E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
פסח שני - ש"פ אמור - ל"ג בעומר - תשס"ב
לקוטי שיחות
גניבה וגזילה - פעולה נמשכת
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בלקו"ש חי"ז (ע' 209), כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע, וז"ל (מתורגם מאידיש): "האיסור דגניבה (או גזילה) יש לו חומרה מיוחדת בזה שהוא פעולה נמשכת; בכל רגע שאין מחזירים את הגניבה (וגזילה) הרי עוברים על "לא תגנובו" (ו"לא תגזול"). ועפ"ז מבאר הרגצובי (צפע"נ הל' תרומות (בהשמטות) נב, ג. השלמה ע' 63. הובא במפענ"צ פ"ה סל"ד. פי"ג ס"ד. וש"נ.) מה שהרמב"ם (הל' סנה' פי"ח ה"ב) מחשיב את הלאווין של "לא תגזול" ו"לא תגנוב" בכלל "לאו שניתן לתשלומין" ולא בכלל "לאו שניתק לעשה"...". עכ"ל. עיי"ש בארוכה.

ושמעתי שישנם מתקשים איך לתווך הנ"ל, עם סוגיית הגמ' בב"ק (סה, א). דהנה שם אי': "אמר רב קרן כעין שגנב, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין". היינו, שאם נשתנה שוויות החפץ משעת הגניבה עד שעת העמדה בדין, צריך לשלם בשביל הקרן כהסכום שהי' שווה בשעת הגניבה, משא"כ בשביל הכפל ודו"ה משלם כמו שהוא שווה בשעת העמדה בדין.

ומקשה הגמ' (בהמשך): "לימא פליגא דרב אדרבה, דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי, תברה או שתייה משלם ד', איתבר ממילא משלם זוזא". והטעם ע"ז, מביא רש"י מה דאי' בהמפקיד (ב"מ מג, א): "דכל כמה דאיתיה בעינא ברשותא דמרה קיימא, דהא בעי לאהדורה, הלכך ברשותה דמרה הוקרה, וההיא שעתא דתברה או שתי' הוא דקא גזיל לה. אבל איתבר ממילא אמאי מחייבת ליה, אההיא שעתא דגזלה, וההיא שעתא זוזא הוא דשוויא". עכ"פ נמצא, דתברה או שתייה משלם קרן כמו שהוא שווה אח"כ, ורב הרי אמר טבח ומכר משלם קרן כעין שגנב.

וע"ז מתרצת הגמ': "אמרי, כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא, קרן כעין שגנב, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין". ע"כ.

ולכאו' אם גניבה וגזילה הוה פעולה נמשכת, אינו מובן למה אם "איתבר ממילא משלם זוזא", הרי כל משך הזמן הוא גוזל את החבית, וא"כ כשנתייקר ועמד על ד' ה"ה גוזלו אז, וא"כ למה לא ישלם ד', שהרי גזל חפץ השווה ד'?

אמנם באמת י"ל שאי"ז קושיא כלל, כי כמו שפעולת הגזילה נמשכת, כמו"כ נמשך מצב החפץ כמו שהי' בשעת הגזילה, וכאילו נאמר - שפעולת הגזילה של חפץ שווה זוז אחד נמשכת תמיד, ולכן חייב לשלם רק זוז א'.

והנה באמת י"ל, שלא רק שאין סוגיא זו סתירה למ"ש בשיחה הנ"ל, כ"א אדרבה, ע"פ סברא זו יש לבאר כמה פרטים בהסוגיא:

כ' הרא"ש כאן, וז"ל: "ומגניבה וחיים דריש דוקא אחי' לקרן כעין שגנב, הא כפל ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין וכו', ועוד, דסברא הוא דקרן נתחייב בשעת גניבה, אבל כפל ארבעה וחמשה לא מיחייב עד שעת העמדה בדין, דאי מודה מיפטר" (ועיין בפנ"י). (ואח"כ ממשיך): "ובשעת העמדה בדין דכפל כמשמעותו, כשוויו עתה כשיגמר הדין, אבל לענין ארבעה וחמשה שמין כמה הי' שווה בשעת טביחה ומכירה, דההיא שעתא קמחייב, ואם נתייקרה קודם העמדה בדין לא משלם כי השתא, דאפילו קרן אם נתייקרה ואיתבר ממילא משלם כדמעיקרא, כיון דהשתא לאו מידי קעביד, וכן אם הוזל אזלינן בתר עידן דטו"מ". עכ"ל.

וידוע מה שהקשו המפרשים על הרא"ש (ראה - פלפולא חריפתא סק"ה, ק"ה, יש"ש סי' ז', וראה גם פנ"י כאן וכן בדרישה על הטור סי' שנ"ד. ועוד):

א) לכאורה הרא"ש סותר את עצמו: מתחילה נותן טעם למה כפל ודו"ה חייבים כשעת העמדה בדין - לפי שלא מחייבי עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר, שזה שייך גם בדו"ה, שהוא ג"כ קנס, ולא נתחייב עד שעת העמדה בדין. ואח"כ כותב דבדו"ה חייבים כשעת טביחה ומכירה ולא כשעת העמדה בדין, ולכאו', הא לא נתחייב בדו"ה עד שעת העמדה בדין?

ב) כותב הטעם למה אם נתייקרה קודם העמדה בדין לא משלם כי השתא, כ"א כשעת טו"מ, "כיון דהשתא לאו מידי קעביד". ולכאו' גבי כפל ג"כ "השתא" לאו מידי קעביד, וחייב רק מצד הגניבה, ומ"מ מכיון שהחיוב בא בעת העמדה בדין, חייב כשעת העמדה בדין. א"כ למה ישתנה דו"ה שיתחייב כשעת טו"מ, ולא כשעת העמדה בדין מטעם "דהשתא לאו מידי קעביד".

והנה בדרישה שם (ועד"ז הוא בפלפולא חריפתא), כותב דהחילוק בין כפל לדו"ה הוא דהמיעוט "אחי' לקרן כעין שגנב" שולל רק כפל, כי רק כפל בא בשביל הגניבה, ולכן כשהתורה אומרת שרק את הקרן משלמים כשעת הגניבה, היא שוללת רק את מה שיש לו שייכות להגניבה. אבל דו"ה הרי לא בא בשביל הגניבה, כ"א בשביל הטו"מ, הרי לא ע"ז קאי הלימוד ד"אחי' לקרן כעין שגנב", - ולא כפל. וא"כ חייבים דו"ה כשעת טו"מ, כי אז היא שעת החיוב ואח"כ לאו מידי קעביד. משא"כ בכפל ישנו המיעוט דאחי' לקרן. עיי"ש.

אבל לפי"ז צ"ל הדין דמשלם כשעת טו"מ, רק כשיש ע"ז דין דו"ה, שאז י"ל שמכיון שלא בא בשביל הגניבה, אינו נשלל בהלימוד ד"אחי' לקרן כעין שגנב". אבל כשנשבר כלי, שחייבים בשביל זה רק כפל, הרי צריך לשלם לכאו' כשעת העמדה בדין ולא כשעת שבירה, כי הרי כפל נתמעט בהלימוד ד"אחי' לקרן", ומפורש בהטור להיפך דז"ל: "ואם הוקר או הוזל משעת טביחה או שעת שבירה להעמדה בדין, לעולם בתר טביחה או שבירת הכלי אזלינן". עכ"ל. הרי שגם בשבירת כלי אמרינן כן. וכן מובן גם מהמשך דבריו, וז"ל: "ואם הכלי בעין שלא נשבר, משלם הכפל כשעת העמדה בדין". עכ"ל. הרי שאם נשבר, משלם כשעת שבירה. ולכאו' למה? (אבל עיי"ש ב'פרישה' שרוצה להגי' וכו', וגם לפרש באו"א בדוחק).

והנה מצינו בסוגיא זו מחלוקת בין הקצוה"ח והנתה"מ בחו"מ (סי' לד סע' ז'), דהנה שם כתב הרמ"א, וז"ל: "החולק עם הגנב אינו נפסל". עכ"ל. ומציין לריב"ש סי' רסו. ומביא הקצוה"ח מה שהקשה עליו התומים - דכיון דבידו ממון חבירו ולוקחו בידו לעכבו, ה"ה רשע דחמס. ומאי שנא בין זה למי שכופר בפקדון, דבהיתר בא לידו, ומ"מ הואיל וכופר בו, פסול לעדות. ולכן מפרש דברי הריב"ש באופן אחר. אמנם הקצוה"ח מתרץ דברי הריב"ש והרמ"א דאי"ז דומה לכופר בפקדון, והטעם ע"ז:

כאן שנגנב כבר, הנה אח"כ כבר אא"פ לגונבו עוה"פ, כיון שע"י הגניבה הראשונה יצא מרשות הבעלים, ותו לא עבר השני על לא תגנוב ולא תגזול, וכדמוכח מזה שהגונב מן הגנב פטור מכפל - משום דיצא מרשות בעלים הראשונים וכבר אא"פ לגונבו, וכדמוכח גם מזה שס"ל לרמי בר חמא בר"פ הגוזל ומאכיל (קיא, ב),: דגזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו אינו גובה אלא מן הגזלן. ופי' התוס' (ד"ה גזל) דטעמא דרמב"ח הוא, לפי שהאדם שאכלו אינו גזלן, ולכן אא"פ לתבוע ממנו. ואף דקיי"ל כרב חסדא דרצה מזה גובה, רצה מזה גובה, אי"ז אלא לפי שהשני ה"ה מזיק, (ולא משום שהוא גזלן), ולכן חייב רק אם השני אכלו, משא"כ אם בא שני וגזלו מן הגזלן ונאבד ממנו יהי' פטור. משא"כ כופר בפקדון הרי הפקדון עדיין ברשות הבעלים, ולכן יכול הבעלים להקדישו, וגם הגונב מן השומר חייב בכפל וכו', ולכן שם אם לא החזירו הנפקד ה"ה גזלן ופסול לעדות, משא"כ החולק עם הגנב, אף שיש בידו ממון שאינו שלו, אינו נק' גנב וממילא אינו נפסל לעדות.

ועפ"ז, מבאר שם הקצוה"ח מ"ש בסוגייתנו - דמי שגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד', תברא או שתי' משלם ד', איתבר ממילא משלם זוזא. ולכאו' למה משלם זוזא "דהא בחצירו הוא וכל שעתא ושעתא גזלי', ואמאי אינו משלם ארבעה". אלא מכאן ראי' - דכיון דכבר גזלי' ואינו ברשות הנגזל אא"פ לגוזלו עוה"פ, ולכן חייב זוזא כדמעיקרא, ורק כשתברא או שתי' חייב ד', כי אז ה"ה מזיק, ולכן חייב כשעת ההיזק.

אמנם בנתה"מ פליג ע"ז, וס"ל דגם זה שחייב ד' כשתברה או שתי', ה"ז מטעם גזילה ולא מטעם היזק, ואף שכבר יצא מרשות הבעלים ע"י גזילה הראשונה, הנה זה עדיין שייך לבעלים, ולכן יכול לגוזלו עוה"פ, ומ"מ הגונב מן הגנב פטור מכפל, כי השני נק' גנב או גזלן רק כששינה החפץ שאז יש כאן פעולה שניה של גניבה או גזילה, אבל אם רק גנבה מהגנב, שאז לגבי הבעלים לא נשתנה החפץ, אין כאן גניבה שני'. ולכן רק אם גזל הראשון ולא נתייאשו הבעלים, ובא שני ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה (-משום שנשתנה החפץ ברשותו של השני), משא"כ אם הי' נאבד אצל השני, שאז לא עשה השני שום שינוי בהחפץ, אין כאן גניבה שני'. אבל כשמאביד החפץ בידים, ה"ה נחשב גנב אף שכבר נגנב מהבעלים, והוא לא גנב ישירות מהבעלים (-כנ"ל). ומטעם זה ס"ל דהפי' בהריב"ש הוא כדעת התומים, עיי"ש.

אמנם עדיין צריך קצת ביאור בדעת הנתה"מ. כי סו"ס אם כבר גזלו הראשון, ולקחו מרשות בעלים, איך אפשר לגוזלו - שפי' "גזילה" היא לקיחה מהבעלים - עוה"פ? בשלמא להקצוה"ח, מובן איך אפ"ל "מזיק" לאחר שכבר הוציאו הראשון מרשות הבעלים, כי גדר "מזיק" אין עניינו שנוטלו מרשות הבעלים, כ"א שמזיק דבר השייך להבעלים. אבל "גזילה" פירושה נטילה מרשות הבעלים, ולכאורה איך אפשר לגוזלו כשכבר גזלו.

ואף שבענין הוצאה מרשות בעלים ישנם ב' ענינים: א) הוצאה מרשותו פשוטו כמשמעו. ב) הוצאה "מרשותו" בהגיון, היינו הוצאה מהיכולת לקבלו בחזרה. ולכן כשמפסיד החפץ הרי מוציאו מיכולת הבעלים לקבלו בחזרה. ולכן נק' ג"כ גזלן - מ"מ אי"ז פשטות גדר גזלן, ודוחק לומר שרק מטעם זה נק' "גזלן".

אמנם עפהנ"ל שגו"ג הוה פעולה נמשכת, ה"ז מובן, יש לבאר שלכן נק' גזלן כשתברה או שתי', כי באמת בלא"ה ה"ה גוזלו עוה"פ בכל רגע, וא"כ כשתברה או שתי', ה"ז רק ביטוי אחר וחדש של הגזילה שנעשית בלא"ה באותה רגע, ולכן נקרא "גזלן".

וזהו החילוק בין תברה או שת.י' - שמשלם ד', לגבי איתבר ממילא - שמשלם זוז א': נתבאר לעיל שכשאמרי' שגניבה וגזילה ה"ה פעו"נ, הפי' הוא שהכל נמשך, הן עצם הגניבה והן השוויות כפי שהיא הייתה בעת הגניבה. אבל י"ל שלא בכל האופנים אומרים כן, כי באם אינו עושה שום פעולה חדשה של גניבה, והגניבה שנעשית עוה"פ בכל רגע היא רק מה שהפעולה הראשונה נשנית עוה"פ, אז מובן שהכל נמשך, פעולת הגניבה עם השוויות כפי שהייתה אז בעת פעולת הגניבה. אבל אם בפועל עשה פעולה חדשה של גניבה, אז אומרים בזה ב' דברים: מצד אחד, גם אם פעולה זו אינה גניבה ממש כפשוטו, מ"מ אם יש בזה תוכן של גניבה, יש לצרפו למה שבלא"ה ה"ה גונב באותו רגע עוה"פ מטעם פעו"נ, ובמילא חל על פעולה זו גדר גניבה, היינו שברגע זו מתבטאת הגניבה (הנמשכת בלא"ה) באופן כזה.

אמנם מצד השני, היות שסו"ס ה"ז פעולה חדשה של גניבה, יש לדונו כאילו גנב עכשיו, ולכן חייב לשלם כפי השוויות של עכשיו.

וזהו החילוק בין תברה או שתי' שמשלם ד', כפי ששווה עכשיו, לגבי איתבר ממילא, שמשלם זוז א' כפי שהיתה שווה בעת הגניבה:

הטעם שנקרא גזלן כשתברה או שתי', אף שכבר יצא החפץ מרשות הבעלים לפנ"ז, ה"ז לפי שעכשיו יש את פעולת הגזילה הנמשכת מפעולתו הראשונה, ואעפ"כ אינו חייב רק זוז א' כפי שהי' שווה בעת הגזילה (שג"ז נמשך כנ"ל), כי בנדון זה עשה פעולה שני' של גזילה המצטרפת עם פעולתו הראשונה, וא"כ גזלה עכשיו כשהיא שווה ד' זוז, כי מחשיבים גם את הפעולה שעושה כשהיא שווה ד' זוז. (דאף שאין זה פעולה גמורה של גזילה וכנ"ל שכבר יצא החפץ מרשות הבעלים, מ"מ מצרפים לזה את הפעולה הראשונה - שנמשכת).

אבל כ"ז אם הגניבה הב' הוי פעולה נמשכת, משא"כ אם אי"ז פעולה נמשכת, הרי אין כאן פעולה גמורה של גניבה וגזילה - הוצאה מרשות בעלים - עכשיו, ואיך אפשר לחייבו עכשיו כגנב וגזלן. ואין לצרפו לפעולת הגניבה הראשונה, כי אינה נמשכת, לכן מוכרח לומר שעכ"פ מזיק הוא, (והרי כיון שהדבר שייך להבעלים שייך לומר שהוא הזיק דבר של חבירו).

ועד"ז הוא בנוגע לגונב מן הגנב: אף אם הגניבה היא פעולה נמשכת, מ"מ אם השני לא עשה פעולה שני' - השונה מהפעולה הראשונה של גניבה, אין כאן גניבה שני', כי הפעולה הראשונה נמשכת עם כל פרטי' כמו שהיתה מתחילה, היינו שנמשך תמיד מה שהראשון גנבה. ואף שעשה השני פעולה שני' של גניבה, הרי לגבי הבעלים אין כאן שום דבר נוסף של גניבה, שהרי עד כאן לא הי' ברשותו, וגם עכשיו אין זה ברשותו. ולאידך עד כאן הי' ביכלתו לקבלו בחזרה, וגם עכשיו כן הוא, משא"כ אם השני מפסידה, ה"ה עושה פעולה שני' של גניבה גם לגבי הבעלים, כי ע"י פעולתו יצא מרשותו ויכולתו של הבעלים (לקבלו בחזרה) לגמרי, וא"כ יתחייב השני כגו"ג. ולכן רק אם גזל הראשון ולא נתייאשו הבעלים, ובא השני ואכלו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה. אבל אם השני רק גזלו ונאבד אצלו מעצמו, אא"פ לגבות ממנו, כי אז הוא לא עשה שום פעולה שני' של גזילה ואין הוא נקרא גזלן.

וכ"ז אם הגניבה נחשבת כל הזמן פעו"נ. משא"כ אם היא נחשבת בתור פעולה חד-פעמית אז אין השני נקרא גנב, כי אין כאן פעולה גמורה של גניבה, ולכן ה"ה רק מזיק.

ובזה נחלקו הקצוה"ח והנתה"מ: הנתה"מ ס"ל שגו"ג ה"ה פעו"נ, ולכן ס"ל שבאם השני גוזלו באופן שמשנה את החפץ, ה"ה ג"כ גזלן. משא"כ הקצוה"ח ס"ל שאינו פעו"נ [ואולי לפי שס"ל שאם הי' פעו"נ הי' צ"ל חייב ארבעה גם אם איתבר ממילא, כי לדעתו הי' רק הפעולה נמשכת, אבל מצב שוויות החפץ לא הי' נמשך, וא"כ הי' נמצא שגוזל עכשיו חפץ שווה ד' זוזי, וכמ"ש בפירוש "וכל שעתא ושעתא גזלי', ואמאי אינו משלם ארבעה, אלא ע"כ כיון דכבר גזלי' ואינו ברשותו דנגזל תו לא מחייב משום גזילה". (לא משום פעולת השבירה ולא משום הפעולה הראשונה, כי היא אינה נמשכת)]. ולכן ה"ה חייב רק משום מזיק.

ולדעת שניהם אפשר להעמיס הנ"ל בדברי (הגמ' בהמפקיד המובאת ב)רש"י הנ"ל: לדעת הנתה"מ הפי' הוא כך: "דכל כמה דאיתיה בעינא ברשותא דמרה קיימא, דהא בעי לאהדורה [-כי עדיין ה"ה ברשותו ויכולתו לקבלו בחזרה] הלכך ברשותא דמרה הוקרה, וההיא שעתא דתברה ושתי' הוא דקא גזיל לה [-היינו שעכשיו עושה עוה"פ פעולת גזילה במקצת, המצטרפת עם פעולת הגניבה הגמורה שעשה בתחילה ונמשכת גם אח"כ, ולכן אומרים שגזל חפץ שווה ד']. אבל איתבר ממילא אמאי מחייבת ליה אההיא שעתא דגזלה [-ואף שנמשכת הגזילה גם עכשיו, מ"מ נמשכת הכל כמו שהי' בשעת הגניבה, גם שוויות הדבר] וההיא שעתא זוזא הוא דשוייא".

ולדעת הקצוה"ח הפי' הוא כך: "דכל כמה דאיתיה בעינא ברשותא דמרה קיימא דהא בעי לאהדורה, הלכך ברשותא דמרה הוקרה [-כי עדיין ביכולתו לקבלו בחזרה, כנ"ל] וההיא שעתא דתברה או שתי' הוא דקא גזיל לה [-כוונתו לא לגזילה, כ"א להיזק, שעכשיו מזיק לו (ודוחק קצת)] אבל איתבר ממילא אמאי מחייבת ליה אההיא שעתא דגזלה [-כי הרי אינה פעולה נמשכת, וא"כ חייבים רק על פעולת הגניבה דאז] וההיא שעתא זוזא הוא דשוייא".

והנה ע"פ הסברא דגו"ג הוה פעולה נמשכת, יש לבאר דברי הרא"ש: דהנה באמת אינו מובן מ"ש בתחילה דכפל ודו"ה חייבים כשעת העמדה בדין, לפי ש"כפל ודו"ה לא מיחייב עד שעת העמדה בדין, דאי מודה מיפטר". דלכאו' מה בכך שמתחייב בזה בעת העמדה בדין, והרי מתחייב על הגניבה והפעולה שעשה לפנ"ז, כי עכשיו בעת העמדה בדין אינו עושה מאומה, ומה נוגע שוויות החפץ בעת שבי"ד מחייבים אותו, העיקר נוגע שוויות החפץ בעת שעשה הפעולה שבשבילה מתחייב (עכשיו). וכמ"ש הרא"ש עצמו "כיון דהשתא לאו מידי קעביד".

אמנם אם נאמר שס"ל להרא"ש שפעולת הגניבה היא פעו"נ יובן בטוב טעם: כי גם עכשיו ה"ה עושה פעולת גניבה, דהרי נמשכת תמיד. ואף שנת"ל שהכל נמשך גם שוויות החפץ וכו', מ"מ זהו רק אם ההתחייבות נעשתה אז, וא"כ נתחייב תומ"י בשביל הגניבה זוז, ואח"כ נמשך הכל, פעולת הגניבה, שוויות החפץ, והתחייבותו לשלם אותו שוויות. אבל אם לא נתחייב אז, אין לומר שנמשך ההתחייבות שלו לשלם כמו שהי' שווה אז, כי עדיין לא נתחייב, לכן אומרים שפעולת הגניבה נמשכת. וכשמתחייב אח"כ בשעת העמדה בדין, ה"ה חייב מטעם הפעולה שעושה אז (כי הרי נמשכה), ולכן חייב כשעת העמדה בדין.

בסגנון אחר: מצרפים את פעולת הגניבה עם ההתחייבות דשעת העמדה בדין, ולכן מחוייב לשלם כשעת העמדה בדין.

אבל כ"ז שייך רק בנוגע כפל, כי זה בא בשביל פעולת הגניבה, וכיון שנמשכת עד שעת העמדה בדין, מצרפים את שני העניינים. אבל בנוגע דו"ה שאינם באים בשביל הגניבה, כ"א בשביל הטביחה ומכירה, ובפשטות בטו"מ לא אמרינן שהוה פעולה נמשכת - כי בגניבה, שעניינה מה שלקחו מרשות בעלים, הרי כל זמן שלא החזירו, ה"ז כאלו הולך ולוקח ממנו, וכלשון כ"ק אדמו"ר דלעיל "בכל רגע שאין מחזירים הגניבה (או הגזילה) הרי עוברים על "לא תגנובו" (ו"לא תגזול")". משא"כ בטביחה ומכירה שעיקר עניינה (לא מה שחסר הדבר עכשיו לגמרי אצל הבעלים, כ"א) פעולת הטו"מ עצמה, ובזה הרי לאחר שנעשית הפעולה למה נאמר שנמשכת אח"כ, ולכן אין לחייבו כשעת העמדה בדין, כי מה ענין שוויות החפץ בעת העמדה בדין לתשלומין שלו, והרי אז אינו עושה כלום, ולכן חייב על שעת הטו"מ עצמה, כי אז הוא עשה את פעולת הטו"מ ותו לא. ואף שעדיין לא נתחייב אז, מ"מ כשנתחייב אח"כ ה"ה מתחייב על אותה הפעולה.

ומדוייק הוא בלשון הרא"ש "אבל לענין ארבעה וחמשה שמין כמה הי' שווה בשעת טביחה ומכירה, דההיא שעתא קמחייב [-היינו שאף שנתחייב אח"כ, בשעת העמדה בדין, מ"מ מתחייב על ההיא שעתא דטו"מ] ואם נתייקרה קודם העמדה בדין לא משלם כי השתא. דאפי' קרן אם נתייקרה ואיתבר ממילא משלם כדמעיקרא כיון דהשתא לאו מידי קעביד". - היינו שאף שהפעולה נמשכת ע"ע, מ"מ הכל נמשך גם שוויות החפץ דאז. משא"כ בנוגע לכפל הנה ההתחייבות נעשית בשעת העמדה בדין דהפעולה נמשכת ג"כ, ואין לומר ע"ז "דהשתא לאו מידי קעביד", כי לפועל כן קעביד - דהרי הפעולה נמשכת.

ועפ"ז יש לפרש גם בדברי הטור הנ"ל: דאם הגניבה היא פעולה נמשכת, הנה מה ששוברו אח"כ ה"ה גניבה שני', וזה לא נמשך אח"כ. כי כנ"ל הטעם שפעולת הגניבה נמשכת, ה"ז לפי שהפעולה שהוציאה מרשות הבעלים נמשכת כל זמן שהיא נחסרת, אבל כל פעולה אחרת שאינה מתייחסת להאדם, כ"א היא פעולה הנוגעת רק למצב החפץ (אף אם היא מתייחסת קצת להאדם, בזה שעכשיו כבר אין ביכלתו לקבלו בחזרה), אין פעולה זו נמשכת, כי אין לה המשך תוכני, דהרי הדבר נעשה פעם א' ולא נשאר שום המשך ממנו (וצע"ק ממ"ש בלקו"ש שם הערה 38), משא"כ כשהפעולה שפעלה על האדם נשארת אח"כ, אז אמרי' שהיא פעו"נ, וא"כ הפעולה השני' של הגניבה - השבירה, שבעיקר ה"ז נוגע למצב החפץ, אי"ז פעו"נ.

ובמילא מובן שכששבר החפץ אין פעולת השבירה נמשכת, ולכן לא נשאר המשך פעולה זו בעת העמדה בדין. ולכן אין לשלם בעד זה כשעת העמדה בדין, אבל בנוגע לשוויות החפץ בעת השבירה שזהו עת הגניבה עצמה, חייבים ע"ז (אף שההתחייבות באה אח"כ בעת העמדה בדין).

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות