בגמ' ב"ק (ט, ב), מתני' כל שחבתי בשמירתו כו'. ובגמ' "כיצד שור ובור שמסרן לחש"ו כו'". לפי תוס' מדובר בשור קשור כראוי ובור מכוסה כראוי (כמבואר בד"ה "בשור"), דלר"ל הוא חייב משום דדרכו לנתוקי ע"י חש"ו (כמ"ש בד"ה שור), ולר' יוחנן כשהוא קשור ומכוסה יהי' פטור משום שהקטן שומרו (עי' תוד"ה "ולר' יוחנן"). וצ"ב, דלכאורה נראה כמחלוקת במציאות, באם דרך החש"ו לנתק או לשמור.

ונראה, דלכו"ע תרווייהו איתנהו בהו שהחש"ו בדרך כלל שומרים הדבר הנמסר להם, אלא שרגיל אצלם גם לנתוקי כו' (וכמו שנראה במוחש כשמוסרים דבר לקטן הוא ישמור אותו אלא שמ"מ קורה שמתרשל בשמירתו). ונחלקו ר"י ור"ל האם בכה"ג הוי שמירה מעולה, דלר"ל כיון שזה קורה שמתנתק - אפי' רק במיעוטא, לכן נחשב כפשע בשמירתו. ולר"י לא נחשב כפשיעה ע"י מסירתו לקטן, דכיון שהשור קשור כראוי, לא צריך לחשוש כ"כ שהחש"ו יתיר הקשר, אע"פ שזה קורה לפעמים ואפי' רגיל לקרות, דמ"מ לא הוי פשיעה גמורה לחייבו עליו בדיני אדם, ואם מ"מ התירו הקטן הוי גרמא בנזקין.

מיהו עדיין צ"ע, שהרי גם לר"ל, כשהוא גרמא בנזקין צ"ל פטור, שהרי הוא מפרש מתני' (נט, ב) השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם כו' דמדובר בגחלת, היינו דבגחלת פטור משום דהוי גרמא. וא"כ צ"ע, דלמה חייב בשור מקושר והחש"ו התירו, הרי גם זה הוי גרמא, ובפרט לפי הנ"ל דגם לר"ל יש מציאות של שמירה ע"י החש"ו.

ואע"פ שיש לחלק, דבשור קשור עלול יותר שיבוא היזק ע"י מסירתו להחש"ו, שדרכו לנתק, משא"כ בגחלת דמעמיא עמיא כמ"ש התוס', מ"מ עדיין הוי גרמא בעלמא, שהרי ההיזק נעשה ע"י התרת הקשר ע"י החש"ו ולא ע"י מעשה של בעל השור.

והנה, בדין ד'משלח את הבערה' שהוא פטור, מפורש בגמ' (נט, ב) דהטעם הוא משום דהוי גרמא בנזקין, ולכן בגחלת לר"ל ושלהבת לר"י פטור. ברם יש לחקור בסוגיא דידן, היכא דהוא חייב (כגון שמסרו שור ובור לחש"ו, או שלהבת לר"ל), באם הוא חייב משום דנחשב כדינא דגרמי דחייבין עליו, ונחשב כגרם יותר חזק מגרמא בעלמא עי' לקמן צח, ב וברא"ש שם. או דילמא, הוא חייב משום שפשע בשמירתו וכיון שחייבתו התורה לשמור שורו כו', והוא מסרו לחש"ו נחשב כחסרון בשמירה, ותו לא נוגע באם הוי גרמא או לא, שהרי בכל אבות נזיקין הוי גרמא, שהרי שורו מזיק מעצמו, ונפילת בהמה לבור נעשה מעצמה, והרוח מעבירה את האש כו', אלא דהתורה חידשה לחייב אדם ע"י היזק הנגרם ע"י ממונו והוא צריך לשמרו, וכשפשע בשמירתו הוא חייב.

והנה נחלקו הראשונים, בהחילוק בין דינא דגרמי לדין גרמא בנזקין: הרמב"ן בקונ' 'דינא דגרמי' סבר שדינא דגרמי חייב מדאורייתא, ולשיטתו יש חילוק ברור בין גרם של דינא דגרמי לגרם של דין גרמא בנזקין, והכל תלוי באם "ברי הזיקא". אבל לתוס' ורא"ש (עיי"ש ובב"ב כב, ב), בדינא דגרמי חייב מדרבנן, והביאו כמה חילוקים בין גרמי לגרמא; לריצב"א בתוס' ב"ב שם אין חילוק בגדר הגרם שבין גרמי לגרמא, אלא שחז"ל קנסו אותו בדינא דגרמי משום דהוא דבר המצוי, ועי' בחו"מ סי' שפו ובש"ך שם סק"א.

ולפי שיטת הרמב"ן י"ל, דהיכא דחייב בסוגיין, הוא משום דעדיף מגרמא בעלמא והוי דינא דגרמי, וכן משמע קצת ממה שאמרו טעמא דר"ל דחייב בשלהבת הוא משום "ברי הזיקא" (וזה דלא כטעמא דר"ל לקמן נט, ב דכתבו "מעשיו גרמו לו" ואכ"מ להאריך), דהוא טעמא דכל דינא דגרמי, וכן לדעת התוס' י"ל דבשלהבת הוי גרם יותר חזק וחייב מדרבנן משום דינא דגרמי. אבל להריצב"א דהוי קנסא בהיזק המצוי, אין סברא לחלק בין גחלת לשלהבת.

ובגוף הגדר של "ברי היזקא", יש לחלק בין הגדר כמו שהוא בדינא דגרמי, דשם פירושו שזה ודאי שיבא ההיזק, משא"כ כאן (בגרמא) רש"י פי' "ברי" - "מזומן", דמשמע שזה לא הוי ברי ודאי שיבא ההיזק.

ונראה מסתבר טפי, דבסוגיין חייב משום שפשע בשמירתו, דכן משמע מלשון המשנה "כל שחבתי בשמירתו וכו'", דמשמע שזה דין בשמירה וכשמוסר לחש"ו נחשב כאילו לא שמר כראוי ולכן חייב. ועד"ז בשלהבת לר"ל כשמסרו לחש"ו הרי כאילו הוא נמצא בפני רוח מצויה והוי גדר אש ממש.

ובזה יובן, למה לר"ל חייב כשמסר שור קשור כו' לחש"ו, אע"פ דהוי כגרמא שהחש"ו מתיר הקשר ורק אח"כ הולך השור להזיק. די"ל משום שיש חיוב על כל אדם לשמור שורו ובורו ואשו שלא יבא מהם היזק, ואם הם הלכו והזיקו חייב אע"פ שזה דומה לגרמא, דכן גזרה התורה. ועד"ז הוא בנדו"ד במסירה לחש"ו נחשב שלא נשמר כראוי, והוא חייב בגלל העדר השמירה ולא משום שגרם ההיזק.