E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ ויקהל פקודי - פרשת החודש - שבת חזק - תשס"ב
פשוטו של מקרא
דיוקים בפרש"י מגילת אסתר (א, יב)
ר' יוסף וולדמן
תושב השכונה

בפרש"י מגילת אסתר ד"ה "ויקצוף" (א, יב): "ששלחה לו דברי גנאי". ויש לתמוה על פירש"י זו, הרי בפסוק עצמו מפורשת סיבת הקצף - שמיאנה לבוא בדבר המלך, וזה נכפל ונשנה בהמשך הפסוקים שלאחריו*.

ראיתי בפי' "תורה תמימה" על מגילת אסתר, ששואל שאלה זו על גמ' מגילה (יב, ב) (מקורו של פירש"י הנ"ל), ומפרש, דסמיך הגמ' על סוף הפסוק שמסיים "וחמתו בערה בו" - דמשמע "בו" מבפנים בסתר לבו שלא גילה כעסו, עכת"ד. אבל בפירש"י הנ"ל אין לפרש כן, שרש"י לא הביא בד"ה את סוף הפסוק, רק תיבת "ויקצוף" לבד.

ונראה שפירש"י זה הוא תוצאה (והמשך) מהפירש"י שלפני זה ד"ה "ותמאן המלכה ושתי" (שם): "רבותינו אמרו לפי שפרחה בה צרעת כדי שתמאן...". ונראה שהכרח רש"י להביא ה"דברי רבותינו" - ששאלת הגמרא (שם) "מ"ט לא אתאי", היא שאלה גם בפשש"מ (בגמרא שם מקדים יסוד של השאלה "מכדי פריצתא הואי", ובפירש"י במגילת אסתר: "פרוצה היתה..." אבל בפרש"י במגילת אסתר (שם) לא נזכר זה כלל).

הרי אחשורוש ביקש "להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא", כלומר, להתפאר בה לפניהם, שזה לכאורה לכבודה ולשבחה. ולמה א"כ מיאנה לבוא? ובשביל זה הביא רש"י (מגמרא הנ"ל) "רבותינו אמרו שפרחה בה צרעת...".

אבל לפי שכוונת אחשורוש היתה "להראות העמים והשרים את יפיה" הרי כשפרחה בה צרעת - מה טעם לקצוף עליה שלא באה? על זה בא פירש"י על "ויקצוף" (שסיבת הקצף היתה): "ששלחה לו דברי גנאי" (גם זה מהגמרא שם, ומפרט בגמ' דברי הגנאי שרש"י כאן משמיטם. מן הסתם שאין הם מוכרחים בפשש"מ).

אבל עפ"ז אינו מובן, למה הועמדה ושתי לדין על אשר "המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה", הרי מפני הצרעת לא היה ביכולתה להראות יפיה.

הנה, י"ל שבכוונה להסיר שאלה זו עירב וחיבר רש"י יחד (בד"ה "ותמאן..." הנ"ל) שני מימרות שונות שבגמרא הנ"ל. מימרא של ר' יוסי ב"ר חנינא שם "מלמד שפרחה בה צרעת" ומימרא דרבא (לעיל מיני') "שהיתה צריכה ושתי לבוא ערומה", כדלהלן.

שמזה שהועמדה ושתי לדין, דווקא "על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים", מוכח שהצרעת על גופה לא היתה במקום מגולה, שלא נראתה לשבעת הסריסים כשהלכו להביאה לפני המלך. ואחשורוש כן ידע, כפי שמוכח מפירש"י בסיבת הקצף כנ"ל.

ועפ"ז הדרא השאלה לדוכתא - מה עיכב את ושתי מלבוא להראות את יפיה? ואולי משום זה הוצרך רש"י בפירושו של "רבותינו אמרו לפי שפרחה בה צרעת" - לצרף אליו מימרא דרבא שם "שהיתה צריכה לבוא ערומה".

וי"ל שאחשורוש שכן ידע מצרעתה, העדיף להשאיר במקומה את האשמה על ושתי שע"פ ראות עיני הסריסים כנ"ל ודעת ממוכן (שאמר המלך להביאה לפניו ולא באה), והעדיף להסתיר טעם מיאונה לבוא אליו והאמת על סיבת כעסו, כדי למנוע בושה יותר גדולה בפרסום דברי הגנאי ששלחה לו.


*) ראה בזה בלקו"ש חל"ו - שיחת פורים ובהערה 5. המערכת.

פשוטו של מקרא
"וישא עיניו" מרחוק או מקרוב ?
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בפרשת מקץ (מג, כט) נאמר: "וישא עיניו וירא את בנימין אחיו וגו'". ולכאורה הלשון "וישא עיניו" תמוה קצת; שהרי מדובר כאן שכל האחים כולל בנימין כבר עמדו לפני יוסף, והוא התחיל לדבר עמהם ועוד שהשתחוו לפניו, ולכאורה הספיק לראות כל אחד מן האחים בפרטיות כשהשתחוו לפניו.

ואם כן, מהו הלשון של "וישא עיניו" שמורה על ראי' מרחוק ולא מקרוב וכי בנימין לא עמד יחד עם כל אחיו כשדיבר יוסף עמהם, וכי הוא לא השתחווה לפניו כשהם השתחוו?

ולהעיר, שמצאתי הלשון של "נשיאת עינים" עוד שלושה עשר פעמים בכל התורה: בספר בראשית; (א) "וישא לוטו את עיניו וירא את כל ככר הירדן" (יג, י). (ב) "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה" (שם, יד). (ג) "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים . . וירץ לקראתם" (יח, ב). (ד) "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק" (כב, ד). (ה) "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל" (שם, יג). (ו) "ותשא רבקה את עיני'" (כד, סד). (ז) "ואשא עיני וארא בחלום" (לא, י). (ח) "ויאמר שא נא עיניך וראה" (שם, יב). (ט) "וישא יעקב עיניו וירא" (לג, א). (י) "וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים" (לז, כה).

בספר שמות; (יא) "וישאו בני ישראל את עיניהם" (יד, י).

בספר במדבר; "וישא בלעם את עיניו" (כד, ב).

בספר דברים; "ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה" (ג, כז).

ובכל מקומות הנזכרים לעיל, מדובר בענין ראי' מרחוק, ועל כל פנים, לא בנוגע לראי' מקרוב. ולמה לא פירש רש"י כלום בנוגע לזה. ועוד אינו מובן, שקודם פסוק זה, בפסוק (מג, טז) נאמר: "וירא יוסף אתם את בנימין". והנה לכאורה הי' ראי' זו על כל פנים קצת רחוקה מן האחים, כדמשמע מפשטות הענין, ועל כל פנים לא הי' בקירוב מקום כמו הראי' שבפסוק (שם, כט) הנ"ל, ששם דברו ממש עם יוסף, ואם כן למה לא נאמר בפסוק זה "וישא עיניו".

ואולי כדאי להעתיק כאן עוד קושיא בנוגע לשני פסוקים אלו, שראיתי בחומש בשם "אוצר הראשונים". (הגם שבאמת לא הבנתי התירוץ שם). וז"ל שם על פסוק (מג, כט): "ומה הוצרך לומר "וירא את בנימין" והלא כבר נאמר: "וירא יוסף אתם את בנימין", אלא שינה בדברים כדי לחדש בהם דבר, שהראה עצמו כמתנכר עליו. (ר' מנחם)", עכ"ל. ואולי בתירוצו יתורץ גם השאלה ששאלתי.

ומי הוא רבינו מנחם הנ"ל, מביא בסוף החומש הנ"ל בתולדות המחברים, וז"ל: "רבינו מנחם - מדרש שכל טוב". "שכל טוב - פירוש קדמון על התורה כת"י מהרב מנחם ב"ר שלמה, חיברו שנת ד'תת"צ, ומזכיר פירושי רבי חננאל..." - כ"כ החיד"א בשם הגדולים (מע' סי' ע' ס"ו).

פשוטו של מקרא
"מלאתך ודמעתך לא תאחר" (שמות כב, כח)
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

עה"פ "מלאתך ודמעתך לא תאחר בכור בניך תתן לי" (שמות כב, כח). מפרש רש"י בד"ה מלאתך: "חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל והם ביכורים".

ביאור זה מובן בפשטות, שהרי לא יתכן שהתורה תצוה לתת את כל המלאה לכהן, ולכן צריך לומר שהכוונה למתנה שיש במלאה, והמתנה הראשונה היא הבכורים. וזהו פשוטו של מקרא.

ואף שיש עוד מתנות שנותנים מה"מלאה", והם מעשרות, אבל מדבר הלמד מענינו (של הפסוק) מובן שמדובר במתנות כהונה, שהפסוק מסיים "בכור בניך תתן לי".

ומה שהביכורים נקראים כאן בשם "מלאה", י"ל בדא"פ שכאן (המקום הראשון שבו נצטוו על מצות ביכורים) מרמזת התורה שבזכות הביכורים תהי' התבואה מלאה.

וזה מתאים עם מה שנתבאר בדא"פ בגליון תתיח (חג השבועות - ה'תשס"א עמ' 77 ואילך) בענין אין מוקדם ומאוחר בתורה (שבפ' משפטים מבואר מאורעות מעמד הר סיני לקראת מתן תורה השייכים לפ' יתרו), שבודאי יש סיבה למה הוקדמה פרשה מאוחרת, ולאידך נדחתה מוקדמת לאחר כך, ושם נתבאר בדא"פ שהפרשיות נמשכות זו אחר זו מבלי שיש מקום להפסיק, ואח"כ חזר לענין הראשון של מתן תורה ומבאר דברים שלא היו כ"כ חשובים לבאר בפ' יתרו. ושם (בהערה) נתבאר גם בדא"פ, שלכן כתובים בפרשיות האלו ענינים עיקריים וקצרים, ולדוגמא (ויקרא כה, ו) צריך לרבות "לך ולעבדך ולאמתך" כדפירש"י (שם) בד"ה לך כו' "לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא), יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר…". ואעפי"כ כתבה תורה ענין זה ואכלו אביוני עמך, (בפ' משפטים), שנתבאר (בהערה שם) בדא"פ שי"ל שזה אחד מהנקודות העיקריות של שנת השמיטה שלכן נכתב בפ' משפטים, ששם מקומם של ענינים עיקריים (וקצרים).

ועד"ז י"ל בדא"פ בענין ביכורים ש(רק) כאן כינתה התורה לביכורים בשם "מלאה". שכאן המקום לתוכן העיקרי של הציווי של מצות ביכורים, שזה כדי למלאות התבואה ולשלוח ברכה בכל מעשי ידינו. וע"ד הכתוב (דברים יב, כח) "שמור ושמעת . . למען ייטב לך ולבניך אחריך גו'" ועד"ז בכו"כ מקומות בתורה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות