, א ("והכהנים והעם העומדים בעזרה..."), וכ"ה ברמב"ם הל' עבודת יוהכ"פ פ"ב ה"ז. אבל בגירסת רוב הראשונים זה לא נמצא, וכן מבואר בירושלמי יומא פ"ג ה"ז ("הקרובים היו נופלין על פניהן, הרחוקים היו אומרים בשכמל"ו"), וראה הנסמן ב'מקורות וציונים' ובספר המפתח שבמהדורת פרנקל שם (על דברי הרמב"ם ועל דברי הכס"מ שם), וב'אנציקלופדיה תלמודית', יא, ערך השתחואה, טור רלו ציון 188.

אמנם מש"כ "שהיו משתחוים . . והיו מתודים" לכאורה אינו מובן, שהרי כשהיו נופלים על פניהם היו אומרים בשכמל"ו, וכמבואר במשנה שם, ומפרש בגמ' שם לז, א שזה קשור לנאמר בקרא "כי שם ה' אקרא", ואין לזה קשר לכאורה לוידוי, וא"כ צ"ע למצוא מקורו של התשב"ץ, וכנראה שכ"ה גם דעתו של רש"י כאן, שכשנופלים על פניהם היו מתודים.

ואולי זה מתקשר למה שהביא ב'אנציקלופדיה תלמודית' שם, ערך וידוי, טור תכה, מש"כ המאירי ב'חיבור התשובה' עמ' 566 שכשהיה כה"ג מתודה על שעיר המשתלח היה מתודה עמו כל מי שלבו נוקפו, שוידויו של המיוחד שבעם על לשון כל ישראל בא לעורר להיות כאו"א מתודה על כל עונותיו בפרט.

ועוד יש להעיר בנוגע לוידוי בהשתחואה, שהרי צריך להתודות מעומד (טוש"ע או"ח סי' תרז ס"ג ע"פ יומא פז, א בעובדא דשמואל), "וישחה כמו במודים" (מג"א שם סק"ד), "ולא כאותם המשתטחים על גבי קרקע ומתודים שאין זה עמידה" (מהרי"ל, מובא ב'אנציקלופדיה' שם טור תלז. אמנם ראה שם ציון 313 שמביא מהמאירי ליומא שם: בהשתחואה).

ובס' שיח יצחק שם כתב דעם כי גם מדברי רש"י כאן משמע כדעת התשב"ץ דהנס דמשתחוים רוחים היה ביוהכ"פ כדי להתודות, דברגלים לא שייך וידוי, אבל מלישנא דסוגיין דקאמר "בשעה שישראל עולין לרגל" משמע דאף ברגל כשבאו להקריב קרבנות או להתפל נעשה להם נס זה. וכן משמע בבראשית רבה (פרשה ה, ז): "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, רבי שמואל ברבי חנא בשם רבי אחא אמר . . כדי שלא יהא אדם שומע תפלתו של חבירו...", ועד"ז נאמר בויקרא רבה (פרשה י, ט), וראה גם אבות דר"נ פל"ה מ"ח שאומר: "כשישראל עומדים בתפלה..."[3]. ומוסיף השיח יצחק: "וגם [דברי] רש"י ז"ל יש לפרש דלאו דוקא קאמר, דבין ביוה"כ בשעת וידוי או ברגלים בשעת תפלה היה נס זה". ואכן בפרש"י למס' אבות[4] שם נאמר: "כשהיו משתחוים כלפי היכל להפיל תחינתן היו רווחים . . כדי שלא ישמע אחד מהם תפלתו[5] של חבירו"[6].

השתחוואה כגמר בכניסה לביהמ"'ק או ביהכ"נ

ובחידושי הגרי"ז (סטנסיל) עמ"ס יומא כאן [ח"ה עמ' 225] מצאתי ביאור חדש בענין זה: מקור להאי דינא דבעינן להשתחות ברגלים אין זה דין מיוחד, כ"א בשעה שנכנסים לעזרה צריכין השתחואה. וכן אמרינן בתפילה בשלש פעמי רגלינו נעלה ונשתחוה[7], דכל שבא לעזרה מתחייב בהשתחואה*.

וכיסוד לדבריו הוא מציין לפרשת ביכורים, ששם נאמר (תבא כו, י) והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך, ובטעם ההשתחואה כתב הגר"א בס' אדרת אליהו: "והשתחוית, זה הכלל כל היוצא מביהמ"ק צריך השתחואה". וכן מצאתי בפירוש החזקוני עה"ת שמבאר: "והשתחוית, כאדם שנוטל רשות מרבו והולך לו". ועד"ז כותב הרא"ש בפירושו למס' תמיד (פ"ז מ"א) על המבואר במשנה שם שהכהן "השתחוה ויצא. לפי שנגמר עם העבודה היה משתחוה כעבד שמשמש את רבו ונוטל רשות ויוצא". ועד"ז נמצא בביאורי הגר"א שם: "ההשתחוואה לא היתה אלא על היציאה כמו שנפטר מרבו, לכך בדישון מזבח והמנורה בפעם ראשון לא היה השתחוואה, כי אם בפעם שני כשנפטר"[8].

מהנ"ל ראינו כבר חיוב ההשתחוואה לכהן כשגומר את העבודה ולישראל כשמביא ביכורים, ובהמשך לזה מצינו מבואר ברמ"א או"ח (סוף סי' קלב): "וכשיוצא מבית הכנסת יאמר ה' נחני בצדקתך [תהלים ה, ט] ומשתחוה ויוצא", "כתלמיד הנפטר מרבו" (מג"א שם סק"ו מה'דרכי משה' סוף סי' קלג בשם המהרי"ל), ובביאור הגר"א שם סק"ט ציין מקור להשתחואה מהנ"ל: "כמו שכתוב בתמיד בגמר עבודתו והשתחוה ויצא", הרי שהרחיבו את ההשתחואה גם לתפילה במקדש מעט זו בית הכנסת.

ואולי י"ל שההשתחואה הנו לא רק אחרי גמר העבודה אלא הנו שלימות העבודה, שהרי עם ההשתחואה הוא מראה שהוא "כעבד שמשמש את רבו (ונוטל רשות ויוצא)".

ועפ"ז יומתקו דברי הרלב"ג שמואל-א (א, ג) שכותב: "ואפשר ג"כ שהיה ההשתחואה ממש כי הנכנס שם היה משתחוה כמו שאמרו ז"ל", הרי שתלה את ההשתחואה בכניסה ולא ביציאה, כי ההשתחואה כשיוצא הוא שלימות הכניסה-העבודה.

ובכל הנ"ל יש להעיר מדברי התוספתא שקלים (פ"ב, יז): "השתחואות שבמקדש שעל גבי קרבן חובה היו קבע היו", ובדברי המפרשים שם, הועתקו ב'אנציקלופדיה תלמודית' שם, ערך השתחואה, טור רלה[9].

ועדיין אין זה ביאור מספיק לדברי אדה"ז הנ"ל, שמשמע מדבריו שההשתחואה הוא עיקר גדר העליה לרגל, ועדיין לא מצאנו את מקורו הברור.


1) אציין בזה, שביאורו של אדה"ז ע"פ חסידות הועתק ע"י א' מגדולי רבני הונגריה בספר 'ערוגת הבשם' עה"ת (פר' תצא עה"פ ועתה הנה הבאתי כו' והשתחוית לפני ה'): "ענינו מבואר בסידור הרב התניא זי"ע...".

2) ראה דבר מעניין בשו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' רלד ד"ה ובמ"ש): "דלפמ"ש בתשב"ץ ח"ג סוס"י ר"א דגם בזמנו נראה נס [כ]זה בבהכ"נ שבירושלים . . וה' יודע כי עיני ראו בח"ל דבר זה, ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו, וא"כ מאי רבותא דעשרה נסים נעשו בבהמ"ק, אבל הנס היה [ד]עומדים צפופים...", ראה שם. ולהעיר מהרמב"ם בפיה"מ אבות שם: "ובשעת ההשתחויה לא היו באין לידי דחק ולא היו לוחצים זא"ז לעוצם רגשי כבוד המקום ההוא", ומוכח דמפרש דאין הכוונה לנס שלמעלה מדרך הטבע, אלא לדבר יוצא מגדר הרגיל, כי בהתקבץ עם גדול ורב דחוקים ובפרט אם משתחוים.

3) וכן כתוב בפירוש ר' אליקים למס' יומא כאן: "ומשתחוים רווחים. ובתלמוד ירושלמי כת' שכשהן מתפללין היו מרויחין . . כדי שלא ישמע אדם תפילת חבירו", וכבר העיר המהדיר בהערה 753 שלא נמצא לפנינו בירושלמי, אלא במדרש רבה. אמנם מש"כ שם בהערה 754 ש"כ"ה ברש"י", כנראה לא הבחין שרש"י מקשר את זה לוידוי, והמדרש מקשר את זה עם תפילה.

4) מהדורת הרב מא"ז קינסטליכער, בני ברק תשנ"ב. וראה שם מבואו עמ' י-כד ע"ד ייחוס הפירוש לרש"י, וטיב הדפוסים השונים והשינויים שביניהם.

5) ועד"ז נאמר בפירוש ראב"ן שם: "כדי שלא ישמע אחד מהן תפילתו של חבירו כשהיה תובע צרכו".

6) ובסוגריים נמצא גם: "וכשהיה מתודה על עונותיו שלא יתבייש מחבירו", וראה שם במבוא עמ' כג שבסוגריים הוא שם מה שנמצא רק במהדורת מנטובה, אבל לא בכ"י, בדפו"ר ובמהדורת תר"ח.

7) צ"ל: נעלה ונראה ונשתחוה לפניך בשלש פעמי רגלינו (מוסף לשלש רגלים).

*) ראה גם חידושי מרן רי"ז הלוי פ' תשא עה"פ "וימהר משה", ובס' רנת יצחק שמואל-א א, ג בארוכה. המערכת.

8) וראה 'אנציקלופדיה תלמודית', יא, ערך השתחואה, ס"ד.

9) ולהעיר מתרגום רב יוסף דברי הימים-ב (כט, כח) שמתרגם את הנאמר שם "וכל הקהל משתחוים": "וכל קהלא משבחין", דהשתחואה תרגומו שבח, ויש שם נוסח אחר: "מסתגדין", היינו השתחוואה.

Download PDF
תוכן הענינים
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות